Qui facit Per Alium Facit Per Se

My weekly halachah column for parashas Korah:

In parashas Korach, we are commanded to support the Cohanim (priests) and Leviim (Levites) by the donations of terumah and ma’aser respectively, and the Leviim in turn are commanded to give a tithe of their ma’aser to the Cohanim. This latter injunction is expressed by the words (Bemidbar 18:28): “So shall you, too, raise up the gift of Hashem from all your tithes that you accept from the children of Israel”. While the simple sense of the phrase “you, too” apparently refers to the parallelism between the initial ma’aser (tithe) of the Israelites and the “tithe from the tithe” of the Leviim, the Talmud (Kidushin 41b) understands it hermeneutically as an allusion to the possibility of agency: a Levi may either separate his “tithe from the tithe” himself, or he may appoint an agent to do so on his behalf. This is one of several sources for the halachic doctrine of agency.

One exception to this doctrine is where the task being delegated to the agent is sinful. A principal is not liable for the criminal consequences of his agent’s action: “There is no agent for a sinful matter”, since “the words of the master [i.e., Hashem] and the words of the disciple [i.e., the human principal], to whose words does one listen?” This seems to imply that halachah has no notion of criminal conspiracy, and indeed, the Rema (Shulchan Aruch CM 348:8 and 388:15) rules that one who merely commissions a theft or other tort but does not participate in its actual perpetration has no liability. He does, however, allow for certain exceptions, such as where the agent has an established history of engaging in the sort of tortious conduct in question, since in this case “it is widely known that he does not listen to the words of the master”. The Shach (CM siman 182 s.k. 1, siman 348 s.k. 6, siman 388 s.k. 67), however, disagrees, repeatedly insisting that as a matter of normative halachah, the inapplicability of agency to sinful conduct is absolute and without exception.

My weekly parashah lectures (with accompanying handouts), on the general topic of agency in halachah, are available at the Internet Archive.

Posted in audio, B&L, HTVHM, Live, Parashah (K), Parashah (Y), publications, אבן העזר, חושן משפט | Tagged , , , , , | Leave a comment

The Law of War

My weekly lectures for parashas Shelah (including handouts), on the topic of halachic perspectives on the law of war, are available at the Internet Archive.

I subsequently recorded a lecture on the halachic justifiability of Shimon and Levi’s massacre of Shechem – a (temporally) shorter, and perhaps tighter and more rigorous, treatment of some of the same territory. It, too (along with accompanying notes), is available at the Internet Archive.

In the course of preparing for the latter lecture, I encountered a curious error in an otherwise impressively erudite and comprehensive article by Yechiel Goldhaber. The context is Rambam’s justification for the massacre of Shechem:

וכיצד מצווין הן על הדינין. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם:1

Goldhaber claims:

ביאורו של הרמב”ם לא הובא בשאר ספרי הראשונים [להוציא מושב זקנים], אלא אצל רוב חכמי תימן הקדמונים. אלו שהביאו טעם זה הביאוהו בלשון הרמב”ן.2

This is incorrect; I am not sure whom Goldhaber has in mind by “those who bring this explanation” and what he means by “the language of the Ramban”, but Hizkuni’s language is quite similar to Rambam’s:

ויהרגו כל זכר. לפי שבני נח מצווין להושיב ב”ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין3

Ralbag, too, offers (inter alia) this justification for the massacre:

והנה לא היה אפשר להרוג שכם אם לא בזה האופן כי אם יהרגוהו לבדו ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו וידם גם כן היה במעל הזה כי היה בידם למחות לו לעשות זה הפועל המגונה או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה במשפט ולזה הרגו כולם4

Ralbag’s first explanation is quite interesting and provocative: Shimon and Levi massacred Hamor and the population of (the city of) Shechem to prevent them from avenging the execution of (the person) Shechem. This seems to be the assertion of a novel and profoundly important extension of the law of the pursuer (רודף): even someone who is not currently engaged in any sort of hostile activity, and has made no declaration of intent to do so in the future, may be killed based upon the mere expectation of his future conduct.

Other Rishonim justify the massacre of Shechem by more traditional applications of the law of רודף:

מושב זקנים

ואם תאמר בשלמא חמור ושכם היו חייבים מיתה, אבל כל בני העיר למה נהרגו. [ובתירוצו הראשון כתב כדברי הרמב”ם ושוב כתב:] ועוד יש לומר שהרגו תחלה חמור, ואחר כך באו בני העיר לעזור לחמור, ועל כן הרגום.5

אור החיים

קשה למה יהרגו מי שלא חטא: ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר ע”כ הרגום מדין רודף והוא אומר ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש: …6

In a legendary, possibly apocryphal account of the tragic fate of the Convoy of 35 (מחלקת הל”ה), the brave but humane Israeli fighters seal their own doom by declining to execute one or more Arabs they encounter, who subsequently sound the alarm and trigger the fatal ambush. I have long wondered whether the halachah would have actually allowed the execution of the Arab(s), insofar as their future hostile conduct was foreseeable. Ralbag’s radical extension of the law of רודף would indeed seem to justify such a preemptive execution.

  1. מלכים ט:יד []
  2. יחיאל גולדהבר, מעשה הריגת עיר שכם, עמוד ה’‏ []
  3. חזקוני לד:לא []
  4. רלב”ג וישלח באור הפרשה []
  5. מושב זקנים בראשית לד:לא []
  6. אור החיים בראשית לד:כה []
Posted in audio, B&L, BHV, comparative law, Live, Parashah (K), Parashah (Y), Tanach, חושן משפט | Tagged , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment

Automatic Agency

My weekly halachah column for parashas Shelah:

Parashas Shelach (15:21) contains the commandment to separate challah: “Of the first of your dough ye shall give unto Hashem an heave offering in your generations.” The challah that is separated is given to a Cohen; in contemporary times, it is burned.

Normally, separating challah is the prerogative of the dough’s owner. The Terumas Hadeshen (1:188), however, rules that in case of necessity, someone else may perform the separation on behalf of the owner, based on the principle of zachin le’adam shelo befanav, that one can act in another’s stead, even without an appointment as an agent, insofar as the action is deemed to be for the other’s benefit. This principle is generally invoked in contexts such as the acceptance of a gift on someone else’s behalf, but the Terumas Hadeshen generalizes it to the performance of any beneficial action on behalf of another.

Some authorities disagree, and limit the principle’s application to where something is being accepted on behalf of another (see Ketzos Hachoshen siman 243 s.k. 8), or at least reject its extension to allowing someone’s property to be taken away from him without his explicit authorization, such as in the case of the Terumas Hadeshen, where a portion of dough is being made into challah without the owner’s authorization (Mirkeves Hamishneh Gerushin 6:3).

The halachic consensus follows the less restrictive view of the Terumas Hadeshen, and this has important ramifications in various other areas of halachah. One of the most significant of these is the execution of a get: many important authorities are willing, at least in principle, to allow the unilateral appointment by a beis din of a proxy for a husband, insofar as we are certain that the divorce is unequivocally for his benefit, and particularly if the husband has previously expressed his desire to execute a divorce (Shut. Chasam Sofer EH 1:11, Miluim Ledevar Halachah #93, #122, Shut. Heichal Yitzchak EH 2:55:5[10]). Others authorities, however, are more reluctant to invoke zachin le’adam in such contexts (see, e.g., Heichal Yitzchak ibid. #53).

This latter question of the unilateral appointment by a בית דין of a proxy for a husband to write and / or deliver a get was at the heart of the debate in two major modern cases of gittin. The first, in 5715 [1955], concerned an agent designated by the Beis Din of Haifa to deliver all the gittin sent by husbands in the diaspora to their wives in Haifa. [When a husband residing in the diaspora wished to divorce his wife who resided in Haifa, the diaspora rabbinic authorities would arrange the matter with the Beis Din in Haifa, and the husband would be instructed to nominate as his agent to deliver the get the individual specified by the Beis Din in Haifa. The same individual designated for all the gittin arranged in this way.] The agent died suddenly, without authorizing substitute agents for the numerous pending gittin for which he was the designated agent. It turned out to be possible to obtain new authorizations from almost all the husbands, but there were some, particularly those resident in distant and inaccessible lands, from whom this was impossible, and there was the possibility of eternal עיגון. The question, discussed by Rav Yitzchok Yaakov Weiss, Rav Shlomo Zalman Auerbach, Rav Yitzhak Isaac Halevi Herzog, and Rav Yosef Shalom Elyashiv, among others, was whether it was possible to simply appoint a new agent based on the fact that the husbands had already authorized gittin and would presumably not care in the slightest about who actually delivered them:

מת פתאום שליח בית דין דחיפה אשר כל השולחים לשם גטין מחוץ לארץ היו עושים אותו שלוחם למסור גטיהם לנשותיהם – הכול על פי הדרכת בית הדין דחיפה.

אחר פטירתו הגיעו על שמו כמה הרשאות שליחות כנ”ל. ברוב רובם של המקרים השגנו מהבעלים מינוי שליח חדש. אולם בכמה מקרים – ביחוד במדינות רחוקות וסגורות – לא היתה שום דרך להשיג מינוי שליח חדש, וקיים חשש של עיגון עולמי. מה דינם של הגטין במקרים הללו, והיש עצה להציל הנשים האומללות הללו מכבלי עיגוניהן?1

שליח בית דין של חיפה, אשר כל הגיטין הנשלחים מחוץ-לארץ לשם המנו אותו לשליח-להולכה למסור את הגט ליד האשה, מת פתאום, וביניהם הרשאות הבעלים אשר נמצאו במדינות רחוקות או סגורות, שאין יוצא ואין בא, לכתב ולמסור גט פיטורין ליד האשה. והשאלה היא באותם שאי אפשר לתקן, שרק על ידי טרחות עצומות מצאו את בעליהן והסכימו לחתום שטרי הרשאות כתבו ותנו, וכאת אי אפשר במציאות עוד להשיגם, מה דינם?2

One of the leading lenient opinions was by a relatively young authority not renown in his later years for great leniency, R. Elyashiv. The crux of his ruling hinged on his view that the halachah follows the expansive view that potentially allows זכיה in such cases, and he therefore allowed the gittin to be delivered in cases of עיגון, with the reiterated proviso that the beis din must examine the facts and details of each case individually and establish that the giving of the get indeed constitutes an absolute benefit for the husband:

אמנם אם ברור לנו הדבר שעצם הגירושין הוא לטובת הבעל, ואנו מכירים בזכותו, יש לדון בזה שיועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו.

ואף על פי שהרשב”א בנדרים ל”ו חולק על התרומת הדשן וסבירא ליה דלא מועיל רק בתורם משלו על בעל הכרי, אבל משל בעל הכרי בעינן שליחות, ולאו מדין דניחא לה הוא … מכל מקום אחרי שהרמ”א פסק ביו”ד כהתרומת הדשן, והחת”ם סופר פסק גם לענין גט דמועיל אם יש זכות להבעל, [ובבאר יצחק כתב להוכיח מראשונים דקיימי בשיטתי’ דתרומת הדשן], יש לסמוך עליהם במקום עיגון.

סוף דבר יש לדון ולברר כל העובדות שבכל הרשאה והרשאה לחוד, ולדון בכל אחת מהן אם מסירת הגט ליד האשה הנו לטובתו של הבעל או לא. ואם יתברר הדבר לפני בית הדין שאמנם זה לטובת הבעל, וזהו זכות גמור בשבילו אפשר למסור הגט ליד האשה במקום עגון. … ולכן אפשר למסור לה את הגט. ורק באופן הנ”ל, היינו, לאחר שבית הדין יברר שמסירת הגט לאשה הוא זכות גמור לבעל. כנלע”ד.
וכמו כן במקום הצלת איסור להבעל, אף אם הבעל אינו מכיר בטובה הזו, פסק העין-יצחק אה”ע סימן מ”ו דבזכות גמור אינו יכול למחות אף שצווח בעת ששמע הזכיה.3

The second, in 5774 [2014], involved a man who had been severely injured, including brain trauma, in a road accident, and was completely non-functional and unable to communicate. A beis din in Safed allowed the woman to remarry, and one of the major strands of its reasoning was that in this case, a get can be authorized by the beis din via the mechanism of זכיה. This is obviously a dramatic extension of the leniency in the Haifa case:

  • In the Haifa case, the husbands had explicitly expressed their wish to divorce their wives; in the Safed case, the husband had not.
  • In the Haifa case, the gittin were already written, and an agent was only needed for the giving of the gittin; in the Safed case, the get was not yet written. [The significance of this distinction is beyond the scope of this post.]

The Beis Din’s audacious ruling, although lengthy and meticulously argued and sourced, was indeed quite controversial:

R. Morechai Farkas has a good survey article on the possibility of selling חמץ on behalf of individuals who have never authorized the sale via the mechanism of זכיה. He concludes by recommending the practice, since there is sufficient halachic support for its validity:

מכירת חמץ של אנשים שלא ביקשו למוכרם

שאלה: שלוחים הדרים בעיר, אשר יודעים בודאות גמורה (עפ”י רשימת היהודים הנמצאים בעירם וכדו’) שכמה וכמה מן היהודים הדרים בעירם לא ימכרו את החמץ שברשותם לנכרי (בדרך כלל הסיבה העיקרית הוא חוסר ההכרה באיסור בל יראה ובל ימצא, וחוסר הידיעה במושג של מכירת חמץ וכו’).

האם השליח באותה העיר – שמעביר את החמץ לגוי בתור “מורשה” – יכול להעביר לגוי את חמצם של אנשים אלו, אף שבפועל לא “הורשה” עליו מבעלי החמץ?

ואם אכן כן הוא, הרי שנוכל למסור לגוי הקונה החמץ את כל רשימת האנשים (הנקרא דייטא-בייסבלע”ז), אף שלא בידיעתם של בעלי החמץ, ובכך להצילם מאיסור בל יראה.

כמו כן נרוויח בכך, שלאחר הפסח לא ייכשלו בחמץ שעבר עליו הפסח האסור בהנאה. …

[ועיין שם שהאריך בזה, ומסקנתו:] המורם מכל אריכות הדברים הנ”ל: שאכן כדאי שהשליח יצרף את רשימת היהודים בעירו וכתובת מגוריהם יחד עם שטרות מכירת החמץ שקיבל משאר האנשים,וימסור לגוי הקונה את כל הרשימה יחד עם השטרות מכירה, (ואולי ימצאו אופן להכניסו בנוסח השטר מכירת חמץ, וכמו שרגילים להוסיף כבר את אלו שרגילים למסור הרשאתם ובשנה זו שכחו,ונידון דידן הוא עוד יותר טוב שהרי נמסור גם שם האנשים וכתובתם), וליתר שאת גם יודיע לאנשי העיר דאלו שלא מכרו חמצם הרי זיכינום במכירה, ועי”ז יציל אותם הרשומים מאיסור בל יראה בפסח. ובחשש דשמא יהנו ח”ו מהחמץ בתוך ימי הפסח כבר כתב כ”ק אדמו”ר (באג”ק חי”ט עמ’ רמו) הרבה נימוקים שכדאי לכוללם במכירת חמץ, עיי”ש.

A mini-haburah I recently gave on this fundamental debate over the extension of זכיה to transactions such as the sale of חמץ and gittin is available at the Internet Archive. [This was part of a series on the sale of חמץ, previously posted here.]

  1. שו”ת היכל יצחק אה”ע חלק ב’ סימן נ”א []
  2. שם סימן נ”ה []
  3. שם סוף הסימן ענף ה’ אותיות י’-י”ג []
Posted in audio, HTVHM, publications, אבן העזר, גיטין | Tagged , , , , , , , , , , , , , , | Leave a comment