A Second Opinion in the Case of the Missing Diamond

I had long been aware of the following responsum of Rav Moshe Feinstein1:

בשומר חנם על מעטפה שאמר המפקיד שמונח שם אבן טוב והוא לא פתחו והניחו במקום שמור ולא נמצא שם וטוען דשמא החזירו לו ואם לא הרי זה אבדה, וגם אולי לא היה שם דבר השוה כלום מה דינו

י”א תמוז תשי”ב

מע”כ ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם כש”ת מוהר”ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלבערשטאם שליט”א האדמו”ר מציעשינאוו

הנה מה שכתר”ה רוצה לידע דעתי הקלושה בדבר שמעון שלקח יהלום מראובן להראותו לקונה ובאם לא יקנה יחזירהו תיכף ובאשר שראובן הוצרך ללכת על שעה בערך יפקידהו אצל לוי ויאמר ללוי שלכל היותר יקחנו ראובן מידו בחזרה עד שעה אחת משום שאינו שלו ומוכרח להשיבו לבעליו בעוד שעה, וכן עשה שמעון שהפקידו אצל לוי עד שיבא ראובן במשך שעה ויחזיר לו, ולוי לקח המעטפה הסגורה מיד שמעון ולא פתחה לראות אם יש שם יהלום והניחה במקום שמחזיק יהלומים שלו, ולבסוף אחר ארבעה ימים באו אליו ראובן ושמעון ותבעו היהלום, והשיב לוי להם שהמעטפה שלקח מיד שמעון שלדבריהם היה שם יהלום אין אצלו וכפי הנלקט בזכרונו החזיר לאחד מהם כי התראו הרבה פעמים במשך הארבעה ימים, ואם טועה בזכרונו ולא החזיר להם כמו שהם אומרים הרי נגנב או נאבד והוא שומר חנם שפטור על גניבה ואבידה

הנכון לע”ד שטענת לוי נכונה … ולע”ד יש לפשר שישלם לוי שני תשיעיות

I recently noticed that the same question was posed to Rav Yaakov Breish2:

בדין תורה שבין סוחרי יהלומים שאחד הפקיד יהלום והנפקד טוען שהיה פחם – ועוד טענות שביניהם

לרב גדול ומפורסם אחד בנויארק

בדבר שאלתו אודות דין ודברים שבא לפניו וז”ל שאלתו: ראובן לקח יהלום אצל יעקב למכרו, אחר כך פגשהו שמעון שהוא סרסור ביהלומים ושאלו על יהלום ממדה זו, והשיבו כן יש לי יהלום כזה אך של יעקב הנהו והבטחתיו להחזירו אחר שעה בדיוק, על זה ענה שמעון הסרסור טוב מוכן אני להחזירנו לך אחר חצי שעה בכדי שאלך ואראנו לקונה אחד שלי שבקשני למצוא עבורו יהלום ממדה זו – והסכים על זה ראובן, רק בתנאי אם לא ימכרנו יפקידהו אצל לוי היושב אצל שלחנו, ותאמר לו בשמי שאני בקשתיו שיקבלנה מידך, ועד חצי שעה ולכל היותר שעה אחת אקחנו בחזרה מידו כי הלא מוכרח אני להשיבו ליעקב בעתו בכדי לעמוד בדיבורי – וכן הוה, שמעון הסרסור לקח היהלום והראהו להקונה שלו ולא חפץ לקנותו, לכן מסרו ללוי כפי פקודת ראובן עליו, כמובן מסר שמעון הסרסור את היהלום ללוי כשהיה מעוטף במעטפה דבוקה וקשורה כנהוג בין הסוחרים – לוי לקח המעטפה הסגורה מידו ולא פתחה (על זה מודה שמעון הסרסור) והניחה בארונו מקום שמונח היהלומים שלו …

[אחר איזה ימים] נגשו אליו ראובן ושמעון ותבעוהו שיחזיר היהלום, והוא לוי השיבם, כפי הנקלט בזכרוני כמדומה לי שהחזרתיו כבר לאחד מכם, והם טוענים ודאי לא קבלנו בחזרה ממך שום יהלום – ועתה הסכסוך ביניהם, ראובן ושמעון חושדין ללוי שהוא מעכב היהלום הנפקד לעצמו, ולוי טוען שהוא חושב שמתחילה בערמה באו אליו, וחושד לשמעון שנתן לו מעטפה ריקה בלי אבן בתוכה, אפילו נמצא שם איזה גוש היה פחם בעלמא שאינה שוה פרוטה … וכת”ה מברר עוד קצת טענות שני הצדדין עפי”ד

[והאריך לברר הדין, והעלה] תכלית דברינו, דלוי חייב לשלם … וכיון שמצוה לפשר … מהנכון לעשות פשרה שישלם רק שני שלישים ושליש אחד יפסיד ראובן … וד’ יצילנו משגיאות

We see that the rulings of Rav Moshe and Rav Breish are diametrically opposite; Rav Moshe ruled essentially in favor of the defendant (but recommended a פשרה of his paying two ninths of the claim), while Rav Breish ruled essentially in favor of the plaintiff (but recommended a פשרה of his relinquishing one third of the claim).

While the reasoning in both responsa is lengthy and intricate and beyond the scope of this post, I will just point out that a fundamental difference between their analyses is their different assumptions about Levi’s culpability if he indeed had not returned the diamond to its owner (or his agent). Rav Moshe assumes that he’s a שומר חנם who acted responsibly, and is therefore פטור מגניבה ואבידה, while Rav Breish, on the other hand, seems to take as a matter of course that he’s obviously liable insofar as he hasn’t returned the diamond; he doesn’t even seem to consider the possibility of גניבה ואבידה.

It would be quite interesting to see the exact texts of the question as posed to both Poskim.

[Incidentally, I assume that the “רב גדול אחד ומפורסם בנויארק” who posed the question to Rav Breish was the same Rav Halberstam who posed the question to Rav Moshe3. This makes the aforementioned point about the wording of the questions especially interesting.]

  1. אגרות משה חושן משפט חלק א’ סימן ל”ב []
  2. שו”ת חלקת יעקב מהדורה חדשה חו”מ סימן ח []
  3. One of my friends points out that we find many instances of Rav Halberstam posing the same question to more than one Posek []

Halacha and the Anti-Vivisectionists

I was doing some work yesterday on צער בעלי חיים, in the context of the end of שולחן ערוך אבן העזר סימן ה, which we have been learning this zeman, and I chanced across a fascinating and remarkable responsum of Rav Eliyahu Kalatzki1. It is a quite extensive discussion of צער בעלי חיים, with the primary goal of demonstrating that although the Rema2 rules that:

כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות

which seems to imply that any human benefit overrides the prohibition against צער בעלי חיים, that’s not actually what he means, and that it’s actually prohibited to cause pain to an animal for mere financial gain.

In the course of his discussion, he discusses medical experimentation on animals3:

וגם אין הדבר ברור שמותר לצער בעל חי בצער איום כזה, לצורך בחינות ונסיונות, ולא מצינו שהותר אלא לצורך רפואה, ולא לצורך בחינה, שאינו אלא ענין ספק, אולי יסתעף מזה תועלת בחכמת הרפואה, ויש גם בחכמי העמים שיתמרמרו ויתאוננו על מעשה האכזריות שיעשו החוקרים בבחינותם בגופות הבעלי חיים, ויסדו להם חברת, “אנטיווייוויסעקצאניסטן”,

וכבר נשאו ונתנו בהשאלה הזאת, באספת הקאנגרעס של גדולי חכמי הרופאים בלונדון בשנת תרמ”א, כאשר קראתי תוכן דבריהם במכתב עת האנגלי “טיימס” מיום ה’ אויגוסט [בהוצאה השבועיית], וכי הפראפ’ ווירכאוו מברלין נשא מדברותיו בקהל האספה, כי אין בזה עול ואכזריות, וכל עוד אשר ניתן רשות להאדם להמית הבעל חי לאכול מבשרה, לו הצדקה לעשות בחינות בגופי הבעל חי, אשר אך בעזרת הבחינות ההם תצעד חכמת הרפואה והפיזיאלאגיא צעדי ענק בימינו אלה, והאם נוכל להעמיס על הרופאים, אשר גם בלעדי זאת נכונים לצלע בהטפלם בחולי מחלות מתדבקות, כי יבחנו בגופותם פעולות הסמים הארסיים וכדומה, ע”ש במכתב העת טיימס.

ובכל זאת לא נוכל להחליט, אם על פי חוקי תורתינו הקדושה, הרשות נתונה לרופא ישראל, להטפל בבחינות ההם בגופי הבעל חי, כי במה נחשב הוא צער השחיטה והמיתה, אשר הוא אך רגעי מספר, מול הצער האיום שיסבול הבעל חי שעות וימים רבים מבחינות ההם, ומצאתי בתשובת הגאון שבות יעקב ז”ל (חלק ג’ תשובה ע”א) שנשאל מרופא מומחה אם מותר להבחין ולהשקות סמים ארסיים לכלב או חתול, למען ידעו פעולת הסמים ההם בענין רפואת האדם, והשיב שפשוט להיתר כמו שכתב הרמ”א באה”ע (סוף סימן ה’) … ומה שכתב הרמ”א שיש מעשה אכזריות במריטת הנוצות, היינו לפי שעושה מעשה בידים, והעוף מרגיש הצער בשעת מריטה, מה שאין כן בהשקאת הסם, שאינה מרגשת כלל צער בשעת שתיה יע”ש, ולא נתבאר בדברי השבות יעקב, אם יש להתיר גם לנתח ולפצוע אברי ועצבי הבעלי חיים בחיותם, שהוא מעשה בידים והצער מרובה במכאוב איום

The references to the Times of London (weekend edition) and the Anti-Vivisection Society are striking.

The next section of the responsum discusses the objections of the “Society for the Protection of Animals” (חברה מגיני בעלי חיים) to שחיטה. He vigorously rebuts its claims of inhumanity, arguing that post-slaughter twitching is not evidence of any remaining sensation or life in the animal, supporting his position with references to the twitching of guillotine-severed heads and of corpses of hanged men brought into proximity with some sort of “galvanic” apparatus (עמוד הגאלוואני). In the course of his arguments, he quotes extracts from a medical encyclopedia (מחברת הרעאל ענציקלאפעדיא לחכמת הרפואה) and a work by a physiologist named Valentin, both apparently in German.

Several other Poskim also discuss medical experimentation on animals, including Rav Waldenberg and Rav Yehiel Yaakov Weinberg; I hope to discuss the matter further in a future post.

UPDATE: continued here.

A note on orthography: I have written ‘Kalatzky’, since the spelling throughout the Imrei Shefer is ‘קלאצקי’; the author is, however, more generally known as ‘Kalatzkin’, and the spelling is indeed ‘קלאצקין’ in several later works of his.

UPDATE II: See also the article of R. Nosson Tzvi Friedman, which concludes that scientific vivisection for the advancement of medical knowledge is unequivocally permitted insofar as it serves the general benefit of mankind:

ולפי זה מה שכתב רמ”א דהעולם נמנעים מפני האכזריות, הוא רק כשהריוח הוא ליחיד, אבל במקום שיש תועלת כללית של האנושות, כגון נסיונות מדעיים שעוסקים לבחון תרופות ודרכי רפואה, מותר לעשותם, דעדיפי צרכי רבים דלא שייך בזה דין דצער בעלי חיים, ומותר ללא היסוס כיון שיש בזה תועלת לבני אדם, וכמו שהתירה התורה צער בעלי חיים לתועלתם של בני אדם, כמו שכתב הנמוקי יוסף למעלה, ומכל שכן להצלת חייהם על ידי נסיונות מדעיים, אין כאן דין צער בעלי חיים4

  1. שו”ת אמרי שפר סימן ל”ד []
  2. ibid. []
  3. אות ט”ז []
  4. הרב נתן צבי פרידמן, “נסויים מדעיים על גופות בעלי חיים”, נועם, ספר חמישי, עמודים קפח – קצד []

Is there a חיוב בדיני שמים for being מבטל כיסו של חבירו ?

I recently read an article that asserted:

The Talmud Yerushalmi introduces that even if your action causes someone a loss of potential profit, this is also Gramma that is forbidden by the Torah and a person has an obligation to pay for this B’Dinei Shamayim … The words of the Talmud Yerushalmi are quoted as the Halacha by all of the Poskim.

This is a serious misquote of the Yerushalmi, which actually reads as follows1:

אמר רב יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות

Similarly, we have a Tosephta2:

הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות

The Yerushalmi and Tosephta are indeed cited by the Poskim, but all they say is that the victim may have תרעומות, which is not the same as saying that the offender is חייב בדיני שמים. Indeed, we shall see that the אמרי בינה and the מהרש”ג actually infer the opposite from the language of the Tosephta; since it mentions only תרעומות, the implication is that there’s no חיוב לצאת ידי שמים.

The existence of a חיוב לצאת ידי שמים is actually a matter of some controversy among the poskim; here are some מראה מקומות:

The מחייבים

  • The Radvaz3:

    המבטל כיסו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים

  • The Avnei Nezer4:

    ואף דהמבטל כיסו של חבירו פטור דגרמא בנזקין פטור על כל פנים מחויב לצאת ידי שמים

  • Rav Meir Arik5:

    [נהי] דמבטל כיסו של חבירו פטור היינו דהוי רק גרמא אבל הרי כל גרמא בניזקין חייב על כל פנים לצאת ידי שמים כמבואר בבבא קמא נ”ו ועיין מה שכתבתי במנחת פתים חו”מ סימן שפ”ו

  • Rabbi Zev Zvi Hakohen Klein6:

    [נהי] דהמבטל כיסו של חבירו פטור, על כל פנים חייב לצאת ידי שמים

  • Rav Yehoshua Ehrenberg7:

    ועוד נראה לענ”ד דאף דקיימא לן כהירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור דהוה ליה רק גרמא, מכל מקום הא גם גרמא חייב בדיני שמים כדאיתא בגמרא בבא קמא דף נ”ו ע”א ואף כי במאירי שם משמע דרק הני דקחשיב בגמרא שם חייב בדיני שמים ולא שאר גרמא, אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין לחלק, וכן העלה מורי ורבי בספר מנחת פתים סימן שפ”ו סעיף ג’ והביא מה שכתב הרב בשולחן ערוך שלו הלכות נזקי ממון דכל גרמא חייב בידי שמים

The פוטרים

  • The Beis Efrayim8:

    ועתה באתי על דברי תורה … אען ואומר אשר הפליג מעלת כ”ת בצחות לשונו להרחיק נדון דעושה חנות כו’ מעל גבול גרמי וגרמא כאלו דרך הרבים מפסקתן וגבה טורא בינייהו והביא ראיה מדברי הרמב”ן בדינא דגרמי שלו על זה אני תמה שממקום שבא להביא ראיה דמרחקי טובא שם מבואר להיפוך שהרי הרמב”ן ז”ל כתב וז”ל

    עוד צריך לפנים שהרי מצינו גורמי נזקין פטורין הפורץ גדר כו’ ועל זה כתב דכופף קומתו בפני הדליקה או שוייה טמון באש פטור דהא לאו גורם נזק הוא שהנזק על ידי המדליק בא לו ואף על פי שהלה פוטר את המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסיד ממונו מה שירויח ודמיא למאן דנחית לאומנות חבירו אף על פי שבכאן מפסידו ממונו והתם הריוח הוא שמפסידו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם לא מפסיד ממון הוא ומשום הכי חייב בדיני שמים כו’ עכ”ל

    הרי מבואר כי אשר הרחיק הדר גאונו והוציא מכלל מגע הנה קרבו ויאתיון שהרי רבינו הגדול הרמב”ן ז”ל הוה מקיף להו ואדמי לולי כי החילוק מבואר ששם אין ההפסד רק על הרווח וגם ההוא דשוויא טמון באש לפי שבעת ההוא עדיין לא היה החיוב לענין דיני בני אדם דיינינן ליה כאלו לא הפסידו רק הריווח וכמו יורד לאומנות חבירו דאין מחויב לשלם לפי שאין כאן רק פסידא דרווחא שהיא מעותד לבא אלא לפי ששם באמת יש הפסד ממון לכן חייב בדיני שמים:

    ונמצינו למדין מדברי הרמב”ן הללו דאי הוה אמרינן דריוח העתיד לבוא כגוף הממון דמי הוי מקום לחייבו כשאר דינא דגרמי רק דבאמת קיימא לן דמבטל כיסו של חבירו פטור ואפילו בדיני שמים כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה והלכך יורד לאומנות חבירו אין מקום לחייבו מטעם דינא דגרמי.

  • The Imrei Binah9:

    וברמב”ן בדינא דגרמי [שהביא הבית אפרים כנ”ל] … משמע דכשמבטל כיסו של חבירו שעדיין לא הזיק לו כלום אף בדיני שמים אינו חייב ובכופף קומתו הטעם דחייב בדיני שמים הואיל שעל כל פנים הבעלים מפסידים קרנם רק הואיל שהנזק בא על ידי המדליק ועדיין לא נתחייב ועל כל פנים במעשיו גרם שלא יתחייב ויפסיד בזה חייב בדיני שמים אבל בכל מבטל כיסו אף בריוח ברור פטור אף בדיני שמים וכן משמע מתוספתא הנ”ל דאמרו אין לו עליו אלא תרעומות משמע דפטור בדיני שמים גם כן

  • The Maharshag10:

    עוד אני אומר דבגוף הדבר שכתב מהכ”ת דהמבטל כיסו של חבירו דחייב לצאת ידי שמים לא מצאתי מפורש, ומשמע לי לכאורה דהמבטל כיסו של חבירו אף לצאת ידי שמים הוא פטור, ואף על גב דגרמא בנזקין חייב לצאת ידי שמים, מכל מקום היינו בגורם היזק לחברו דמפסידו ממון שכבר היה בידו, אבל הגורם לחבירו שלא ירויח, משמע לי דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, וראיה שהרי בבבא קמא (דף נ”ה ע”ב) דקחשיב אותן דברים שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, לא קחשוב אלא דברים שעל ידן הוא מפסיד מכיסו, אבל מניעת הרווח לא קא חשיב, משמע לי מזה דהמבטל כיסו של חברו, שהוא רק מניעת הריוח מן חברו אף לצאת ידי שמים הוא פטור, ועוד כעין ראיה מהתוספתא שמביאים הרי”ף והרא”ש בבבא מציעא פרק איזהו נשך דהנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות, ובנימוקי יוסף מביא דקאמר עליה בירושלמי דזאת אומרת המבטל כיסו של חברו הוא פטור, ואם כן מדקאמר אין לו עליו אלא תרעומות משמע דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, דאם לא כן הוה ליה למימר דאם לא לקח פטור הוא מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומדקאמר דרק תרעומות יש לו עליו ולא יותר, משמע דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, וכן מובא דין זה בחו”מ סימן קפ”ג וביו”ד סימן קע”ז ולא נזכר כלל שיהיה חייב לצאת ידי שמים, מכל הנ”ל משמע לי דגבי מבטל כיסו של חברו אף לצאת ידי שמים הוא פטור

The Beis Meir

The Beis Meir11 is apparently unsure:

לצאת ידי שמים אפשר דחייב אף במבטל כיס במקום דלא שייך רבית (ולא משמע קצת כן מלשון הרמב”ן הנ”ל [שהביא הבית אפרים והאמרי בינה הנ”ל] אחר הדקדוק)

Rav Gestetner’s position

I found many of the aforementioned מראה מקומות through a responsum of Rav Nosson Gestetner12. He writes as follows:

אולם אף על גב דמבטל כיסו של חבירו פטור דהוי גרמא, מכל מקום חייב לצאת ידי שמים וכמפורש בשו”ת הרדב”ז … וכן משמע בתשובת רבינו מאיר שהובא ברבינו ירוחם (נתיב ל”ב ח”ב) עיי”ש, וכן כתב בשו”ת אבני נזר .. , וכן בשו”ת אמרי יושר (חלק א’ סימן קמ”ט) עיי”ש. אולם בשו”ת בית אפרים .. כתב דמבטל כיסו של חבירו פטור אפילו בדיני שמים כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה עיי”ש, וכן בספר אמרי בינה שם, דאף בריוח ברור פטור אף מדיני שמים … וכן ראיתי מובא בשם זית רענן .. ואינו תחת ידי לעיין בגופן שלהן. ולדינא ודאי שצריך לחוש לשיטות הקדמונים הנ”ל דחייב לצאת ידי שמים, וגם כיון דעל כל פנים יש לו עליו תרעומות אם כן צריך לפייסו כדי לבטל את התרעומות, דגם תרעומות מילתא היא, ולא בחנם אמרו חז”ל דרשאי שיהא לו עליו תרעומות.

I find Rav Gestetner’s הכרעה very perplexing. If we would have a disagreement between the foregoing authorities about a חיוב בדיני אדם, I’d think that we’d rule that the נתבע can say קים לי כהבית אפרים והאמרי בינה; this should be true a fortiori now that the entire issue is only one of דיני שמים!

Does Rav Gestetner feel that for some reason one can’t say קים לי כהפוטרים? Or does he maintain that even when the נתבע can say קים לי, he still has some moral obligation to follow the other opinions? The Knesses Hagedolah13 states that a נתבע who can say קים לי has no obligation even בדיני שמים, but we have often wondered if there is indeed (at least sometimes) some moral obligation short of a bona fide חיוב לצאת ידי שמים.

The Zayis Ra’anan

A casual reading of Rav Gestetner’s responsum implies that the Zayis Ra’anan should be listed among the פוטרים. However, this is not really so; although he does conclude that the offender is פטור בדיני שמים, his rationale for this is not that a מבטל כיס is, in principle, פטור בדיני שמים, but something else entirely. Here’s the quote14:

הרי מבואר להדיא בש”ס בבא קמא [דף נ”ו ע”א] בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה לאוקימתא דרב אשי דשויא טמון באש דפטור מדיני אדם, וכן פסקינו שם בשולחן ערוך חושן משפט [סימן תי”ח סעיף ט”ז]. הרי אף על גב דאש סמוך לו ובוודאי יתחייב הלה לשלם, ואפילו הכי פטור מפני שעדיין לא זכה הניזק בחיובו דמזיק, ועיין היטב ברמב”ן בדינא דגרמי [שהביאו האחרונים הנ”ל] … ואף על גב דהתם חייב בדיני שמים, זהו היכא דאיש אחר בא ועשאו טמון באש וגרם להפסיד לחבירו בדבר שחייבתו התורה, ואף על גב דמציל בזה את חבירו כיון שהצלתו הוא שלא כפלס מאזני תורתינו הקדושה, שהתורה חייבתו והוא נכנס בריב שאינו שלו וגרם לפוטרו, אזי חייב בדיני שמים מיהת, ולהכי לא אישתמט חד מהפוסקים להשמיענו שגם אם המזיק בעצמו שויא טמון באש שחייב בדיני שמים, אלא וודאי דבזה פטור אפילו בדיני שמים, משום שכוונתו להרויח לעצמו. והדברים עתיקים שגם בדיני דגרמי שחייב לשלם מדינא, פטור לגדולי הפוסקים היכא שמתכווין להרויח לעצמו, עיין שולחן ערוך חושן משפט [סימן ס”ו סעיף כ”ג ובש”ך ס”ק פ”א]. וממילא נשמע דהיכא שעיקר חיובו הוא רק בדיני שמים אזי לכולי עלמא יש לפוטרו במקום שמכוין להרויח לעצמו. וממילא נשמע דהוא הדין בנידון דידן, אף על גב שנתברר שיכול המלוה להרויח בהם והלוה מדחהו בלך ושוב שפטור אפילו בדיני שמים.

So his argument is that no גורם is liable if he was מכוין להרויח לעצמו, and he isn’t claiming that a מבטל כיסו של חבירו is any different than a typical גרמא.

This point itself, though, is quite a controversial one, and I hope to discuss it in the future בגזירת הצור.

  1. בבא מציעא איזהו נשך הלכה ג’ וגם בהמקבל הלכה ג []
  2. בבא מציעא פרק ד’ הלכה י”א []
  3. שו”ת רדב”ז חלק א’ סימן פ”ד []
  4. ‘שו”ת אבני נזר יו”ד סימן קל”ג אות ג []
  5. שו”ת אמרי יושר חלק א’ סימן קמ”ט []
  6. השואל בתשובת מהרש”ג שנביא להלן. כתוב שם שהוא מבית דינא רבא דקהל עדת ישראל בבערלין []
  7. שו”ת דבר יהושע חלק ג’ יו”ד סימן כ”ו []
  8. שו”ת בית אפרים חו”מ סימן כ”ח []
  9. ‘שו”ת שבסוף חלק א’ סימן א’ אות ח []
  10. שו”ת מהרש”ג חלק א’ סימן ק”ו ובחלק ד’ סימן מ”ה במהדורה החדשה []
  11. שו”ת בית מאיר סימן י []
  12. שו”ת להורות נתן חלק ט’ סימן נ”ח אות כ”ח, also cited by a student of his in a recent issue of the journal מבקשי תורה []
  13. חו”מ סימן כ”ה []
  14. שו”ת זית רענן חלק ב’ יו”ד סימן ט”ו ב []