Justifiable Homicide, Assault and Retaliation – Part I

Professor Eugene Volokh recently posted the following excerpt from Jeremy D. Weinstein, Adultery, Law, and the State: A History (1986):

Some American states, either by statute or judicial decision, made it legal for a husband to kill an interloper caught in the act of adultery with his wife …

Until 1974, when it was repealed, [a] Texas statute provided:

Homicide is justifiable when committed by the husband upon one taken in the act of adultery with the wife, provided the killing take place before the parties to the act have separated. Such circumstance cannot justify a homicide where it appears that there has been, on the part of the husband, any connivance in or assent to the adulterous connection …

Until 1977, Georgia [common law] also permitted a husband or father to kill the paramour of his spouse or child under limited circumstances…. The Georgia courts interpreted the justifiable homicide law as a class of self-defense, while the Texas statute was in effect a law allowing revenge. The most significant distinction between the Georgia and Texas rules was that the killing under the Georgia rule was defensive in nature and had to be necessary to prevent and defend against the adultery. A killing after the adultery was vengeance, and therefore was murder or manslaughter depending on whether it was committed in the sudden heat of passion. The defensive nature of the justification allowed killing to stop an adulterous relationship of which the husband or father was aware if it seemed to the husband or father to be the only way to do so. In contrast, under the Texas statute a husband was only permitted to act if he was surprised with a present adultery…. [The law] extended to the protection of daughters and fiancees, although evidence of the woman’s chastity was admissible on the question of whether it was necessary to kill to protect it, which was a question for the jury …

[Until 1973], two other American jurisdictions, New Mexico and Utah, had statutes justifying the killing by a husband of his wife’s paramour if he found them together in adultery. [Unlike the rationale given by Georgia courts, the New Mexico courts framed the matter as one of excuse rather than justification]: “[t]he purpose of the law is not vindictive. It is humane. It recognizes the ungovernable passion which possesses a man when immediately confronted with his wife’s dishonor. It merely says the man who takes life under those circumstances is not to be punished; not because he has performed a meritorious deed; but because he has acted naturally and humanly.”

We find here three distinct rationales justifying homicide, in various circumstances, against an adulterer:

  • self defense (the Georgian courts)
  • legitimate revenge (the Texas statute)
  • excusable, ungovernable passion (the New Mexico courts)

All three of these principles have at least some sort of analogue in Halachah, although only the first is relevant against a charge of murder.

Self Defense

The Mishnah states1:

ואלו הן שמצילין אותן בנפשו הרודף אחר חבריו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן

The Gemara clearly implies throughout the Sugya that the justification for allowing (or even requiring) the killing of the pursuer of the נערה המאורסה is the girl’s salvation:

ואלא ניתן להצילו [הרודף אחר חבירו] בנפשו מנלן אתיא בקל וחומר מנערה המאורסה מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה … ונערה מאורסה גופה מנלן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע …

תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה … מנא הני מילי … כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה אבל נערה דאורחא אימא לא ואי כתב רחמנא נערה משום דקא פגים לה אבל נער דלא קא פגים ליה אימא לא …

רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה [אין מצילין אותה – רש”י]: במאי קמיפלגי אמר רבא במקפדת על פיגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפיגמא קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ורבי יהודה האי דקאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלא הא לא מסרה נפשה לקטלא

There are, however, at least two major differences between the Halachah and Georgian jurisprudence:

  • Halachah allows anyone to rescue the girl by killing her pursuer, whereas Georgian law only grants this right to a husband or father.
  • Halachah, according to all opinions, only permits the killing when the girl has not willingly consented to the adultery, while in Georgian law her consent is apparently irrelevant

Legitimate Revenge

The Gemara states2:

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה אמר לו השאיליני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאיליני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה אמר לו השאיליני קרדומך אמר ליה לא למחר אמר ליה השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה

וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס

The Gemara appears to be saying that one who experiences צערא דגופא is not bound by the prohibitions against revenge and bearing a grudge; the Minhas Hinuch is troubled by the Rambam’s omission of, and the Hinuch’s implicit rejection of, this point3:

וביומא כ”ג ע”א [מבואר] דדוקא בממון עובר על לאו זה, אבל על צערא דגופא אינו עובר על לאו זה ועל לאו דלא תטור, והוא רק ממידת חסידות הנעלבין וכו’ [יומא שם]. והר”מ אינו מביאו, וגם הרב המחבר השמיטו ואדרבא נראה מדבריו דעובר בכל ענין וזה סותר לש”ס מפורש … ומצאתי בסמ”ג לאוין י”א – י”ב שכתב שם דבר זה דעל צערא דגופיה אינו עובר מהש”ס דיומא [הנ”ל], וצ”ע על הר”מ ובפרט על הרב המחבר שנראה מדבריו להיפך.

Some scholars argue, based on the aforementioned observation of the Minhas Hinuch of the Rambam’s omission of any distinction between ממון and צערא דגופא (as well as at least one other consideration), that the Rambam (and some other Poskim) do not accept the aforementioned distinction; these scholars consequently propose alternative readings of the Gemara. The Machon Yerushalayim edition of the Hinuch cites the explanation of Rav Yeruham Perlow that the Rambam actually had a different text of the Gemara (which we find in the מעשה נסים of his son Rav Avraham) which doesn’t distinguish between ממון and צערא דגופא. The Hikre Lev4, while noting that the רא”ם, סמ”ק וסמ”ג do distinguish between them, argues that the Rambam and the Hinuch don’t; he deduces this independently of their neglecting to say so. The Hafez Haim also discusses this issue at some length, and concludes5:

היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאורייתא לחומרא

The foregoing discussion is only about the question of whether the prohibition against revenge applies even to צערא דגופא; there is no mention of any exemption from any civil claim or criminal charge deriving from the particular form that the revenge has taken, and certainly no license to kill.

Excusable, Ungovernable Passion

I intend to discuss Halachah’s version of this exemption from liability in a subsequent post, בגזירת הצור.

  1. סנהדרין דף ע”ג ע”א []
  2. יומא דף כ”ב ע”ב – כ”ג ע”א []
  3. מנחת חינוך מצוה רמ”א שלא לנקום []
  4. יו”ד חלק ג’ סימן ס, also referenced by the Machon Yerushalayim editors []
  5. פתיחה להלכות לשון הרה ורכילות לאווין ח – ט []

The Halachic Implications of Ghosts

There is a common trope in Western folklore that the spirit of a murdered man may experience unrest, being possessed of the desire and even need for justice or vengeance against the murderer. From Hamlet:

Ghost: Pity me not, but lend thy serious hearing
To what I shall unfold.

HAMLET: Speak; I am bound to hear.

Ghost: So art thou to revenge, when thou shalt hear.


Ghost: I am thy father’s spirit,
Doom’d for a certain term to walk the night,
And for the day confined to fast in fires,
Till the foul crimes done in my days of nature
Are burnt and purged away. But that I am forbid
To tell the secrets of my prison-house,
I could a tale unfold whose lightest word
Would harrow up thy soul, freeze thy young blood,
Make thy two eyes, like stars, start from their spheres,
Thy knotted and combined locks to part
And each particular hair to stand on end,
Like quills upon the fretful porpentine:
But this eternal blazon must not be
To ears of flesh and blood. List, list, O, list!
If thou didst ever thy dear father love–


Ghost: Revenge his foul and most unnatural murder.

HAMLET: Murder!

Ghost: Murder most foul, as in the best it is;
But this most foul, strange and unnatural.

HAMLET: Haste me to know’t, that I, with wings as swift
As meditation or the thoughts of love,
May sweep to my revenge.1

A couple of major Poskim also accept this view, and impute to it Halachic significance. Incidentally, הנה דבר בעתו מה טוב; one of their major sources for this is the terrible affair of Zechariah’s blood, which we recently lamented in the Kinah יום אכפי הכבדתי2.

Rav Yair Haim Bacharach

שאלה שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים ונתפס על גניבה בקהילה גדולה. ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו וקרא אחד מחשובי העיר ולומדיה תגר ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג …

והנלפנ”ד לא להלכה כל שכן למעשה כי הם דיני נפשות וכל שנטה בדבר לזכותו של רוצח הוא קצת חובתו של נרצח מצד הנפש וכדבעינן למימר בג”ה רק דרך שקלא וטריא נחזי אנן …

רק מאמר אותו חכם שאסור להשתדל עבורו להצילו לכאורה לא דבר ריק הוא … ועוד מה שמפורסם ושגור בפי (כלי) [כל] שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו גם מדברי רז”ל על מקראי קודש גבי קין ודמי נבות ודם זכריה על צחיח סלע לבלתי הכסות רק שמצד זה היה נראה לחלק ולומר דודאי אם נתפס על אותו רציחה אין להשתדל עבורו כי ודאי מן השמים הוא לקבל דינו דין תורה באדם דמו ישפך מה שאין כן אם נתפס אחר כך על גניבה שמשפטם לתלותו ואין זה מיתת הרוצח ועל כרחך מקרה הוא לו … ומכל מקום אין זו הוכחה … וי”ל שגם נפש המת תמצא מנוח באיזה ענין שיהרג לכן חזר הדין לומר שאין להשתדל עבורו אם ידעינן ביה שרצח נפש ישראל מקדם3

Rav Malkiel Tannenbaum

על דבר שמצאו מת וקברוהו ויש גילוי דעת שנכרי הרגו. ונשאלתי אם מותר להגיש קובלנא לבית המשפט על הנכרי הזה כי על ידי זה יגרמו שיוציאו את המת מקברו לבדוק מה היתה סיבת מיתתו ויתנוול המת:

הנה בחולין (דף י”א ע”ב) ילפינן דאזלינן בתר רובא מהורג נפש דדילמא טריפה הוה וכי תימא דבדקינן ליה והא קא מינוול וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה שמא במקום סייף נקב הוה. ולכאורה קשה דאדרבא משום איבוד נשמה לא ננווליה כי כשלא נבדקנו לא נהרגנו דניחוש שמא טריפה הוה … ונראה לפרש דמשום איבוד נשמה של הנרצח שאנו רוצים לנקום דמו מהרוצח שפיר ניחא להנהרג לנוולו. וכידוע שנוח לנפש הנהרג כשהורגים הרוצח ע’ מדרש רבה פרשת מסעי ועיין גיטין (דף נ”ז) ובמדרש איכה גבי דם זכריה הנביא. וזהו ענין גואל הדם שמצוה עליו לרדוף את הרוצח עיין מכות (דף י”ב) [ועיין שם שהאריך בנדון דידיה]4

Update: See this follow-up post, and listen to to my discussion of these two responsa, as well as others on the topic of cooperation with the criminal justice system to avenge a murder, in a lecture available here.

Update II: Another lecture discussing the sources in this post, this one focusing on the various arguments advanced by the poskim for avenging the murders of Jews.

  1. Act I Scene V – link. []
  2. #34 []
  3. שו”ת חות יאיר סימן קמ”ו – קשר []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ס’ – קשר []

Benefit Derived From Another's Loss

This paper of mine has been accepted for publication in next year’s Nehorai. Nehorai generally comes out in Kislev, in conjunction with Beth Medrash Govoha’s annual dinner.

In lieu of an abstract, here are the opening paragraphs:

בדין זה נהנה וזה וחסר אלא שלא גרמה ההנאה של לזה לחסרונו של זה

גמרא בבא קמא פרק כיצד הרגל‮ (‬כ‮’ ‬ע”א‮) “‬הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית‮” ‬ומסיק הגמרא דהוא פטור,‮ ‬וכן היא הסכמת הפוסקים דזה נהנה וזה לא חסר פטור,‮ ‬ואינו חייב אלא אם כן נחסר חבירו,‮ ‬ועיין שולחן‮ ‬ערוך חו”מ סימן שס”ג סעיף ו‮’‬.

והנה בנדון הגמרא אפשר לפרש שהנאתו של זה גרמה לחסרונו‮ ‬של‮ ‬חבירו,‮ ‬וכמו שכתבו התוספות‮ (‬ד”ה זה נהנה וזה חסר הוא‮) “‬דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר‮”‬,‮ ‬ויש לחקור היכא דלא גרמה הנאתו של זה לחסרונו של זה,‮ ‬אלא שהחסרון הוא דבר החלטי בפני עצמו ואפילו אם זה לא היה נהנה היה זה מכל מקום נחסר,‮ ‬האם זה‮ ‬מקרי זה חסר או לא חסר.‮ ‬וכבר‮ ‬האריכו בשאלה זו כמה אחרונים,‮ ‬וכמו שנבאר‮ (‬ונסתייעתי הרבה בזה מספר המפתח‮ ‬שבמהדורת‮ ‬הרמב”ם‮ ‬שבתי פרנקל‮ ‬ומהערות הרב שמואל אביטאן במהדורת‮ ‬ספר‮ ‬שער משפט שלו‮)‬.‮ ‬ומתחילה נביא דברי כמה ראשונים הנוגעים לנדון זה,‮ ‬ושוב נביא מה שדנו בזה האחרונים.