The Horologio

For Wolf2191 and Andy, who recently brought Rav Ya’akov Emden’s remarkably pluralist attitude to my attention, and Kevin, who epitomizes the sort of man who inspired Rav Emden and Rav Hazan to write the way they did.

There has recently been a great deal of discussion about the permissibility for Jews of entering churches. A famous source on this topic is the celebrated testimony of Rav Yisrael Moshe Hazan, which he terms a מעשה רב, that the great Hazanim of סמי”רנא1 would enter the city’s churches “מאחרי הפרגוד” on Christian holidays to learn the devotional music, which they would then utilize to compose “wonderful” Kaddishim and Keddushos for the liturgy of the Days of Awe:

ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמי”רנא יע”א ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים. שהיו משוררים גדולים על משקל המוסי’קא ובראשם הרב המופלא אברהם הכהן אריאש זלה”ה. ולמשקל המוסי’קא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם חיזון. היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב. והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה.

[ועיין שם שהאריך עוד בזה, וביאר מעלת שירי אדום, שרובם “מלחמות ודברי גבורות”, על שירי ישמעאל, שהם “על הרוב תרי רובי … הם עגבים” ו “ענינים פחותים ועגבים”, וסיים:] נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הקל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנאמר שנזכור על ידי זה אותם הדברים של שלוש שהם אסורים לנו. שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו מכל הטעמים הנזכרים לעיל והוא ברור:2

[Emphasis in the original.]

Rav Eliezer Yehudah Waldenberg is absolutely appalled at this:

וממש נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני קוראות. … ונזדעזעתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי בעל התשובה שם, איך אפשר להטיף אמרים ולומר שהנגונים שמנגנים הנוצרים בפולחנם המה באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הא-ל ויחודו? בזמן שהרמב”ם וכל גדולינו קבעו לנו שאמונתם ופולחנם היא אמונה ופולחן של עבודה זרה, ושהם גרועים בזה יותר מהישמעאלים, ובתוך כדי דיבור הא בעל התשובה בעצמו מזכיר אמונת שילוש שלהם. ואיך מתהפך כחותם? ועוד לכתוב שגם חובה עלינו ללמוד מהם ניגוניהם. כדי לפאר על ידי כן בית אלקינו? לא יאומן כי יסופר?3

[Emphasis in the original.]

With all due respect to Rav Waldenberg, a great Gaon whom I greatly respect, I think that he’s missing the point here. The fact that Christian dogma contains elements that, as Rav Hazan delicately puts it, are “prohibited to us”, does not imply that we cannot recognize the authenticity of Christian religious devotion and the concomitant emotion that its music engenders. As the Khazar king was told: “כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים”.

The entire responsum is fascinating and important; the central question is whether the prohibition against חוקות הגויים bars the installation in a synagogue courtyard of a clock with a bell that chimes the hours, since the churches have such clocks. [Rav Hazan had demanded the installation of a clock (a “Horologio”), since the members of the (Roman Jewish) community had remained deplorably lax about the proper times for prayer on Shabbas and Holidays, even after he had arranged for the deployment of calendrical tables, written in Italian, stating the proper times]:

מעשה בא לידי פה העירה רומא יע”א. שעל ידי שראיתי לאנשי קהלתינו הע”י מתפללים בשבתות וימים טובים תפלה שלא בעונתה על זה נזדרזתי בכל כחי לסדר להם שעות דרבנן בקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה על פי השולחן ערוך שמשם תורה יוצאה לכל הגולה. ונסדרו ונכתבו בלשון וכתב איטאלקי על ידי איש הביני’ם ידיד נפשנו מחמד לבנו מעלת החבר כמוהר”ר יעקב פאסאני נר”ו

ואחר כל עמל וטורח ראיתי שעדין לא היו נזהרים מפני עצלות השמשים. בטענות משאות שוא ומדוחים. באומרם כי השעה משחקת להם ומטעתם. על כן גזרתי אומר לחדש כלי השעות הנקרא אורו’לוגיו ולקובעו בחצר בית הכנסת או בחוץ ושוב לא יהיה להם מענה להשיב. והרי קומא להו שעת”א טוב”ה. ומעלת גזברי ק”ק מכל חמשה בתי כנסיות קיימו וקבלו עליהם לעשות משפט כתוב בעצת כל יועצי הבתי כנסיות כל אחד בפני עצמו וכולם בכללות ועל זה שלחו מאתם הגזבר של בית הכנסת יראי ד’ ובב”ץ המו”ן כמוה”ר מרדכי סקאצוקיו נר”ו באומרם שכבר קבלו עליהם באהבה וחבה. אך בזאת נפשם לשא”ול הגיע אם יכולים ליתן זוג המקשקש השעות. יען שבבתי כנסיות הנוצרים יש שעה עם זוג המקשקש לידע השעות כמו שיש בבתים וברחובות קרי”ה. ועם שאין בזה עבודה עם כל זה שאול ישאלו אם יש בזה משום לא תעשה בחוקות הגויים או לא. על הכל יורנו המורה לצדקה משפט הכלי שעות הזה ויבא שכרו כפול מן השמים:4

[Emphasis in the original.]

Rav Hazan argues at length that it is permitted, establishing in the process important limitations on the prohibition against חוקות הגויים. The details of his argument are beyond the scope of this post; the interested reader should read this important and comprehensive responsum in its entirety. Rabbi Michael J. Broyde has a valuable survey of the various Halachic approaches to the prohibition, available from Torah from Dixie.

A remarkable passage in the responsum is this encomium on the intellectual honesty of Christian scholars and an assertion of their respect for us and our religion (and vice versa):

אומת הישמעאלים, אשר לא ידעו ולא יבינו בעיקר שורשי הדתות וגם לא ידעו ערכינו שבאנו תחת ממשלתם עבדים לקוחים למות ובזמן מלכותנו וגדולתנו הם היו באותם זמן ערבים במדבר משולים לחיות יער ממש לא כן אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים תמיד אחר האמת ועל פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלקינו בידינו. עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפלותינו מצד עצם התפילה והעבודה חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים. אלא עם יקרה התלוצצות. הוא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו. ובפרט בבתי תפלתינו. וכדומה לזה. וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו ועד היום כמה פקחים גדולים בדור רעה אשר אנחנו בו מתאמצים ומתגברים להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים ואם גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפלתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגוים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם. מזה חשבו. שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני. וכיוצא לזה. וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי ישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורש הדברים. בין הגוים הקדמונים עכו”ם שהיו הם בעצמם משחיתים קבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם. וניאוף וכל תועבת ד’ יחדו נשקו. שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם. לא כן הגוים האלה הכל לאידך גיסא עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית וכאלה רבות עמהם ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר.5

[Emphasis added.]

Rav Waldenberg is even more outraged by this passage than by the one we have previously cited:

והרבה גרוע מזה עוד כותב במקום אחר בתשובתו שם … שומו שמים למקרא “מה יפית” כזה לאמונת הנוצרים וחכמיהם מפורש יוצא וללא כל בושה, מפי בעל התשובה, ולגנות לשם כך בצד את רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי תפלותינו? ושאנחנו האשמים כביכול בזה ועל כן באה עלינו הצרה שקורה שמתלוצצים עלינו? השכח דברי רשב”י (מובא ברש”י פרשת וישלח (ל”ו, ד’) האומר: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב. והלא אבן מקיר תזעק על כך, על שרשרת ארוכה של מאות בשנים מעינויהם השטניות לאלפי רבבות מבני ישראל שאשמתם היחידה היתה דביקותם באמונתם ובתורתם, ומשריפת בתי מקדשנו התלמודיים אשר איה שוקל ואיה סופר שיוכל להשמיענו ולפרט לנו מאת אשר עוללו לנו, הלזה יקרה מקרה של התלוצצות? או כפי שמוסיף בדבריו שם לסנגר על איזה מנגדים מהם? שהיה זה מפני שראו בספרנו כמה דברים נגד הגוים וכו’?6

We must concede a good deal of truth to this bitter, sarcastic diatribe.

Rav Waldenberg continues:

ומהו זה שכותב: שחכמיהם חוקרים תמיד את האמת? האומנם ככה? ובכלל המותר לקרוא קילוס לחכמיהם? ואיה האיסור של לא תחנם שישנו בדבר? (יעוין ברמב”ם פרק י’ מהלכות עבודה זרה הלכה ד’).7

I think it is clear from the conclusion of the preceding excerpt of Rav Hazan that his response to this criticism of Rav Waldenberg would be that the prohibition only applies to morally corrupt pagans, and not to contemporary Christians8. Moreover, Rav Waldenberg is apparently oblivious to the fact that the exact phrase of Rav Hazan’s which he so reprehends, finding it both factually dubious as well as in violation of the prohibition of לא תחנם, already appears nearly verbatim in Rav Ya’akov Emden’s לחם שמים!

גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה, כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקוותינו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת, לולי ד’ שהיה לנו והקים חכמי נוצרים וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור, מחמת שתוף התורה האלקית אחת היא להם, שבנו עליה מבצריהם ואף על פי שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילת שקר, נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה, בפרט חכמי הנוצרים החוקרים תמיד אחר האמת, מצאו שאין עלינו אשם בהיותינו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלקינו בידינו, על כן היו למחסה לנו, ותחשב להם לצדקה9

[Emphasis added; compare to the emphasized section in Rav Hazan’s responsum.]

This is an excerpt of a larger passage expressing a remarkably favorable attitude toward Christianity (and Islam), a view which appears frequently in Rav Emden’s writing, as noted by Dr. Meir Rafeld10and Wolf219111. Note, however, that Rav Emden goes further than Rav Hazan, including Muslims in the same category as Christians.

Rav Waldenberg concludes:

והעולה על כולנה העבודה זרה בשיתוף חס ושלום, רצוני לומר, על זה שמשוה ומעמיד אותנו בשורה אחת עם הנוצרים ואומר לדבק רע כזה טוב, כאילו חס ושלום “אנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת”? אוי לעינים שכך קוראות דברים צורמות כאלה יוצאים מפי רב שכזה? ממש כל כולי רותח מזה, ואינני מוצא מנוח לנפשי. האם ניתן ללמד עליו זכות ולומר שכתב את דבריו רק מפני דרכי שלום ובגלל היותו מקורב להאפיפיור ולגדולי רומי ובישופיהם? (יעוין בספרו נחלה לישראל), ולשם מה היה הכרח להדפיס זאת?

יותר ממה שכתוב כאן יש עוד בלבי על זה, ואקיים את ה “כבוד חכמים הסתר דבר”.12

  1. I am not sure what city this is. It sounds like Smyrna, but as far as I know, the Aharonim always refer to this city as Izmir. Rav Hazan was indeed born in Smyrna, but he seems to have left it at the age of three, according to the Jewish Encyclopedia. He may have returned there at some point in later life. []
  2. שו”ת כרך של רומי סימן א’ דף ד’ ע”א – ע”ב []
  3. שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ג סימן י”ב אות ו []
  4. כרך של רומי שם דף א ע”א []
  5. כרך של רומי שם דף ד’ ע”א []
  6. ציץ אליעזר שם []
  7. ציץ אליעזר שם []
  8. A full discussion of this idea is beyond the scope of this post, as well as against our policy; the interested reader is directed to Professor Moshe Halbertal’s בין תורה לחכמה, which has a good survey of the Halachic literature on the subject. Update: Andy, who originally mentioned Halbertal’s discussion to me, notes that I have mischaracterized it; it is an exploration of Meiri’s views on pluralism and his attitudes toward non-Jews, and not a general survey of the Halachic literature on the subject. []
  9. לחם שמים על אבות, פרק ד’ על מאמר המשנה כל כנסיה שהיא לשם שמים וכו []
  10. במאמרו ועקידת יצחק לזרעו [] היום ברחמים תזכור, בתוך: “בהיותו קרוב: אסופת מאמרים לימים נוראים”, עמוד רכ”ט []
  11. Personal communication []
  12. ציץ אליעזר שם []

Zealotry Vs. Tolerance

For Wolf2191, a staunch advocate of tolerance and humaneness1

Several months ago, we discussed Rambam’s position that Ya’akov’s excessive fearfulness of the danger posed by Esav was a character flaw. This is actually but one item in a fascinating list of purported failings on the part of Biblical figures that Rambam adduces in support of his thesis that moral perfection is not a sin qua non of prophecy:

ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המדות עד שלא יפחיתוהו פחיתות שהרי שלמה המלך עליו השלום העיד עליו הכתוב בגבעון נראה ד’ אל שלמה. ומצינו לו פחיתות מדות והוא רוב התאוה בבאור בהרבות נשים. וזה מפעולות תכונות רוב התאוה ואמר מבואר (נחמיה י”ג) הלא על (כל) אלה חטא שלמה. וכן דוד המלך עליו השלום נביא אמר (שמואל ב’ כ”ג) [אלקי ישראל] לי דבר צור ישראל ומצאנו אותו בעל אכזריות אף על פי שלא שמש בה כי אם בעובדי גלולים. ובהריגת הכופרים. והוא רחמן לישראל אבל בא בביאור בדברי הימים שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג. אמר (דברי הימים כ”ב) אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת [ארצה לפני] …2

It is the next item on the list that is the subject of this post.

R. Moshe Mordechai Ha’Levi Shulzinger relates:

בסעודת ברית מילה אחת אצל נכד שליט”א של רבינו הגרי”ז זצוק”ל היה שם רב אחד שאמר: כתוב שמפני שפנחס היה קנאי – לכן לא נהיה הוא למנהיג ישראל …

ומיד הגיב רבינו הגרי”ז זצוק”ל בחומרה: איפה זה כתוב?! … [כאומר שאין זה כתוב בשום חז”ל …]

והרהר הרב ההוא הרבה, ולא נזכר, ואחר כך הלך לביתו וחיפש טובא עד שמצא דבר זה כתוב – בספר של איזה מחבר שאומר כן מסברא דנפשיה …3

[Emphasis in the original.]

The “איזה מחבר” in question is probably the Kotzker, ironically not someone known for patience and tolerance of error:

יפקוד ד’ איש על העדה, משה היה סובר כי הקב”ה ימנה פנחס למנהיג והוא לא היה חפץ בזה יען כי פנחס היה קפדן.4

Rabbi Avraham Ya’akov Blau elaborates:

יש אימרה ידועה וחריפה בשם האדמו”ר מקוצק … כלומר, אחר זה שראה משה את קנאותו של פינחס, ביקש משה מהשם שימנה איש אחר למלא את מקומו. בתחילה חשב משה שפינחס יהיה מנהיג העם כי הוא היה היחיד מכל משפחתו שלא נמנה להיות כהן ומסתמא ייעוד אחר ממרום מחכה בשבילו כמו שאירע למשה עצמו. מרעיונו של האדמו”ר מקוצק יש להסביר למה לא לקח משה על עצמו להרוג את זמרי וכזבי אלא עזב את הביצוע לפינחס [ובהערה שם הוא מציין את הגמרא סנהדרין דף פ”ב ע”א – י’]? כי הקנאה, אפילו כשהיא טהורה ולשם שמים, אינה נאותה למנהיג רק ליחידים במקרים נדירים. וכן רואים גם מסיפורו של אליהו (מלכים א’ פרק י”ט) “והנה דבר ד’ אליו, ויאמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר: קנא קנאתי לד’ אלקי צבקות … ויאמר ד’ אליו: לך שוב לדרכך … ואת אלישע בן שפט … תמשח לנביא תחתיך”. קנאותו של אליהו לא הרשתה לו להמשיך כנביא ומנהיג ומוכרח היה למנות את אלישע למלא את מקומו. (רש”י וילקוט שמעוני שם, סדר אליהו זוטא פרק ח’).5

But while the Kotzker may be dismissed as “איזה מחבר”, almost this exact point is made by someone no Brisker would ever dream of so dismissing, no one less than Rambam himself!

ומצאנו [סנהדרין קי”ג] באליהו ז”ל מדת הרגזנות ואף על פי ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס אבל אמרו חכמים שהשם יתברך לקחו. ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה כמו שיש לו כי ימיתם6

Tolerance: 1
Zealotry: 0

Update: R. Dr. Norman Lamm’s claim of the Torah’s ambivalence toward the zealotry of Pinhas.

Update II: Further discussion.

  1. See the comments to this post. []
  2. שמונה פרקים, פרק שביעי []
  3. פניני רבינו הגרי”ז, עמוד ל”ו []
  4. אמת ואמונה – דברי תורה מרבנו הקדוש, מרנא ורבנא מנחם מנדיל זצלה”ה מקאצק (תל אביו, תשל”א), מספר תע”ה. ובמהדורה אחרת, מספר תצ”ו – קשר []
  5. הדרום, חוברת ע”ב – ע”ג, אלול תשס”ב, עמוד קנ”ד. תודתי נתונה לגיסי נתנאל שהעירני לדברים אלו של רבי בלוי, וממילא לדברי הקוצק’ר הנ”ל. []
  6. שמונה פרקים שם []

Traveling With Small Children

In Which We Shall Consider The Reliability and Authority Of Landlubbing Batei Din On Nautical Matters, With Important Ramifications For the Subject Of Da’as Torah

Rebbetzin Tzipporah Heller relates this charming anecdote:

Faigy was in seventh heaven. She had seen planes in the sky and heard travel sagas from the kids in her kindergarten who had flown to family simchas abroad. Not only was she on a real plane, but she also got to sit next to her abba.

Suddenly, the static of the sound system interrupted the constant drone of the motor’s muffled roar. “Ladies and gentlemen, please take your seats and fasten your seat belts. We are experiencing a bit of turbulence.” Within seconds the words “a bit” were utterly irrelevant as the plane shook from side to side. Faigy’s small frame trembled with each jarring motion.

Her terrified brown eyes met her father’s gaze, and she said, “Abba, is this scary?”

He smiled reassuringly and said, “No. This sometimes happens on planes. Everything is all right.”

“Oh,” she said with a smile. She sat back in her seat feeling completely secure, enveloped in the sort of tranquility that we adults rarely encounter.1

[Emphasis added]



Are children more susceptible than adults to the rigors of travel? May parents subject their children to the stresses and dangers of a major voyage? Rav Yonah Landsofer has a fascinating discussion of these questions:

נשאלתי וזה לשון השאלה: אל אצילי ישראל גדולים חקרי לב החרש והמסגר המה העומדים על הדין ועל האמת להורות בני ישראל דרך ילכו בה יעמדנו על דבר אשר נתחברו יחדיו שלשה חברים דבוקים והסיעו לבן לנסוע לארץ ישראל המה ונשיהם ובניהם הקטנים עם הגדולים בני שנים ושלש שנים וסמוך לו מלפניו והנה רוב השומעים מנסיעה זו מרננים אחריהם באמרם שלא נשמע מעולם שיסע אדם דרך רחוק ורב בזה אל עמים אשר לא ידע שפת לשונם ודרך ימים וסכנות עם בנים קטנים ואם אדם רשאי לחבול בעצמם מי נתן לו רשות לחייב בניו הקטנים ואם כח אבנים כוחו לסבול צער טלטול טורח הדרך אולי אין כח בילדים הקטנים לסובלו וביותר שינוי האויר ונענוע הספינות ובית דין עירם רוצ’ לעכב על ידי הנסיעה הזאת מטעמים אלו ומעתה האנשים אלו שלמים הם לידע אם ימנעו מנסוע הזאת מכל זה שכתבו ואם יחושו לגזירת בית דין אם יגזרו עליהם אם לא:

תשובה [והאריך בנדון אם יש מצווה לעלות לארץ ישראל בזמן הזה, ואם זה נוהג במקום סכנה, ומה נקרא סכנה לענין זה, ושוב כתב] ונחזור למ”ש שאם אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים שרי להוליך בניו הקטנים עמו ואין לומר מכל מקום סכנה מיהא איכא והוה ליה חוב להם ואלו הם בני שכל לא היו מרוצים לנסוע שמה ואין חבין להם שלא בפניהם יש לומר דרשאין לעשות כן שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו ואם כן כאשר אין בית דין מונעין אותו מנסוע אין להם למנוע אותו בשביל בניו הקטנים וזכות הוא להן וכיון דבזה אין ספק וכמה גדולים עשו מעשה הם עצמם לנסוע וגם כת החוששים לא חשו כי אם בשביל בניו קטנים אבל להגדולים לא ואני כתבתי שאין לחלק. …

ואומדן דעת הוא לקטנים דניחא להו לעשות המצוה בקטנותן דאינו דומה קולטתו מקטנותו עד שלא טעם טעם חטא וכשיזכה לנשמה בן י”ג שנים יזכה בה מקדושת ארץ ישראל:

ומצד החוש אנו רואים שאין לחלק בין קטנים לגדולים דהרי מצד סכנת טביעה ושבייה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא אם מטורח הנענוע … הרי הקטנים בטבעם קלי התנוע ורוב גידולם בתנועה להיותם מלאים מהלבינה: … ונראה לי סמך לדבר מעזרא שנסע לירושלים מן הגולה דרך רחוק מהלך חמשה חדשים ומפני הבושה לא ביקש חיל ופרשים מן המלך ללותן אף כי היו נשים וטף רב עמהן ומי מחל בעדם לתת נפשם בסכנה דרך רב כזה בלי (תיור?) אלו הקטנים מה עשו לסכן נפשם מפני הבושה אלא כל מאי שמותר לעשות בשלו גם בבניו הקטנים מותר ועיין בתשובת בני משה סימן כ”ז:

והרבנים הקרובים היושבים על איי הים כתבו אשר עיניהם רואי’ בכל יום נוסעים דרך ים לקצבי ארץ עם ילדים קטנים בני יומן והוי כי שאלתי פה אחד מהנוסעים עם בניו הקטנים ואמר כי מצד תנועות הים קטן קטן יותר קל לו לסבול תנועות הספינה והנאני שכוונתי הדין לאמיתו בזה

והנ”ל אם יגזור הבית דין שבעירם שלא לנסוע מטעמים הנ”ל רשאי לסמוך על אלו אשר (אינם) [לכאורה צ”ל עינם] ראו ההיפוך מהם כי לא ראינו אינו ראיה והרי זו כהורה בית דין ששקעה החמה והיא לפנינו דאין זה הוראה: ואם שנחוש להמרות פי בית דין מפני הכבוד כבר כתב המבי”ט בסימן קל”ט דאין לחוש לכיבוד אב ואם החמורה מכל שכן לגדרי בית דין וכבר אישתמיט ר’ זירא מיניה דרב יהודא רביה דבעי למיסק לארץ ישראל:2

Incidentally, I am quite baffled by Rav Landsofer’s assertion that:

שאדם רשאי לעשות בשל חבירו כמו בשלו ובטענה זו פוטרים לשומרים ושותפין אפילו אם אירע תקלה בדבר והרי אבידת גוף מאבידת ממון אתי לן מכל אבידת אחיך ועוד מה התם שאדם רשאי לחבול בשלו ולאבד כל מאי שיש לו והכא אסור לאבד את עצמו ואם כן כל שמותר לעשות בשלו הכי נמי בבניו הקטנים ובחדא מחתא מחתינהו

The Halachah is exactly the opposite! Maran rules:

השומר שהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לו … הרי זה פושע וחייב לשלם ואף על פי שהניח הפקדון עם שלו אם ראוי לשמירה פטור ואם אין המקום ראוי לשמירה חייב בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים:3

  1. Hamodia Magazine, October 7, 2008, p. 36 []
  2. שו”ת מעיל צדקה סימן כ”ו, הובאו דבריו בפתחי תשובה אבן העזר סימן ע”ה ס”ק ו []
  3. שלחן ערוך חו”מ סימן רצ”א סעיף י”ד []