Halacha and the Anti-Vivisectionists

I was doing some work yesterday on צער בעלי חיים, in the context of the end of שולחן ערוך אבן העזר סימן ה, which we have been learning this zeman, and I chanced across a fascinating and remarkable responsum of Rav Eliyahu Kalatzki1. It is a quite extensive discussion of צער בעלי חיים, with the primary goal of demonstrating that although the Rema2 rules that:

כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות

which seems to imply that any human benefit overrides the prohibition against צער בעלי חיים, that’s not actually what he means, and that it’s actually prohibited to cause pain to an animal for mere financial gain.

In the course of his discussion, he discusses medical experimentation on animals3:

וגם אין הדבר ברור שמותר לצער בעל חי בצער איום כזה, לצורך בחינות ונסיונות, ולא מצינו שהותר אלא לצורך רפואה, ולא לצורך בחינה, שאינו אלא ענין ספק, אולי יסתעף מזה תועלת בחכמת הרפואה, ויש גם בחכמי העמים שיתמרמרו ויתאוננו על מעשה האכזריות שיעשו החוקרים בבחינותם בגופות הבעלי חיים, ויסדו להם חברת, “אנטיווייוויסעקצאניסטן”,

וכבר נשאו ונתנו בהשאלה הזאת, באספת הקאנגרעס של גדולי חכמי הרופאים בלונדון בשנת תרמ”א, כאשר קראתי תוכן דבריהם במכתב עת האנגלי “טיימס” מיום ה’ אויגוסט [בהוצאה השבועיית], וכי הפראפ’ ווירכאוו מברלין נשא מדברותיו בקהל האספה, כי אין בזה עול ואכזריות, וכל עוד אשר ניתן רשות להאדם להמית הבעל חי לאכול מבשרה, לו הצדקה לעשות בחינות בגופי הבעל חי, אשר אך בעזרת הבחינות ההם תצעד חכמת הרפואה והפיזיאלאגיא צעדי ענק בימינו אלה, והאם נוכל להעמיס על הרופאים, אשר גם בלעדי זאת נכונים לצלע בהטפלם בחולי מחלות מתדבקות, כי יבחנו בגופותם פעולות הסמים הארסיים וכדומה, ע”ש במכתב העת טיימס.

ובכל זאת לא נוכל להחליט, אם על פי חוקי תורתינו הקדושה, הרשות נתונה לרופא ישראל, להטפל בבחינות ההם בגופי הבעל חי, כי במה נחשב הוא צער השחיטה והמיתה, אשר הוא אך רגעי מספר, מול הצער האיום שיסבול הבעל חי שעות וימים רבים מבחינות ההם, ומצאתי בתשובת הגאון שבות יעקב ז”ל (חלק ג’ תשובה ע”א) שנשאל מרופא מומחה אם מותר להבחין ולהשקות סמים ארסיים לכלב או חתול, למען ידעו פעולת הסמים ההם בענין רפואת האדם, והשיב שפשוט להיתר כמו שכתב הרמ”א באה”ע (סוף סימן ה’) … ומה שכתב הרמ”א שיש מעשה אכזריות במריטת הנוצות, היינו לפי שעושה מעשה בידים, והעוף מרגיש הצער בשעת מריטה, מה שאין כן בהשקאת הסם, שאינה מרגשת כלל צער בשעת שתיה יע”ש, ולא נתבאר בדברי השבות יעקב, אם יש להתיר גם לנתח ולפצוע אברי ועצבי הבעלי חיים בחיותם, שהוא מעשה בידים והצער מרובה במכאוב איום

The references to the Times of London (weekend edition) and the Anti-Vivisection Society are striking.

The next section of the responsum discusses the objections of the “Society for the Protection of Animals” (חברה מגיני בעלי חיים) to שחיטה. He vigorously rebuts its claims of inhumanity, arguing that post-slaughter twitching is not evidence of any remaining sensation or life in the animal, supporting his position with references to the twitching of guillotine-severed heads and of corpses of hanged men brought into proximity with some sort of “galvanic” apparatus (עמוד הגאלוואני). In the course of his arguments, he quotes extracts from a medical encyclopedia (מחברת הרעאל ענציקלאפעדיא לחכמת הרפואה) and a work by a physiologist named Valentin, both apparently in German.

Several other Poskim also discuss medical experimentation on animals, including Rav Waldenberg and Rav Yehiel Yaakov Weinberg; I hope to discuss the matter further in a future post.

UPDATE: continued here.

A note on orthography: I have written ‘Kalatzky’, since the spelling throughout the Imrei Shefer is ‘קלאצקי’; the author is, however, more generally known as ‘Kalatzkin’, and the spelling is indeed ‘קלאצקין’ in several later works of his.

UPDATE II: See also the article of R. Nosson Tzvi Friedman, which concludes that scientific vivisection for the advancement of medical knowledge is unequivocally permitted insofar as it serves the general benefit of mankind:

ולפי זה מה שכתב רמ”א דהעולם נמנעים מפני האכזריות, הוא רק כשהריוח הוא ליחיד, אבל במקום שיש תועלת כללית של האנושות, כגון נסיונות מדעיים שעוסקים לבחון תרופות ודרכי רפואה, מותר לעשותם, דעדיפי צרכי רבים דלא שייך בזה דין דצער בעלי חיים, ומותר ללא היסוס כיון שיש בזה תועלת לבני אדם, וכמו שהתירה התורה צער בעלי חיים לתועלתם של בני אדם, כמו שכתב הנמוקי יוסף למעלה, ומכל שכן להצלת חייהם על ידי נסיונות מדעיים, אין כאן דין צער בעלי חיים4

  1. שו”ת אמרי שפר סימן ל”ד []
  2. ibid. []
  3. אות ט”ז []
  4. הרב נתן צבי פרידמן, “נסויים מדעיים על גופות בעלי חיים”, נועם, ספר חמישי, עמודים קפח – קצד []

Is there a חיוב בדיני שמים for being מבטל כיסו של חבירו ?

I recently read an article that asserted:

The Talmud Yerushalmi introduces that even if your action causes someone a loss of potential profit, this is also Gramma that is forbidden by the Torah and a person has an obligation to pay for this B’Dinei Shamayim … The words of the Talmud Yerushalmi are quoted as the Halacha by all of the Poskim.

This is a serious misquote of the Yerushalmi, which actually reads as follows1:

אמר רב יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות

Similarly, we have a Tosephta2:

הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות

The Yerushalmi and Tosephta are indeed cited by the Poskim, but all they say is that the victim may have תרעומות, which is not the same as saying that the offender is חייב בדיני שמים. Indeed, we shall see that the אמרי בינה and the מהרש”ג actually infer the opposite from the language of the Tosephta; since it mentions only תרעומות, the implication is that there’s no חיוב לצאת ידי שמים.

The existence of a חיוב לצאת ידי שמים is actually a matter of some controversy among the poskim; here are some מראה מקומות:

The מחייבים

  • The Radvaz3:

    המבטל כיסו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים

  • The Avnei Nezer4:

    ואף דהמבטל כיסו של חבירו פטור דגרמא בנזקין פטור על כל פנים מחויב לצאת ידי שמים

  • Rav Meir Arik5:

    [נהי] דמבטל כיסו של חבירו פטור היינו דהוי רק גרמא אבל הרי כל גרמא בניזקין חייב על כל פנים לצאת ידי שמים כמבואר בבבא קמא נ”ו ועיין מה שכתבתי במנחת פתים חו”מ סימן שפ”ו

  • Rabbi Zev Zvi Hakohen Klein6:

    [נהי] דהמבטל כיסו של חבירו פטור, על כל פנים חייב לצאת ידי שמים

  • Rav Yehoshua Ehrenberg7:

    ועוד נראה לענ”ד דאף דקיימא לן כהירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור דהוה ליה רק גרמא, מכל מקום הא גם גרמא חייב בדיני שמים כדאיתא בגמרא בבא קמא דף נ”ו ע”א ואף כי במאירי שם משמע דרק הני דקחשיב בגמרא שם חייב בדיני שמים ולא שאר גרמא, אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין לחלק, וכן העלה מורי ורבי בספר מנחת פתים סימן שפ”ו סעיף ג’ והביא מה שכתב הרב בשולחן ערוך שלו הלכות נזקי ממון דכל גרמא חייב בידי שמים

The פוטרים

  • The Beis Efrayim8:

    ועתה באתי על דברי תורה … אען ואומר אשר הפליג מעלת כ”ת בצחות לשונו להרחיק נדון דעושה חנות כו’ מעל גבול גרמי וגרמא כאלו דרך הרבים מפסקתן וגבה טורא בינייהו והביא ראיה מדברי הרמב”ן בדינא דגרמי שלו על זה אני תמה שממקום שבא להביא ראיה דמרחקי טובא שם מבואר להיפוך שהרי הרמב”ן ז”ל כתב וז”ל

    עוד צריך לפנים שהרי מצינו גורמי נזקין פטורין הפורץ גדר כו’ ועל זה כתב דכופף קומתו בפני הדליקה או שוייה טמון באש פטור דהא לאו גורם נזק הוא שהנזק על ידי המדליק בא לו ואף על פי שהלה פוטר את המדליק מלשלם כיון שעדיין לא נתחייב לו כלום ואין כאן חיוב אלא שהוא מתכוין להזיק ולהפסיד ממונו מה שירויח ודמיא למאן דנחית לאומנות חבירו אף על פי שבכאן מפסידו ממונו והתם הריוח הוא שמפסידו כיון שעדיין אין הלה חייב לשלם לא מפסיד ממון הוא ומשום הכי חייב בדיני שמים כו’ עכ”ל

    הרי מבואר כי אשר הרחיק הדר גאונו והוציא מכלל מגע הנה קרבו ויאתיון שהרי רבינו הגדול הרמב”ן ז”ל הוה מקיף להו ואדמי לולי כי החילוק מבואר ששם אין ההפסד רק על הרווח וגם ההוא דשוויא טמון באש לפי שבעת ההוא עדיין לא היה החיוב לענין דיני בני אדם דיינינן ליה כאלו לא הפסידו רק הריווח וכמו יורד לאומנות חבירו דאין מחויב לשלם לפי שאין כאן רק פסידא דרווחא שהיא מעותד לבא אלא לפי ששם באמת יש הפסד ממון לכן חייב בדיני שמים:

    ונמצינו למדין מדברי הרמב”ן הללו דאי הוה אמרינן דריוח העתיד לבוא כגוף הממון דמי הוי מקום לחייבו כשאר דינא דגרמי רק דבאמת קיימא לן דמבטל כיסו של חבירו פטור ואפילו בדיני שמים כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה והלכך יורד לאומנות חבירו אין מקום לחייבו מטעם דינא דגרמי.

  • The Imrei Binah9:

    וברמב”ן בדינא דגרמי [שהביא הבית אפרים כנ”ל] … משמע דכשמבטל כיסו של חבירו שעדיין לא הזיק לו כלום אף בדיני שמים אינו חייב ובכופף קומתו הטעם דחייב בדיני שמים הואיל שעל כל פנים הבעלים מפסידים קרנם רק הואיל שהנזק בא על ידי המדליק ועדיין לא נתחייב ועל כל פנים במעשיו גרם שלא יתחייב ויפסיד בזה חייב בדיני שמים אבל בכל מבטל כיסו אף בריוח ברור פטור אף בדיני שמים וכן משמע מתוספתא הנ”ל דאמרו אין לו עליו אלא תרעומות משמע דפטור בדיני שמים גם כן

  • The Maharshag10:

    עוד אני אומר דבגוף הדבר שכתב מהכ”ת דהמבטל כיסו של חבירו דחייב לצאת ידי שמים לא מצאתי מפורש, ומשמע לי לכאורה דהמבטל כיסו של חבירו אף לצאת ידי שמים הוא פטור, ואף על גב דגרמא בנזקין חייב לצאת ידי שמים, מכל מקום היינו בגורם היזק לחברו דמפסידו ממון שכבר היה בידו, אבל הגורם לחבירו שלא ירויח, משמע לי דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, וראיה שהרי בבבא קמא (דף נ”ה ע”ב) דקחשיב אותן דברים שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, לא קחשוב אלא דברים שעל ידן הוא מפסיד מכיסו, אבל מניעת הרווח לא קא חשיב, משמע לי מזה דהמבטל כיסו של חברו, שהוא רק מניעת הריוח מן חברו אף לצאת ידי שמים הוא פטור, ועוד כעין ראיה מהתוספתא שמביאים הרי”ף והרא”ש בבבא מציעא פרק איזהו נשך דהנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות, ובנימוקי יוסף מביא דקאמר עליה בירושלמי דזאת אומרת המבטל כיסו של חברו הוא פטור, ואם כן מדקאמר אין לו עליו אלא תרעומות משמע דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, דאם לא כן הוה ליה למימר דאם לא לקח פטור הוא מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומדקאמר דרק תרעומות יש לו עליו ולא יותר, משמע דאף לצאת ידי שמים הוא פטור, וכן מובא דין זה בחו”מ סימן קפ”ג וביו”ד סימן קע”ז ולא נזכר כלל שיהיה חייב לצאת ידי שמים, מכל הנ”ל משמע לי דגבי מבטל כיסו של חברו אף לצאת ידי שמים הוא פטור

The Beis Meir

The Beis Meir11 is apparently unsure:

לצאת ידי שמים אפשר דחייב אף במבטל כיס במקום דלא שייך רבית (ולא משמע קצת כן מלשון הרמב”ן הנ”ל [שהביא הבית אפרים והאמרי בינה הנ”ל] אחר הדקדוק)

Rav Gestetner’s position

I found many of the aforementioned מראה מקומות through a responsum of Rav Nosson Gestetner12. He writes as follows:

אולם אף על גב דמבטל כיסו של חבירו פטור דהוי גרמא, מכל מקום חייב לצאת ידי שמים וכמפורש בשו”ת הרדב”ז … וכן משמע בתשובת רבינו מאיר שהובא ברבינו ירוחם (נתיב ל”ב ח”ב) עיי”ש, וכן כתב בשו”ת אבני נזר .. , וכן בשו”ת אמרי יושר (חלק א’ סימן קמ”ט) עיי”ש. אולם בשו”ת בית אפרים .. כתב דמבטל כיסו של חבירו פטור אפילו בדיני שמים כיון דאכתי לא זכה חבירו בממון זה עיי”ש, וכן בספר אמרי בינה שם, דאף בריוח ברור פטור אף מדיני שמים … וכן ראיתי מובא בשם זית רענן .. ואינו תחת ידי לעיין בגופן שלהן. ולדינא ודאי שצריך לחוש לשיטות הקדמונים הנ”ל דחייב לצאת ידי שמים, וגם כיון דעל כל פנים יש לו עליו תרעומות אם כן צריך לפייסו כדי לבטל את התרעומות, דגם תרעומות מילתא היא, ולא בחנם אמרו חז”ל דרשאי שיהא לו עליו תרעומות.

I find Rav Gestetner’s הכרעה very perplexing. If we would have a disagreement between the foregoing authorities about a חיוב בדיני אדם, I’d think that we’d rule that the נתבע can say קים לי כהבית אפרים והאמרי בינה; this should be true a fortiori now that the entire issue is only one of דיני שמים!

Does Rav Gestetner feel that for some reason one can’t say קים לי כהפוטרים? Or does he maintain that even when the נתבע can say קים לי, he still has some moral obligation to follow the other opinions? The Knesses Hagedolah13 states that a נתבע who can say קים לי has no obligation even בדיני שמים, but we have often wondered if there is indeed (at least sometimes) some moral obligation short of a bona fide חיוב לצאת ידי שמים.

The Zayis Ra’anan

A casual reading of Rav Gestetner’s responsum implies that the Zayis Ra’anan should be listed among the פוטרים. However, this is not really so; although he does conclude that the offender is פטור בדיני שמים, his rationale for this is not that a מבטל כיס is, in principle, פטור בדיני שמים, but something else entirely. Here’s the quote14:

הרי מבואר להדיא בש”ס בבא קמא [דף נ”ו ע”א] בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה לאוקימתא דרב אשי דשויא טמון באש דפטור מדיני אדם, וכן פסקינו שם בשולחן ערוך חושן משפט [סימן תי”ח סעיף ט”ז]. הרי אף על גב דאש סמוך לו ובוודאי יתחייב הלה לשלם, ואפילו הכי פטור מפני שעדיין לא זכה הניזק בחיובו דמזיק, ועיין היטב ברמב”ן בדינא דגרמי [שהביאו האחרונים הנ”ל] … ואף על גב דהתם חייב בדיני שמים, זהו היכא דאיש אחר בא ועשאו טמון באש וגרם להפסיד לחבירו בדבר שחייבתו התורה, ואף על גב דמציל בזה את חבירו כיון שהצלתו הוא שלא כפלס מאזני תורתינו הקדושה, שהתורה חייבתו והוא נכנס בריב שאינו שלו וגרם לפוטרו, אזי חייב בדיני שמים מיהת, ולהכי לא אישתמט חד מהפוסקים להשמיענו שגם אם המזיק בעצמו שויא טמון באש שחייב בדיני שמים, אלא וודאי דבזה פטור אפילו בדיני שמים, משום שכוונתו להרויח לעצמו. והדברים עתיקים שגם בדיני דגרמי שחייב לשלם מדינא, פטור לגדולי הפוסקים היכא שמתכווין להרויח לעצמו, עיין שולחן ערוך חושן משפט [סימן ס”ו סעיף כ”ג ובש”ך ס”ק פ”א]. וממילא נשמע דהיכא שעיקר חיובו הוא רק בדיני שמים אזי לכולי עלמא יש לפוטרו במקום שמכוין להרויח לעצמו. וממילא נשמע דהוא הדין בנידון דידן, אף על גב שנתברר שיכול המלוה להרויח בהם והלוה מדחהו בלך ושוב שפטור אפילו בדיני שמים.

So his argument is that no גורם is liable if he was מכוין להרויח לעצמו, and he isn’t claiming that a מבטל כיסו של חבירו is any different than a typical גרמא.

This point itself, though, is quite a controversial one, and I hope to discuss it in the future בגזירת הצור.

  1. בבא מציעא איזהו נשך הלכה ג’ וגם בהמקבל הלכה ג []
  2. בבא מציעא פרק ד’ הלכה י”א []
  3. שו”ת רדב”ז חלק א’ סימן פ”ד []
  4. ‘שו”ת אבני נזר יו”ד סימן קל”ג אות ג []
  5. שו”ת אמרי יושר חלק א’ סימן קמ”ט []
  6. השואל בתשובת מהרש”ג שנביא להלן. כתוב שם שהוא מבית דינא רבא דקהל עדת ישראל בבערלין []
  7. שו”ת דבר יהושע חלק ג’ יו”ד סימן כ”ו []
  8. שו”ת בית אפרים חו”מ סימן כ”ח []
  9. ‘שו”ת שבסוף חלק א’ סימן א’ אות ח []
  10. שו”ת מהרש”ג חלק א’ סימן ק”ו ובחלק ד’ סימן מ”ה במהדורה החדשה []
  11. שו”ת בית מאיר סימן י []
  12. שו”ת להורות נתן חלק ט’ סימן נ”ח אות כ”ח, also cited by a student of his in a recent issue of the journal מבקשי תורה []
  13. חו”מ סימן כ”ה []
  14. שו”ת זית רענן חלק ב’ יו”ד סימן ט”ו ב []

Dr. Delbarko and the Sawmill

In Case Studies in Jewish Business Ethics, Rabbi Aaron Levine discusses the following case:

Some of Delbarko’s patients suffer from a high blood pressure condition. The drug Dr. Delbarko prescribes for this condition is the brand-name drug called Calan. One day, Ari Frailey, one of Delbarko’s patients on Calan, surprised the doctor by angrily asking why Delbarko did not prescribe a generic drug called Verapamil for his condition.

[Frailey’s complaint:] “Doc, my daughter is a first-year resident at one of the Harvard hospitals. She claims that the hospital’s formulary says that the generic drug Verapamil is therapeutically interchangeable with the brand name Calan. But, doc, the difference in price is enormous! Calan is costing me $45 per hundred 80-milligram tablets, but Verapamil costs only $7 for the same supply.”

Rabbi Levine first explains that the doctor has violated לפני עור. He then proceeds to argue that in certain cases the doctor may be liable for the patient’s loss:

Let us consider the possibility that in this instance Delbarko must make good on Frailey’s loss.

Rabbi Levine discusses the סוגיא of מראה דינר לשולחני, in particular the distinction between a שולחני who charged for his services and one who did not and the מחלוקת הפוסקים whether the obligation exists only when the client said “חזי דעלך קא סמיכנא” or in a situation where it’s implicit that the client must or will follow the advice he receives, as opposed to an ordinary situation where the client did not declare his reliance upon the שולחני and nothing about the situation compels us to assume that he did. He then argues:

In the case at hand, the patient is not really free to ignore the doctor’s prescription. A prescription always follows a diagnosis. Given the patient’s investment in obtaining the doctor’s diagnosis, following through with filling the prescription is rational, if not compelling. Since the indicated medication cannot be obtained without a prescription, the patient effectively has no option other than to get the prescription filled.

We take note that all disputants agree that if the advisee makes it clear that he relies on the judgment of the money-changer, the latter is liable in the event of error. If the advisee pays for the money-changer’s opinion, this has the same effect as stating that he is relying on his opinion in the matter. Since the damage resulted directly from relying on the expert’s advice, the expert’s action is a form of garmi.

All this means that a case can be made to hold a doctor liable for a patient’s loss resulting from prescribing a brand-name drug when an equivalent generic drug is available.

I find Rabbi Levine’s conclusion debatable; in the case of מראה דינר לשולחני, the client has suffered a loss, since he has received something worthless. In the Delbarko case, however, the patient has purchased the brand-name drug Calan at its fair market value1. It is not obvious that bad advice can be considered a tort, even when it causes the advisee to make an economically inappropriate purchase.

A similar point is made by Rav Aharon Walkin2:

על דבר העובדא שבא לידו, שני שותפים בעלי הטארטאק שבעירו באו לפניו בטענה על ראובן סוחר בעצי יער שלדבריהם הבטיח להם לפני שנה להעמיד בטארטאק שלהם עוד גאטור אחד לנסירת העצים, ואמר להם הלואי שתספיקו על שני גאטורם לחתוך הקרשים מה שאתן לכם, ובהיות שלפי זה נצרך היה גם להחליף המכונה שעמד עד עתה בטארטאק כי קטנה היתה וכוחותיה אין מספיק לעבודת שני גאטורין, ובהכרח הוא להחליפה על יותר גדולה, שלזה נצרך הוצאה מרובה, אף הוא הסוחר הבטיח לבוא לעזרתם בנתינת דמי קדימה ובנתינת זשירת על הוועכסלען שיוצרכו לתת עבור הגאטור, על סמך זה נגשו לעשות כל ההכנסות הדרושות להעמדת הגאטור, וכבר השקיעו בעסק יותר מארבעת אלפים דאלער, והנה פתאום רוח אחרת עבר על ראובן הסוחר וקנה טארטאק בעצמו ואינו נותן להם שוב עצים לנסירה, ובכן תובעים השותפים הללו מראובן הסוחר ההיזק שעל פיו הוציאו כל כך ממון בעסק וגם מה שיושבים כעת בלא פרנסה …

וכ”ת נוטה לחייב את ראובן בכל ההיזק מטעם דינא דגרמי ומדמי לה ללך ואני אבוא אחריך חו”מ סימן י”ד שמחויב להחזיר כל ההוצאות שהוציא הלה על פיו, וגם להדין דאומר לאומן עשה לי כלי כלי ואני אקחנה וחזר ולא לקחה דחייב כמבואר בחו”מ סימן של”ג, וגם למראה דינר לשולחני ונמצא רע דחייב, חו”מ סימן ש”ו:

וטרם אבוא להשיב על דבריו אם הדמיונות הללו עולים יפה, אומר אני מראש כי לא מחשבותיו מחשבותי ולענ”ד לא רק שגרמי ליכא בזה אלא אפילו גרמא נמי לא הוה דמזיק לא מקרי כי אם כשהזיק בגוף הממון והממון הלך לאיבוד ונפסדו, וגם כשהוציא הוצאות על פיו נמי נקרא מזיק, דהמעות הלכו לאיבוד על ידו, אבל בנדון דידן המעות שהוציאו בעלי הטארטאק לא הלכו לאיבוד, רק להשביח העסק והשבח הזה אמנם מונח וניכר בעסק ויש שבח ההוצאה על גבי הטארטאק, באופן שכל מי שהיה רוצה להשביח העסק במצב כזה היה עולה לו הוצאות כאלו, ואם כן מה שייך לקרותו מזיק אחרי שלא הזיקם כלום דכפי שיעור ההוצאה הושבח העסק, ומה שהם עניים שאין בכחם להניח בעסק זה הוצאה מרובה כזו, ולפניהם, לפי כחותיהם ולפי ערך העבודה שיש להם היה די במכונה קטנה וגאטור אחד, בשביל זה אין נקרא ראובן מזיק כיון שבעצם יש כאן שבח כשיעור ההוצאה ואין בזה שום הפסד שנוכל לומר שזה הלך לאיבוד והופסד, ואם רוצים אנו לחייב את ראובן, לא בתור מזיק אפשר לחייבו כי אם בשביל שהכשילם בעצה שאינה הגונה שאין זה לפי כחם ומצבם, ואם לאיש אחר שהוא אמיד היה זה עסק טוב, אבל לפי ערך מצבם שאינם אמידים באו לידי הריסה על פי עצתו, ואמנם בנותן עצה רעה לחבירו לית מאן דסובר שיהא זה גרמי ולכולי עלמא אינו אלא גרמא וכמפורש ברמ”א חו”מ סימן שפ”ו ובכי האי גוונא דנדון דידן אפילו לנותן עצה לא דמי דהתם מיירי שבשעה שנתן לו העצה לא היתה הגונה אבל הכא בעת שנתן להם העצה לקנות גאטור שני ודאי דלא עלה על דעתו שיקנה גאטור לעצמו דאילו היה לו מחשבה שיעמיד גם הוא גאטור לעצמו, ודאי שלא היה מייעצם שיגדילו וישביחו המכונה שלהם, שזה יהיה רעה אחר כך לדידיה גופא, ובכן אנן סהדי שבעת מעשה לא חשב כלל מהעמדת גאטור לעצמו, וכפיו כן לבו היה שימסור המלאכה שלו לבעלי הטארטאק הללו, ואם כן בעת נתינת העצה היה זה עצה הגונה, ומה שאחר כך נתקלקל הדבר והחליט להעמיד גאטור לעצמו, בשביל זה אין לחייבו, דגם מזיק גמור אין מתחייב כי אם על היזק שבא בשעת עשייתו, אבל אם בעת מעשה לא היה היזק רק שבמשך הזמן נתקלקל הענין ונתגלגל הדבר עד שבא לידי פסידא, לא נתחייב בזה, הוא הדבר אשר אמרתי כי מטעם מזיק לא שייך לחייבו בכי האי גוונא דנדון דידן,

[ו]אין לדמות הך עובדא דנידון דידן לההיא דתשובת הרא”ש באומר לאומן [הנזכר לעיל בהשאלה], דהא התם בתשובת הרא”ש מיירי בכי האי גוונא שאם לא יקח הבעל הבית את הכלי שעשה האומן מיד תופסד הכלי ותלך לאיבוד לגמרי דכן מפורש בתשובת הרא”ש גופא וגם במחבר שהעתיק דבריו … הרי להדיא שדוקא בדבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, דהיינו דבר האבוד הוא דחייב אבל במקום שאינו דבר האבוד גם אם לא יקחנו זה, אינו חייב, ובעל כרחך דטעמו הוא כמו שכתבתי לעיל דהמעות שהוציא לא הופסדו כלל דהא יש השבח על הכלי ולא שייך לחייבו מטעם גרמי כיון שלא הופסד כלל, ולפי זה בנידון דידן נמי שאינו דבר האבוד ואם לא יוצרך המכונה להם יבוא איש אחר וישלם מחירה וכל ההוצאה ניכר בשבח שהושבח העסק דאין לחייבו כלל

Although Rav Walkin assumes that the timber merchant’s assurance to the millers was in good faith, and that he only subsequently changed his mind and decided to build his own facility, it seems that he only emphasizes this to establish that the merchant hasn’t even been guilty of providing bad advice. Rav Walkin’s main argument against a liability of גרמי, that the millers haven’t suffered a loss, would seem to apply even to a case of negligently or even deliberately bad advice.

I intend to discuss this responsum further in a subsequent post.

  1. Rabbi Levine continues his discussion with an analysis of the laws of אונאה []
  2. שו”ת זקן אהרון חלק ראשון חו”מ סימן קט”ו []