What’s In A Name?

My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת במדבר discussed the legitimacy of the use of non-Jewish names by Jews:

In parashas Bemidbar (1:2), Hashem commands Moshe to count the Jews “with the number of their names”. The Sforno explains that this census (as opposed to the one at the end of chumash Bemidbar) included their names, since everyone from that generation had names that alluded to their personal nature, a distinction that the subsequent generation did not possess.

Elsewhere (Bereishis 29:35), the Sforno opines that the names that Yaakov Avinu’s wives chose for their children were not invented by them, but were preexisting names that they chose due to their linguistic applicability to their personal circumstances.

According to the Sforno, then, Biblical names were not necessarily natively Jewish. The Talmud itself contains a similar opinion about the name Esther. According to one view, Esther’s true name was Hadassah, while Esther was the name that the “nations of the world” called her, alluding to “Istahar” (Megilah 13a), meaning either the moon (Rashi), or the planet Venus (Yaavetz, Targum Sheni Megilah 2:7).

This etymology of the name Esther as being of non-Jewish origin has an important ramification for the law of gittin (bills of divorce). A fundamental dichotomy in these laws exists between “Jewish” and “non-Jewish” names, with different rules applying to how they are written in a get, and the question arises as to how to categorize a name like “Alexander”: on the one hand, it is certainly of Greek, and not Jewish, origin, but on the other hand, it was already a common Jewish name in the Talmudic era. One of the classic works on the laws governing the writing of names in gittin, the Get Mesudar (Mavo Shearim, Pesher Davar #2), rules in favor of the view that “Alexander” is treated as a Jewish name, for “even the name Esther did not sprout from holy ground, for it is from the Persian language … but it is nevertheless considered a Hebrew name since it had become common among Jews back when they still spoke the Holy Tongue, and it is also written in the Holy Scriptures, and so too Alexander and similar [names]”.

[We have previously discussed Esther / Istahar / Venus / Ishtar here.]

The earliest halachic discussion of this basic topic of which I am aware is that of Rav Shmuel de Medina (Rashdam):

שאלה אלו האנוסים שבאים מפורטוגל והיו להם שמות כשמות הגוים ואחר שבאו לבקש את ד’ ואת תורתו משנים שמם לשמות בני ישראל ויש להם צורך לכתוב ממקום אשר הם יושבים ביהדותם אל המקום אשר היה להם שמות כשמות הגוים אם לקרוביהם ואם למי שנושא ונתון ממונם אם יכולים לכתוב ולשנות שמם כשמות אשר היו להם בגיותם או אם יש חשש איסור בדבר מפני שנראה מקיים היותו עדין גוי ובלתי מודה בתורת ד’

תשובה אמת כי מדת חסידות לא קאמינא דודאי מדת חסידות הוא להרחיק האדם עצמו בכל מיני הרחקות שאיפשר ובפרט למי שעברו על ראשו המים הזדונים אכן מן הדין נראה בעיני דבר ברור שאין בזה חשש איסור כלל

[ועיין שם שהאריך להוכיח להתיר, ובתוך דבריו כתב:] שמות הגוים אינם אסורים ליהודים וראיה לדבר דאמרינן בגיטין פ’ א’ [פרק א’] … ולא תימא דוקא שמות הרגילים ישראל וגוים יחד אבל שמות מובהקים לגוים לא שהרי מתוך דברי הרא”ש משמע בפירוש שהיו ישראלים נקראים כשמות מובהקים של גוים …1

[I am always struck by Rashdam’s use of the idiom “שעברו על ראשו המים הזדונים” to refer to baptism …]

And while we’re on the topic of the names of Yaakov’s children, I’ll take the opportunity to cite Hizkuni’s utterly charming interpretation2 of Leah’s declaration, upon the birth of her third child, that “הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים”: a woman can manage two children with her two hands, but requires her husband’s help once her offspring number three!

עד עכשיו הייתי מנהלת שני בני בשתי ידי ועכשיו שנולד לו בן שלישי יצטרך אישי לסייע לי לנהלם:3

  1. שו”ת מהרשד”ם יו”ד סימן קצ”ט []
  2. Recently brought to my attention by my friend Y.Z. []
  3. חזקוני, בראשית כט:לד []

Fair Dealing and Fraud

My weekly lectures (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת בהר discussed the laws of אונאה:

In parashas Behar, the Torah commands (25:14): “And if thou sell ought unto thy neighbour, or buyest ought of thy neighbour’s hand, ye shall not oppress [or ‘aggrieve’] one another.” The Talmud (Bava Metzia 51a, 58b) explains that this refers to onaas mamon, i.e., the mispricing of goods in a sale: a seller may not overcharge a buyer, and a buyer may not underpay a seller.

Onaah applies where the price paid is above or below the merchandise’s ‘correct’ price; it is not entirely clear, however, how to define this ‘correct’ price. The Talmud and early sources apparently take for granted that any particular merchandise has a well defined price, and it seems that there was typically little or no variation in price between vendors (but see Aruch Ha’Shulchan CM 227:7). In contemporary markets, however, merchandise is typically sold at a variety of different prices by different vendors; what, then, determines the maximum price at which it may be sold?

One possibility is that the maximum permissible price is simply the lowest one at which the merchandise is available. Since the buyer is able to purchase the merchandise for that price, any higher price is unfair to him and constitutes onaah (see Erech Shai CM beginning of #209). R. Chaim Kohn, however, rejects this as being both untenable (as according to this view, violations of onaah are ubiquitous) and illogical (why should the lowest price be the exclusively legitimate one?). He argues that any price established by the normal free market forces of supply and demand is legitimate, and onaah applies only to prices outside the range established by these forces (Kol Ha’Torah #49 [Tishrei 5761] pp. 286-87, and cf. Pischei Choshen Onaah Ch. 10 n. 1).

Others suggest that the ‘correct’ price is theoretically defined as the midpoint between the highest and lowest prices for which the merchandise is sold, but in practice, there are various reasons why the traditional laws of onaah will generally not apply to sales in the contemporary free market economy (Darkei Horaah pp. 121-24, and cf. Alon Ha’Mishpat #63 [Nisan 5774]).

The fundamental concept upon which the laws of אונאה are based is that of the merchandise’s “fair price”, which is defined as its local, current price. אונאה is generally committed when one buys or sells at a price that deviates from this price, regardless of the price the seller paid for the merchandise or other considerations. Of critical practical importance, therefore – and yet frustratingly difficult to properly address – is the question of how this fair price is determined in a marketplace where various vendors offer the merchandise for sale at different prices. The great nineteenth century חושן משפט authority Rav Shlomo Yehudah Tabak seems to maintain that the fair price is established by the lowest price available, since if the merchandise is sold above that price, the buyer is thereby injured:

ויש להם אונאה כתב הש”ך אפילו אותו דבר אין שער שלו ידוע נשאלתי אם איסור אונאה דוקא בדבר שיש שער קצוב שכל בעלי חנויות מוכרין בשוה אבל כשכל חנוני מוכר כפי מה שיכול להוציא מן הקונה אם מותר למכור ביוקר בדבר שיכול הקונה לקנות דבר זה אצל אחר בזול והשבתי הדבר מבואר בש”ך כאן … [באונאה] אין לחלק דכל שיודע דאפשר ליקחנו אצל אחר בפחות מאנהו ואסור.1

Several leading contemporary חושן משפט authorities, however, find this position completely untenable.

Rav Chaim Kohn:

ולדבריו [של הערך ש”י] יש לעיין כפי הנהוג בשוק החופשי כאשר המחיר וערך הסחורה נקבעין לפי גורמי ביקוש [ו]הצע האם שייכת אונאה באם אינו מוכר במחיר הזול ביותר שהסחורה נמכרת בה, ולפום ריהטא על זה דן הערך ש”י ולפי זה שייך אונאה גם בסחורה הנמכרת לפי גורמי ביקוש והצע והחנויות באותו השוק מוכרות אותה הסחורה במחירים שונים, וממילא המוכר הסחורה במחיר גבוה מהמחיר הזול ביותר יש בו אונאה. ומלבד דאם כן הוא לא שבקת חיי לכל בריה, עצם הסברא אינה מובנת וגם הראיה מהש”ך צ”ע, דהנה גדר אונאה הוא שהמחיר אינו כפי ערך הסחורה, וקביעת ערך הסחורה הוא כפי הגורמים הקובעים את ערכה בשוק, וממילא בשוק שהסחורה נמכרת לפי גורמי ביקוש והצע כל מחיר שהוא בכלל הגורמים הנ”ל הוא בכלל הערך, ואם כן למה נאמר שהמוכר במחיר הזול ביותר הוא זה שקובע את ערך הסחורה והמוכר ביותר ממחיר זה יש בו אונאה, הא גם המוכר במחיר יקר יותר יכול לומר שזהו ערך הסחורה אם המחיר בכלל גורמי הערך הנ”ל. …2

R. Kohn’s own position is that any price that is in accordance with the properly functioning forces of supply and demand (“גורמי ביקוש והצע”) is perforce legitimate. He develops his thesis at some length, but I do not fully understand his distinction between prices that are in accordance with the forces of supply and demand and those that are not.

Similarly, Rav Mendel Shafran argues that R. Tabak does not actually mean what his closing words seem to imply:

ויש שדייקו מהערך ש”י, שמחשבים את השווי של החפץ לענין אונאה על פי בעל החנות הזול ביותר, לפי מה שכתב בסוף דבריו שכל שיודע שאפשר לקנות חפץ כזה יותר בזול אינו רשאי למוכרו ביוקר. אך באמת אין הנידונים דומים, ולנידון זה אין ראיה מהש”ך, דמדברי הש”ך מוכח רק שיש אונאה גם בדבר שאינו קצוב, אך לא מבואר מדבריו כלל לפי איזה מחיר אומדים את האונאה.3

A mini-haburah I delivered a couple of years ago on the application of אונאה to contemporary markets is available at the Internet Archive.

  1. ערך ש”י חו”מ ריש סימן ר”ט []
  2. רב חיים קאהן, מחירים בשוק חפשי ואונאה בדבר שאין לו שער ידוע, קול התורה חוברת מ”ט תשרי ה’תשס”א עמוד רפב []
  3. עלון המשפט, גליון חודש ניסן ה’תשע”ד #63 עמוד 6, ועיין עוד פתחי חושן, הלכות גניבה ואונאה, פרק י’ הערה א’ מד”ה בהמשך פרק זה []

Priestly Purity and the Pious

My weekly lecture (available at the Internet Archive) and column for this past פרשת אמר considered the halachic debate over כהנים visiting the graves of the righteous:

In parashas Emor, kohanim (Aharonic priests) are prohibited from defiling themselves by contact with the dead. This includes visiting gravesites.

Over the centuries, it has become increasingly customary for Jews to visit the graves of those renowned for great piety and Torah scholarship. Kohanim, too, have desired to do so, and the question has therefore arisen as to whether they have any dispensation from their prohibition against defilement. The core of the discussion concerns a controversial doctrine declaring that “the righteous do not cause defilement”.

One of the primary sources for this doctrine is a midrash that relates that when the great sage R. Akiva died in jail, [the Prophet] Elijah personally involved himself with his burial. In reply to the challenge that he was a kohen and therefore prohibited from defiling himself, he explained: “chas ve’shalom, there is no defilement [caused by] Torah scholars and their students” (Yalkut Shimoni #944, and cf. Zohar Vayishlach p. 168).

But while some authorities take this statement of Elijah at face value and ascribe it at least some degree of normative significance (see, e.g., Rashash Kesubos 103b, Shut. Minchas Elazar 3:64), the preponderance of halachic opinion forbids kohanim from visiting the graves of even great and holy men, at least in the absence of other bases for leniency (see, e.g., Shut. Maharil #150, Shut. Zayis Raanan 2:YD:26, and see Nitei Gavriel Hilchos Aveilus part 2 chapter 91 for an extensive discussion of the topic). The Tosafos (Yevamos 61b) explain that Elijah’s true justification for involving himself with R. Akiva’s burial was the fact that since R. Akiva had been executed by the [Roman] government, people were generally afraid to bury him, and his remains therefore constituted a meis mitzvah (human remains which due to the circumstances will not receive a proper burial, in which case the paramount importance of ensuring such burial overrides the normal prohibition for a kohen to defile himself).

One of the most radical justifications for allowing כהנים to visit the popular Israeli gravesites of great figures from the Biblical, Mishnaic and Talmudic periods is that of an anonymous contemporary authority, cited – and vehemently repudiated – by Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg:

על דבר פסק הלכה וקבלה של הרב ….. [הושמט במקור] נפלאתי נוראות שלפי דעתו כל אותן הקברי צדיקים שגילה האר”י ז”ל ברוח הקודש מותר לזלזל בהם ואף לפתוח את קברם כל זמן שלא ראינו שגופם קיים בבשר גידין ועצמות, משום דכל זמן שלא ראינו כנ”ל יש לנו לתלות דלא זו בלבד שאינם צדיקים אלא שהם גוים גמורים משום שלפי דעתו רוב הקברים בארץ ישראל הם של עכו”ם ואין בעל רוח הקודש כמו האר”י ז”ל נאמן לומר שאינם של גוים.

ותמה אני מי שמתיימר להיות מקובל יאמר דבר כזה דאם כן כל אותן שמשתטחין על קברי הצדיקים הנ”ל וסומכין על האר”י ז”ל אינם אלא טועים ובאמת הם משתטחין על קברי גוים מאחר שלפי ההלכה אזלינן בתר רובא ומהאי טעמא התיר גם לכהנים לילך על קברם.

See our much lengthier citation and discussion of R. Ehrenberg’s responsum here.