Calves and Coins

My weekly halachah column:

During the episode of the Golden Calf, Aharon seemingly goes along with the mob’s frenzy, to the point of proclaiming that “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” (32:5), apparently intending an idolatrous feast. The Ibn Ezra struggles greatly to reconcile Aharon’s conduct in this episode in general, and in this proclamation in particular, with his holy and pious character, in the course of which he reports that “many say” that what Aharon actually meant by “Tomorrow is a feast to ‘Hashem’” is that the worshipers of the calf would be executed by Moshe. The Ibn Ezra vigorously rejects this solution, declaring that a blasphemer (megadeif) and one who incites others toward idolatry (meisis) are executed based solely upon their verbal utterances, irrespective of their internal intentions. He makes the following analogy: Suppose someone asks his friend in court “Are you my friend to whom I lent such and such a sum?” and the friend replies “I am.” The respondent cannot then retreat from his concession and explain that he meant merely that he is his friend, but nothing more.

The claim that a megadeif cannot defend himself with the claim that when he blasphemed against “G-d” he really meant some other deity seems to be contradicted by a Talmudic assertion that when Moshe charged the Jews to “obey what G-d (elokah) says”, it was necessary for him to expressly stipulate that the oath he was imposing upon them was to be interpreted from the perspective of Hashem and Moshe, since otherwise it could have been interpreted as referring to an idol, since the Hebrew word elokah sometimes has that meaning. Similarly, the Talmud entertains the possibility that when a debtor swears that he has repaid his creditor, without the express stipulation that the oath the court is imposing upon him is to be interpreted from its perspective, the taker of the oath could plead that he really meant that he had given him some [worthless] tokens (iskundri), which he has chosen to refer to as “coins” (zuzi) (Shevuos 29a).

We have previously discussed these passages from the Talmud and Ibn Ezra here.

Lateral Thinking Revisited

About three and a half years ago, we discussed the Riddle Of the Loaves, an ancient puzzle about the equitable distribution of five coins paid by a traveler to two others who shared their bread with him, where one originally had two loaves, the other three, and the trio shared the bread equally.

We noted that some Jewish sources feature Ibn Ezra as the wise judge who explains the correct answer, while various Muslim versions star Caliph / Imam Ali. At the time, we were unable to trace the Jewish tradition further than the seventeenth or eighteenth century, but recently, through browsing Rav Yosef Haim of Baghdad’s אמרי בינה, I learned that the attribution to Ibn Ezra dates back to at least the sixteenth century, when it was published by the Turkish rabbi and polymath Rav Moshe Almosnino, who claims that Ibn Ezra himself mentions the episode in his “letters”:

ואפשר שרמז בזה ענין אלקי ונפלא מאד זכר אותו הראב”ע ז”ל באגרותיו אצל תלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו אשר שאלו ממנו להודיע דעתו עליה והשיב כמתמיה על השואל איך היה מתלונן על הדבר שלא היה מבין לאשורו והיה ראוי שישא קל וחומר מהמשפט האנושי שלא ישיג אותו הפתי והבלתי בקי בחכמה כל שכן במשפט האלקי שראוי לתלות ההעדר בו

והביא לו משל ממה שקרה לו עם שני אנשים שהיו הולכים בדרך והיו לאחד מהם שלשה חלות לחם ולאחר היו לו שתי חלות לחם ובא אורח אחד שלא היה לו לחם לאכול והתחבר עמהם בדרך ואכל מפתם ואחר שהשלימו לאכול החמש חלות לחם שלשתם יחד נסע והלך לו האורח מאתם ונתן להם על החלק שאכל מלחמם חמשה זוזים ונפל הפרש בין שני האנשים אשר להם הלחם איך יחלקו החמשה זוזים שבעל השלש חלות לחם היה שואל הג’ מהם לחלקו באומרו שהיו שלשה חלקי הלחם שלו ושני חלקים של חבירו ובעל השתי חלות לחם היה אומר שיחלקו הה’ זוזים לחצאין יען כל כך אכלו מלחמו כמו מלחם חבירו שהאורח לא היה מקפיד לאכול שני חלקי הלחם שאכל מחלקו ושלש מחלק חבירו רק משניהם אכל בשווי

ובאו לדין לפני השופט אשר היה בימים ההם איש חכם ונבון ובקי בחכמה והציגו לפניו טענותיהם וגזר שבעל הג’ חלות לחם ירויח ארבעה זוזים ובעל השתי חלות יקח זוז אחד לבדו ובאו שני האנשים ההם לפני הראב”ע והיו מלעיגים על השופט באו’ שיצא משפטו מעוקל מהבעל דין והוא שבעל השלש חלות לחם היה תובע שלשה זוזים לבד והוא גזר שיתנו לו יותר ממה שתבע והנתבע היה מתרעם מההשגחה למה זה תסבול שיהיה שופט כל הארץ איש פתי וכסיל שגזר שיתנו לו פחות ממה שהיה מתרצה בעל ריבו לתת לו

אז השיב לו הראב”ע הוי הפתי הנמהר אם אין אתה מבין משפט בני אדם איך תחשוב להבין המשפט האלקי ותתלונן עליו חלילה כי השופט ההוא שפט בצדק וביאר לו הטעם והוא כי כל אחד משלשתן אכלו שליש הלחם כלו יען כלם אכלו בחברה בשווי וכאשר נחלק כל חלת לחם לשלשה שלישים נמצאו שהם ט”ו שלישים כל הה’ חלות וימצא שאכל חמשה שלישים כל אחד מהם ובהיות שהבעל השתי חלות לחם אכל חמשה שלישים לא נשאר מלחמו לחביריו רק שליש אחד שהיה כל לחמו ששה שלישים ובדין לקח זוז אחד ובעל השלש חלות לחם היה לחמו תשעה שלישים ואכל הוא חמשה נשארו לחבירו ארבעה ועל כן בדין נתנו לו הד’ זוזים אז האנשים ההם המה ראו הטעם הנכון כן תמהו על קוצר השגתם …1

עוד שואלים העולם: אורח בא למקום אחד, ראה שני אנשים יושבים לאכל, והוא גם כן רצה לאכל עמהם, ואלו השנים היה לאחד שלשה ככרות ולשני שני ככרות, אמר להם זה האורח: בואו ונאכל כלנו ביחד בשתפות את החמשה ככרות אלו שיש לכם, ויניחו את הככרות על השלחן, והוא הוציא מכיסו חמשה סלעים והניח על השלחן לפניהם בשביל חלקו, ויאכלו שלשתם את החמשה ככרות,

אחר-כך באו אלו השנים לחלק את הסלעים שהניח על השלחן, ולא ידעו איך לחלוק אותם, כי יש מי שאומר שצריך לקח בעל השלשה ככרות שלשה סלעים, ובעל שתי ככרות שני סלעים, ויש מי שאומר שיחלקו בשוה שכל אחד יקח שנים ומחצה,

סוף דבר באו לפני הדין לשפוט ביניהם, ויעשה להם הדין חלוקה לא כדברי זה ולא כדברי זה, כי אמר מה שאמרו אותם האנשים אין זה לפי הישר. ושואלים: שצריך לידע מה היא החלוקה הישרה שעשה הדין?2

כך פסק הדין: זה שהיה לו שלשה ככרות יקח ארבעה סלעים, וזה שהיה לו שני ככרות יקח סלע אחד, יען כי מאחר שזה בעל המעות נתן חמש סלעים בעבור חלקו, נמצא עשה ערך לחמש הככרות כלם בחמשה עשר סלעים, ונמצא כל אחד אוכל בחמש סלעים, נמצא בעל השלשה ככרות היה לו קרן תשעה סלעים, והנה אכל בחמשה סלעים, נשאר לו באמצע ארבעה סלעים, ובעל השנים היה לו קרן ששה סלעים אכל בחמשה נשאר לו אחד. (והובא ב”משפט צדק” על תהילים אות רמב עין שם).3

  1. רב משה אלמושנינו, ידי משה (ויניצייא שנ”ז) קהלת פרשה ח’ עמוד קסח. – קשר, הובא בספר משפט צדק (לעמבערג תרל”ז) רמז רמ”ב – קשר []
  2. שאלה ט”ז עמוד קצו []
  3. תשובה ט”ז עמוד רכד []

More Spontaneous Hebrew (and Other Languages)

[A follow-up to this post.]

Mississippi Fred MacDowell notes that versions of our legend are found in Herodotus:

Now the Egyptians, before the reign of their king Psammetichus, believed themselves to be the most ancient of mankind. Since Psammetichus, however, made an attempt to discover who were actually the primitive race, they have been of opinion that while they surpass all other nations, the Phrygians surpass them in antiquity. This king, finding it impossible to make out by dint of inquiry what men were the most ancient, contrived the following method of discovery:- He took two children of the common sort, and gave them over to a herdsman to bring up at his folds, strictly charging him to let no one utter a word in their presence, but to keep them in a sequestered cottage, and from time to time introduce goats to their apartment, see that they got their fill of milk, and in all other respects look after them. His object herein was to know, after the indistinct babblings of infancy were over, what word they would first articulate. It happened as he had anticipated. The herdsman obeyed his orders for two years, and at the end of that time, on his one day opening the door of their room and going in, the children both ran up to him with outstretched arms, and distinctly said “Becos.” When this first happened the herdsman took no notice; but afterwards when he observed, on coming often to see after them, that the word was constantly in their mouths, he informed his lord, and by his command brought the children into his presence. Psammetichus then himself heard them say the word, upon which he proceeded to make inquiry what people there was who called anything “becos,” and hereupon he learnt that “becos” was the Phrygian name for bread. In consideration of this circumstance the Egyptians yielded their claims, and admitted the greater antiquity of the Phrygians.

That these were the real facts I learnt at Memphis from the priests of Vulcan. The Greeks, among other foolish tales, relate that Psammetichus had the children brought up by women whose tongues he had previously cut out; but the priests said their bringing up was such as I have stated above. I got much other information also from conversation with these priests while I was at Memphis, and I even went to Heliopolis and to Thebes, expressly to try whether the priests of those places would agree in their accounts with the priests at Memphis. The Heliopolitans have the reputation of being the best skilled in history of all the Egyptians. What they told me concerning their religion it is not my intention to repeat, except the names of their deities, which I believe all men know equally. If I relate anything else concerning these matters, it will only be when compelled to do so by the course of my narrative.

Eliezer Brodt brings to our attention a wonderful and remarkably erudite discussion of the legend in an appendix to his friend R. Yaakov Stal’s recently published סודי חומש ושאר – מתלמידי ר’ יהודה החסיד:

אמנם במקרים מסויימים, כשאין הוריו (או מישהו אחר) מלמדים את התינוק לדבר, ובנוסף לכך הוא מבודד מסביבה רגילה ואיננו שומע שפה כלשהי וממילא איננו יכול לחקותה, מתחיל התינוק לדבר מעצמו בתקופה מאוחרת ביותר – במלאות לו שבע שנים ובלשון הקודש!

כך נמסר בחיבור לא ידוע ששמו ‘הג”ה דרבינו עובדיה’ (נכתב, לכל המאוחר, בתחילת המאה החמישית לאלף הנוכחי):

‘את עם נועז לא תראה, עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה’ (ישעיה לג:יט). שמעתי ממורי, פעם אחת היה המלך בן הדד שואל לחכמי ישראל: במה אתם יודעים שלשון הקודש הוא מובחר הלשונות, וראש לכל הלשונות, ומדברים בלשון הקודש בשמים? השיבו לו: קח שני תינוקות מיום שנולדו, ותן עליהם השגחה שלא ידברו עמם בשום לשון, אפילו בלשון הקודש, עד שבע שנים, כי אז באה הבינה לתינוק להבין כל הדברים משבע שנים ואילך. ותראה, שלא ידברו לסוף שבע שנים אלא בלשון הקודש. ועשה המלך כן, ולקח שני ילדים ישראלים ביום שנולדו, זכר ומל, וגם נקבה לקח, והושיבם בבית אפל ולא נתן להם לאכול ולשתות אלא הוא בעצמו, ולא דיבר עמהם כלום, כפי ציווי החכמים, כי החכמים ציוו ליקח [מ]בני ישראל ולמול את הזכר, ולא דיבר המלך אפילו בלשון הקודש עם הילדים עד סוף שבע שנים. ולבסוף לקח אותם מהחדר, ודיבר עמהם בלשון הקודש, והשיבו לו הילדים, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, בלשון הקודש, ולא הבינו שום לשון לעז. ואמר לי מורי, שדווקא עד שבע שנים, כי אז הספירה ‘בינה’ שולטת על האדם.

עוד לקח המלך שני ילדים ערלים ולא ישראלים, ולא מל את הזכר, והושיבם, ולא יכול הזכר לדבר כלום, אלא היה מרמז כאילם עד שלמדו אותו לדבר, והנקבה דיברה בלשון הקודש. ומי שיש לו מוח בקדקדו, יבין הדבר על פי שכלו, כי הקב”ה נתן לאדם מעלה עליונה מבהמות וחיות כח המדבר, ואפילו [אם] מיום הולדו הוא יושב סגור במחשכים ונפרד מבני אדם, כח המדבר אין נפרד מאיתו. ומה שלא יכול הילד הערל לדבר, נס היה, משום שלא היה נימול.

… אמנם מדברי ר’ אהרן ברכיה ממודינא (איטליה, נפטר שצט) משמע, שאפילו ,ילדים שאינם מבני עמנו‘, וכנראה גם לא נמולים, ידעו לשון הקודש במלאות ימי בידודם:

… שלהיות כי הטביע הטבע מילה זו בפי התינוקות כנדרש – גם הילדים שאינם מבני עמנו – תחילת דיבורם ‘יאכו’, כנזכר. וכבר נודע ממעשה אשר אירע, כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא א’לקים – בגימטריא הטבע – הטביע כן בעולמו, בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם.

… לשיטת בעל ‘הג”ה דר”ע’ ור’ אהרן ברכיה ממודינא, ש”ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש”, היו שרצו למצוא אסמכתא מהנאמר בפרקי דר’ אליעזר:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן. הנסיון הראשון: כשנולד אברהם, בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו, ונחבא בבית הרן שלש עשרה שנה [ולא ראה] השמש ולא הירח, ולאחר שלש עשרה שנה יצא מבית הרן מדבר בלשון הקודש, ומאס באלילים ומשקץ את הפסילים.1

R. Stal cites (and analyzes) a number of other sources for this idea, including the brief remark of Rav Ya’akov Emden that we have mentioned in our previous post (which he notes is somewhat equivocal as to Rav Emden’s personal acceptance of the claim), and the argument we have seen between R. Zerahiah b. She’altiel Hen and R. Hillel of Verona. We close this post with one of the sources he brings, Ibn Ezra’s dismissal of the idea as nonsense [although he is actually referring to a similar legend about Aramaic, his argument clearly applies equally to the Hebrew version]:

והנה אחפש בתחלה איזו הלשון ראשה לכל הלשונות. רבים אמרו כי לשון ארמית קדמונית, וככה תולדות כל אדם לדבר בה בלי מלמד, ואם יושם הנולד במדבר אין אדם בו רק מניקת אלמת שתניקהו אז ידבר לשון ארמית, כי בעבור שמלמד היונק לשון נכרי’ תשכיחהו לשון התולדה,

ואלה דברי תוהו, כי הדבר שהוא במקרה לא ישכח התולדת שהוא בשורה,2

  1. סודי חומש ושאר – מתלמידי ר’ יהודה החסיד, עמודים קצו-רב []
  2. שפה ברורה (פיורדא תקצ”ט), עמוד ב. – קשר []