Commentary On the Cooking Of Kids

The following verse is repeated, word for word, letter for letter, ניקוד for ניקוד, and טעם for טעם, in parashiyos Mishpatim and Ki Sisa:

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְקוָ֣ק אֱלֹקיךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃

Oddly, ArtScroll’s translation of the verse varies considerably, if not necessarily substantively, between the two instances:

The choicest first fruit of your land shall you bring to the House of Hashem, your G-d; you shall not cook a kid in the milk of its mother.1

The first of your land’s early produce you shall bring to the Temple of Hashem, your G-d. Do not cook a kid in its mother’s milk.2

[ArtScroll translates the final instance of the admonition of לא תבשל גדי בחלב אמו, in parashas Re’eh, as:

you shall not cook a kid in its mother’s milk.3]

Ibn Ezra, of course, would maintain that these sorts of trivial discrepancies do not matter, and that disregard of them is actually the way of “all scholars [writing] in all languages” (although I don’t think that ArtScroll would accept this position of Ibn Ezra):

אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לה”ק פעם יבארו דבורם באר היטב ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם. ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע”כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות:

אמר ה’ לקין: ארור אתה מן האדמה. כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. וקין אמר: הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות.

והנה אמר אליעזר: הגמיאיני נא. והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא.

אמר משה: בכור השבי אשר בבית הבור. וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הרחים.

ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא ,למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות. רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו. והדבר שוה.

אמר השם: ותכלת וארגמן. ומשה אמר: תכלת וארגמן.

אמר השם: אבני שהם. ומשה אמר: ואבני שהם.

וכאלה רבים ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי”ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי”ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי”ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. א”כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו. כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך א’ הייתי מחריש.

והנה אתן לך משל: אמר לי אדם אחד כתוב לרעי וזה כתוב: אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי”ו. אהבך גם כן בלא וי”ו. לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים?!
ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.4

I discovered this curiosity while preparing my weekly halachah column for this past parashas Ki Sisa:

Parashas Ki Sisa contains one of the Torah’s three reiterations of the prohibition: “Do not cook [lo sevasheil] a kid [gedi] in its mother’s milk.” (34:26) The prohibition of cooking meat and milk together is not limited to a kid, or to the milk of an animal’s own mother (see, e.g., Chullin 114a); why, then, does the Torah say “in its mother’s milk”?

Ibn Ezra and Bechor Shor (23:19) suggest that the prohibition does refer primarily to the cooking of a kid in its own mother’s milk, since this constitutes cruelty, and is analogous to the slaughtering of an animal and its offspring on the same day (Vayikra 22:28) and the taking of the mother bird with its young (Devarim 22:6). Ibn Ezra explains that the reason the Torah forbids cooking in all milk is that since milk is commonly obtained from commercial sources, and the purchaser may be unaware of the kid’s mother’s location and may not realize that the purchased milk contains the kid’s mother’s milk, the rule that “every doubt regarding a Biblical matter is prohibited” applies.

Bechor Shor also makes the startling assertion that the simple meaning (peshat) of the prohibition is something else entirely: the words lo sevasheil here do not mean “do not cook” but rather “do not ripen”, i.e., do not allow a kid [presumably a first born one, which must be offered as a sacrifice and given to a priest] to grow and be raised on its mother’s milk, but offer it immediately. The prohibition is thus analogous to the commandment in the beginning of the verse: “The choicest first [reishis] fruit of your land shall you bring to the House of Hashem, your G-d”. [Bechor Shor seems to understand reishis not as a description of the fruit to be brought, but rather as an imperative to bring the fruit immediately upon its formation.]

Some commentators take this idea even further, and explain that the word gedi here actually means fruit, and ‘mother’ refers to the tree on which it grows, so this portion of the verse itself is an exhortation to bring the first fruit immediately to the House of Hashem, and not to allow it to ripen on the tree (Hadar Zekeinim ibid., and cf. there for yet another reading of the verse).

  1. The Chumash, the Stone Edition (eleventh edition), p. 437. []
  2. Ibid. p. 513. []
  3. Ibid. p. 1013. []
  4. אבן עזרא שמות כ:א []

Calves and Coins

My weekly halachah column:

During the episode of the Golden Calf, Aharon seemingly goes along with the mob’s frenzy, to the point of proclaiming that “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” (32:5), apparently intending an idolatrous feast. The Ibn Ezra struggles greatly to reconcile Aharon’s conduct in this episode in general, and in this proclamation in particular, with his holy and pious character, in the course of which he reports that “many say” that what Aharon actually meant by “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” is that the worshipers of the calf would be executed by Moshe. The Ibn Ezra vigorously rejects this solution, declaring that a blasphemer (megadeif) and one who incites others toward idolatry (meisis) are executed based solely upon their verbal utterances, irrespective of their internal intentions. He makes the following analogy: Suppose someone asks his friend in court “Are you my friend to whom I lent such and such a sum?” and the friend replies “I am.” The respondent cannot then retreat from his concession and explain that he meant merely that he is his friend, but nothing more.

The claim that a megadeif cannot defend himself with the claim that when he blasphemed against “G-d” he really meant some other deity seems to be contradicted by a Talmudic assertion that when Moshe charged the Jews to “obey what G-d (elokah) says”, it was necessary for him to expressly stipulate that the oath he was imposing upon them was to be interpreted from the perspective of Hashem and Moshe, since otherwise it could have been interpreted as referring to an idol, since the Hebrew word elokah sometimes has that meaning. Similarly, the Talmud entertains the possibility that when a debtor swears that he has repaid his creditor, without the express stipulation that the oath the court is imposing upon him is to be interpreted from its perspective, the taker of the oath could plead that he really meant that he had given him some [worthless] tokens (iskundri), which he has chosen to refer to as “coins” (zuzi) (Shevuos 29a).

We have previously discussed these passages from the Talmud and Ibn Ezra here.

Lateral Thinking Revisited

About three and a half years ago, we discussed the Riddle Of the Loaves, an ancient puzzle about the equitable distribution of five coins paid by a traveler to two others who shared their bread with him, where one originally had two loaves, the other three, and the trio shared the bread equally.

We noted that some Jewish sources feature Ibn Ezra as the wise judge who explains the correct answer, while various Muslim versions star Caliph / Imam Ali. At the time, we were unable to trace the Jewish tradition further than the seventeenth or eighteenth century, but recently, through browsing Rav Yosef Haim of Baghdad’s אמרי בינה, I learned that the attribution to Ibn Ezra dates back to at least the sixteenth century, when it was published by the Turkish rabbi and polymath Rav Moshe Almosnino, who claims that Ibn Ezra himself mentions the episode in his “letters”:

ואפשר שרמז בזה ענין אלקי ונפלא מאד זכר אותו הראב”ע ז”ל באגרותיו אצל תלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו אשר שאלו ממנו להודיע דעתו עליה והשיב כמתמיה על השואל איך היה מתלונן על הדבר שלא היה מבין לאשורו והיה ראוי שישא קל וחומר מהמשפט האנושי שלא ישיג אותו הפתי והבלתי בקי בחכמה כל שכן במשפט האלקי שראוי לתלות ההעדר בו

והביא לו משל ממה שקרה לו עם שני אנשים שהיו הולכים בדרך והיו לאחד מהם שלשה חלות לחם ולאחר היו לו שתי חלות לחם ובא אורח אחד שלא היה לו לחם לאכול והתחבר עמהם בדרך ואכל מפתם ואחר שהשלימו לאכול החמש חלות לחם שלשתם יחד נסע והלך לו האורח מאתם ונתן להם על החלק שאכל מלחמם חמשה זוזים ונפל הפרש בין שני האנשים אשר להם הלחם איך יחלקו החמשה זוזים שבעל השלש חלות לחם היה שואל הג’ מהם לחלקו באומרו שהיו שלשה חלקי הלחם שלו ושני חלקים של חבירו ובעל השתי חלות לחם היה אומר שיחלקו הה’ זוזים לחצאין יען כל כך אכלו מלחמו כמו מלחם חבירו שהאורח לא היה מקפיד לאכול שני חלקי הלחם שאכל מחלקו ושלש מחלק חבירו רק משניהם אכל בשווי

ובאו לדין לפני השופט אשר היה בימים ההם איש חכם ונבון ובקי בחכמה והציגו לפניו טענותיהם וגזר שבעל הג’ חלות לחם ירויח ארבעה זוזים ובעל השתי חלות יקח זוז אחד לבדו ובאו שני האנשים ההם לפני הראב”ע והיו מלעיגים על השופט באו’ שיצא משפטו מעוקל מהבעל דין והוא שבעל השלש חלות לחם היה תובע שלשה זוזים לבד והוא גזר שיתנו לו יותר ממה שתבע והנתבע היה מתרעם מההשגחה למה זה תסבול שיהיה שופט כל הארץ איש פתי וכסיל שגזר שיתנו לו פחות ממה שהיה מתרצה בעל ריבו לתת לו

אז השיב לו הראב”ע הוי הפתי הנמהר אם אין אתה מבין משפט בני אדם איך תחשוב להבין המשפט האלקי ותתלונן עליו חלילה כי השופט ההוא שפט בצדק וביאר לו הטעם והוא כי כל אחד משלשתן אכלו שליש הלחם כלו יען כלם אכלו בחברה בשווי וכאשר נחלק כל חלת לחם לשלשה שלישים נמצאו שהם ט”ו שלישים כל הה’ חלות וימצא שאכל חמשה שלישים כל אחד מהם ובהיות שהבעל השתי חלות לחם אכל חמשה שלישים לא נשאר מלחמו לחביריו רק שליש אחד שהיה כל לחמו ששה שלישים ובדין לקח זוז אחד ובעל השלש חלות לחם היה לחמו תשעה שלישים ואכל הוא חמשה נשארו לחבירו ארבעה ועל כן בדין נתנו לו הד’ זוזים אז האנשים ההם המה ראו הטעם הנכון כן תמהו על קוצר השגתם …1

עוד שואלים העולם: אורח בא למקום אחד, ראה שני אנשים יושבים לאכל, והוא גם כן רצה לאכל עמהם, ואלו השנים היה לאחד שלשה ככרות ולשני שני ככרות, אמר להם זה האורח: בואו ונאכל כלנו ביחד בשתפות את החמשה ככרות אלו שיש לכם, ויניחו את הככרות על השלחן, והוא הוציא מכיסו חמשה סלעים והניח על השלחן לפניהם בשביל חלקו, ויאכלו שלשתם את החמשה ככרות,

אחר-כך באו אלו השנים לחלק את הסלעים שהניח על השלחן, ולא ידעו איך לחלוק אותם, כי יש מי שאומר שצריך לקח בעל השלשה ככרות שלשה סלעים, ובעל שתי ככרות שני סלעים, ויש מי שאומר שיחלקו בשוה שכל אחד יקח שנים ומחצה,

סוף דבר באו לפני הדין לשפוט ביניהם, ויעשה להם הדין חלוקה לא כדברי זה ולא כדברי זה, כי אמר מה שאמרו אותם האנשים אין זה לפי הישר. ושואלים: שצריך לידע מה היא החלוקה הישרה שעשה הדין?2

כך פסק הדין: זה שהיה לו שלשה ככרות יקח ארבעה סלעים, וזה שהיה לו שני ככרות יקח סלע אחד, יען כי מאחר שזה בעל המעות נתן חמש סלעים בעבור חלקו, נמצא עשה ערך לחמש הככרות כלם בחמשה עשר סלעים, ונמצא כל אחד אוכל בחמש סלעים, נמצא בעל השלשה ככרות היה לו קרן תשעה סלעים, והנה אכל בחמשה סלעים, נשאר לו באמצע ארבעה סלעים, ובעל השנים היה לו קרן ששה סלעים אכל בחמשה נשאר לו אחד. (והובא ב”משפט צדק” על תהילים אות רמב עין שם).3

  1. רב משה אלמושנינו, ידי משה (ויניצייא שנ”ז) קהלת פרשה ח’ עמוד קסח. – קשר, הובא בספר משפט צדק (לעמבערג תרל”ז) רמז רמ”ב – קשר []
  2. שאלה ט”ז עמוד קצו []
  3. תשובה ט”ז עמוד רכד []