A Further Foie Gras Fabrication

Note: This post has been slightly edited shortly after initial publication.

From a Seforim blog post of six months ago by R. Dr. Ari Z. Zivotofsky:

Foie gras (pronounced “fwä-grä, meaning “fat liver” in French) is the fattened liver of a waterfowl that grew to 5-10 times its usual size due to gavage. Foie gras, a delicacy today rightly associated with the French who are indeed by far the largest producers and consumers of it, was for much of history an Ashkenazi Jewish expertise. This luxury item has been the subject of a great deal of controversy in recent years. …

The issue driving the current debate is animal welfare, or in the Jewish world, tza’ar ba’alei chaim. For hundreds of years, in traditional Jewish sources “stuffed goose” was indeed controversial, but not because of animal welfare. The debate revolved around potential treifot due to possible damage to the esophagus caused during the feeding process. it was a widespread debate involving the greatest of authorities. …

Despite the centuries long debate, force feeding geese was extremely common among Ashkenazic Jews. Many of the greatest poskim lived in regions where they would have been personally exposed to the process and yet none of them ever suggested that it was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim. The issue was not even raised for discussion until the late 20th century.

I was quite struck by the claim that “none of [the greatest Ashkenazic poskim] ever suggested that [force feeding geese] was cruel and bordered on tza’ar baalei chaim”, and I was therefore very intrigued when I subsequently encountered what seemed to be a major counterexample:

בזמן כהונתו במונקאץ אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ולכן עורר עליו את חמתם של פרנסי העיר ונאלץ לעזוב את מונקאץ ולחזור לדינוב.

This account, of the stance of Rav Tzvi Elimelech Shapiro of Dinov (the Bnei Yissoscher), a major early nineteenth century Chassidic halachist, apparently directly refutes R. Dr. Zivotofsky’s claim – but the problem is that this account, while ubiquitous on the Internet (e.g., here, here, here, here, here, here, here, and in בית שלמה (פרפראות בדרך מוסר על פרשת השבוע) פרשת שמות התשע”ח), is apparently a fictionalized version of the Bnei Yissoscher’s position and what actually transpired in Munkács! None of the (identical) accounts are sourced, and while the Bnei Yissoscher’s staunch opposition to the consumption of force-fed geese is well known in the halachic literature, his own words on the subject are clear that while he did indeed advance a novel reason to prohibit them, that reason was not צער בעלי חיים (an issue that he does not raise), but rather a new type of טריפות: non-alcoholic fatty liver disease (NAFLD) / non-alcoholic steatohepatitis (NASH) culminating in liver failure:

ומזה הדבר היינו מהמדרש הנ”ל, נלמד גם כן תוכחת מוסר לאותן האנשים החטאים בנפשותם והקילו לעצמן לאכול אווזות הלעוטות, הנה חוץ לזה שכבר צווחו קמאי דקמאי להחרים על זה, אבל דבר חדש אני רואה טריפות דאורייתא דבר שלא שיערו כת הקודמים,

דהנה זה דבר ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג’ שבועות או יותר תמות כרגע, ומאין יהיה זה. אבל ראיתי כי האווזות האלו הכבד שלהם משונה ומתלבנת כולה, וגם היא ניתכת על ידי האור כשומן, וגם מתגדלת שלא כטבע הנהוג בכבד כאשר אתה רואה במדרש הנ”ל. וזה בא להאווזות הללו להיות הכבד תנור העוף, לבשל המאכל ולצמצם הדם הנשאר אחר שישלח אל איברי הגוף, וזה מלאכתו כל היום, והנה כל דבר שמעמיסים על איזה יצירה בעולם יותר מכוחו ומלאכתו, הנה יחלש ויתבטל כוחו לגמרי, כן הוא בענין הזה שמלעיטין האווזות והכבד המבשל מעמיסין עליו יתר על כוחו לבשל, הנה יחלש הכבד וימות כי יתבטל ממלאכתו לגמרי, ויתהווה נימוקות הכבד וישוב ללובן כמו המת, כי יתהפך הדם ללובן, על כרחך ימות הבעל חי כי נימוק הכבד והיא טריפה גמורה, על כן שומר נפשו ירחק מזה. ציינתי למשמרת לאות וכו’.1

[Incidentally, the Bnei Yissoscher’s language in the sentence beginning “אבל ראיתי” strongly suggests that he did not understand the changes to the liver as the goal of force-feeding, but rather as an incidental and problematic side effect.]

The Bnei Yissoscher’s vigorous and vehement opposition while in Munkács to the consumption of force-fed geese is indeed recorded by Rav Yekusiel Yehuda Teitelbaum (I – the Yetev Lev) and R. Shapiro’s great-grandson, Rav Tzvi Hirsch Shapiro – but they also make no mention of a concern for צער בעלי חיים (or of his being forced to abandon the city – they merely mention the success of his campaign of opposition, at least among his students and the G-d fearing):

והגאון הקדוש מהרצ”א ז”ל קורא תגר על המלעיטין בספר אגרא דכלה וכבר צווח ככרוכיא על זה בהיותו במונקאטש וביושב {יולניצא} (?) ותלמידיו קבלו עליהם דבריו2

וכן ידוע שבהיות אא”ז הנ”ל משכן כבודו אבדפ”ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם וכל הירא את דבר ד’ בגלילותינו שמע לקולו וחדל מלאכול3

  1. אגרא דכלה סוף פרשת וארא, הובא בקיצור בדרכי תשובה סימן ל”ג סוף ס”ק קל”א []
  2. שו”ת אבני צדק יו”ד סוף סימן צ”ג []
  3. דרכי תשובה שם []

Frankenstein: Origins

An Account of some Experiments made on the Body of a Criminal immediately after Execution, with Physiological and Practical Observations. By Andrew Ure, M.D.M.G.S.

Read at the Glasgow Literary Society, Dec. 10, 1818

Convulsions accidentally observed in the limbs of dead frogs, originally suggested to Galvani, the study of certain phenomena, which from him have been styled Galvanic. He ascribed these movements to an electrical fluid or power, innate in the living frame, or capable of being evolved by it, which he denominated Animal Electricity. …

Many experiments have been performed, in this country and abroad, on the bodies of criminals, soon after their execution. Vassali, Julio, and Rossi, made an ample set, on several bodies decapitated at Turin. They paid particular attention to the effect of Galvanic electricity on the heart, and other involuntary muscles; a subject of much previous controversy. …

Most of the above experiments were however made, either without a voltaic battery, or with piles, feeble in comparison with those now employed. Those indeed performed on the body of a criminal, at Newgate, in which the limbs were violently agitated; the eyes opened and shut; the mouth and jaws worked about; and the whole face thrown into frightful convulsions, were made by Aldini, with, I believe, a considerable series of voltaic plates.

[Ure spends some time discussing various theories of the relationship between electricity and life, and then continues:]

These general physiological views will serve, I hope, as no inappropriate introduction to the detail of the galvanic phenomena, exhibited here on the 4th of November, in the body of the murderer Clydsdale; and they may probably guide us to some valuable practical inferences.

The subject of these experiments, was a middle sized, athletic, and extremely muscular man, about thirty years of age. He was suspended from the gallows nearly an hour, and made no convulsive struggle after he dropped; while a thief executed along with him, was violently agitated for a considerable time. He was brought to the anatomical theatre of our university in about ten minutes after he was cut down. His face had a perfectly natural aspect, being neither livid nor tumefied; and there was no dislocation of his neck.

Dr. Jeffray, the distinguished Professor of Anatomy, having on the previous day requested me to perform the galvanic experiments, I sent to his theatre with this view, next morning, my minor voltaic battery, consisting of 270 pairs of four inch plates, with wires of communication, and pointed metallic rods with insulating handles, for the more commodious application of the electric power. About five minutes before the police arrived with the body, the battery was charged with a dilate nitro-sulphuric acid, which speedily brought it into a state of intense action. The dissections were skilfully executed by Mr. Marshall, under the superintendance of the Professor.

Exp 1. A large incision was made into the nape of the neck, close below the occiput. The posterior half of the atlas vertebra was then removed by bone forceps, when the spinal marrow was brought into view. A considerable incision was at the same time made in the left hip, through the great gluteal muscle, so as to bring the sciatic nerve into sight; and a small cut was made in the heel. From neither of these did any blood flow. The pointed rod connected with one end of the battery was now placed in contact with the spinal marrow, while the other rod was applied to the sciatic nerve. Every muscle of the body was immediately agitated, with convulsive movements, resembling a violent shuddering from cold. The left side was most powerfully convulsed at each renewal of the electric contact. On moving the second rod from the hip to the heel, the knee being previously bent, the leg was thrown out with such violence, as nearly to overturn one of the assistants, who in vain attempted to prevent its extension. …

Exp. 3. The supra-orbital nerve was laid bare in the forehead, as it issues through the supra-ciliary foramen, in the eyebrow: the one conducting rod being applied to it, and the other to the heel, most extraordinary grimaces were exhibited every time that the electric discharges were made, by running the wire in my hand along the edges of the last trough, from the 220th to the 227th pair of plates; thus fifty shocks, each greater than the preceding one, were given in two seconds: every muscle in his countenance was simultaneously thrown into fearful action; rage, horror, despair, anguish, and ghastly smiles, united in their hideous expression in the murderer’s face, surpassing far the wildest representations of a Fuseli or a Kean. At this period several of the spectators were forced to leave the apartment from terror or sickness, and one gentleman fainted. …1

These experiments of Ure (or perhaps those of his predecessors) are mentioned by the unfailingly interesting Rav Eliyahu Kalatzkin:

וזה איזה שנים אשר אנשי החברה מגיני בעלי חיים (טהיערשוטץ פעראיין) [Humane Societies] החלו לחקור ולדון על דבר שאלת השחיטה, ובאיזה מחוזות במדינות שווייץ, מצאו האנטיסעמיטין תואנה להוציא חוק לאסור השחיטה, ולהנהיג הטביחה על ידי הבוטעראל, שיסמאסקע או מכונה עלעקטרית, ובעוד אשר ילכו לצוד ציד ויגרו כלבי הציד בטרפם, לעונג ושעשוע נפשם, יהפכו לרגע כרחמנים, ותחת מסוה החמלה והרחמים, יתנפלו להציק רבבות אנשים, ולהכרית אוכל מפי אחינו בני ישראל, ולא ישימו לב למופתי החכמה אשר הראו לדעת גדולי הפראפעסארין כי השחיטה נעלה וטובה מכל אופני הטביחה ומיתה האחרים, ובא קבוצת דבריהם במחברת הד”ר עהרמאן מטריער, אשר נקראה בשם טהיערשוטץ אונד מענשען-טרוטץ והובא דבריו במכה”ע יידישע פרעססע 18 אפריל שנה תרמ”ה, …

וכבר העיר בצדק החכם מהרי”ם ראבינאוויץ בחוברת “יסודי השחיטה”, שאין הפרכוס ותנועות של הבהמה אחר שחיטתה, מוכיחין שתרגיש אז צער וכאב, כאשר גם אחר כריתת כל הראש במכונת הגוילאטינע [guillotine], נראה בה לפעמים קריצת העינים וכדומה עכ”ד, והחוקרים בחנו בהגישם גוף אדם תלוי לצירי עמוד הגאלוואני, וראו שפרפר בתנועות מוזרות2

But while Ure understood his experiments to demonstrate that electricity could actually restore life to the dead, R. Kalatzkin rejects this interpretation:

In deliberating on the above galvanic phenomena, we are almost willing to imagine, that if, without cutting into and wounding the spinal marrow and blood-vessels in the neck, the pulmonary organs had been set a-playing at first, (as I proposed) by electrifying the phrenic nerve (which may be done without any dangerous incision,) there is a probability that life might have been restored. This event, however little desirable with a murderer, and perhaps contrary to law, would yet have been pardonable in one instance, as it would have been highly honourable and useful to science. …

It is known, that cases of death-like lethargy, or suspended animation, from disease and accidents have occurred, where life has returned, after longer interruption of its functions, than in the subject of the preceding experiments. It is probable, when apparent death supervenes from suffocation with noxious gases, &c, and when there is no organic lesion, that a judiciously directed galvanic experiment, will, if any thing will, restore the activity of the vital functions. …3

ואשר יש שישפטו מזה כי כח העלעקטרי יפעול על הנפש, לא כן הוא, ואך כאשר נשאר עוד בגופו כח חיים בלתי מורגש שב לתנועה מורגשת בכח גירוי הזרם העלעקטרי, וכאשר נראה כי הזרם העלעקטרי לא יפעול מאומה על הגוף אשר כבר אבד ממנו כל כח חיים, ופעמים נשאר בו כח חיוני, גם כשלא נראה בו אות ורגש חיים, וכמפורש בנדה (דף ס”ט) דזב וזבה שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר, דאז הוא דהוי מת בודאי, ובפ”ת דמסכת שמחות שפוקדין על המתים עד ג’ ימים ומעשה שפקדו אחד וחיה כ”ה שנים, ועיין מ”ש בזה החת”ם סופר (חלק יו”ד תשובה של”ח), וכן יאמרו הרופאים שביחוד בתליה וחניקה, יארע כזאת, ולזאת פעל עליו הזרם העלעקטרי כמבואר

R. Kalatzkin’s cited remarks occur at the end of his long discussion of צער בעלי חיים, which we have previously discussed here and here. His essay was also the subject of a recent Reading Responsa lecture of mine, available at the Internet Archive.

  1. The Journal of Science and the Arts, Edited at the Royal Institution of Great Britain, Vol. VI, London 1819, pp. 283-290. See Lauren Young, The Real Electric Frankenstein Experiments of the 1800s, and John Simkin, Andrew Ure. []
  2. אמרי שפר סימן ל”ד אות י”ז []
  3. Ibid. pp. 292-93. []

He Prayeth Best, Who Loveth Best All Things Both Great and Small

In the course of a lengthy and intricate analysis of the prohibition of צער בעלי חיים, R. Yaakov Ze’ev Kahana prohibits dog baiting, even by non-Jews:

לכן אותן האנשים המבלים זמנן בשחוק שמשסין כלבים על חזירים או על שאר ב”ח בוודאי עתידין לתן את הדין ואפילו העושים שחוק על ידי נכרי גם כן אינו נכון כי ספק הוא אם הנכרי מצווה על צער בעלי חיים וספיקא לחומרא …1

He then goes even further, and declares it a mizvah upon those who observe animals fighting to intervene to break up the fight:

לכן נראה לי דמצוה על הרואים שורים מנגחין זה את זה או תרנגולים המכים זה את זה להפרידן זה מזה באופן שלא יבואו עוד לנגח זה את זה או להכות זה את זה כי זה כלול במצות פריקה …

The rationales behind these two rulings seem inconsistent, however. In the former case, R. Kahana seems to be merely concerned with the violation of the prohibition of צער בעלי חיים by some responsible human being, while in the latter he seems to be making the much more powerful assertion of a duty to rescue toward animals, independent of the occurrence of any violation of the law of צער בעלי חיים.

R. Kahana proceeds to reprehend the childish practice of the capture and torture of small creatures, and declares that it is obligatory upon everyone to protest against and object to children “capturing flies and gnats and inserting straws and needles into their abdomens”. He candidly and charmingly confesses that when he was young, he once caught some creature to play with, “as is the way of children, and my father yelled at me”. He also relates that his father would not allow the use of insecticide, since before the vermin die, they suffer great pain. Instead, he would simply expel them from the house:

ואפילו הקטנים אשר דרכם לתפוס ולצוד בעלי חיים קטנים כמו זבובים ויתושים ומצערים אותם מאד בודאי מחויבים הגדולים להפרישן מאיסור זה לבל יעשו עוד דברים כאלה [ומה גם אשר בזה נשרש מדת האכזריות שלא לרחם על זולתו] ואף דביבמות קיד. משמע דאין בית דין מצווין להפריש קטן מלאכול נבלות. גם משמע שם דהאב מחויב להפריש לבן ועיין באו”ח סימן שמ”ג סעיף א’ דאף באיסור דרבנן מחויב האב להפריש הקטן שהגיע לחינוך. וכל שכן לצערם בכדי שלא לצורך האדם שזה איסור דאורייתא בודאי מוטל על כל אחד ואחד להפרישם ולמחות בהקטנים התופסים זבובים ויתושים ותוחבים בתוך מעיהם קשים ומחטים. ודכירנא כד הוינא טליא תפסתי איזה מוק לצחוק כדרך הילדים וגער בי אבי. וגם דכירנא אשר א”א הרב לא הניח להעמיד לפני הזבובים המים הארסיים עבור שקודם בואם למיתה סובלים צער עד מאד לכן גרש יגרשון מעל פני הבית חוצה כי קלה גרושין לפניהם מלהשקות להם כוס המי מרים האלה …

R. Kahana then makes the remarkable suggestion that the Talmudic principle that there is no obligation to intervene to prevent a minor from transgressing halachah is limited to victimless sins, but where there is “any pain or degradation to any creature”, there is indeed an obligation to intervene:

ונראה לי לאמר דהא דאמרינן ביבמות שם דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו דוקא בדברים שאינם שייכים לזולתו לשום בעל חי אבל היכא דשייך שום צער ובזיון לשום בעל חי אז מחויבים בית דין להפריש גם לקטנים.

I encountered this fascinating responsum while preparing for a lecture that I recently delivered on the topic of צער בעלי חיים. My colleagues and I had debated whether to title it “Animal Rights in Halachah” – does the mizvah of צער בעלי חיים really imply that animals have rights? While this is a murky and subtle question, I think that R. Kahana’s declaration that צער בעלי חיים is included in an especially stringent category of mizvos due to the existence of a victim suggests that the sin does indeed involve the infringement of another’s rights. In other words, he seems to be suggesting that it is not strictly בין אדם למקום, but at least somewhat בין אדם לאחרים. [Once again, however, we can ask why we do not require intervention simply out of a duty to rescue the animal, independent of any violation of the prohibition of צער בעלי חיים.]

The lecture is available at the Internet Archive. [We have previously discussed some of the material covered in the lecture here, here, and here.]

  1. שו”ת תולדות יעקב יו”ד סימן ל”ג עמוד עד. סוף דיבור ראשון, ועיין עוד שו”ת יחוה דעת חלק ג’ סימן ס”ו []