Cinderella and Child Custody Jurisprudence

Rav Ya’akov Yeshayah Blau states the following judicial principle concerning child custody disputes1:

ודאי שמוטל על הבית דין לברר באיזה מקום יהיה טוב יותר לקטנים, שלפעמים קשה להיות אצל האב או האם כשהם נשואות לאחרים, וידוע שלהיות אצל אב חורג או אם חורגת לפעמים גורם למריבות, ולכן מוטל על הבית דין לבדוק ולדאוג לחינוכם של הקטנים באיזה מקום ייטב להם

In the spirit of the great ideal of Torah U’mada, we observed that one who has imbibed the great classics of world literature along with his mother’s milk will be well aware of this potential problem 2:

There once lived a gentleman and his wife, who were the parents of a lovely little daughter.

When this child was only nine years of age, her mother fell sick. Finding her death coming on, she called her child to her and said to her, “My child, always be good; bear every thing that happens to you with patience, and whatever evil and troubles you may suffer, you will be happy in the end if you are so.” Then the poor lady died, and her daughter was full of great grief at the loss of a mother so good and kind.

The father too was unhappy, but he sought to get rid of his sorrow by marrying another wife, and he looked out for some prudent lady who might be a second mother to his child, and a companion to himself. His choice fell on a widow lady, of a proud and tyrannical temper, who had two daughters by a former marriage, both as haughty and bad-tempered as their mother. No sooner was the wedding over, than the step-mother began to show her bad temper. She could not bear her step-daughter’s good qualities, that only showed up her daughters’ unamiable ones still more obviously, and she accordingly compelled the poor girl to do all the drudgery of the household. It was she who washed the dishes, and scrubbed down the stairs, and polished the floors in my lady’s chamber and in those of the two pert misses, her daughters; and while the latter slept on good feather beds in elegant rooms, furnished with full-length looking-glasses, their sister lay in a wretched garret on an old straw mattress. Yet the poor thing bore this ill treatment very meekly, and did not dare complain to her father, who thought so much of his wife that he would only have scolded her.

When her work was done, she used to sit in the chimney-corner amongst the cinders, which had caused the nickname of Cinderella to be given her by the family; yet, for all her shabby clothes, Cinderella was a hundred times prettier than her sisters, let them be dressed ever so magnificently.

The poor little Cinder-wench! this harsh stepmother was a sore trial to her; and how often, as she sate sadly by herself, did she feel that there is no mother like our own, the dear parent whose flesh and blood we are, and who bears all our little cares and sorrows tenderly as in the apple of her eye!

For the benefit of those whose education has included only Torah, and anyone else not familiar with the story, I will assure the gentle reader that this particular story ends most happily, but unfortunately, in the real world we cannot afford to be so optimistic.

My friend Yisroel shows me that this concern about stepmothers appears already in a responsum of Rav Yitzhak De Molina, a sixteenth century Egyptian rabbi3:

ומצאתי בתשובת הגאונים ז”ל: “גרושה דאית לה בני זוטרי והיא מנסבא לאחרים, את בתו לאבוהון למשקלינהו או לא?”, והשיבו: “אי אמרין אבוהון דלא מקבלינן עלי דמתרבו בנן על שולחן אחרים הרשות בידן. ודוקא דאית לאבוהון אמה או אחתא וכו’, דאתתא היא דרבייא בני זוטרי וכו'”. עד כאן. הנה כתבו הגאונים ז”ל דאף לגבי אבוהון לא מצו למשקלינהו מידי אימיה, אם לא שיהיה לאב אשה שתהיה קרובה לבן כדי שתגדלהו כראוי, ולאפוקי אשת האב, משום דאתתא דמרבייא בניה.

  1. פתחי חושן אישות פרק ט’ הערה ק”ה []
  2. The quote is from Hewet’s Household Stories For Little Folks, available here. []
  3. ראה שמואל גליק, מקורות לתולדות החינוך בישראל, עמודים 107 – 108 []

Schrodinger’s Aravos

In Which a Nexus of Halachah, Lomdus and Quantum Mechanics Will Be Explored

A friend posed us the following question after Succos:

I purchased ten Aravos from a vendor, but subsequently (too late to contact the vendor and resolve the matter) discovered that I had accidentally taken eleven. Was I able to fulfil the מצות נטילת לולב with these Aravos?

My friend Yisroel1 turned up a valuable, intricate discussion of precisely2 this question by Rabbi Uriel Eisenthal3 in the periodical Kol Ha’Torah4. Here is a key point of his analysis5:

אכן באופן כזה [רצונו לומר שלראובן יש ערבה אחת ולשמעון יש שתים ונתערבו שלשתם] שהבעלות היתה מבוררת קודם שנתערב יש לו תקנה ליטול כל שלוש הערבות ויוצא בשתים מתוכן השייכות לו, אבל באופן שלא ברר לעצמו קודם לכן אלא נטל שלוש ערבות ושילם רק עבור ב’ ערבות לא יועיל שיטול את כל השלוש ערבות כיון שהמוכר יש לו חלק בכל ערבה וערבה, וכמו במקדש אחת מבנותיו שיש חלות של ספק קידושין על כל אחת ואחת, כך יש חלות של ספק בעלות המוכר על כל אחת מהערבות. …

ולפי מה שכתבנו יוצא שאין לו היתר להשתמש בערבות עד שיברור לו שתים מתוך השלוש ובזה נתייחדו הערבות הללו להיות שלו, אבל קודם שבורר יש שייכות של המוכר בכל הערבות כיון שכל אחת מהן יכולה להיות שלו וכמו במקדש אחת מבנותיו שכולן אסורות.

I am not sure that Rabbi Eisenthal’s analogy to מקדש אחת מבנותיו creates a problem for us; one of the Aravos has indeed remained the property of the seller, and the question of which one is the seller’s is indeed inherently indeterminate, but why should that prevent the buyer from fulfilling his obligation by using all of them together? Rabbi Eiesenthal is presumably not suggesting that the seller and buyer are joint owners in any individual Aravah, since that is certainly not the case in the situation of מקדש אחת מבנותיו; he seems, rather, to understand that the inherently indeterminate state of doubt that exists concerning each Aravah renders it unfit for use by the buyer (or, presumably, the seller). He may be inferring this from the following idea of Rav Shimon Shkop that he has cited earlier in his analysis6:

עוד נלענ”ד דבקידש אחת מה’ נשים [ולא פירש איזה מהן הוא מקדש] וכן במחיר כלב שחל על אחד מהטלאים [שהחליפו עשרה טלאים כנגד תשעה טלאים וכלב אחד] וכן בהקדיש פרוטה בתוך הכיס, יש בזה חקירה עמוקה באיזה אופן חלות הדין על אחת מהן, דהנה במקדש אשה אחת מה’ נשים, שלא ברר המקדש והמתקדש מי מהן תהיה מיוחדת לקידושין איך אפשר לומר דבמציאות האמתית נתיחדה אשה מיוחדת לקידושין, מאיזה טעם וסבה ייחדו מן השמים אשה מיוחדת שתהא היא המקודשת והמיוחדת יותר משאר הנשים,

אלא נראה דיותר מסתבר לומר דכל כי האי גוונא גם במציאות האמתית לא נתיחדה אשה מיוחדת לקידושין ובכי האי גוונא לא שייך לומר אם יבא אליהו, והא דאמרינן דכל חדא אסורה מספק, אינו כשאר ספיקות דעלמא, דתורת הספק הוא שמא זה הוא הודאי במציאות, וכאן הענין הוא דכל חלות הדין הוא מפני סבה הגורמת לזה, וסבת דין חלות הקידושין הוא המעשה של קידושין נתינת הכסף והאמירה, וכיון שנתן הכסף ואמר אחת מה’ נשים אלו תתקדש לי, שעל ידי זה ראוי להיות שאחת מהן תהיה בדין אשת איש, מחמת זה כל אחת אסורה מחמת המעשה, ולא משום דאנו מסופקים עליה שהיא המקודשת יותר משאר הנשים הארבע הנותרות, וכן בכל כי האי גוונא כמו בספק של מחיר כלב וכן בשני בכורים שיצאו שני ראשיהם כאחד, דקיימא לן דכל אחד מהם הוא ספק בכור, מחמת דרק אחת ראוי להתקדש בבכורה, כל כי האי גוונא אין תורת הספק שמא הוא הודאי דבכי האי גוונא ליכא ודאי גם במציאות האמתית, אלא דלהנהגת המעשה עלינו להתנהג בזה עם כל אחד כדין ספק מחמת הסבה הגורמת הדין שיהיה אחד מהם ואינו מבורר מי הוא האחד וכולם ראוים להיות האחד, משום הכי הדין בזה כדין ספק, דגם קמי שמיא לא גליא שאחד ודאי איסור והשאר ודאי היתר דבמציאות האמתית גם כן כולם שווים המה ואין הבדל בין זה לזה,

ולפי זה בכי האי גוונא לא שייך לומר דין ביטול ברוב, דרק היכא שהמיעוט חלוק מהרוב אמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל בכי האי גוונא דכולם שווים המה גם במציאות האמתית אין כאן מיעוט ורוב דכולם נאסרים מחמת הסבה הגורמת שאחד ראוי להאסר ואינו מבורר מי הוא האחד, דהי מינייהו מפקת והי מינייהו עיילת,

[ועיין שם שהאריך להוכיח כן מדברי התוספות בתמורה, והעלה] ועל כן נראים הדברים מסתברים דגם למאן דאמר אין ברירה ליכא שום היתיחדות מן השמים, וגם בלא התיחדות איכא חלות על ענין זה שאחד ראוי להאסר ומחמת זה כל אחד נאסר מדין ספק כמו שכתבנו: [ועיין שם עוד בזה]

I do not fully understand Rav Shimon’s למדות, and in any event I am not sure that Rabbi Eisenthal’s conclusion necessarily follows from Rav Shimon’s position.

Although I am generally extremely suspicious of the sort of inter-disciplinary cross-pollination in which I am about to engage, I can nevertheless not resist the suggestion that a possible paradigm for Rav Shimon’s concept of a theoretically indeterminate doubt is the idea of quantum superposition. This principle, fundamental to modern physics, states that two (or more generally, infinitely many) mutually inconsistent physical states can (and generally do), coexist in the absence of an appropriate measurement. Rav Shimon seems to be saying something analogous about Halachic states.

Incidentally, in light of the above it is most ironic that Rav Shimon’s central argument against the naive understanding of the Sugyos in question, that

איך אפשר לומר דבמציאות האמתית נתיחדה אשה מיוחדת לקידושין, מאיזה טעם וסבה ייחדו מן השמים אשה מיוחדת שתהא היא המקודשת והמיוחדת יותר משאר הנשים

is strikingly reminiscent of Einstein’s famous argument against the conventional understanding of quantum physics7:

Quantum mechanics is certainly imposing. But an inner voice tells me that it is not yet the real thing. The theory says a lot, but does not really bring us any closer to the secret of the Old One. I, at any rate, am convinced that He does not throw dice.

Of course, Einstein was objecting to the non-determinism of state vector reduction, which has no parallel in Rav Shimon’s analysis, and not to the perfectly determinate evolution of the unmeasured waveform according to the Schrodinger equation.

  1. who else? []
  2. In Rabbi Eisenthal’s case there were only three Aravos, but this is a trivial distinction []
  3. “רב ק”ק חניכי הישיבות צא”י – רמות ג’, ירושלים” []
  4. חוברת מ”ה (תשרי ה’ תשנ”ט) עמוד ק”א []
  5. שם עמוד ק”ג ד”ה אכן ועמוד ק”ה ד”ה ולפי []
  6. שערי יושר שער ג’ פרק כ”ב ד”ה עוד נלענ”ד דבקידש []
  7. From a letter to Max Born, cited in Einstein: The Life and Times, according to this page:, retrieved on October 23, 2007 []

Lead Us Not Into Temptation

The Gemara states1:

אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק

אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתב כתבא שלח ליה אפילו אנא נמי שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי

תנו רבנן שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים …

The Rif2 and the Rosh3 cite the statement of Rav Yehudah in the name of Rav that one who lends money without witnesses violates לפני עור, and the Beraisa of צועקין ואינן נענין, but they omit the statement of Reish Lakish and the episode of Rav Ashi and Ravina. The Rambam rules4:

אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכמים אלא עם כן הלוהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו:

The Shulhan Aruch cites the Rambam nearly verbatim5.

Despite the seeming unambiguity of the interdiction, this Halachah has apparently been honored in the breach for at least several centuries; many Aharonim have struggled to justify this widespread disregard, as we shall begin to show here, and continue, בג”ה, in future posts.

The first one I know to address this issue is Rav Yom Tov Lipman Heller6:

ובגמרא ריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו ומדלא אמר אף גורם כו’ שמע מינה דלא סבירא ליה ריש לקיש הך דלפני עור וטעמיה דסבר דלא אמרה תורה אלא העור באותה שעה שנותן לפניו המכשול כפשטיה דקרא … וכן רבינא דלא רצה להלוות לרב אשי בלא עדים אמר לו דגורם קללה לעצמו ולא אמר לפני עור מהא איכא למשמע דהלכתא הכי דהא רבינא בתראה הוא ונפקא מינה אי ההוא גברא בעי למיקם בגורם קללה דלא הוה עובר על דברי חכמים

ועל זה אפשר שסמכו העולם שאין מדקדקים בכך כך נראה לי ליישב מנהגא

אבל רבינו גם הרי”ף השמיטו (לדרב) [לדריש לקיש] ולדרבינא ומסתברא שסברתם לפסוק כרב ודריש לקיש להוסיף בא ולא הוצרכו להעתיקו. ומדרבינא ליכא למידק דאפשר שלא רצה לקרות על רב אשי קרא דלפני עור. והרמב”ם .. העתיק גם שניהם לדרב ולדריש לקיש:

His justification seems problematic, since it assumes that the custom is against the Shulhan Aruch, who follows the Rambam.

The Maharam Schiff also addressed7 the question of why Ravina excused himself to Rav Ashi by mentioning the concern of גורם קללה לעצמו rather than the prohibition of לפני עור; he was not very happy with the approach of Rav Heller8:

כל שכן מר וכו’ וגורם וכו’. ולא שלח ליה לאו דלפני עור וכו’ דלא שייך רק אם יכפור ובחזקת זה לא הוי רב אשי בעיני רבינא חס ושלום רק פן ישכח ונעלם ממנו והוא לא ידע ויהיה גורם קללה לעצמו ובמעדני מלך הבל יפצה פיהו:

(אמר המגיה פיסקא זו מצאתי בכתבי המחבר מחוקים ועל שהעתיקו המעתיק הנחתיו ושרא לנא מרנא:)

Rav Yitzhak Blazer defends Rav Heller9:

אולם לענ”ד נראה דדברי המעדני מלך [בפלפולא חריפתא] הם פי חכם חן ושפיר הקשה נהי דרב אשי לא הוי בחזקת שיכפור במזיד מכל מקום כיון דהוא טרוד בגירסא ומשתלי וכדשלח ליה רבינא כל שכן מר דטריד בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו ואם כן משום זה גופיה עובר בלפני עור לא תתן מכשול דטרוד בגירסא ועלול לשכוח ויכפור בשוגג והוי עבירה בשוגג. ובעל כרחך דלא סבירא ליה לרבינא כלל הא דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול הן אם יכפרנו במזיד או בשוגג וזהו סעד למנהג העולם. כן נראה לי ברור כוונת הפלפולא חריפתא …

Rav Avraham Yaffah-Schlesinger has a lengthy discussion of Rav Heller’s comments and the related question of whether לפני עור applies to the causing of an inadvertent transgression10.

[About this post’s title: most non-Jews associate the titular phrase with Matthew, but it is also in our text of Birchos Ha’shahar, cited in the Talmud Bavli11.]

  1. בבא מציעא דף ע”ה ע”ב []
  2. שם סוף איזהו נשך []
  3. שם איזהו נשך סימן פ []
  4. מלוה ולוה פרק ב’ הלכה ז []
  5. חו”מ סימן ע’ סעיף א []
  6. פלפולא חריפתא סוף איזהו נשך []
  7. He apparently subsequently erased his comments from the manuscript, as per the quotation below []
  8. שם []
  9. שו”ת פרי יצחק חלק א’ סימן מ”ח []
  10. שו”ת באר שרים חלק ג’ סימן ס”ח אות ג []
  11. ברכות דף ס’ ע”ב []