Women Behind the Wheel II: The Hardliners and Their Discontents

This post is dedicated to the merit of certain people – may Hashem help them do well!

Our previous post discussed women riders and drivers in the context of rental animals and vehicles; this post considers the propriety of women driving in general.

A recent C-SPAN Q&A:

Saudi Arabian women’s rights activist Manal Al-Sharif talks about her book, Daring to Drive: A Saudi Woman’s Awakening, about her decision to challenge the Saudi government’s ban on women drivers, an act which landed her in prison.

The Saudi government’s hardline opposition to women driving has a counterpart within reactionary circles of Orthodox Judaism. The most notable opponent is Rav Shmuel Halevi Wosner, who argues that the practice is immodest:

בענין הצניעות מה שנשים לומדות ומרגילות עצמן לנהוג מכונית אוטא, הנה מן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאסרו איסור גמור, כי עצם הלמוד גרם כבר וגורם לפריצות והוא ההיפך הגמור מכל כבודה בת מלך פנימה, כמו שעצם הנהיגה הוא ממש להיפך כל כבודה וגו’, האשה חושפת עצמה בזה בשוקים ורחובות לעין כל ראה נכשלת ומכשלת את האחרים, ואין דרכה של אשה במרכב עיין פסחים ג’, אף על פי שמציאות של רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן מכל מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב.

He then adds that “his heart tells him that [the practice] is one of the causes of the great accidents that occur on the roads in Israel”:

ולבי אומר לי שהוא אחד הסבות של האסונות הגדולות שנעשים בדרכים בא”י המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים, וזה מצורף להעבירות הנעשים בדרכים המולידים המלאכים המחבלים שמסכנים הדרכים כאשר בארתי כבר במקום אחר על פי גמרא דפסחים קיב: ע”ש עובדא דר’ חנינא בר דוסא ודאביי.1

The implication here is that the accidents are a spiritual consequence of the impropriety of women driving. In a later responsum, however, R. Wosner adds that there is a temporal causal relationship as well “as it is known that the nature of women is that they do not control themselves in a time of trouble and pressure”:

ואשר עורר בענין אסונות תאונת דרכים שנחרבו בעו”ה בזמן האחרון, ואשר חלילה לעבור עליהם מבלי לעורר, … והעיר ממ”ש אני בעניי בתשובה בענין נהיגת הנשים.

הנה האי גברא נמי בהאי פחדא יתיב, כי קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ולפי ענ”ד כמה גורמים לזה: …

נהיגת הנשים אב”א שגורם מכשול רוחני להן ולאחרים, ואב”א כידוע שטבע הנשים שאינם שולטות על עצמן בעת צרה ודחק ומעורבים כמה פעמים בתאונות האלה.2

[Regarding R. Wosner’s assertion that “it is known” that women are particularly accident prone, in our previous post we noted that the data are apparently somewhat inconclusive.]

Rav Yitzchok Zilberstein echoes the views of R. Wosner:

הרב יצחק זילברשטיין, מהרבנים הבולטים במגזר החרדי, טען השבוע כי הסיבה לתאונות דרכים היא נהיגת נשים. “לבי אומר לי שזוהי אחת הסיבות לאסונות הגדולים בדרכים בארץ ישראל, שהרגו כבר טובים וצדיקים”, אמר. “טבע הנשים, שאינן שולטות על עצמן בעת צרה ודחק, גורם לתאונות הללו”.3

זילברשטיין בן ה-83, משתייך לזרם הליטאי ומכהן גם כחבר מועצת גדולי התורה של סיעת דגל התורה. את דבריו כתב בחוברת שאלות ותשובות, לאחר שנשאל על ידי תלמידו אם ראוי לאישה לנהוג ברכב. כשהציג בפניו התלמיד את האפשרויות הנוספות, בהן נסיעה באוטובוס, מונית או הליכה ברגל, טען הרב כי “הנהיגה ברכב היא הגרועה ביותר מכל שאר האפשרויות עבור נשים. מדובר בניגוד גמור לכללי הצניעות, שכן האישה צריכה להתעסק עם גברים ומכשולים נוספים”.

הרב הרחיב בתשובתו וסיפר בין היתר על אישה “חשובה מאוד, אשת חסד דגול, שנסעה ברכבה, נתקעה בעץ ונעשתה בעלת מום לכל ימי חייה. זה קרה לה בגלל שאין ראוי לאישה לנהוג ברכב”. כמו כן, קבע כי מדובר ב”מכשול רוחני” לנשים ולכן אסור לעודד אישה לנהוג. עם זאת, הבהיר כי במקרים של “אילוצים מיוחדים” יש לשקול את הדבר מחדש. את תשובת הרב פרסם לראשונה ישראל כהן באתר “כיכר השבת”.

קביעתו של הרב זילברשטיין בנושא זה אינה היחידה שנשמעה בקרב רבנים. הרב שמואל הלוי ואזנר, מבכירי פוסקי ההלכה החרדיים, קבע בעבר גם כן כי לימודי הנהיגה מפרים את כללי הצניעות, ונהיגת נשים היא הגורם לתאונות הדרכים הרבות. יש לציין כי נשים חרדיות רבות נוהגות כיום, כאשר חלקן לומדות אצל מורות נהיגה, על מנת לא לשבת לצד גבר במכונית.

Here is Kikar HaShabbat’s account of R. Zilberstein’s stance, in which he is cited as declaring that “Maran Hagaon R. Shmuel Wosner was the פוסק הדור, and they rule according to him even in Heaven”. He concludes, though, by conceding that even R. Wosner allowed women to drive in exceptional circumstances:

בימים אלו מלאו השלושים למותם הטראגי של הרוגי “אסון 402” שנהרגו בתאונת אוטובוס הדמים בקו 402 של ‘אגד’ שנסע מירושלים בדרכו לבני ברק והאסון הקשה עדיין מותיר את חיתומו על הציבור החרדי הכואב את פטירתם בטרם עת של אותם ששה הרוגים.

במהלך אחת מדרשותיו, התייחס הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בדבריו לסיבות שהובילו לאסון הנורא וסיפר כי רבים שואלים אותו מדוע אירעה תאונה זו בה נלקחו נפשות טהורות וזכות.

והשיב כי בקונטרס “רחמי הרב”, כותב מרן פוסק הדור הגר”ש וואזנר זצ”ל: “עוד יש להתריע על מה שהנשים לומדים ומרגילים עצמם לנהוג רכב (אוטו) שמן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאוסרו כי עצם לימוד של נהיגה גרם וגורם לפריצות והוא הפך כל כבודה בת מלך פנימה כמו שעצם הנהיגה הוא ממש הפך כל כבודה, האשה חושפת עצמה בזה בשווקים וברחובות לעין כל רואה נכשלת ומכשלת אחרים.

“וליבי אומר לי שהוא אחד הגורמים של האסונות הגדולים שנעשים בדרכים בארץ ישראל המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים וזה מצורף לכל העבירות הנעשים בדרכים שמולידים המחבלים שמסכנים הדרכים”.

הגר”י זילברשטיין הבהיר כי מרן הגר”ש וואזנר היה פוסק הדור וכמוהו פוסקים גם בשמיים, והנה לנו אחת הסיבות הגורמות לתאונות הדרכים “שהרגו כבר טובים וצדיקים”.

וסייג רבי יצחק זילברשטיין כי “מרן הגר”ש וואזנר עצמו התיר במקרים חריגים נהיגת נשים כגון כשיש בבית ילד חולה או ילד עם פיגור שכלי שצריכים להסיעו למוסד ואין אף אחד עם רישיון הרי שבמקרה זה התיר ואף חייב מרן זצ”ל ללמוד נהיגה”.

Rav Binyamin [Yehoshua] Zilber, however, argues at length that women driving entails no violation whatsoever of the norms of modesty:

“on the contrary, she locks herself up in a box called ‘automobile’, and we thus avoid [the problems of] walking behind a woman and passing between women, and of gazing”

In the same vein, he rejects as nonsensical the claim that women driving will increase the frequency of their appearance in public:

“I do not know what he is talking about – we see that the street is brimming full of women, virtually ninety percent [of people in the street] are women, and by traveling in cars [this percentage] is not increased, but just the opposite, since something that takes her about half an hour to do by foot she can do by car in a few minutes.”

הנני בזה לפני כ”ג בדבר מה שנתפרסם על ידי מעוררים בשער בת רבים ובחוצות עיר לאסור שנשים ינהגו במכוניות פרטיות שלהם. ובאתי בזה כדן בקרקע לפני כת”ר. ולא זכיתי להבין, אם אכן נכונים טענותיהם, כי יש אפשריות שנשים ילמדו חכמת הנהיגה אצל נשים מלמדות, באופן שאין שייך מכשול ופריצת גדר, ובפרט שידוע לי מכמה ראשי ישיבות מובהקים ומפורסמים שליט”א בחו”ל שנשותיהם נוהגות ברכבם ואדרבה מסייעות בזה לבעליהם גדולי תורה שלא יצטרכו הם ליטרד ולבזבז מזמנם היקר בהרבצת תורה, וגם מסירות מעליהם טרדות הבית שאין התלמיד חכם צריך לבטל מלימודו ללמוד חכמת הנהיגה או ליטלטל ממקום למקום. וכך מקובל בחו”ל אצל הרה בני תורה מהיראים והחרדים לדבר ד’ זו הלכה הלומדים בכוללים שם שנשותיהם עושות כל צרכי הבית ופרנסתם כדי שיוכלו ללמוד ללא ביטולים ומפריעים, ולומדות חכמת הנהיגה וכל זה על מנת להסיר הרבה טרדות וביטול תורה מבעליהם, שאילו הם היו נוהגים את רכבם היו צריכים לבטל מלימודים פעמים רבות לטרדות הבית והפרנסה, ובפרט שגם שמעתי שא’ מגדולי הדור שליט”א נשאל מאברך תלמיד חכם וירא שמים שלומד, אם עדיף שילמד נהיגה כדי שאשתו לא תנהג בעצמה ברכב – לצורך פרנסה – והורה שעדיף שתלמד אשתו נהיגה [באופן שמסודר דרכי הצניעות אצל נשים וכדומה] ולא ילמד הבעל כי על ידי זה יהיה מוטרד בטרדות מטרדות הבית והפרנסה ולא יוכל לעסוק בתורה כדבעי. אולם היות וראיתי שיצאו בחוצות עיר נגד דבר זה, וכמו כן שמעתי בשם תלמיד חכם מפורסם שליט”א שאין דעתו נוחה מכל זה, ולא ידעתי כיצד יש לעשות למעשה, אם עצם לימוד הנהיגה נעשה באופן שאין חשש פריצות וכיוצא בזה, ושתסיע את משפחתה ושאר צרכי הבית ופרנסתה כדי שיוכל בעלה לעסוק בתורה על מי מנוחות. ואודה למע”כ אם יודיע לי דעתו הרחבה בזה. …

תשובה

אודות מה שעורר לנכון מה שנתפרסם בחוצות בני ברק לאסור נהיגת מכוניות על ידי נשים, גם אני התפלאתי על הכרוזים. הנה בגמרא פסחים ג: מבואר דאף על פי דרכיבת נשים על חמור לאו לשון נקיה משום פסיקת הרגלים בכל זאת נשים היו רוכבות על גבי חמורים וגמלים ומסתמא גם הן בעצמן היו מנהיגות, והגמרא שם רק מקשה דלמה כתיב לשון רכיבה שאינה לשון נקיה. ולמה יהיה אסור להן לנסוע עם מכונית שלהם שאין כאן פסיקת רגלים, ואין לזה שום שייכות לעניני צניעות אדרבה היא סוגרת עצמה בארגז שקורין מכונית. וניצולין בזה מללכת אחרי אשה ולעבור מבין הנשים וגם מהסתכלות, (הבעי’ היא שרק בודדות יש שהן נוהגות וזה מעורר סקרנות ותשומת לב). …

ומי שאומר שעל ידי זה נשים יהיו יוצאות יותר ברחוב, אינו יודע מה שהוא שח, אנו רואים שהרחוב גדוש ומלאה עם נשים, כמעט תשעים אחוז הן נשים, ועל ידי נסיעה במכונית לא מתרבה אלא להיפך כי מה שהיא צריכה כחצי שעה לעשות ברגל עושה במכונית בכמה דקות.4

He further asserts that according to what has been ‘recently’ [R. Zilber’s responsum is dated 14 Iyar, [5]745] reported in ‘announcements’, even R. Wosner meant his ruling only as a stringency, and not as an absolute prohibition:

ומה שמע”כ מזכיר מתלמיד חכם מפורסם בטח התכוון לידידנו הגאון המפורסם מרא דאתרא הרב שמואל ואזנר שליט”א, אבל לפי מה שנתפרסם באחרונה במודעות כתב זה רק בתור חומרא ולא איסור ממש כמו שפירסמו בשמו באחרונה, ולפי האמור אינו מובן מה מקום החומרא בזה וכבר הי’ עוד מלפני כמה שנים פתחון פה לפניו בקשר לזה שאין לזה שום שייכות לצניעות. ואם מחמירים בגלל צניעות במקום שאין להחמיר גורם להקל במקום שצריכים להחמיר.

[It is unclear whether R. Zilber had seen R. Wosner’s earlier [undated] responsum, in which he writes that women driving is “something that is proper to prohibit [with] an absolute prohibition”.]

R. Zilber’s acute warning that:

If we are stringent regarding modesty where it is not warranted, this will engender leniency where we need to be stringent”

(a rule that I daresay those involved in צניעות education and enforcement would do well to consider) is reminiscent of a principle of Rav Samson Raphael Hirsch that I love to quote (previously cited here):

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו.

R. Zilber proceeds with a trenchant and cynical assessment of how [Israeli Haredi] public proclamations are generated, as well as some further insightful and considerate sentiments on the dangers of overly extreme broadsides:

אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים על זה בנינים גדולים ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואחר כך באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים.

ויש בזה גם משום כבוד הבריות ומשום דברים שבין אדם לחבירו, כי דברים כמו אלו כשמתפרסמים תיכף נעשה מהמוסכמות, ומרננין על אלו שעושין ההיפך וכאילו הן מהקלות שאינן שומעות לחכמי הדור ולפעמים זה מזיק גם לשידוכין.

בקיצור אין אני רואה שום חשש אם נשים נהגות יותר מהאנשים, אדרבה צריכים לחפש מקור לההיתר בנהגים אנשים אם פוגע ברחוב דברים שאם הי’ הולך ברגלים הי’ צריכים לעצום עיניו.

יתכן שבנהגות יש גם דברים שליליים אבל זה משותף גם לאנשים והעלימו חכמים מזה בגלל שמחזיקים זה להרבה אנשים לדבר נחוץ מסיבת פרנסה או בריאות, והאמת שלפעמים גם לנשים זה נוגע לפרנסה ובריאות. וכמובן שכל אחד בחוגו המצומצם להשומעים בקולו יכול לעשות תקנות בזה לפי השקפתו והרגשתו אבל בתנאי שלא יפרסם בחוצות ובעתונות שאחרים שאין עושים כן עושים איסורים ומקיימים מה שמתפללים “ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם”. והלוא סוף סוף הדין הנפסק בשלחן ערוך או”ח סימן תר”ח הוי כתורה שלימה שצריכים לדעת מתי למחות.

  1. שו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’‏ []
  2. שם חלק ז’ סימן י”א []
  3. The author is somewhat confused or sloppy here, as these quotes actually appear verbatim in the aforementioned responsa of R. Wosner. []
  4. שו”ת אז נדברו חלק שלשה עשר סימן פ’‏ []

Free and Fair Elections

For C.S., who simply cannot contemplate any Hoshen Mishpat until Thursday evening.

Rav Yitzchok Zilberstein considers the legitimacy of the corruption-tainted election of members to a local governing body:

ועד שכונה או ועד בית שנתמנו על ידי שוחד

שאלה

מועצת עיר שחבריה נבחרו על ידי התושבים, ונודע שהמועמדים נעזרו ונבחרו בנתינת שוחד – שהם או בני משפחותיהם שלמו לתושבים כדי שיבחרו בהם, ואמנם הנבחרים הם אנשים כשרים שראויים לשמש בתור ז’ טובי העיר, אך היו מועמדים נוספים, שנמנעו מלשחד.

תשובה

יעויין חזון איש בבא בתרא סימן ד’ אות ט”ו שכתב:

ואם ז’ טובי העיר שנבררו, אינם טובים באמת, ובני העיר שבררו אותם לא היתה כוונתם לשם שמים, אלא כפי קירוב דעתם לאנשים מסויימים, אין לנבררים שום כח”. עכ”ל.

מלשונו שכתב .. משמע שאם הנבררים טובים באמת, אלא שכוונת הבוררים לא היתה לשם שמים, כי אם לקירוב דעתם לאנשים מסויימים, ברירתם ברירה.

ונראה שדבר זה נאמר רק כשגם בלי השוחד היה צריך לברור את אלו שנבחרו, אבל אם ישנם אנשים טובים מאלו, ובחרו באלו, בגלל השוחד, אין בחירתם בחירה. ואף על פי שלשון החזון איש הוא .. “אינם טובים” באמת, גם במקרה זה שיש טובים מאלו, הרי זה כאילו אינם טובים באמת כיון “שאינם טובים” שהרי יש טובים מאלו. אבל אם הם טובים וישנם עוד טובים, בכי האי גונא אין השוחד פוסל את הבחירה.

נמצא דיש ג’ מצבים:

  • א. כשנבחרו ז’ טובי העיר שאינם טובים באמת, אלא שבגלל שוחד נבחרו, בכה”ג אין לנבחרים שום כח.
  • כשנבחרו ז’ טובים, אך ישנם טובים מאלו, יעויין בב”ח סימן ח’ שכתב אם מינה דיין הבקיא בדינים, אינו עובר בלא תעשה, אף על פי שיש גדול ממנו בעיר. ונראה שדברי הב”ח אמורים לגבי כך שאינו עובר בלאו, אבל אם שילמו שוחד ובחרו בו, מאחר ויש טובים ממנו אין הבחירה חלה.
  • אם הנבחרים ראויים להבחר אלא שגם קיבלו שוחד נראה דהבחירה חלה. ויתכן שדברי החזון איש אורחא דמלתא נקט ועד הבית.1

This analysis contains a number of debatable assumptions:

  • The fundamental, tacit premise that it is generally meaningful to speak of the objective, well-defined superiority of one candidate over another, even in an election for political office, where there is no clear measure of suitability – after all, if the relative merits of the candidates were entirely self-evident, there would be no need for an election to begin with! As R. Zilberstein notes, however, it is true that the Poskim do consider relative merit when weighing the legitimacy of a problematic appointment, at least in Rabbinic and judicial contexts.
  • Even if measurable, the equation of relative inferiority with absolute unfitness for the position is hardly self-evident.
  • The assumption that as long as the winning candidate is not inferior to anyone else, the legitimacy of his election is unaffected by the fact of its having been accomplished through bribery.

R. Zilberstein inexplicably fail to note the most important and prominent precedent on point to this topic, a responsum of Hasam Sofer (previously noted here) dealing with a sensational case involving corruption, scandal, factionalism and the opening of mysterious secret letters, in which he flatly rules that the corruption of the selection process is in and of itself sufficient grounds for its vacation:

אשר ק”ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה והי’ מסכימי’ על ד’ רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יחזרו וישאלו לאנשי הק”ק אם ירבו המתרצים בו על הממאנים הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כמנהג הראשון וכן בשלישי ורביעי, והנה הרוב מאנו במי שעלה ראשון וכן בשני והשלישי זכה על פי רוב הדיעות. אחר איזה ימים היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק”ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם אחר זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק”ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ”ל פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיע משוחד קבלת הרב ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם דאל”ה לא יהיה רב שם כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפני בקובלנא לומר מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ”ל כי היה הכל בפסלנות ועל ידי זה מתגבר המחלוקת ויחלק העם לחצי – ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום:

איברא בעיקור הדין נראה בודאי אם המצא ימצאו ב’ עדים כשרים שאינם מבני הק”ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שמאנשי הק”ק קבלו שוחד על הנ”ל אם כן פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שעל ידי אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי הי’ צריכי’ לומר דיעותם לשם שמים כמ”ש רמ”א בהגה’ ריש סימן קס”ג בחו”מ והם אמרו על ידי שוחד שהוא חד ומעוור עיניהם לא מיבעי’ בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשונים הי’ הכל שלא לשם שמים ורק הי’ בצעם בראש כולם ואפילו אם יהי’ מקבלי השוחד מעטים וישארו לו רוב דעות שלא קבלו שוחד מכל מקום הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי ועל כן בטל כל המעשה ההוא ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים משום קנס דרבנן מכל שכן מי שלקח שוחד שבטל אפילו מן התורה וזה לשון רמ”א סוף סימן ל”ז

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הם כדיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה:

והנה אם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפילו אם יהיה ראוי לכך כמבואר בשו”ע חו”מ סימן ח’ סס”א ומבואר מתוספות ישנים יומא גבי יהושע בן גמלא דאפילו אם הוא גדול וצדיק אי איכא דעדיף מני’ ה”ל רשע והב”ח הפריז דאפילו ליכא דעדיף מני’ נמי נקרא רשע ואסור לעמוד לפניו ואולי נעלמו ממנו דברי תוספות ישנים דיומא הנ”ל:

אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו אם כן הרי הוא בחזקת תמותו עומד וכיון שהסכימו כלם בתחלה להניחו גם הוא בתוך הקלפי אם כן לא יוגרע זכותו בזה וימנה הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש:

אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמניות עד שישובו בתשובה אבל למינוי זה פסולים לעולם דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו לא יחזרו בהם וה”ל נוגעים בדבר לעולם ועיין היטב בסימן ט’ בכל פרטיו מבואר אפילו לא קבל הדורן מכל מקום אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו ולא מהני בזה סלוק ופשוט הוא. …2

  1. עלינו לשבח, במדבר, שאלות ותשובות שבסוף הספר תשובה ז’, עמודים תקפ-פא []
  2. שו”ת חת”ם סופר חו”מ סימן ק”ס – קשר, הובא בפתחי תשובה סימן ח’ ס”ק ב []

Character Assassination

Rav Yitzchok Zilberstein relates the tale of one who publicly slandered a Sofer Stam, with the immediate consequence of the complete cessation of the Sofer’s custom. The slander was utterly false, and the Sofer, responsible for a large family, was left with no livelihood. The slanderer consulted R. Zilberstein on the appropriate amends, “but I did not know what to respond to him, for if he will now publicize in the Haredi newspapers that everything he said was false, the consequence will be the reverse, that anyone who heretofore did not know of the matter – will now know …”:

צריך לרחם על מי שהוציא שם רע על סופר הסת”ם וקיפח פרנסתו

לכל עבירה יש תשובה, אבל ברור שיש עבירות שהתשובה עליהן היא קשה עד מאוד, ובדרך הטבע אולי אי אפשר להשיגה.

הגיע אלינו מעשה חמור של הוצאת שם רע, שבו הוציא יהודי שם רע על סופר סת”ם, ופרסם את הענין ברבים, והתוצאה המיידית של הפרסום היתה שאף אחד לא בא יותר לרכוש מזוזות אצל הסופר ההוא. הדברים היו כאמור שקר מוחלט, והסופר המטופל במשפחה גדולה נותר ללא פרנסה.

המוציא-שם-רע הגיע אליי, ושאל כיצד יוכל לחזור בתשובה. לא ידעתי מה להשיב לו, שהרי אם יפרסם עתה מודעה בעיתונים החרדיים שכל דבריו היו בשקר, התוצאה תהיה הפוכה, ומי שלא ידע עד היום מהענין – יידע עליו מעכשיו …1

The only solution R. Zilberstein can consider is for the slanderer to accept upon himself the perpetual financial support of the Sofer and his family, to make monthly payments in the amount that the victim used to earn professionally. No other solution is feasible.

הפתרון היחיד שאפשר לחשוב עליו הוא אם היהודי שהוציא שם רע יקבל עליו לפרנס מעתה את הסופר ומשפחתו, וישלם לו מדי חודש בחודשו את סכום הכסף שהיה מרוויח ממקצוע הסופרות. אם לא יעשה כך, לא תהיה כאמור תקנה למכתו.

Although he considers this obvious, he still attempts to adduce proofs of the idea:

במושגים של היום, יצטרך לתת דירה

למרות שהדבר הוא פשוט, וגובל בשורת ההגיון, ניסיתי לחפש ראיות לכך. ראיה אחת הביא בני שיחיה, הרה”ג אברהם-יעקב שליט”א, מפרשתנו. התורה כותבת “ונתן האיש וכו’ לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, לא יוכל שלחה כל ימיו”.

ושואל הסמ”ק,2 מה הדין כאשר למפתה3 יש כבר אשה אחת, והוא מנוע מלשאת אשה שניה בשל החדר”ג דרבינו גרשום?

ומתרץ, במקרה זה צריך המפתה לתת למפותה סכום כסף כזה שירצו לשאת אותה, למרות הפגם הגדול שחל בה לאחר שהתפתתה.

ובמושגים כיום, הוא יצטרך לתת לה – לכל הפחות – דירה, ואולי גם חנות שתתפרנס ממנה, ועוד. אם יעשה כדבר הזה, יהיה באפשרותו לכפר על מעשהו, ועל כך שהוא מנוע מלשאתה לאשה.

רואים מכאן, אמר ר’ אברהם-יעקב, שכאשר אדם חטא נגד השני, אבל הוא מביא אותו למצב שבו יש באפשרותו לצאת מהמבוך אליו נקלע בעקבות החטא ההוא, יש בכך כפרה. ולכן גם בנידוננו, אם המוציא שם רע יממן את פרנסתו של סופר הסת”ם, אולי תהיה בכך כפרה.

ראיה שניה אפשר להביא מהגמרא ביומא (פו:) האומרת “בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו; ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקדוש ברוך הוא – אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד'”.

והנה הב”ח מוחק את המילה ‘בדברים’, וגורס: ‘מדת בשר ודם, מקניט את חבירו, ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו’; וכו’. אבל המהרש”א גורס את המילה הזו, ומסביר שההשוואה בין בשר ודם ובין הקב”ה צריכה להיות בהתייחס למקרה שווה, “ר”ל שגם הוא לא הקניטו אלא בדברים, ספק אם הוא מתפייס על זה בדברים, אלא בממון, אבל הקב”ה אינו כן, אלא אדם עובר עבירה בסתר, ומתפייס הימנו בדברים”.

מוכח מכאן שיש מקרים שיש פיוס הצריך ממון, וזה כגון המקרה שלנו של האיש שהוציא שם רע על הסופר, שעד שלא ישלם לו את משכורתו מדי חודש בחודשו – לא תהיה לו כפרה.4

There is actually a fair amount of Halachic case law precisely on point here, which we shall survey, בג”ה, in a follow-up post; the remainder of this post is devoted to a discussion of the intriguing comment of the הגהת סמ”ק and R. Zilberstein’s understanding thereof and application to his scenario. The comment, verbatim:

ומכל מקום גם עתה [שדיני קנסות אין נוהגין] מכריחין את האונס לקחתה לאשה אם היא ואביה רוצים אך שתהיה מן הכשרות לבוא בקהל ואם יש לו אשה ויש חרם באיי הים5 עתה שלא לקח ב’ נשים6 מנדין אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה:7

R. Zilberstein apparently understands that the rapist’s obligation to finance an appropriate marriage for his victim is some sort of compensatory damage award. The classic compensation a rapist pays for having humiliated and damaged his victim is subsumed under the categories of בושת – “how much money would it be appropriate for her father and family to give and not have this thing befall them” – and פגם – “as though she were a maidservant sold in the market, how much is she worth non-virgin and how much is she worth virgin, for a man desires to purchase a virgin maidservant to give her to his slave whose benefit and good he desires”:

חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן בושת ופגם יותר על הקנס הקצוב בתורה. יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער. שהנבעלת ברצונה אין לה צער ואנוסה יש לה צער. וכן הוא אומר באנוסה תחת אשר עינה:

נמצא המפתה משלם שלשה דברים קנס ובושת ופגם. והאונס ארבעה קנס ובושת וצער ופגם:

קנס שוה בכל. אחד הבא על בת כהן גדול ואחד הבא על בת גר או ממזר קנסה חמשים כסף אבל הבושת והפגם והצער אינן שוין לכל וצריכין שומא:

כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה. ואינו דומה מתבייש מאדם חשוב וגדול למתבייש מאחד מהנבלים וקל מן הקלים:

ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם:

פגם לפי יפייה רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היא שוה בעולה וכמה היתה שוה בתולה שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו שהוא רוצה בהנייתו וטובתו. ורואין כמה פחתה וישלם. צער לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שניו וגופו אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה ויתן:

המפתה נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן הקנס אא”כ לא נשאה שנאמר ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול. אבל האונס נותן ארבעה דברים מיד וכונס. לפיכך כשתרצה להתגרש או תתאלמן אין לה כלום:

באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה זה שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שכבר נפגמה. וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים. אבל אין בשת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבשת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה:8

הגהת סמ”ק, as understood by R. Zilberstein, is postulating an additional compensation requirement (which for some reason does not appear in the Talmud or earlier Halachic tradition), for the damage to the victim’s future marital prospects in the event that he does not marry her himself.

But there is another interpretation of הגהת סמ”ק: the Torah ideally commands a rapist to marry his victim if possible (and desired by her and her father), but if impossible, due to their union being prohibited, then the next best thing is for him to (financially) facilitate her marriage to another. This is apparently the understanding of שלחן העזר, who is unsure whether the rule of הגהת סמ”ק should be extended to the victim of seduction: on the one hand, a seducer, too, has a מצוה to marry his victim, but on the other, we do not compel him to do so:

אפשר הוא הדין במפותה מאחר דמצוה איכא לכונסה ואי אפשר מחמת חרם דרבינו גרשם שחייב ליתן לה כנ”ל

אלא דעדיין יש לומר דהסמ”ק דוקא באונס דכופין אותו כתב כן אבל במפותה דאין כופין רק מצוה עדיין צ”ע:9

Contra R. Zilberstein, who extends the principle of הגהת המ”ק as far as the case of a slanderer who destroys his victim’s professional career, שלחן העזר clearly does not view the obligation as ordinary tort compensation, but rather as a substitute for the special obligation of rapists and seducers to marry their victims.

In any event, it is not clear how normative the very ruling of הגהת סמ”ק itself is; פתחי תשובה is perplexed by the failure of the Poskim to cite it:

ואיני יודע למה לא הובא זה בפוסקים:10

I have, though, come across one Posek who does cite and apparently endorse it; Rav Yitzhak Lampronti’s encyclopedia פחד יצחק contains a lengthy, lurid and salacious responsum discussing a married man who had apparently taken advantage of a maidservant, raping her multiple times and impregnating her. The writer adduces the הגהת סמ”ק, and declares that he has heard that this is indeed the custom “in all the regions where the fear of G-d is upon their faces”:

לא נשאר עוד אלא שאציע לפניך מה שכתב סמ”ק … ודין הוא גם בנדון דידן שהוא נשוי והביאה להרגל דבר ונמצא מכשיל את הרבים ולו משפט הגאולה להסיר את אבן נגף וצור מכשול.

ואני שמעתי כי בכל הגלילות שיראת ד’ על פניהם במעשים אשר כאלו מכריחים ומענישים את העושה בעברת זדון ואפילו בדיני אומות העולם בדמים יקרים להשיאה אם הוא נשוי. ואם הוא פנוי שישתה בעציצו גם בבוגרת:11

I do not understand, though, why the emphasis here is on the pitfall that the woman now poses to the public morality rather than the injury to her own marriage prospects.

  1. ר’ יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, ספר דברים (חלק ראשון) פרשת כי תצא, עמודים תקלג-לה []
  2. The passage in question is actually in the הגהות סמ”ק. []
  3. R. Zilberstein’s references to seduction are erroneous; the very verse he cites refers to rape, and as we shall see, the context of the passage in הגהות סמ”ק is rape, not seduction, and it is not clear that the prescription actually extends to seduction. []
  4. ר’ יצחק זילברשטיין, עלינו לשבח, ספר דברים (חלק ראשון) פרשת כי תצא, עמודים תקלג-לה []
  5. The qualification of the scope of the חרם as limited to “the islands of the sea” is an obvious interpolation for the benefit of the censors, to whom the ban was anathema. Although all editions of סמ”ק and citations of this passage that I have seen include the phrase, I am certain that an inspection of earlier manuscripts or editions (to which I do not have access) will vindicate this contention. []
  6. I do not know why the obligation to finance an appropriate marriage for the victim is only mentioned in the context of a married rapist bound by the חרם, as opposed to the classic situation where they are prohibited to marry by the laws of עריות or פסולי קהל – to which he himself has just alluded. []
  7. הגהות סמ”ק (קרימונה שט”ז), יום רביעי סוף מצוה קפ”ב (לישא אנוסתו) – קשר []
  8. יד החזקה, נערה בתולה, פרק ב’ הלכות א’-ח’ – קשר []
  9. שלחן העזר סעיף ל”ה אות ז’ עמוד לח. – קשר []
  10. פתחי תשובה אה”ע סימן קע”ז ס”ק ז []
  11. פחד יצחק חלק ראשון מאותיות א ב (ויניציאה תק”י), אות א ו עמוד לג. טור שני סוף דבור ראשון – קשר []