Thanksgiving Day, Thanksgiving Days, and The Ten Branched Menorah

My weekly parashah lectures and halachah column for this past פרשת צו discussed the establishment of days of thanksgiving, as well as other rituals of thanksgiving. One fascinating practice that I discussed in the lectures is the custom of some Syrian Jews, of Sephardic extraction, to kindle an extra light on each night of חנוכה. Here is R. Haim Sabato’s explanation of the story behind the custom:

[S]he brought out an ancient lamp, many years old, inherited from his fathers and his fathers’ fathers, men of the Spanish exile. It was old and damaged and could not hold oil, or be used for any ritual purpose. He saw that engraved on it was the name Sapporta and the picture of a ship. They went and showed it to the foreign trader, and when he saw it he was overjoyed and offered a generous price for it, enough to keep the sage solvent for months.

And what was special about it? It was made to accord with a custom maintained by many of the people of Aleppo, that rather than light one candle, they lit two, thus on the first day of Hanukkah three candles were lit instead of the more usual two, up to the eighth and last day, when ten candles were lit.

This custom has been vouched for by my father, who saw his late father following the practice, and to this very day, in the Aram Zova community of New York, I have seen many doing this and not knowing why. I have heard it said that this tradition was instituted by exiles from Spain, who arrived in Aleppo at Hanukkah time and were saved from shipwreck by a miracle, and added an extra candle in memory of the miracle. So this ancient menorah belonging to Hacham Sapporta was designed to hold ten candles, and few of its type remained in the world. It was for this reason that the man was so delighted to have it and was prepared to pay so much for it. And he too did not lose on the deal, as it was eventually bought from him by the Louvre, for a substantial sum.1

When I read this some years ago, I was unsure as to whether this was fact or fiction. It is from Aleppo Tales, a novel, but Sabato’s writing is always remarkably meticulous and exhibits a marvelous verisimilitude. I consulted a Sephardic friend, who assured me that this was indeed an actual custom among some Syrians.

It turns out that the custom itself is documented, although I am not aware of a documented source for the reason Sabato gives and the legend he recounts. R. Avraham Adas, in דרך אר”ץ – מנהגי ארם צובה mentions two other explanations (as well as noting that Libyan Jews also have a similar custom, and that contemporary Aleppan custom varies):

בימי החנוכה נוהגים ק”ק ספרדים להדליק נר נוסף בכל לילה, דהיינו בליל ראשון מדליקים שלשה נרות – אחד למצות חנוכה שני נרות שמשים; וכן בכל לילה מדליקין שני נרות שמשים, פרט לנרות החובה, …

וטעם למנהג זה – שמעתי מהרב יצחק טוויל שליט”א, כי בני ספרד היו אנשים מכובדים ורמי מעלה, ובכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, וכם כן בחנוכה לא היה היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד – משום כך הדליקו שני שמשים; וממילא בכל לילה מוסיפים נר, ולכן המשיכו בכל הלילות להדליק שני שמשים [על פי השמועה];

ועוד טעם הוסיף מדעתו, והוא שחוששים משום “זוגות” – על פי הגמרא במסכת פסחים [דף קי.], ולכן הדליקו בלילה הראשונה בסך הכל שלשה נרות, [והעיקר שלא להתחיל בזוגות; אך אין חשש במה שמדליקים בליל ב’ ארבעה נרות, שהם שתי זוגות] – עד כאן מדברי הרב יצחק טוויל הנ”ל.

ועיין בספר היכל עבודת השם [חלק שני עמוד ש”ה] שכתב שגם יהודי לוב נוהגים להדליק שני שמשים – [בבית הכנסת].

ולענין מנהג חלב היום – יש מדליקים שני שמשים כנ”ל, ויש המדליקים שמש אחד בלבד, – הרב יעקב עטייה שליט”א, ור’ חיים דאיה נ”י – [היום, כידוע התמזגו הקהילות – ואין “ק”ק ספרדים” לחוד).2

There is a custom observed by some Jews with roots in Aleppo to light an extra candle each night of Hanukah. This means that on the first night they light three candles – one for the Misva, and two to serve as the “Shamosh” – on the second night they light four, and so on. This practice is mentioned in the work “Derech Eretz,” which documents the customs of the Aleppo the Jewish community (listen to audio recording for precise citation). The author writes that this custom was observed specifically by the “Kahal Kadosh Sepharadim” – the community of Jews that observed the practices of the Jews of Spain. It appears that there was a particular segment of the Aleppo community that made a point of following the customs of the old Jewish community of Spain, and it was this segment which had the custom of lighting the extra candle.

The author of “Derech Eretz” mentions two possible reasons for this custom, in the name of Rabbi Yishak Tawil. One possibility is that the members of the “Kahal Kadosh Sepharadim” were wealthy and would always have two candles lit in their homes at night for illumination. (We have to remember that we are speaking of a time many centuries ago, before electricity, when not everyone had the means to properly illuminate their homes.) Therefore, the two candles lit the first night for Hanukah would not be recognizable as Hanukah candles, and so they decided to add a third candle to make it clear that the candles were lit for the Misva of Hanukah candles. And once they lit an extra candle the first night, they added an extra candle each subsequent night, as well. Another reason mentioned by Rabbi Tawil is that the members of this community were concerned about “Zugot” – dong things in pairs – a concept which the Gemara discusses in Masechet Pesahim, and which is based on the concern that this could pose danger. (Apparently, they were not concerned about having four, six or eight candles, but only two candles.) The custom therefore developed to add an extra candle the first night, and once this was done they added a candle each subsequent night.

My column:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, various other halachically sanctioned ceremonies of thanksgiving to Hashem for salvation and deliverance from catastrophe remain. One of these is the establishment by individuals or communities of local “Purims” (i.e., “Thanksgiving Days”) – days of celebration and expression of gratitude to Hashem in commemoration of particular incidents of His miraculous salvation from some grave danger.

R. Moshe Alashkar (Shut. Maharam Alashkar #49) endorsed the solemn enactment of the residents of a certain city and their beis din establishing “for them and for their descendants and for all who followed them, in perpetuity” the date of 11 Teves to be “like the day of Purim in all respects”, to publicize a “great miracle” that they had experienced on that day. Although R. Hezekiah da Silva (Pri Chadash OC #496 Dinei Minhagei Isur #14) dissents and rules that subsequent to the destruction of the [Second] temple, the institution of a new holiday is not binding, the halachic consensus apparently follows the view of R. Moshe Alashkar (see Magen Avraham siman 686 s.k. 5). The Chasam Sofer (Shut. OC #191) mentions a permanent “day of rejoicing” on 20 Adar established by the community of Frankfurt am Main in response to a miracle that had occurred there. He reports that he saw that his great teacher R. Nathan Adler, who had been born there, observed the day, and relates that he, too, observed it, even though he was [at the time of writing] living far from Frankfurt.

R. Avraham Danzig (at the very end of Chayei Adam) relates that he personally had established the date of 16 Kislev for his family as a day of commemoration and celebration of their having all survived a terrible (gun)powder conflagration that had claimed thirty one lives in their neighborhood.

R. Ovadia Hedaya (Shut. Yaskil Avdi 7:OC:44-12) ruled that immigrants to Israel from Tripoli, who had previously observed no fewer than three local Purims, must continue to observe them in Israel.

My lectures, along with accompanying handout, are available at the Internet Archive.

Update: My weekly halachah column of two years ago also covered some of the same ground:

Parashas Tzav discusses the thanksgiving-offering (korban todah). Although the sacrificial rites are unfortunately today in a state of desuetude, a formal halachic obligation to acknowledge Hashem’s salvation remains in the form of the “bestowal blessing” (birchas hagomel), recited upon surviving a dangerous situation. R. Asher (Piskei Ha’Rosh Berachos 9:3) explains that this blessing was instituted in place of the thanksgiving-offering. R. Avraham Danzig recommends that one should additionally set aside money equal in value to one of the types of animals brought as a thanksgiving-offering and disburse it as charity to students of Torah, as well as recite the Biblical passage of the thanksgiving-offering followed by a detailed explication he provides of its laws and procedures. He relates that he, himself, did so following a terrible gunpowder fire in which he and his family suffered severe property damage and personal injury, but fortunately all survived (Chayei Adam, Seder Amiras Korban Todah at the conclusion of the work’s first section, and cf. Hilchos Megillah 155:41).

The Talmud (Berachos 54b) declares that “Four are required to give thanks: seafarers, desert travelers, one who was sick and became healed, and one who was confined in prison and left.” The exact definitions of these categories, their applications to scenarios of modern life and the basic question of whether the listed situations are the only ones requiring the blessing, or are merely commonly arising ones, from which we generalize to any situation involving serious danger, are subject to considerable dispute. In practice, the two most common experiences upon which the blessing is recited are airplane trips and illness (or childbirth).

  1. Haim Sabato, Aleppo Tales, pp. 61-62. []
  2. דרך ארץ (עדס: בני ברק ה’תש”נ), סדר הדלקת נרות חנוכה אות א’ עמודים קמג-מד []

“ירושלים עוד כך וכך קילומטר”

During her turn in Beit Avi Chai’s series החוט המחבר, the always wonderful Etti Ankri introduces her beautiful interpretation of Rihal’s poem of yearning for ירושלים and ארץ ישראל,‎ יפה נוף, with a brief biographical discussion of Rihal and his magnum opus, the Kuzari, followed by a charming personal, introspective anecdote [YouTube, YouTube]:

רבי יהודה הלוי חי כלפני ו’ שנה, והוא כתב את ספר הכוזרי, בין יתר היצירות שלו, ספר הכוזרי מספר על מלך הכוזרים שחלם חלום, בחלום אומרים לו, כוונותיך רצויות אבל מעשיך לא. חלום הזה היה חוזר ונשנה שלש פעמים. מלך הכוזרים באמת רוצה לדעת את האמת, והוא הולך ומחפש אותה, ומזמין אליו כל מיני גדולי דורו, מכל העמים, ומבקש מהם שיספרו לו על האמונה שלהם, והוא מחפש מי מהאמונות תגרום לו לרצות לשנות את מהלכה ודרכו.

במשך כל הספר רבי יהודה הלוי מתאר את השיחה שלו עם מלך הכוזרים. מלך הכוזרים שואל אותו על העולם היהודי, והוא עונה לו, פרט אחר פרט, על האיש היהודי החסיד, מרגע שהוא קם בבוקר, עד שהוא הולך לישון, למה כל דבר הוא עושה, ואיך זה קשור לכלל ישראל, ואיך כל מיני דברים, שעוברים עליהם ככה, יש מחשבה מאחוריהם.

באיזהו שלב, אומר לו מלך הכוזרים:

אתה מדבר איתי על ירושלים, אתה אומר לי שהלב היהודי מחובר לירושלים, ואתה אומר לי שמי שגבו לירושלים, בעצם גבו אל עצמו. אז מה אתה עושה כאן, כל כך רחוק מירושלים? למה אתה לא שם?

ורבי יהודה הלוי מבין שבכל שהוא מסיים לכתוב את הספר, כך הוא כורך את הסיפור של עצמו, והוא חייב להיות נאמן למה שהוא מאמין בו, הוא חייב לעזוב את ספרד, ולנסוע לארץ הקודש.

והוא עוזב, והוא נוסע (לספרד) [לארץ הקודש], ולירושלים, ועדויות מספרות ש – שלא בטוח הגיע, זאת אומרת שאף אחד לא יודע איפוא הציון שלו, ולא יודעים, אבל יש שמועות שאומרות שנרצח בירושלים על ידי ערבים, ויש שמועות שאומרות שאפילו לא הגיע.

Bonus points to Ms. Ankri for acknowledging that the dénouement of Rihal’s final journey to Erez Yisrael is shrouded in obscurity, and that in addition to the romantic tale of his being trampled to death by an Arab horseman as he finally reached Yerushalayim and ecstatically fell to the ground and embraced it, we also have the rather more prosaic version that he died en route and never reached his destination.

She then proceeds to recount how she once found herself in a car stuck in traffic en route to Yerushalayim, hot, bored and weary, when a mundane road sign prompted a dramatic change in perspective:

זהו, ויום אחד מצאתי את עצמי נוסעת באוטו, היה חם, ?? בפקק, וככה הייתי משועממת קצת ועייפה, והרמתי את העיניים וראיתי שלט שכתוב עליו “ירושלים עוד כך וכך קילומטר”, ועלתה מחשבה בלבי, את ככה יושבת לך באוטו, והורשה לעצמך להיות משועממת {בתוך המובן מאליו}, כמה רבי יהודה הלוי היה מוכן להתחלף אתך רק כדי להיות משועמם בארץ הקודש, ולעמוד כך וכך קילומטר בפני ירושלים …

[שרה] יפה נוף …

From the same performance: מזמור לדודYouTube; יציאת מצריםBeit Avi Chai, YouTube. Another live performance of יפה נוףYouTube.

More Spontaneous Hebrew (and Other Languages)

[A follow-up to this post.]

Mississippi Fred MacDowell notes that versions of our legend are found in Herodotus:

Now the Egyptians, before the reign of their king Psammetichus, believed themselves to be the most ancient of mankind. Since Psammetichus, however, made an attempt to discover who were actually the primitive race, they have been of opinion that while they surpass all other nations, the Phrygians surpass them in antiquity. This king, finding it impossible to make out by dint of inquiry what men were the most ancient, contrived the following method of discovery:- He took two children of the common sort, and gave them over to a herdsman to bring up at his folds, strictly charging him to let no one utter a word in their presence, but to keep them in a sequestered cottage, and from time to time introduce goats to their apartment, see that they got their fill of milk, and in all other respects look after them. His object herein was to know, after the indistinct babblings of infancy were over, what word they would first articulate. It happened as he had anticipated. The herdsman obeyed his orders for two years, and at the end of that time, on his one day opening the door of their room and going in, the children both ran up to him with outstretched arms, and distinctly said “Becos.” When this first happened the herdsman took no notice; but afterwards when he observed, on coming often to see after them, that the word was constantly in their mouths, he informed his lord, and by his command brought the children into his presence. Psammetichus then himself heard them say the word, upon which he proceeded to make inquiry what people there was who called anything “becos,” and hereupon he learnt that “becos” was the Phrygian name for bread. In consideration of this circumstance the Egyptians yielded their claims, and admitted the greater antiquity of the Phrygians.

That these were the real facts I learnt at Memphis from the priests of Vulcan. The Greeks, among other foolish tales, relate that Psammetichus had the children brought up by women whose tongues he had previously cut out; but the priests said their bringing up was such as I have stated above. I got much other information also from conversation with these priests while I was at Memphis, and I even went to Heliopolis and to Thebes, expressly to try whether the priests of those places would agree in their accounts with the priests at Memphis. The Heliopolitans have the reputation of being the best skilled in history of all the Egyptians. What they told me concerning their religion it is not my intention to repeat, except the names of their deities, which I believe all men know equally. If I relate anything else concerning these matters, it will only be when compelled to do so by the course of my narrative.

Eliezer Brodt brings to our attention a wonderful and remarkably erudite discussion of the legend in an appendix to his friend R. Yaakov Stal’s recently published סודי חומש ושאר – מתלמידי ר’ יהודה החסיד:

אמנם במקרים מסויימים, כשאין הוריו (או מישהו אחר) מלמדים את התינוק לדבר, ובנוסף לכך הוא מבודד מסביבה רגילה ואיננו שומע שפה כלשהי וממילא איננו יכול לחקותה, מתחיל התינוק לדבר מעצמו בתקופה מאוחרת ביותר – במלאות לו שבע שנים ובלשון הקודש!

כך נמסר בחיבור לא ידוע ששמו ‘הג”ה דרבינו עובדיה’ (נכתב, לכל המאוחר, בתחילת המאה החמישית לאלף הנוכחי):

‘את עם נועז לא תראה, עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה’ (ישעיה לג:יט). שמעתי ממורי, פעם אחת היה המלך בן הדד שואל לחכמי ישראל: במה אתם יודעים שלשון הקודש הוא מובחר הלשונות, וראש לכל הלשונות, ומדברים בלשון הקודש בשמים? השיבו לו: קח שני תינוקות מיום שנולדו, ותן עליהם השגחה שלא ידברו עמם בשום לשון, אפילו בלשון הקודש, עד שבע שנים, כי אז באה הבינה לתינוק להבין כל הדברים משבע שנים ואילך. ותראה, שלא ידברו לסוף שבע שנים אלא בלשון הקודש. ועשה המלך כן, ולקח שני ילדים ישראלים ביום שנולדו, זכר ומל, וגם נקבה לקח, והושיבם בבית אפל ולא נתן להם לאכול ולשתות אלא הוא בעצמו, ולא דיבר עמהם כלום, כפי ציווי החכמים, כי החכמים ציוו ליקח [מ]בני ישראל ולמול את הזכר, ולא דיבר המלך אפילו בלשון הקודש עם הילדים עד סוף שבע שנים. ולבסוף לקח אותם מהחדר, ודיבר עמהם בלשון הקודש, והשיבו לו הילדים, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, בלשון הקודש, ולא הבינו שום לשון לעז. ואמר לי מורי, שדווקא עד שבע שנים, כי אז הספירה ‘בינה’ שולטת על האדם.

עוד לקח המלך שני ילדים ערלים ולא ישראלים, ולא מל את הזכר, והושיבם, ולא יכול הזכר לדבר כלום, אלא היה מרמז כאילם עד שלמדו אותו לדבר, והנקבה דיברה בלשון הקודש. ומי שיש לו מוח בקדקדו, יבין הדבר על פי שכלו, כי הקב”ה נתן לאדם מעלה עליונה מבהמות וחיות כח המדבר, ואפילו [אם] מיום הולדו הוא יושב סגור במחשכים ונפרד מבני אדם, כח המדבר אין נפרד מאיתו. ומה שלא יכול הילד הערל לדבר, נס היה, משום שלא היה נימול.

… אמנם מדברי ר’ אהרן ברכיה ממודינא (איטליה, נפטר שצט) משמע, שאפילו ,ילדים שאינם מבני עמנו‘, וכנראה גם לא נמולים, ידעו לשון הקודש במלאות ימי בידודם:

… שלהיות כי הטביע הטבע מילה זו בפי התינוקות כנדרש – גם הילדים שאינם מבני עמנו – תחילת דיבורם ‘יאכו’, כנזכר. וכבר נודע ממעשה אשר אירע, כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא א’לקים – בגימטריא הטבע – הטביע כן בעולמו, בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם.

… לשיטת בעל ‘הג”ה דר”ע’ ור’ אהרן ברכיה ממודינא, ש”ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש”, היו שרצו למצוא אסמכתא מהנאמר בפרקי דר’ אליעזר:

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן. הנסיון הראשון: כשנולד אברהם, בקשו כל גדולי מלכות והקוסמים להרגו, ונחבא בבית הרן שלש עשרה שנה [ולא ראה] השמש ולא הירח, ולאחר שלש עשרה שנה יצא מבית הרן מדבר בלשון הקודש, ומאס באלילים ומשקץ את הפסילים.1

R. Stal cites (and analyzes) a number of other sources for this idea, including the brief remark of Rav Ya’akov Emden that we have mentioned in our previous post (which he notes is somewhat equivocal as to Rav Emden’s personal acceptance of the claim), and the argument we have seen between R. Zerahiah b. She’altiel Hen and R. Hillel of Verona. We close this post with one of the sources he brings, Ibn Ezra’s dismissal of the idea as nonsense [although he is actually referring to a similar legend about Aramaic, his argument clearly applies equally to the Hebrew version]:

והנה אחפש בתחלה איזו הלשון ראשה לכל הלשונות. רבים אמרו כי לשון ארמית קדמונית, וככה תולדות כל אדם לדבר בה בלי מלמד, ואם יושם הנולד במדבר אין אדם בו רק מניקת אלמת שתניקהו אז ידבר לשון ארמית, כי בעבור שמלמד היונק לשון נכרי’ תשכיחהו לשון התולדה,

ואלה דברי תוהו, כי הדבר שהוא במקרה לא ישכח התולדת שהוא בשורה,2

  1. סודי חומש ושאר – מתלמידי ר’ יהודה החסיד, עמודים קצו-רב []
  2. שפה ברורה (פיורדא תקצ”ט), עמוד ב. – קשר []