Is Beauty Truth? From Grecian Urns To Grecian Citrons

A couple of years ago, we discussed a responsum of Rav Avraham Borenstein, addressed to his father, regarding Corfian citrons. The אבני נזר has several responsa on this issue, including another one addressed to his father, in which he asserts that even if there are grounds to allow the use of the Corfian citron (based on an application of the principle of ספק ספיקא), it is nevertheless preferable to use an Israeli citron that is definitely kosher1 albeit not beautiful, than a Corfian one that is beautiful but of dubious kashrus, since “there is no הידור greater than this, that it definitely be an אתרוג”:

והנה סיימת בתשובתך כי לא באת להכריע רק שלא יהיה ראיה לפסול [אפילו אתרוג שודאי מורכב]. ואם כן בספק מורכב יש ספק ספיקא להתיר. וטוב יותר ליקח קארפיר שהם מהודרים יותר והדר כתיב בתורה ומחוייבין ליקח הקארפיר עד כאן דבריך. והנה דבר זה אם במצוות עשה מועיל ספק ספיקא אינו ברור …

ואפילו נודה לדבריך להכשיר מספק ספיקא. מכל מקום אינו בדין ליקח הקארפור מחמת שנאה יותר כשיש כאן אתרוג מארץ ישראל שאין בו הפסולים השנויים במשנה רק שאינו נאה כל כך ויש בו משום ואנוהו. וזה ברור ליקח האתרוג הודאי. ואין לך הידור גדול מזה שיהיה אתרוג ודאי. ובשבת ציצין שאין מעכבין המילה צריך להסירם משום ואנוהו אף שאין נאה יותר בגשמיות. רק שניכר המצוה טפי. ובפרק ערבי פסחים כשאוכל לתיאבון הוי הידור מצוה:

ובתשו’ הר”ן הובא בריב”ש בענין מגילה הכתובה בלשון לעז כתב הר”ן שיש לדון ולהתיר. אך זה אם לא היה באפשרי להוציאם בלשון אחר. אבל מאחר שיש בידינו להוציאם בלשון הקודש איך נכניס עצמינו במשעול הכרמים שאפילו בעניני העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח ומשומר. כל שכן בענייני המצוות שהן כבשונו של עולם עד כאן דברי קדשו של הר”ן היקרים מפנינים. והנה מבואר שמצוה יותר ללועזים לצאת בכתובה בלשון לעז כהלכתו כמו שכתב הר”ן בעצמו בפרק ב’ דמגילה דזה הטעם שהכשירו בלשון לעז מפני שראו חכמים שיותר איכא פירסום הנס כשמבינים הענין. ואם כן מאחר שיש לדון ולהכשיר הלא טוב לנו להוציאם בלשון לעז. ואם היתה הלכה בספק אצל הר”ן ז”ל לא היה צריך למשלים האלה שאפילו בעניני העולם. אלא ודאי לצאת המצוה לכל הדיעות אף שאינו מן המובחר טוב יותר משנכנס במשעול הכרמים בלא טעם ברור במצוה מן המובחר. כן אני אומר בנידון זה:2

The אבני נזר proceeds with further arguments for preferring Israeli citrons, including the remarkable principle that “the Torah is the law of the G-d of the Land, and the Torah did not obligate [us] to bring citrons from the land of the nations”:

בשגם כי הספק השני שמא אינו מורכב. יש לדון בו. כי יש בזה כמה ספיקי להחמיר שמא זנתה אמם או אם אמם סוף כל הדורות.

בפרט שהתורה משפט אלקי הארץ ולא חייבה התורה להביא אתרוגים מארץ העמים. …

ואין בזה משום הוצאת לעז חס ושלום או זלזול חלילה וחס בכבודן של ראשונים כי הזמן פעל כל זאת. שבתחלה לא היה באפשרי להביא אתרוגים מארץ ישראל. בשגם שלא היה מספיק. וכעין שכתב החכם צבי בענין הדסם שבזמן בזה אין לצאת באותם הדסים שהכשיר הרמ”א ז”ל מאחר שעכשיו יש לנו תלתא בחד קינא. בפרט שאין לנו טעם להכשיר המורכבים. וידוע שמעשה שהובא בשבות יעקב שהרב הש”ך היה בחג הסוכות בפראג ולא היה שם אתרוג רק אחד שהיה מורכב והפרנסים בקשו מהרב הש”ך לעיין בהא מילתא והתיר מחמת שהוא שעת הדחק לברך עליו נגד הוראת הרב דשם שלא רצה להתיר. וקודם שבירך עליו הש”ץ נפל מידו ונפסל לכל הדיעות והיה לאות. והרב הש”ך ז”ל נפטר בשנה ההוא. וכתב לבנו שיסע לפראג לבקש מטו מהרב

יותר אין לכתוב בענין הזה רק לדעתי מצוה גדולה לתקן ענין זה. כי לדעתי אם ישגיחו היטב באתרוגי ארץ ישראל יהיו נקיים כמו אתרוגי קרפיר. ואם אולי אחר כל זה יהיו הקרפיר נאים יותר. מי יודע אם זה נוי אתרוג. אולי זה מין אחר מורכב בו.

אולם אם אתרוגי ארץ ישראל יהיו פסולים מדין חזזית וכהאי גוונא ודאי ניקח הקרפיר. וזה שדקדקתי להרב מקאליש במקום שאתרוגי ארץ ישראל “הכשרים” מצויים:3

The reference in the final line is to another of the author’s responsa on the topic, this one addressed to Rav Chaim Elazar Wachs of Kalish, which had concluded:

ובעיקר נידון האתרוגים גם דעתי הקלושה נוטה שבמקום שאתרוגי ארץ ישראל הכשרים מצויים אין לברך לכתחילה על אתרוגי קארפי כי אין לסמוך כלל על הכשרים הבאים משם כנודע. והרינון על אתרוגי קארפי מצוי בכל תשובות האחרונים:4

My most recent Reading Responsa lecture discussed these responsa of R. Borenstein; the audio is currently unavailable, but I intend to post it when it becomes available.

  1. As we have previously discussed, R. Borenstein’s contemporary Rav Shlomo Eliezer Alfandari, who actually spent his whole life in the Middle East, was much more skeptical about the genealogical purity of Israeli citrons. []
  2. שו”ת אבני נזר או”ח סימן תפ”ד אותיות י”ב-ט”ו []
  3. שם אות ט”ז []
  4. שם סוף סימן תפ”ג אות י”ד []

He Said, She Said

I am fascinated by the unfolding Brett Kavanaugh – Christine Blasey Ford drama – this is quintessential “he said – she said”, in its almost purest form. In my lecture(s) for this past year’s parashas Vayeshev,1 with its archetypal narrative of Joseph and Potiphar’s wife, I broached a highly speculative argument for granting some credibility to such allegations despite the absence of duly qualified witnesses against the accused, based on a long-standing Ashkenazic tradition. As Justice Holmes famously said: “The life of the law has not been logic; it has been experience”, and this applies to some extent to halachah as well, where we find venerable enactments and customs that in situations such as assault, which occur suddenly, rendering arrangements for the presence of qualified witnesses generally impractical or impossible, and in other contexts where the presence of qualified witnesses is generally implausible, such as disputes over seats in the womens’ section of the synagogue, we relax the standard formal requirement of two adult male witnesses:

מהר”ם מירזבורק

דין אשה יחידה או קרוב יחיד, וכן קטן נאמן [להעיד על הכאה] שאין פנאי להזמין עדים כשרים פתאום לזה2

מהרי”ק

… אז קרא ראובן לשמעון “מלשין מסור” לפני לוי ולאה. והנה שמעון תלמיד חכם הוא …
ואף על גב שלא היו שני עדים בדבר הלא כתב בתקנת קדמוניות מר”ת שאפילו אשה יחידה או קרוב נאמנים להעיד שראו שהכהו כו’. וכן קטן כדאיתא התם ומפרש שם הטעם לפי שאין פנאי להזמין כשרים פתאום לזה והוא הדין נמי בדין מבזה תלמיד חכם וקל וחומר הוא לפי הנראה לעניית דעתי.

ועוד שהרי מצאתי כתוב במקום אחר בשם רבינו תם וז”ל

ואשה או קרוב נאמנים על זה וכן בכל דבר קטטה שאין עדים רגילים להיות בדבר מזומנים וכן למוסר מאומד נאמנים עליו לפי שכשהלשין לא היו שם עדים עכ”ל

הרי לך בהדיא דלכל דבר קטטה אשה או קרוב נאמנים.

עוד נמצא בתשובת שאלה סביב המרדכי בפרק החובל וז”ל

נשאל נשאלנו על דבר הריבות והמחלוקת והחרופים אם הנשים והקרובים יכולין להעיד ודאי הוא דנאמנת אפילו בדבר שיש בו ממון כדאמרינן התם (קידושין עג:) החיה נאמנת לומר זה בכור אפילו יש בו הוצאות ממון ה’ סלעים לכהן עכ”ל

הרי לנו כמה עדים נאמנים דבכהאי גוונא נאמנים הנשים והקרובים …3

תרומת הדשן

שאלה לאה ורחל חולקין בשביל מקומות בבית הכנסת של נשים. והביאה לאה שתי נשים שהמקומות שלה הן, ורחל הביאה איש אחד מעיד שהמקומות שלה הן. איזה עדות עדיפא טפי דשתי נשים או של איש אחד.

תשובה – יראה דהאי דינא, בחזקת המקומות תליא מילתא, כמו שאבאר. אם מוחזקת לאה בהני מקומות, ורחל אתיא לאפוקי מינה, אין לאה צריכה אפילו שבועה להכחיש העד של רחל. ואע”ג דרוב גאונים פסקו דנשבעים שבועה דרבנן אפילו על הקרקעות, הכא הואיל ואית לה ללאה שתי נשים מעידות כדבריה, פטורה. ואע”ג דבעלמא אין עדות אשה כלום, בנדון זה דאינהו רגילי למידק טפי מאנשים, מהימנינן להו שפיר. וכן מצאתי הועתק מפסקי גדול, דנאמנות הנשים להעיד לאלמנה ‘אלו הבגדים לבשה בהן בחיי הבעל’, משום דאין האנשים רגילין להסתכל בבגדי הנשים. והביא ראיה מהא דאמרינן ג’ נאמנים על הבכור חיה לאלתר. הא קמן דבמילי דלא רגילי האנשים למידע מהמנינן לנשים, אפילו לאפוקי ממונא כי התם בבגדי אלמנה. ונראה דבמקומות בית הכנסת של הנשים, נמי אין האנשים רגילים לידע איזה מקומה של אשה זו ואיזו של זו. …4

For an excellent and comprehensive discussion of this doctrine, see ר’ שניאור זלמן פרדס, קבלת עדות מפסולי עדות.

I proposed that situations of sexual assault might be considered textbook cases for the application of the above doctrine: they certainly occur “suddenly”, and the presence of any actual eyewitnesses to the incident, let alone properly qualified ones, is fairly unlikely.

The obvious objection to my proposal is that none of the sources ever contemplates the extension of this doctrine to grant credibility to the ostensible victim of the assault himself (or herself)! I am not sure, however, that this really is a significant extension of the doctrine: I can see two objections to the extension, but neither seems compelling, at least not to the doctrine’s application to cases such as the Kavanaugh one.

First, the ostensible victim who accuses someone of sexual assault likely harbors great antipathy toward her ostensible assailant, and many authorities maintain that our doctrine does not grant credibility to an “enemy” of the accused (see R. Pardes’s article for a detailed discussion of this point). But this seems a fallacious argument, due to its circularity. An enemy is not considered credible since we suspect that his enmity may motivate him to lie. In our case, the assumption of enmity follows from the truth of the allegation, so it seems illogical to discount the accusation as motivated by enmity since insofar as the assault did not occur there is no basis for an assumption of enmity! [There may, of course, be some antipathy between the accuser and accused of which we are unaware that has motivated the accusation – but this is always a possibility, even in the classic cases of third party accusations discussed by the authorities.]

Second, an ostensible victim often stands to gain from her accusation (e.g., civil damages), and would therefore have the status of an “interested party”. In many cases, however (such as the Kavanaugh one), there seems to be nothing that the accuser stands to gain from the accusation. [Again, it may be suggested that the accuser desires notoriety, is politically motivated, or has some sort of hidden agenda – but these types of considerations, absent any evidence for them in the circumstances of a particular case, do not generally carry weight insofar as the witness does not fall into one of the standard categories of “enemy” or “interested party”.]

For general discussion of the related question of the standards of evidence required in cases of child abuse, see the articles by Rav Zalman Nechemia Goldberg, Rav Asher Weiss, and Rav Yehuda Silman cited in the notes.5

  1. I cannot currently locate any recordings. []
  2. נימוקי מהר”ם מירזבורק, ריש עמוד קעג ד”ה דין אשה יחידה []
  3. שו”ת מהרי”ק (מהדורת אורייתא) שורש קע”ט עמודים שצד-צה מהדורת ירושלים תשל”ג. []
  4. שו”ת תרומת הדשן סימן שנ”ג []
  5. ישורון, כרך ט”ו מעמוד תרנב והלאה []

Justice Denied Revisited

Around this time last year, we discussed the controversy over the theological correctness of the phrase “ולוקח נפשות במשפט” added to ברכת המזון in a house of mourning, in light of the Biblical phrase “וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט” and the Talmudic assertion that “יש מיתה בלא חטא”. I have long had a vague sense of perplexity about this controversy: are there not other similar liturgical assertions that all deaths are the working of Divine justice? I never came up with a concrete example, but I recently discovered that Rav Refael Yosef Hazan does discuss one:

כתב הטור בסימן רכ”ד וז”ל

הרואה קברי ישראל [אומר ברוך אתה ד’ אלקינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין] והמית אתכם בדין

[ו]כך היא הגירסא בהרי”ף והרמב”ם ע”כ וברבינו יונה הביא דבריו מרן הבית יוסף דאף על גב דיש מיתה בלא חטא אפילו הכי דינו דין אמת יע”ש

וקשיא טובא שהרי הרי”ף בפרק שלשה שאכלו גבי ברכת האבל כתב כבה”ג דלא אמרינן לוקח נפשות במשפט וכתבו רבינו יונה והרא”ש שהטעם שלהם דקיימא לן יש מיתה בלא חטא והם ז”ל חלקו עליהם דאף על פי כן כל דרכיו משפט יע”ש. ואם כן קשה להרי”ף איך כתב בברכה זו והמית אתכם בדין הפך מה שכתב בברכת האבל. וגם לרבינו יונה והרא”ש קשה איך לא הקשו מדבריו בברכה זו וכן קשה להרמב”ם דגבי ברכת האבל כתב כהרי”ף וכאן כתב הנוסח והמית אתכם בדין. וכן קשה להבית יוסף דבסימן קפ”ט כתב דנקטינן כהרי”ף והרמ[ב”ם] ובסימן זה כתב דברי רבינו יונה בסתם והם תרי דסתרי וגם נוסחתינו בברכת האבל שלא לומר במשפט ובברכה זו אנו אומרים והמית אתכם בדין וצ”ע.

ואחר החיפוש ראיתי בסדר רב עמרם גאון כת”י שהביא נוסח ברכה זו ואין בה והמית אתכם בדין כנוסח גירסת הרי”ף ושאר פוסקים יע”ש וצ”ע לדין1

Here is my weekly halachah column for this week:

Parashas Haazinu (32:4) contains the declaration: “The Rock! – perfect is His work, for all His paths are justice; a G-d of faith without iniquity, righteous and fair is He.”

We have previously discussed (this column, parashas Haazinu 5777) the debate over the language “[He] takes souls with justice … for all His paths are justice” added to the Blessing after Meals in the home of a mourner: some authorities reject this phrase, due to the Talmudic declaration that “there is death without error [cheit]”, while others defend it based on our parashah’s assertion that “all His paths are justice”.

Another liturgical context in which this tension is manifest is the blessing recited upon seeing graves of Jews. Here the normative, virtually unanimously accepted phrasing is: “Blessed are You, Hashem, … who formed you with justice … and killed you with justice [ba’din] …” (Berachos 58b and rishonim there, Tur and Shulchan Aruch OC end of siman 224). R. Refael Yosef Chazan is quite perplexed by the fact that even those authorities who object to the phrase “[He] takes souls with justice” on the grounds that it is theologically incorrect, apparently have no problem with the phrase “and killed you with justice” (Chikrei Lev OC 1:49).

As noted in our previous column, an additional argument against the claim that all deaths can be considered just is from the declaration in Mishlei that “some are consumed without justice”, and the Talmud’s support thereof with a remarkable anecdote of the underling of the Angel of Death confusing his master’s description of his target and taking the life of the wrong woman by mistake. This same argument is advanced by Maharil in his halachic analysis of a question with much higher stakes than mere liturgical correctness: is flight from a plague-infested area prudent, or actually prohibited? Maharil strongly endorses flight, and in response to his correspondent’s apparent concern that this is an attempt to thwart Hashem’s will, he counters that death is not always a result of His will, since “some are consumed without justice”, and infers from the aforementioned Talmudic account that “sometimes the agent errs” (Shut. Maharil #41)!

  1. שו”ת חקרי לב חלק א’ (או”ח) סימן מ”ט []