Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.

שאלה

בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.

תשובה

שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []

In Praise Of Folly

Disclaimer: The following incident took place a number of years ago, and my account is at best only roughly accurate:

I was observing Rav Nissim Karelitz’s קבלת קהל. A very earnest and pious looking אברך approached Rav Nissim with some sort of pullback motor powered toy car, and asked him if operating it was permitted on shabbas. R. Nissim, with a beatific smile, gently suggested that learning Torah would be preferable. The chagrined אברך hastened to explain that he was not, of course, asking for himself, but for a young child, who might occasionally need a break from more spiritual activity. R. Nissim was undeterred: “He, too, should preferably learn!”

The classic argument over the value and legitimacy of play (on Shabbas and Yom Tov in particular) concerns playing ball on Yom Tov in an area without an eruv; various rishonim, followed by Rema, attest to such a custom of ball playing and endorse it, considering fun a legitimate Yom Tov need, while the more austere Maharshal, while grudgingly willing to allow play by children, cannot countenance it for adults:

משנה

מתני’ בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין:1

תוספות

לאו דוקא קטן למולו דה”ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט”א בלע”ז ביו”ט ברה”ר אע”ג דליכא אלא טיול2

מהרש”ל

ודבר תימה להתיר ביום טוב לשחק בכדור, דאין בו צורך היום כלל, אלא שחוק של ילדים, שלא הגיעו לכלל חיוב, הנח. אבל גדולים, נראה מנהג רע בעיני, כי זה אינו טיול, אלא שיחת ילדים, וקלות ראש. ואף שרבינו ירוחם (נ”ד ח”א) כתב כדברים האלו משום רבינו תם לא ניחא לי, כי אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן. ואי איישר חילי אבטלנה, שהרי הרא”ש שהעתיק דברי רבינו תם לא הזכיר דבר זה, ואף בטור לא הביאו. ומענין הכדור בשבת כתבתי בפרק כירה סימן ל”ו, ואין דומה זה להוצאת קטן, מאחר שאביו משמח בו, וגיגועו על בנו, גם כן שמחת יום טוב היא, שלא יהא עצב על בנו.3

I recently was delighted to see that Rav Shlomo Kluger (Maharshak) stoutly defends innocent fun against Maharshal’s Puritanism, insisting that enjoyment is entirely subjective and includes whatever one finds enjoyable and noting that even דברים בטלים are permitted insofar as one enjoys them:

ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו’ מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה”נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וזה פשוט:4

Also worth noting in this general context is the recognition by the very serious minded sages of medieval Ashkenaz that a little recess from (Torah) study can sometimes be a good thing for a child, “and we do not compel him against his will”:

פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנין לו מעט ריוח מן הלמוד ואין כופין אותו אלא לרצונו5

Update: The Debrecener also disapproves of fun.6

  1. ביצה יב. – קשר []
  2. תוספות שם סוף ד”ה ה”ג רש”י, וכן פסק הרמ”א או”ח תקיח:א []
  3. ים של שלמה ביצה פרק א’ סימן ל”ד – קשר, הובא במשנה ברורה שם ס”ק ט []
  4. שו”ת האלף לך שלמה אוח:שלט – קשר []
  5. הגהות אשר”י בבא מציעא פרק ו’ סימן ו’, הובא בש”ך חו”מ סימן של”ג ס”ק כ”ו []
  6. שו”ת באר משה ח:קעב – קשר []

As the Christians Don't …

We recently noted Rav Yosef Shaul Nathanson’s assumption that the non-Jews’ recognition of the notion of intellectual property means that Halachah must also acknowledge the concept. Two other instances of the basic line of argument that we can derive Halachic / moral principles from non-Jewish attitudes toward religion and morality are Rav Yehudah Ha’Hassid’s injunction to Jews to refrain from eating things that the gentiles consider prohibited, and Magen Avraham’s prohibition against employing Christian construction workers on Shabbas, even where the Halachah would normally allow such employment, since the Christians do not allow others to work publicly for them on their days of rest. Here are their interdictions, along with various commentators thereon:

אם יש דבר שהנכרים נוהגים בו איסור וליהודים אינו איסור אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו כגון נכרי שראה מצרי רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותם ונמכרה ליהודים לא יאכלנה ישראל:1

עיין מסכת כותים אין מוכרים שליל לכותי גם אינו רשאי ליקח מהם שליל דכתיב עם קדוש אתה לא תעשה עם אחר קדוש ממך

רמ”א [רב מאיר אריק]. כעין שאמרו ביבמות כב. שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ועיין בשו”ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה חלק ג’ סימן י’2

היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות ומכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו כי בזמן הזה אין העכו”ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם3

אין הנכרים מניחים לשום אדם כו’ ר”ל אפילו לישראל ולכל מי שאינו מאמונתם ואין מניחים לו לעשות מלאכה ביום אידם על כן נראה להם זה לגנאי וגרעון בדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם אפילו מי שאינו מאנשי דתם אם כן אם אנו מניחים לעשות גוי מלאכה בשבת במה שאפשר לנו למונעו הרי נחשב בעיניהם זלזול ליום השבת ואיכא חס ושלום חילול השם יתברך:4

ונראה דמגן אברהם הוצרך לזה במלאכה אשר החל וכלה בשבת ולא יגיע הפועל ליום איד שלו ומכל מקום סובר המגן אברהם שיש בזה חילול השם כיון שהם אינם מניחים לבנות בפרהסיא ביום אידם אבל בנידון שלפנינו שיגיעו ימי חגם ביום ג’ דחול המועד והפועל יניח ביום אידו ולא יעבוד עוד ובימים קדושים שלנו פעל ועשה היש חילול השם גדול מזה אוי לאותה בושה ולאותה כלימה הגוי ישבות ביומו ויעבוד ביום שבת קודש שלנו הלא כבוש ונכלם לא תהיה תורה שלימה שלנו וכו’ …5

The proper understanding of these two sources was one of the many points in contention between Rav Moshe Feinstein and Rav Ya’akov Breish in their sharp debate over the permissibility of artificial insemination of a woman via donor sperm. Rav Breish was appalled at Rav Moshe’s lenient stance, and he sent a vehement dissent to Rav Moshe, in which he expresses outrage that a “renowned decisor would permit something so disgusting and abominable, that even the Catholics and those who stand at their head have gone out with great force with a public declaration to prohibit ugly things such as these, that resemble the behavior of the Lands of Egypt and Canaan and their abominations”:

הנה בראותי זאת עמדתי משתומם, האפשר זאת שפוסק מפורסם יתיר דבר משוקץ ומתועב כזה, שגם הקתולים והעומדים בראשם יצאו בתוקף עוז בגילוי דעת לאסור מעשים מכוערים כאלו הדומין למעשה ארמ”צ וכנען ותועבותיהם, ואנו עם סגולה עם הנבחר עם תורה הקדושה שנאמרה מפי הגבורה, נתיר לעשות שיקוץ ותיעוב כזה, האם אין זה חילול השם היותר גדול, …

[ועיין שם שהאריך להוכיח כן, ובתוך דבריו כתב:] וכיון דהקתולים באמת אוסרין זאת מצד דתם בהחשיבם זאת לזנות, אם כן … הרי יש בזה משום חילול השם אם נתיר דבר תיעוב כזה ויאמרו באנו מקדושה חמורה וכו’, ואין להקל בחילול השם החמורה בסברות בעלמא. [ועיין שם שהביא שוב את דברי הספר חסידים ורב מאיר אריק, והמגן אברהם, עם עוד אחרונים הדנים בדבריהם ובונים עליהם.]6

Rav Moshe was not impressed by these arguments; he insists that of course non-Jewish ethical doctrines cannot be respected by the Halachah – that would constitute עבודה זרה or דרכי האמורי! He explains that the concerns here are rather with already existing, authentic Halachic categories; Rav Yehudah Ha’Hassid and those who follow him prohibit the consumption of substances that the non-Jews find revolting, since the Torah itself contains the prohibition of בל תשקצו:

מה שהביא כת”ה מספר חסידים … וכנראה שכת”ה מפרש שהוא על כל דבר שהעכו”ם אין אוכלים. ותמיהני טובא, איך עולה על הדעת שמה שהעכו”ם אינן אוכלים שהוא מצד אמונתם דעבודה זרה שלהם ובשאר הבלייות ודרכי האמורי יעשו גם היהודים כמותם, וכהא דהמצרים לא אכלו בשר טלה וכדומה, שנמצא הרבה דברי הבל, היחשוב כת”ה שיהיה אסור לנו והא אדרבא הוא איסור גדול דשמץ עבודה זרה, ואף מה שלא שייך לעבודה זרה הוא דרכי האמוריים, דהא רק בשביל דברים כאלו יש דברים שהעכו”ם אין אוכלין, ולכן חס ושלום לומר פירוש כזה בספר חסידים.

אבל כוונתו, רק בדברים שהעכו”ם אין אוכלין משום מאיסותא, כהא דאמרינן עכו”ם אמנקיותא קפדי אף שאינו באופן האסור לנו משום בל תשקצו, אסור לנו לאכול מכיון שגם לנו היא מאיסותא דבר אסור, וקצת מוכח זה מהא דנקט זה בסימן תתכ”ט שאיירי בענייני דבר מיאוס, וזהו כוונת הגר”ם אריק שהביא כת”ה, שציין למסכת כותים שהוא בשליל ובהמה מסוכנת, שהם דברים מאוסים. … וכן צריך לומר גם בכוונת השואל ומשיב …7

Similarly, Rav Moshe insists that the analogy to Magen Avraham’s prohibition against the employment of non-Jewish workers on Shabbas due to a concern for חילול השם, even where the Halacha has no inherent objection to the arrangement, is a category error; the problem is only where the non-Jews conclude that we are violating our own laws, but not where they understand that our laws are simply different from theirs:

ומה שהביא כת”ה, מהמגן אברהם … לא מובן השייכות לענין זה, דהתם דהעכו”ם הם חוששין שגם אחרים עושין הוא חילול שבת, יאמרו שהיהודים אין שומרין שבת שנצטוו שזה חילול השם, ומה שייך זה לעובדה זו שהוא חלוק בעיקר ענין האיסור דזנות, ורואין שהקרבות ממש מאיש לאשה הוא חמור לנו הרבה יותר מכפי שנוהגים הם, וידונו שמה שלא נאסור עובדא דא, הוא משום דלפי גדר האיסור שלנו לא שייך זה.

I do not really understand Rav Moshe’s distinction; our הלכות שבת are also “much more serious than the way they conduct themselves” (on their day of rest), so why will non-Jews not conclude that “according to the definition of our prohibition” there is no problem with a non-Jew doing work for us?

In any event, Rav Breish in his turn was not impressed by Rav Moshe’s subtle logic. He begins his point by point rebuttal of Rav Moshe’s responsum with a remarkably condescending and dismissive introduction:

והנה אחת ממ”ח דברים שהתורה נקנית בהם היא, ומעמידן על האמת וזה עיקר גדול בלימוד תורה הקדושה להיות מודה על האמת, … יאמין לי כבוד ידידי יקירי שכבודו דהג”א אני מבקש, שלא יתחלל שמו המפואר בפי כל בחוגי הלומדים, שכולם פה אחד נגד שגגתו שיצאה מפי השליט. … והעצה היעוצה שלא יצא חס ושלום מכשול בהוראה זו, שכת”ה יצא בפרהסיא במכתב חוזר גלוי לכלל ישראל לבדוק במידותיו של הקב”ה, שבמקום גדולתו שם הוא ענותנותו, ויאמר דברים שאמרתי לפניכם בהוראה זו טעות הוא בידי, וכשגגה היוצאה מלפני השליט,8

Regarding the specific points in question, Rav Breish contemptuously dismisses Rav Moshe’s arguments, although he doesn’t really add much to the discussion:

דברי כת”ה [לפרש את דברי הספר חסידים] מביאין לידי שחוק, היש לנו דבר מיאוס ומגועל יותר מזה לעשות מעשה ארמ”צ וכשהעכו”ם אוסרין ואינם רוצים לסלסל בעצמן בסברות דכת”ה האם אין חילול השם יהיה בזה.

סברתו דמגן אברהם ממש כמבואר בספר חסידים הנ”ל ואין להקל בדברים הנוגעים לחילול השם שחמור ביותר, כבסוף יומא פו., בסברות בדויות מלבו.

  1. ספר חסידים סימן תתכ”ט – קשר []
  2. הגהות מקור חסד שם []
  3. מגן אברהם סימן רמ”ד ס”ק ח []
  4. מחצית השקל שם []
  5. שו”ת חת”ם סופר חלק ו’ סימן מ”ג – קשר []
  6. שו”ת חלקת יעקב (חלק אבן העזר וחושן משפט) (תל-אביו תשנ”ב), אה”ע סימן י”ד אות א’ – קשר []
  7. חלקת יעקב שם סימן י”ז אות א’ – קשר []
  8. חלקת יעקב שם סימן ט”ז – קשר []