Can תלמידי חכמים be considered "fools"?

An acquaintance likes to relate the following self-deprecating anecdote: when he was a young Yeshivah student, he used to observe a certain אדם גדול smoking. Meaning to be friendly, he comfortingly remarked “Nu, שומר פתאים השם”, assuming that פתאים meant something like צדיקים or חסידים. When he subsequently learned the true meaning of the word, he was greatly chagrined at having insinuated that the אדם גדול was a fool.

The lesson the raconteur derives from this story is merely a warning of the potential pitfalls of bandying about phrases which one doesn’t fully understand, but I recently learned that there’s actually a significant Halachic issue at stake here.

Rav Yisrael Isserlin, discussing the principle of שומר פתאים השם as it potentially applies to a קטלנית, remarks1:

וצריך עיון אי שייך למימר האי טעמא שומר פתאים לתלמיד חכם שהוא יודע ומכיר ונזכר למופלא בדורו

He seems to be suggesting that great תלמידי חכמים don’t fall under the rubric of שומר פתאים השם; I don’t know if Poskim make this point in other contexts of Halacha where this principle occurs.

One might argue, though, that this distinction between תלמידי חכמים and ordinary people is only relevant for סכנות which are Talmudic in origin; perhaps there’s no difference in the context of smoking, the danger of which is known through medical science.

  1. שו”ת תרומת הדשן סימן רי”א []

A Second Opinion in the Case of the Missing Diamond

I had long been aware of the following responsum of Rav Moshe Feinstein1:

בשומר חנם על מעטפה שאמר המפקיד שמונח שם אבן טוב והוא לא פתחו והניחו במקום שמור ולא נמצא שם וטוען דשמא החזירו לו ואם לא הרי זה אבדה, וגם אולי לא היה שם דבר השוה כלום מה דינו

י”א תמוז תשי”ב

מע”כ ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם כש”ת מוהר”ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלבערשטאם שליט”א האדמו”ר מציעשינאוו

הנה מה שכתר”ה רוצה לידע דעתי הקלושה בדבר שמעון שלקח יהלום מראובן להראותו לקונה ובאם לא יקנה יחזירהו תיכף ובאשר שראובן הוצרך ללכת על שעה בערך יפקידהו אצל לוי ויאמר ללוי שלכל היותר יקחנו ראובן מידו בחזרה עד שעה אחת משום שאינו שלו ומוכרח להשיבו לבעליו בעוד שעה, וכן עשה שמעון שהפקידו אצל לוי עד שיבא ראובן במשך שעה ויחזיר לו, ולוי לקח המעטפה הסגורה מיד שמעון ולא פתחה לראות אם יש שם יהלום והניחה במקום שמחזיק יהלומים שלו, ולבסוף אחר ארבעה ימים באו אליו ראובן ושמעון ותבעו היהלום, והשיב לוי להם שהמעטפה שלקח מיד שמעון שלדבריהם היה שם יהלום אין אצלו וכפי הנלקט בזכרונו החזיר לאחד מהם כי התראו הרבה פעמים במשך הארבעה ימים, ואם טועה בזכרונו ולא החזיר להם כמו שהם אומרים הרי נגנב או נאבד והוא שומר חנם שפטור על גניבה ואבידה

הנכון לע”ד שטענת לוי נכונה … ולע”ד יש לפשר שישלם לוי שני תשיעיות

I recently noticed that the same question was posed to Rav Yaakov Breish2:

בדין תורה שבין סוחרי יהלומים שאחד הפקיד יהלום והנפקד טוען שהיה פחם – ועוד טענות שביניהם

לרב גדול ומפורסם אחד בנויארק

בדבר שאלתו אודות דין ודברים שבא לפניו וז”ל שאלתו: ראובן לקח יהלום אצל יעקב למכרו, אחר כך פגשהו שמעון שהוא סרסור ביהלומים ושאלו על יהלום ממדה זו, והשיבו כן יש לי יהלום כזה אך של יעקב הנהו והבטחתיו להחזירו אחר שעה בדיוק, על זה ענה שמעון הסרסור טוב מוכן אני להחזירנו לך אחר חצי שעה בכדי שאלך ואראנו לקונה אחד שלי שבקשני למצוא עבורו יהלום ממדה זו – והסכים על זה ראובן, רק בתנאי אם לא ימכרנו יפקידהו אצל לוי היושב אצל שלחנו, ותאמר לו בשמי שאני בקשתיו שיקבלנה מידך, ועד חצי שעה ולכל היותר שעה אחת אקחנו בחזרה מידו כי הלא מוכרח אני להשיבו ליעקב בעתו בכדי לעמוד בדיבורי – וכן הוה, שמעון הסרסור לקח היהלום והראהו להקונה שלו ולא חפץ לקנותו, לכן מסרו ללוי כפי פקודת ראובן עליו, כמובן מסר שמעון הסרסור את היהלום ללוי כשהיה מעוטף במעטפה דבוקה וקשורה כנהוג בין הסוחרים – לוי לקח המעטפה הסגורה מידו ולא פתחה (על זה מודה שמעון הסרסור) והניחה בארונו מקום שמונח היהלומים שלו …

[אחר איזה ימים] נגשו אליו ראובן ושמעון ותבעוהו שיחזיר היהלום, והוא לוי השיבם, כפי הנקלט בזכרוני כמדומה לי שהחזרתיו כבר לאחד מכם, והם טוענים ודאי לא קבלנו בחזרה ממך שום יהלום – ועתה הסכסוך ביניהם, ראובן ושמעון חושדין ללוי שהוא מעכב היהלום הנפקד לעצמו, ולוי טוען שהוא חושב שמתחילה בערמה באו אליו, וחושד לשמעון שנתן לו מעטפה ריקה בלי אבן בתוכה, אפילו נמצא שם איזה גוש היה פחם בעלמא שאינה שוה פרוטה … וכת”ה מברר עוד קצת טענות שני הצדדין עפי”ד

[והאריך לברר הדין, והעלה] תכלית דברינו, דלוי חייב לשלם … וכיון שמצוה לפשר … מהנכון לעשות פשרה שישלם רק שני שלישים ושליש אחד יפסיד ראובן … וד’ יצילנו משגיאות

We see that the rulings of Rav Moshe and Rav Breish are diametrically opposite; Rav Moshe ruled essentially in favor of the defendant (but recommended a פשרה of his paying two ninths of the claim), while Rav Breish ruled essentially in favor of the plaintiff (but recommended a פשרה of his relinquishing one third of the claim).

While the reasoning in both responsa is lengthy and intricate and beyond the scope of this post, I will just point out that a fundamental difference between their analyses is their different assumptions about Levi’s culpability if he indeed had not returned the diamond to its owner (or his agent). Rav Moshe assumes that he’s a שומר חנם who acted responsibly, and is therefore פטור מגניבה ואבידה, while Rav Breish, on the other hand, seems to take as a matter of course that he’s obviously liable insofar as he hasn’t returned the diamond; he doesn’t even seem to consider the possibility of גניבה ואבידה.

It would be quite interesting to see the exact texts of the question as posed to both Poskim.

[Incidentally, I assume that the “רב גדול אחד ומפורסם בנויארק” who posed the question to Rav Breish was the same Rav Halberstam who posed the question to Rav Moshe3. This makes the aforementioned point about the wording of the questions especially interesting.]

  1. אגרות משה חושן משפט חלק א’ סימן ל”ב []
  2. שו”ת חלקת יעקב מהדורה חדשה חו”מ סימן ח []
  3. One of my friends points out that we find many instances of Rav Halberstam posing the same question to more than one Posek []

Halacha and the Anti-Vivisectionists

I was doing some work yesterday on צער בעלי חיים, in the context of the end of שולחן ערוך אבן העזר סימן ה, which we have been learning this zeman, and I chanced across a fascinating and remarkable responsum of Rav Eliyahu Kalatzki1. It is a quite extensive discussion of צער בעלי חיים, with the primary goal of demonstrating that although the Rema2 rules that:

כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות

which seems to imply that any human benefit overrides the prohibition against צער בעלי חיים, that’s not actually what he means, and that it’s actually prohibited to cause pain to an animal for mere financial gain.

In the course of his discussion, he discusses medical experimentation on animals3:

וגם אין הדבר ברור שמותר לצער בעל חי בצער איום כזה, לצורך בחינות ונסיונות, ולא מצינו שהותר אלא לצורך רפואה, ולא לצורך בחינה, שאינו אלא ענין ספק, אולי יסתעף מזה תועלת בחכמת הרפואה, ויש גם בחכמי העמים שיתמרמרו ויתאוננו על מעשה האכזריות שיעשו החוקרים בבחינותם בגופות הבעלי חיים, ויסדו להם חברת, “אנטיווייוויסעקצאניסטן”,

וכבר נשאו ונתנו בהשאלה הזאת, באספת הקאנגרעס של גדולי חכמי הרופאים בלונדון בשנת תרמ”א, כאשר קראתי תוכן דבריהם במכתב עת האנגלי “טיימס” מיום ה’ אויגוסט [בהוצאה השבועיית], וכי הפראפ’ ווירכאוו מברלין נשא מדברותיו בקהל האספה, כי אין בזה עול ואכזריות, וכל עוד אשר ניתן רשות להאדם להמית הבעל חי לאכול מבשרה, לו הצדקה לעשות בחינות בגופי הבעל חי, אשר אך בעזרת הבחינות ההם תצעד חכמת הרפואה והפיזיאלאגיא צעדי ענק בימינו אלה, והאם נוכל להעמיס על הרופאים, אשר גם בלעדי זאת נכונים לצלע בהטפלם בחולי מחלות מתדבקות, כי יבחנו בגופותם פעולות הסמים הארסיים וכדומה, ע”ש במכתב העת טיימס.

ובכל זאת לא נוכל להחליט, אם על פי חוקי תורתינו הקדושה, הרשות נתונה לרופא ישראל, להטפל בבחינות ההם בגופי הבעל חי, כי במה נחשב הוא צער השחיטה והמיתה, אשר הוא אך רגעי מספר, מול הצער האיום שיסבול הבעל חי שעות וימים רבים מבחינות ההם, ומצאתי בתשובת הגאון שבות יעקב ז”ל (חלק ג’ תשובה ע”א) שנשאל מרופא מומחה אם מותר להבחין ולהשקות סמים ארסיים לכלב או חתול, למען ידעו פעולת הסמים ההם בענין רפואת האדם, והשיב שפשוט להיתר כמו שכתב הרמ”א באה”ע (סוף סימן ה’) … ומה שכתב הרמ”א שיש מעשה אכזריות במריטת הנוצות, היינו לפי שעושה מעשה בידים, והעוף מרגיש הצער בשעת מריטה, מה שאין כן בהשקאת הסם, שאינה מרגשת כלל צער בשעת שתיה יע”ש, ולא נתבאר בדברי השבות יעקב, אם יש להתיר גם לנתח ולפצוע אברי ועצבי הבעלי חיים בחיותם, שהוא מעשה בידים והצער מרובה במכאוב איום

The references to the Times of London (weekend edition) and the Anti-Vivisection Society are striking.

The next section of the responsum discusses the objections of the “Society for the Protection of Animals” (חברה מגיני בעלי חיים) to שחיטה. He vigorously rebuts its claims of inhumanity, arguing that post-slaughter twitching is not evidence of any remaining sensation or life in the animal, supporting his position with references to the twitching of guillotine-severed heads and of corpses of hanged men brought into proximity with some sort of “galvanic” apparatus (עמוד הגאלוואני). In the course of his arguments, he quotes extracts from a medical encyclopedia (מחברת הרעאל ענציקלאפעדיא לחכמת הרפואה) and a work by a physiologist named Valentin, both apparently in German.

Several other Poskim also discuss medical experimentation on animals, including Rav Waldenberg and Rav Yehiel Yaakov Weinberg; I hope to discuss the matter further in a future post.

UPDATE: continued here.

A note on orthography: I have written ‘Kalatzky’, since the spelling throughout the Imrei Shefer is ‘קלאצקי’; the author is, however, more generally known as ‘Kalatzkin’, and the spelling is indeed ‘קלאצקין’ in several later works of his.

UPDATE II: See also the article of R. Nosson Tzvi Friedman, which concludes that scientific vivisection for the advancement of medical knowledge is unequivocally permitted insofar as it serves the general benefit of mankind:

ולפי זה מה שכתב רמ”א דהעולם נמנעים מפני האכזריות, הוא רק כשהריוח הוא ליחיד, אבל במקום שיש תועלת כללית של האנושות, כגון נסיונות מדעיים שעוסקים לבחון תרופות ודרכי רפואה, מותר לעשותם, דעדיפי צרכי רבים דלא שייך בזה דין דצער בעלי חיים, ומותר ללא היסוס כיון שיש בזה תועלת לבני אדם, וכמו שהתירה התורה צער בעלי חיים לתועלתם של בני אדם, כמו שכתב הנמוקי יוסף למעלה, ומכל שכן להצלת חייהם על ידי נסיונות מדעיים, אין כאן דין צער בעלי חיים4

  1. שו”ת אמרי שפר סימן ל”ד []
  2. ibid. []
  3. אות ט”ז []
  4. הרב נתן צבי פרידמן, “נסויים מדעיים על גופות בעלי חיים”, נועם, ספר חמישי, עמודים קפח – קצד []