Are All His Ways Judgment?

The 5 Towns Jewish Times reported a question recently posed to Rav Chaim Kanievsky regarding whether Jews in Miami should obey evacuation orders ahead of Hurricane Irma, followed by his characteristically terse and rather oracular answer:

BREAKING VIDEO: Hagaon HaRav Chaim Kanievsky Tells Miami Residents To Leave Their Homes! ‘Sakanah!’

Hurricane Irma’s size and strength put the entire state of Florida on notice Tuesday, and residents and visitors prepared to leave in anticipation of catastrophic winds and floods that could reach the state by this weekend.

Throughout South Florida, officials readied evacuation orders and people raided store shelves, buying up water and other hurricane supplies. Long lines formed at gas stations and people pulled shutters out of storage and put up plywood to protect their homes and businesses.

Meanwhile, on Rechov Rashbam in Bnei Brak a question was posed as what residents of Miami should do. Should the residents stay or they should leave? Rav Chaim was explained about the recent storm in Texas, and the high number of deaths.

“There may be evacuation orders in Miami over Shabbos. Should they listen and leave, or should they stay?” – he was asked.

Rav Chaim responded with one word – “Sakanah!”

Watch the video below to see for yourself.

One might think that with such a brief (less than one minute) encounter, of which a video record is available, there would be little debate about what, exactly, was asked and answered, but one would be wrong. While the 5TJT describes R. Chaim’s response as “one word – “Sakanah!””, Matzav describes his answer as consisting of two words – “Chshash Sakana”:

“SAKANA”: R’ Chaim Kanievsky Asked About Evacuating Miami For Hurricane Irma (VIDEO)

Florida is hunkering down in preparation for Hurricane Irma, a record breaking Category 5 storm expected to make landfall in the next few days. Grocery shelves have been emptied, windows are being shuttered and emergency services are readying themselves for all possible scenarios.

In the Jewish community, another form of preparation is being taken into account. After Gov. Abbott of Texas was criticized for not calling for an evacuation before Hurricane Harvey, Florida’s Governor Rick Scott has warned that an evacuation order may be declared for parts of Florida in the next few days.

The question arose about how to deal with an order to flee that is issued on Shabbos.

The shayla made its way across the Atlantic Ocean, landing in Bnei Brak to be answered by the Godol Hador, R’ Chaim Kanievsky shlit”a. After listening to the halachic query, R’ Chaim was unequivocal. “Chshash Sakana,” he declared, with all its halachic ramifications.

Watch the video below to see the question being posed to R’ Chaim followed by his succinct answer:

Even more significantly, the JTA’s version of the episode (picked up by The Times of Israel – and Breitbart) goes so far as to claim that R. Chaim ruled that the danger of the storm justified violation of the laws of Shabbas:

Jews may travel on Shabbat to escape Hurricane Irma, haredi rabbi says

An influential Ashkenazi rabbi in Israel said Jews may travel on Shabbat to escape Hurricane Irma, a Category 4 storm that is expected to hit Florida over the weekend.

But some Jews in flood-prone areas are determined to ride out the storm, another rabbi said.

Rabbi Chaim Kanievsky, who receives thousands of followers annually at his home in Bnei Brak from haredi Orthodox communities around the world, issued the call in an interview with a follower. One of his aides filmed and posted his response online Wednesday.

Kanievsky’s ruling came as people in parts of three Florida counties faced mandatory evacuation orders Thursday and officials in two other counties issued voluntary orders to leave in advance of Irma.

The storm could create one of the largest mass exoduses in U.S. history as additional evacuations are announced. Orthodox Jewish law permits the violation of Shabbat, the Jewish day of rest, only in life-threatening or otherwise severe emergencies. …

[See the debate in the comments to the Matzav article over whether R. Chaim actually endorsed evacuation on Shabbas.]

R. Natan Slifkin is skeptical of the meaningfulness of the exchange between R. Chaim and his interlocuters:

Rav Chaim Kanievsky is 89 years old. He has spent virtually his whole life insulated from the outside world. He is a selfless person who has dedicated his entire life to the study of Torah (apart from a very brief period during the War of Independence when he served on guard duty). Many people, following the contemporary charedi notion of Daas Torah (in which the less a person knows about the world, the purer is his wisdom), believe that this makes him uniquely suited to give guidance.

But it goes even further. People consider even a word of blessing from him to be guidance. …

Last week there was another example of this, and it’s on video for everyone to see. Someone went to Rav Chaim and told him that there is a deadly storm headed for Miami, of a kind that has killed many people. They asked: Should people flee? And he replied: Sakanah! (“There’s a danger!”). And that was the end of the conversation.

This brief interaction is viewed very differently by different people. Some people genuinely see it as a demonstration of Divine Daas Torah. “Rav Chaim Kanievsky has ordered people to evacuate Miami!” Others see it as a tragic example of nothingness. He was told that there is a life-threatening danger, so he said that it’s dangerous. You can get the same answer from a five-year-old. …

But whatever one may think of the value of this particular interaction, it should be noted that there is strong precedent for consulting דעת תורה about the religious legitimacy of fleeing from natural disasters – see our previous citation of two classic responsa by prominent fifteenth century Rabbinic leaders – Maharil and Rashbash – in response to queries about the propriety of fleeing from outbreaks of plague.

As noted there, both responsa adduce the following bizarre aggadic passage as proof that “sometimes the messenger errs” – in other words, the argument for passiveness and submission to the Divine will fails since not everything that occurs is actually in accordance with the Divine plan; some tragedies are basically just unfortunate bureaucratic errors!

רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי (משלי יג) ויש נספה בלא משפט אמר מי איכא דאזיל בלא זמניה אין כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך אמר ליה אי הכי אהדרה אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא אלא היכי יכלת לה הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט א”ל והכתיב (קוהלת א) דור הולך ודור בא אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה והויא חלופיה1

When Rav Yosef reached this verse, he cried: “But there are those swept away without justice” (Proverbs 13:23). He said: Is there one who goes before his time and dies for no reason? The Gemara answers: Yes, like this incident of Rav Beivai bar Abaye, who would be frequented by the company of the Angel of Death and would see how people died at the hands of this angel. The Angel of Death said to his agent: Go and bring me, i.e., kill, Miriam the raiser, i.e., braider, of women’s hair. He went, but instead brought him Miriam, the raiser of babies.

The Angel of Death said to him: I told you to bring Miriam, the raiser of women’s hair. His agent said to him: If so, return her to life. He said to him: Since you have already brought her, let her be counted toward the number of deceased people. Apparently, this woman died unintentionally.

Rav Beivai asked the agent: But as her time to die had not yet arrived, how were you able to kill her? The agent responded that he had the opportunity, as she was holding a shovel in her hand and with it she was lighting and sweeping the oven. She took the fire and set it on her foot; she was scalded and her luck suffered, which gave me the opportunity, and I brought her.

Rav Beivai bar Abaye said to the Angel of Death: Do you have the right to act in this manner, to take someone before his time? The Angel of Death said to him: And is it not written: “But there are those swept away without justice” (Proverbs 13:23)? Rav Beivai said to him: And isn’t it written: “One generation passes away, and another generation comes” (Ecclesiastes 1:4), which indicates that there is a predetermined amount of time for the life of every generation.

He said to him: I shepherd them, not releasing them until the years of the generation are completed, and then I pass them on to the angel Duma who oversees the souls of the dead. Rav Beivai said to him: Ultimately, what do you do with his extra years, those taken away from this individual? The Angel of Death said to him: If there is a Torah scholar who disregards his personal matters, i.e., who overlooks the insults of those who wrong him, I add those years to him and he becomes the deceased’s replacement for that time.2

This possibility of erring messengers is invoked by halachic authorities in another context. As discussed below, there is considerable debate over the theological correctness of the liturgical phrase “לוקח נפשות במשפט”, and various aharonim grapple with the implication of the above aggadah that not all deaths are necessarily just:

חדושי אנשי שם

ק”ל דהא כתיב יש נספה בלא משפט וכעובדא דרב ביבי בפרק קמא דחגיגה ואנו אומרים אותו על המדה התמידית ומדאורייתא שהוא לוקח נפשות במשפט ואם לפעמים על המעט יש נספה בלא משפט אין ראוי מפני זה להמנע מלאומרו כי המקרה אינו תמידי ולא מדאורייתא:3

מכתם לדוד

ואיכא למידק דאמאי לא קאמר דטעמא הוי משום דאמרינן בפ”ק דחגיגה יש נספה בלא משפט וכו’ יעו”ש ולהכי לא מצינן למימר לוקח נפשות במשפט ואמאי אייתי מההיא דמסכת שבת דאינה מימרא מוסכמת וי”ל דמהתם אין ראיה כלל דמלאך המות הוא דעבד הכי ולאו שהקב”ה אמר לו להמיתו כמעשה הנזכר שם משא”כ ההיא דשבת משמע שהקב”ה מרשהו להמיתו הגם דאין בו חטא ואיך מצינן למימר לוקח נפשות במשפט והר”ר יונה והרא”ש ז”ל כתבו שאין למוחקו יעו”ש. ומרן ז”ל בשו”ע או”ח סי’ קפ”ט ויו”ד סי’ שע”ט נראה שלא הכריע לא כהרי”ף והרמב”ם ולא כהר”י והרא”ש אמנם רמ”א ז”ל התם סי’ שע”ט כתבו אמנם כתב ג”כ כי כל דרכיו משפט והוא טעם נכון ודוק. שוב ראיתי להרב פר”ח ז”ל שהביא ראיה מההיא דפ”ק דחגיגה ולענ”ד אין ראיה כמ”ש.4

משרת משה (עטייה)

ולענ”ד יש להביא עוד סעד לסברת בה”ג ודעמיה מדאמר בפ”ק דחגיגה בדף ד’ ע”ב ויש נספה בלא משפט ואייתו עובדא דמרים מגדלא שער נשייא וכו’ ופירש”י ז”ל דיש כלה ואין עון בידו ולא היה משפט לספות עיי”ש וא”כ אפוא כיון דאשכחן מקרא מלא דיבר הכתוב דיש נספה בלא משפט וזימנין שכיח דאזיל בלא זימניה ובלי עון ונקנה בחליפין א”כ היאך נאמר לוקח נפשות במשפט.
ואגב הוקשה לי בסוגייא דשבת דאמאי לא פריך על ר’ אמי דאמר אין מיתה בלא חטא מהאי קרא דיש נספה בלא משפט והאי עובדא דמרים שהיתה מזמן בית שני ומשו”ה סיפר לו לר’ ביבי מה שאירע כבר כמ”ש התוס’ בד”ה הוה שכיח גבי מלאך המות וכו’ עיי”ש והש”ס בהסכמה עלו ופירשו להאי קרא כי האי עובדא ואמרו אין כי הא דר’ ביבי וכו’ וא”כ במה כוחו דר’ אמי לומר אין מיתה בלא חטא. ואין לומר דס”ל לר’ אמי בפי’ האי קרא כמ”ש רש”י ז”ל בפי’ משלי בסי’ י”ד עיי”ש חדא דמה לנו בפי’ רש”י כיון דהש”ס פי’ איפכא ורש”י בתחילה פי’ הפשט ואח”כ איהו גופיה סיים דרבותינו פירשו במס’ חגיגה וכו’ עיי”ש. ובמ”ש אנן בעניותין בקונטרס זכות אבות בפ”ב משנה ח’ בס”ד. ועוד דאף את”ל דפליג עלה ומפרש האי קרא בגוונא אחריתי מה יתרץ בהאי עובדא דסוף סוף אשכחן דיש נספה בלא חטא ולא מטא זימניה וגם דאם איתא הו”ל למסדר הש”ס להודיענו האי פלוגתא בפי’ האי קרא ולימא דלפום שיטה זו אזלא לה לעלמא האי בכיה דר’ יוסף דהוה בכי כי מטי להאי קרא על דאיכא אינש דאזיל בלא זימניה אלא לאו דמוכח דהש”ס תפס במושלם בפי’ האי קרא הכי ורב יוסף מדקא בכי משמע שהבין הקרא הכי ואייתו עלה בש”ס לומר היכי דמי ור’ ביבי ג”כ כד בעי מיניה דמלאך המות אית לכו רשותא למיעבד הכי השיבו ולא כתיב ויש נספה בלא משפט וגם מן השמים יוכיחו מדשתקו ולא א”ל ולא מידי משמע דהסכימו להאי עובדא דמלאך המות והפסוק עצמו העיד דיכול להיות כהאי גונא והוא מוסכם והדרא עלן דאמאי לא פריך אליבא דר’ אמי מהאי מילתא ולכאורה צריך יישוב. …5

My weekly column for this past פרשת האזינו:

Parashas Haazinu (32:4) contains the declaration: “The Rock! – perfect is His work, for all His paths are justice; a G-d of faith without iniquity, righteous and fair is He.”

This conviction of the universality of Hashem’s justice is expressed in (some versions of) the language added to the Blessing after Meals (birkas ha’mazon) in the home of a mourner. Our text of the Talmud (Berachos 46b) includes the phrases “[He] takes souls with justice … for all His paths are justice”. There is a Geonic-Sephardic tradition, however, that deletes these references to justice, since the Talmud elsewhere (Shabbas 55a-b) records a debate over the proposition that “there is no death without error [cheit] and there is no suffering without iniquity [avon]” and apparently concludes by endorsing the opposing view that “there is death without error and there is suffering without iniquity” (Halachos Gedolos cited by Tosafos Berachos ibid.; Rif and Rambam as understood by Beis Yosef OC end of siman 189; Beis Yosef himself). The Ashkenazic tradition, on the other hand, defends our text, arguing that despite the Talmudic conclusion that “there is death without error”, it nevertheless remains the case that “all His paths are justice”, “and He knows why He does so” (Rabbeinu Yonah to Berachos ibid.; Tosafos ibid.; Rema YD 379:1). Furthermore, the Meiri insists that despite the apparent conclusion of the Talmudic discussion, the theologically normative view is nevertheless that “there is no death without error and there is no suffering without iniquity” (and cf. Abudraham, Hilchos Berachos, Shaar 9).

An additional objection to the phrase “[He] takes souls with justice” is based on the text of Proverbs (13:23) “and some are consumed without justice”. The Talmud (Chagigah 4b-5a) understands this to mean that lives are sometimes ended unjustly. In support of this theologically provocative stance, the Talmud cites a remarkable anecdote of the underling of the Angel of Death confusing his master’s description of his target and taking the life of the wrong woman by mistake (cf. Mishras Moshe and Michtam Le’David to Rambam Hilchos Berachos 2:8)! Some explain that justice is the norm, and its absence a rare aberration, and we may therefore declare that “[He] takes souls with justice” since this is generally the case (Chidushei Anshei Shem, Berachos ibid.).

My weekly parashah lecture, on the same topic, is available at the Internet Archive.

  1. חגיגה ד:-ה []
  2. The William Davidson Talmud ibid. []
  3. חדושי אנשי שם על הרי”ף ברכות לד: בדפי הרי”ף []
  4. מכתם לדוד ברכות ב:ח []
  5. משרת משה (עטייה) הלכות ברכות ב:ח []

Exploring and Colonizing The Final Frontier

For my friend Dr. Jeremy Schnittman (obviously.)

Is the Torah positive, neutral or negative toward the exploration and colonization of outer space?
R. (Dr.) Nahum Eliezer Rabinovitch, in a brief analysis published in 5762 [1962], at the height of the space race and the Cold War, deems such exploration innocent at least when engaged in in the spirit of the Americans, as opposed to that of the Godless Commies (“the Reds”):

ציר בקונגרס שאל מאת רב אחד אם על פי תוה”ק מותר להפליג לירח ולשאר כוכבי לכת ולהושיב שם בני אדם אם אפשר?
אף שהאחראיים לנסויים אלה אינם נשמעים לדעת תורה, מכל מקום אין להושיב פני השואל ריקם. בסנהדרין דף קט.: אמר רבי ירמיה בר אלעזר, נחלקו לג’ כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם וכו’ תניא ר’ נתן אומר, כולם לשם עכו”ם נתכוונו. הרי שלולא לשם עכו”ם לא היה בידי כתה זו שום חטא לכאורה. כן משמע גם מן המקרא ישעיה יד:יג-טו, חטאו של נבוכדנאצר שאמר אעלה ממעל לכוכבי קל וכו’ היה משום שנתכוון אדמה לעליון, ועיין פסחים דף צד. ביתר ביאור.
ועיין בחגיגה דף יא:, ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ובמהרש”א שם דף י”ג ד”ה במופלא בא”ד “אך במה שהרשית התבונן – אמר התבונן לשון צווי כמ”ש החוקרים דיש לאדם לחקור על מציאותו מתוך הברואים שבעולם”.
לכאורה נראה מכל הנ”ל שאין לחשוב חטא מה שמשתדלים האמריקאים להגיע לירח מאחר שאין מתגאים בזה על ד’ ר”ל כמו שהאדומים באמת עושים.1

Several years later, R. Menachem Kasher, inspired by the small step for [a] man (“a great and historic event in our world”),2 composed his classic האדם על הירח, in which he discusses our question. He is somewhat more ambivalent, arguing that space travel may be prohibited due to the danger involved, and that colonization may be additionally prohibited due to an inference from the Biblical text that G-d has limited man’s habitation to the terrestrial region, and implicitly forbidden him to settle elsewhere. He suggests, however, that this in turn may be determined by the congeniality or hostility of extraterrestrial regions for human habitation: “humans are prohibited from residing anywhere other than the earth, until such time arrives – if we believe that a time may eventually arrive – that the matter will no longer be dangerous”:

אמנם מצינו קטע בהגניזה מדרש חז”ל או פירוש רב סעדיה גאון .. וז”ל:

פרו ורבו ומלאו את הארץ. ללמדך שבני אדם אסור לשכון אלא בארץ ע”כ,

בגנז”ש ח”א (דף 10) משער שזה מפירוש רס”ג. והוא מפרש שהכוונה בדרש הזה בהדגשה “הארץ” דווקא ולא המים, …
ולפי זה יש לומר שיש איסור לעלות על הלבנה משום שאסור לאדם לסכן נפשו, אבל מקרא ומלאו את הארץ אין ראיה, כי יש לומר שרק “לשכון”, היינו לדור במקום כזה, אבל לעלות ולחזור אין ראיה.
ואין זה דומה לאלו שנסעו לחפש מדינות ארצות הברית שאז היתה גם כן בגדר סכנה. משום שזה הי’ נכלל בצווי השם מלאו את הארץ וכבשוה, והרבה אלפים שנה עברו עד שבני אדם גילו החלק השני של הארץ.
ורעיון זה בפסוק ומלאו את הארץ מבואר בבראשית זוטא, לרבי שמואל בר’ נסים מסנות (בראשית ט:א):

ומלאו את הארץ שיהפרו (נראה שצ”ל “שייפרו”) בארץ ושישרצו וירבו בה, עד שתמצא כל הארץ מלאה מהם מפה ומפה. לפיכך כעס הב”ה כשבנו המגדל, שלא היה בדעתם לעמוד אלא במקום אחד כדכתיב (בראשית יא:ד) פן נפוץ, והב”ה גזר עליהם, שימלאו את הארץ וייקבעו יישובם בכל העולם, לפיכך לא נתקיימה עצתם דכתיב (שם ח): ויפץ ד’ אותם, ע”כ.

אבל על הלבנה שאין באופן טבעי אויר לנשימה בשביל חיי האדם זה מראה שאין זה מקום בשביל האדם לשכון שם, והוא בכלל הנ”ל שבני אדם אסור לשכון אלא בארץ, עד שיגיע זמן אם נאמין שיגיע פעם זמן שהדבר יצא מכלל סכנה.
וכל זה אנו דנים מצד עצם העלאת אדם על הירח, אבל כמובן יש לדון גם מבחינה אחרת, שכן, על ידי העלאה זו האדם מבטל מעצמו קיום דיני התורה, שאי אפשר לקיימם על הירח במצבנו היום.3

R. Nosson Slifkin (as he was known at the time he published this essay) also emphasizes the invidious distinction between the attitudes of the Americans and the Soviets with regard to space exploration:

Another ancient need that will perhaps be assisted by the ISS is the need to obey the instruction “Be fruitful and multiply, fill the land and conquer it” (Genesis 1:28). Man is supposed to break new frontiers and expand ever further in God’s universe. After all, “He did not create it for nothing; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18). Nor should voyaging into the heavens be seen as treading on God’s turf. There are heavens and there are Heavens. God does not reside in outer space (at least, no more and no less than He resides here on earth).

Outer space is a wonderful place for man to explore. And who knows, we may even meet some interesting people there. Or other beings. Rabbi Yehudah ben Barzilei of Barcelona, a twelfth century authority on Jewish law and kabbalah, discussed the possibility of intelligent life on other planets in the universe. Encountering aliens would, of course, make for thrilling philosophical discussions.

However, amidst the marvel of the achievements of NASA and the ISS, a word of caution is in order. The episode of the Tower of Babel, when people said, “Come, let us build a city, and a tower, with its head in the heavens, and we shall make a name for ourselves” (Genesis 11:4) warns of the arrogance that can come together with rising into the heavens. The prophet Obadiah likewise warned of nations growing too arrogant. “Though you soar aloft like the eagle, and you set your nest among the stars, from there will I bring you down, says the Lord” (Obadiah 1:4).

On August 7, 1961, Major Gherman Titov became the second Soviet cosmonaut to orbit the Earth. Upon returning, he triumphantly announced that he hadn’t seen God in the heavens. At the time, someone quipped, “Had he stepped out of his space-suit, he would have!” But pride comes before a fall, and Russia lost the space race.

The United States was simultaneously boasting of its own plans to beat the Russians and assert the pre-eminence of America. But in January 1967 it, too, was humbled, when Apollo 1 tragically caught fire on the launch pad, causing the death of three astronauts. Still, when the Apollo 8 spacecraft was sent for the first orbit of the moon, a different approach was presented. The astronauts, upon being the first people in history to see the earth from the heavens, did not mock that they could not see God. Instead, they delivered an altogether more humble message: “We are now approaching lunar sunrise, and for all the people back on Earth, the crew of Apollo 8 has a message that we would like to send to you: In the beginning, God created the heaven and the earth.” They continued to recite several verses from Genesis. Astronaut Gene Kranz related that he was overwhelmed by the beauty of the experience.

It is a remarkable example of poetic justice that the Russians, who scorned God, did not make it to the moon, while the Americans, who humbly recited the verses attesting to God’s creation of heaven and earth, landed safely on the moon in 1969. Yet that extraordinary accomplishment became in itself a potentially dangerous cause for undue pride. “Though you soar aloft like the eagle, and you set your nest among the stars…” prophesies Obadiah; when the Eagle landing craft touched down upon the moon, many people felt that man had truly become the master of the stars. But even from there, God brought man’s pride crashing down with the terrible Challenger disaster of 1986.

The International Space Station is a fabulous achievement of which we can justifiable feel proud. But that pride must always be accompanied by an appropriate sense of humility. “When I look at Your heavens, the work of Your fingers, the moon and the stars, which You have established; What is man, that You are mindful of him?” (Psalms 8:4-5). The ISS is a giant leap for mankind, but only a small step in the greater scale of things.

David Golinkin:

Two rabbis have discussed the theological aspects of space travel. Rabbi Freehof said that in Judaism, God is the God of the entire universe, and not just of “little earth and its people”. In the Birkhot Hashahar (early morning blessings) recited daily, we speak of God as Ribon Ha’olamim, master of worlds, in the plural.

We also recite Psalm 147:4 every day in the Pesukey D’zimra: “He numbers the stars and calls them each by name”. And in the Shabbat Torah service, we recite I Chronicles 29:11, which says that “all that is in Heaven and on Earth” belongs to God.

In 1962, Rabbi Nahum Rabinowitz was asked by a Congressman4 if, according to the Torah, it is permissible to travel to the moon and the stars and to colonize them. Rabbi Rabinowitz referred to Sanhedrin 109a, where R. Yirmiyahu ben Elazar discusses the generation of the Tower of Babel:

They split up into three parties. One said: Let us ascend and dwell there. The second said: Let us ascend and worship idols. And the third said: Let us ascend and wage war [with God]. Whereupon R. Nathan said: They were all bent on idolatry .

In other words, that generation was punished because their motive was to challenge God, which is a form of idol worship.

Similar reasoning is implied in Isaiah’s rebuke to “the king of Babylon” (Isaiah 14: 13-14): “And you said in your heart: I will ascend into Heaven; above the stars of God will I exalt my throne… I will ascend above the heights of the clouds, I will be like the Most High”. In other words, it is a sin to ascend to the heavens only if your motive is to “be like the Most High”.

Finally, Ben Sira said (3:22) “the things that have been permitted you, think thereupon”. The Maharsha, R. Shemuel Edeles, commented in the sixteenth century (Hagigah 13a, catchword B’mufla): “this is stated as an imperative as the researchers and philosophers have written, that a person should investigate his existence through studying whatever has been created in the Universe”.

In other words, space travel is permitted as long as the motive is research and investigation and not to challenge God’s authority in the universe.5

But while Rabbis Rabinovitch, Kasher and Slifkin all invoke the episode of the Tower of Babel and some of its Medrashic interpretation as a potentially cautionary consideration against space exploration, the story can also serve as a powerful argument in favor of such exploration and colonization! Ralbag rejects the standard interpretation of this narrative as a classic tale of sin and punishment. After all, the Torah makes no mention of any sin, and indeed G-d does not even seem angry with the builders of the Tower, but merely intent on foiling their design, which is not at all His typical reaction to sin, intended or committed. Ralbag concludes that there was indeed no sin here at all, and that G-d’s motivation was actually to ensure the dispersal of humanity in order to guarantee its survival in the event of a major catastrophe. [This explanation is superficially similar to that of the בראשית זוטא cited in האדם על הירח, but fundamentally different; the latter focuses on the flouting of G-d’s imperative and asserts His consequent anger, whereas Ralbag’s interpretation is entirely concerned with expedience, and makes no mention or assumption of Divine anger:

ואמרו איש אל רעהו שיעשו בנין גבוה מאד מלבנים וחומר בדרך שיהיה ארוך הקיום לפי שהלבנים לא ישחיתם האש ולא המים ויגיע להם בזה שתי תועלות לפי מחשבתם, האחד לעשות להם שם, ר”ל שיקרא שמם על המגדל ההוא כשיאמר זה המגדל בנו אותו הראשונים המסתעפים מנח באופן הסתעפותם ממנו, ובזה ישאר זכר לראשונים, והשני שזה ישמרם שלא יפוצו על פני כל הארץ בבקשם מקומות נאותים לשכון בו ולהיות הות הצמחים ההכרחיים שהם באדם כי הם יראו זה הבניין מרחוק לגבהו וישמרו שלא יתרחקו ממנו מרחק רב ובזה ישלם להן שיהיו כלם מקובצים במקום אחד מהארץ וזה יהיה גם כן בהוסיפם בבניין ההוא תמיד כל אשר יתוסף מספרם,
ולפי שכבר ראה הש”י שהקבוץ לאדם במקום אחד מהארץ הוא בלתי נאות לקיום המין האנושי לפי שכבר אפשר שיקרה במקום מה מהארץ הפסד אם מצד הרעש וההפכה בהתהוות הרוח בבטן הארץ אם מצד הרוח החזק יפרק הרים וישבר סלעים אם מצד אבני אלגביש אם מצד שטף מים ומה שידמה לאלו הסבות המפסידות ואם היה המין האנושי כלו במקום אחד מהארץ היה אפשר בו שיפסד עם הפסד החלק ההוא מהארץ, ולזה היה מן ההכרחי לאדם שיהיה מפוזר בכל חלקי הישוב כדי שיתקיים מינו וכאשר יגיע ההפסד במקום אחד יתקיים המין בנשאר, ולזה כבר השם יתעלה השתדל להפר עצתם ושם להם למשפחותיהם על דרך המופת תשוקה לחדש לשון ידברו בו המשפחה ההיא וכאשר נמשך העניין נשארו האחרונים בלתי מכירים בלשון זולת לשון משפחתם, וזה היה סבה שתסור ההסכמה מהמשפחות ההם ויפרדו מעל פני הארץ וחדלו להמשיך בניין העיר באופן אשר הסכימו בו, והנה עשה זה הש”י להשגיח במין האנושי שישלם לו הקיום והוא מבואר שלזה התכלית נעשה ואם לא נזכר לפי שהוא ממה שאין בו ספק שהש”י לא השתדל לבלבל הלשונות ללא תועלת6

And men said to one another that they would construct a very tall building of bricks and mortar, in such manner as to be long lasting, for bricks are not destroyed by either fire or water. And they would thereby accomplish two benefits according to their thought: First, to make for themselves a ‘name’, i.e. that their name would be ascribed to that tower, so that it would be said that “this tower was built by the first men who branched out from Noah in the manner of their branching out from him, and there would thus remain a remembrance of the original ones. Second, this would guard them from dispersing across the face of the whole land, in the course of seeking desirable places to reside, for the production of the flora which are necessary for man, for they would see the building from afar, due to its height, and they would take care not to distance themselves from it a great distance, and they would thus accomplish that they would all be gathered in one place of the land, and this would also be attained through their constantly adding to the building of that city, as their numbers increased.
And because G-d, may He be elevated, saw that the gathering of man in a single place of the land is undesirable for the survival of the human species, for it is possible that destruction may befall a particular portion of the land, either from earthquake and overturning, from the formation of gas in the belly of the land, or from a strong wind which dismantles mountains and breaks boulders, or from hailstones, or from a flood of water, and that which resembles these destructive causes, and if the entire human species would be in one place of the land, it would be possible for it to be destroyed with the destruction of that portion of the land, and it was therefore necessary for man that he should be dispersed throughout all habitable areas, so that his species should survive, and when destruction befalls one place, the species will survive in the remainder.
And G-d, may He be elevated, attempted to foil their plan, and He gave them, to each family, by miraculous means, a desire to innovate a language that that family would speak, and as this situation continued, the later [descendants] remained unable to understand any language except the language of their family, and this was a cause for the unraveling of the agreement from those families, and they separated [from each other] across the face of the whole land, and they ceased to continue the building of the city in the manner upon which they had agreed.
And G-d, may He be elevated, did this from Providence upon the human species, to secure its survival, and it is clear that it was done for this purpose, even if it is not mentioned, for it is undoubtedly the case that G-d, may He be elevated, would not attempt to confuse the languages without purpose.7

Ralbag is, of course, asserting the imperative of terrestrial habitat diversification, but his worry about a catastrophe causing the extinction of humanity is actually a powerful argument for extraterrestrial diversification, given the very real possibility of a potential extinction event caused by things like pandemics, asteroid collisions, severe climate change (anthropogenic or otherwise) and thermonuclear war, where the low or incalculable probability of these events must be weighed against the magnitude of the disasters they can potentially cause! As Prof. Stephen Hawking puts it:

THE human race is likely to be wiped out by a doomsday virus before the Millennium is out, unless we set up colonies in space, Prof Stephen Hawking warns today.
In an interview with The Telegraph, Prof Hawking, the world’s best known cosmologist, says that biology, rather than physics, presents the biggest challenge to human survival.
“Although September 11 was horrible, it didn’t threaten the survival of the human race, like nuclear weapons do,” said the Cambridge University scientist.
“In the long term, I am more worried about biology. Nuclear weapons need large facilities, but genetic engineering can be done in a small lab. You can’t regulate every lab in the world. The danger is that either by accident or design, we create a virus that destroys us.
“I don’t think the human race will survive the next thousand years, unless we spread into space. There are too many accidents that can befall life on a single planet. But I’m an optimist. We will reach out to the stars.”

[Carl Sagan, too, was a passionate and eloquent exponent of this idea.]
Some will argue that a catastrophe of such magnitude, or human extinction in general, is theologically impossible, and indeed, there was some recent interesting discussion of this topic at Cross-Currents (Avi Shafran, Avi Shafran, Yaakov Menken) and Rationalist Judaism. But as we have seen, Ralbag considered catastrophic human extinction a very real possibility, and in any event, the theological arguments against its possibility are clearly equivocal, and מידי ספיקא לא נפקא, so it is surely unacceptable to bet the survival of humanity upon them!

  1. הדרום, חוברת ט”ו, ניסן תשס”ב עמוד 121 – קשר []
  2. קשרהאדם על הירח []
  3. האדם על הירח, סוף פרק ו’, עמודים 59-60 – קשר []
  4. This is a misreading of R. Dr. Rabinowitz’s words, which merely note that “A Member of Congress asked a certain Rav …”. []
  5. Prof. David Golinkin, “A RESPONSUM REGARDING SPACE TRAVEL” – link. []
  6. פירוש רלב”ג על התורה (ניו יארק תשי”ח) פרשת נח “ויהי כל הארץ שפה אחת” (ביאור דברי הספור) עמוד כב. – קשר []
  7. My translation, of the ברכת משה / מעלה אדומים edition. []

Exorcising Demons From the Halachah and the Universe

It is well know that Rambam, in his יד החזקה, somehow manages to avoid codifying any halachah that is rooted in what he (and rationalists generally) consider superstitious nonsense, without directly challenging or rejecting the formulations of Hazal. The archetypal example is his treatment of a pair of sugyos (previously discussed here) that indicate that a disembodied voice identifying its source as a particular individual is suspected of being a demonic impersonation:


מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:

וליחוש שמא שד הוא
א”ר יהודה כשראו לו דמות אדם
אינהו נמי אידמויי אידמו
דחזו ליה בבואה
אינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא אינהו נמי אית להו
א”ר חנינא לימדני יונתן בני בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה היא
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירין:1


מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול
מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו
ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו:

והלכו ולא מצאו: ודלמא שד הוה
א”ר יהודה אמר רב שראו לו דמות אדם
אינהו נמי דמו
דחזו ליה בבואה
ואינהו נמי אית להו בבואה
דחזו ליה בבואה דבבואה
ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה
אמר רבי חנינא אמר לי יונתן שידא בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו
ודלמא צרה הואי
תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין:2

Rambam’s codification of these passages omits any mention of demons and shadows:

וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר, כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי–הרי אלו יכתבו וייתנו: והוא, שיידעו אותו. ואף על פי שהעלוהו, ולא הכירוהו–הרי הגט כשר: שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין.3

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו, אפילו בלילה לאור הנר, או לאור הלבנה. ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה, ולא הכירוהו–הרי אלו משיאין את אשתו.4

While the reason for Rambam’s artful rephrasing of the Talmudic passages is surely obvious to anyone familiar with his rationalistic weltanschauung, all the important, early commentators of whom I am aware seem completely oblivious to this, offering instead various technical explanations and interpretations of Rambam’s formulations. Indeed, no less a figure than Maran, who elsewhere triggered the Gaon’s classic excoriation of Maimonidean skeptical rationalism (and the “accursed philosophy” in which it is rooted) by faithfully citing Rambam’s dismissal of the efficacy of incantations, which the Gaon understands as symbolic of a thoroughgoing rejection of popular supernaturalism in general, specifically including the belief in demons,5 here takes for granted that Rambam does indeed accept the existence of demons:

רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר’ ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ”כ בנמוקי יוסף בשם הריטב”א ורבו:6

כתב ה”ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ”ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ’ ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס”ל לרבינו כמ”ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא”כ ה”ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס”ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ”ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא נמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע”פ שאין מכירים מינה נשמע דה”ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב”פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ”ש גבי מי שהיה מושלך לבור:7

It is not until the nineteenth century that we find אחרונים – including some of the greatest פוסקים of the generation – who do realize and acknowledge the true import of these Maimonidean passages.

Rav Zvi Hirsch Chajes holds this up as an illustration of the necessity of a thorough familiarity with the entirety of Rambam’s variegated oeuvre for the correct understanding of individual passages, although he emphatically [emphasis in the original] asserts his personal repudiation of this particular Maimonidean doctrine:

ועיין אה”ע סימן י”ז שתמהו על רבינו מדוע השמיט הדין בשמע קול איש פלוני מת דחיישינן שמא שד הוא ובבואה דבבואה לא חיישינן, ועיין תשובת הרשב”א סימן תי”ג שתפסו גם כן בזה, והרואה דברי רבינו פרק ז’ מספר המורה חלק א’ בביאור מאמרם ז”ל כל אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה, ואין אני מצדיק שיטת הרב בזה, אכן באתי להראות שכל דבריו המה מקושרים אחד לאחד עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ועל כל דבר היה לו כוונה מיוחדת ומי שרוצה לשפוט דרכיו ונתיבותיו, הוא מוכרח לדעת כל דבריו בכל החיבורים ובכל המאמרים שנמצאו ממנו, ואז יבא על כוונתו ודי בזה להצדיק שיטת רבינו, …8

A truly provocative and remarkable explication of Rambam’s attitude here is expressed by Rav Yosef Shaul Nathanson (who is fully aware of the provocative nature of his thesis – “I say, with terror and fear …”):

אמנם כעת עיינתי והנה כבר נודע מ”ש הבית יוסף בסימן קכ”א המחלוקת הגדול דר”ש ודעימיה סוברים דאינו נקרא שוטה רק אותן ג’ דברים המנויים בריש חגיגה דף ג’ ע”ב ודעת הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות עדות … והנה מלבד דלא נודע מקור דברי רבינו וכבר דברו בזה בבית יוסף וכסף משנה וכל גדולי עולם אף גם דלא נודע למה לא הביא הרמב”ם דברי הש”ס חגיגה ובירושלמי תרומות פרק קמא שהביאו השלשה דברים ומחלוקת ר”ה ור’ יוחנן והוא לא הזכיר כלל מזה ואין דרכו של רבינו להשמיט ובכל זה לא השיבו הגאונים כלום.

ולפענ”ד אומר אני באימה וביראה שלדעתי השמיט הרמב”ם זאת דהנה מה דאמרו הלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה ואמרו שם לעולם דעביד דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחזיה ועיין ברש”י שני פירושים והנה הרמב”ם השמיט הא דאמרו בגיטין דף ס”ו אימור שד הוא ומשני דחזי בבואה וכו’ והרמב”ם השמיט כל זאת והרב המגיד והכסף משנה ובבית יוסף סימן ק”כ האריכו על דבר השמטה גם הרשב”א בתשובותיו חלק א’ סימן תי”ג תפסו בזה

אבל האמת יורה דרכו שהרמב”ם הלך לשיטתו דלא האמין בשדים ובכל אלה אמנם יראתו קודמת לחכמתו ולא רצה לומר שאינו מאמין בזה וע”כ תפס לו עיקר כדברי ר’ ישמעאל ע”ש בש”ס וכן הרי”ף לא הביא כל זה

והנה גם כאן הוא לא חשב דברים אלו שיהי’ במציאות וע”כ השמיט זאת ולא רצה להביא ותפש בפשיטות שוטה מה שהוא לפי היקש השכלי ועל כן כתב ששוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת שזה מצד היקש השכלי.9

I am not sure of the precise meaning of the phrase I have emphasized: does יראה refer to fear of Heaven, to Rambam’s awe and reverence toward Hazal and his reluctance to impugn their honor by baldly announcing their ontological error, or is one of the most eminent members of the traditional rabbinate of the nineteenth century anticipating Leo Strauss: Rambam artfully hid his skepticism, as he was too afraid to express his true beliefs!

The great Rav Yosef Zechariah Stern, who was as broad-minded and incisive, and vastly more erudite, than almost anyone, certainly recognized that the יד החזקה, certainly when looked at in toto, clearly rejects a superstitious worldview, but he seems to understand Rambam to believe that the world had fundamentally changed since the era of Hazal (who, as he has explained at length earlier, certainly did have a decidedly non-rationalist worldview), to the extent that he subtly but egregiously misquotes the above passage of Rav Nathanson:

ובנוגע לעיקר הדין כבר הארכתי בספרי זכר יהוסף לברכות ס”א בדהרמב”ם שלא העתיק בחבורו הא דמגילה ג. אסור ליתן שלום לחבירו בלילה יע”ש בתוספות, והא דברכות נא: אין מברכין על כוס שני, ועיין רש”י ותוספות ביומא וחולין משום שיבתא, ועיין רמב”ם פרק ג’ משביתת עשור הלכה ב’ ובתוספות יום הכפורים יומא עז: ד”ה מדיחה אשה ידיה וכו’ משש”ב ובאה”ח סימן ד’ ס”ה בא”י ס”ק ד’ ובמאורי אור חלק עוד למועד לחגיגה ט”ו ששה דברים כו’ ובמאורים לסימן תקנ”א ובחידושיו לפסחים קי”א שהאריך. ועיין ברמב”ם פרק י”ג מגירושין לענין בבואה דבבואה וכן לא הביא לענין זוגות, ועיין בתשובות הרשב”א חלק א’ סימן תי”ג בהשגתו על הרמב”ם בהא דגיטין סו. ובהרב המגיד וכסף משנה ובית יוסף סימן ק”כ ובית שמואל סימן י”ז ס”ק כ”ו וכ”ט וחלקת מחוקק ס”ק כ’ ובכתר כהונה סימן ס”ב דף נ”ב ע”ג ובסימן ס”ג ובשו”מ תנינא חלק ד’ סימן פ”ז אבל האמת תורה דרכה (ושם יורה דרכו ונמשך אחר טעות המורגל) שהרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו אמנם יראתו קדמה לחכמתו ועל כן תפס לו עיקר כדר’ ישמעאל ולכן לא הביא גם כן הא דריש חגיגה וכו’ יע”ש, וכן הרי”ף לא חשב דברים אלו ותפס לפי היקש השכלי שהשוטה הוא מי שנטרף דעתו באחד מהדברים ודעתו משובשת, ועיין בנהורא שרגא ליבמות משש”ב ובשו”ת יהודה יעלה חלק או”ח סימן ט’ תמה שהשמיט הרמב”ם דין זה שלא ליתן שלום בלילה והאריך. ולא השגיח על דעת הרמב”ם שלא חשש לזה האידנא ובפרט בישוב10 ועיין בתוספות מגילה ג.. וכן השמיט הא דשבת ק”ט יד לעין תקצץ, וכה”ג הא דשבת י”ב אל ישאל צרכיו בארמי שאין מלאכי השרת נזקקין. והא דסנהדרין נט: שהזכירו גם התוספות מנחות סט:. ובפירוש המשניות בע”ג כי החזיון בכוכבים חזות שוא, ובאגרותיו שאין להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים או שיש בהם רמז או אמרם לפי שעה, ולעולם אל ישליך דעתו אחריו כי העינים המה לפנים ולא לאחור, ורמב”ם פרק ט’ מנגעים משנה א’ ידוע שבטבריא מים חמים שעוברים על מקור גפרית. והוא מ”ש בשבת מ”א דחלפי אפתחא דגיהנם, ועיין בדרכי משה מהרצ”ח שבספרו עטרת צבי בדף ח’ ע”ג משש”ב בדהרמב”ם פרק י”ב מחובל [צריך לומר מרוצח] הלכה ה’ שלא יניח תבשיל תחת המטה שלא יפול בו דבר המזיק ואינו רואהו והראב”ד השיגו דבירושלמי משום רוח רעה, וכן מה שתפסו בתשובת הרשב”א סימן תי”ג כו’ והרואה במורה חלק א’ פרק ז’ בבאור מאמרם אותן ק”ל שנים שהיה אדם הראשון נזוף היה מוליד רוחות ושדים לא יקשה עליו מאומה וכו’, ובמכתב הר”ר שי”ר בראש ספר המוסר ובספ”ב מכתב א’ הערה ה’ והביא דהכסף משנה פרק ד’ מביאת מקדש הלכה ח’ שמתרץ כמ”ש הר”י קורקוס והש”א הרבה לתמוה על תירוצו. אולם במאמרי על פסקי הלכות הארכתי מכ”מ בדהרמב”ם בסגנון זה וכמ”ש בעצמו בתשובת פאר הדור דאשנויא לא סמכינן, ובפסחים יא: ויבמות צא: ובבא בתרא קלה. ועיין בתוספות שבת ע”ב סע”א ועירובין קד. סוף ד”ה הכי ובבא קמא כג: ד”ה מכלי, ורש”י שבת קכד. ד”ה מדוכה ור”ן נדרים סוף פרק השותפין סוף ד”ה הלכה וריטב”א עירובין יט: סוף ד”ה בעא ורא”ש ריש קידושין וכסף משנה פרק י”ח מפסולי המוקדשין דין כ’ ובכמה מקומות אין מספר ועיין במקום שמואל סימן מ”ט ואבני השהם סימן ל”ו בתשובת הגרא”ב וזכרון יוסף חלק או”ח סימן י”ב ד”ה עמ”ש מר כו’ מדהר”ן ואין כאן מקום להאריך בפרט זה שאינו נוגע לענינינו.11

So while Rav Stern deliberately calls attention to his rephrasing of the common aphorism “האמת יורה דרכו” to its grammatically correct form of “האמת תורה דרכה”, he makes no mention of his rephrasing of Rav Nathanson’s bold assertion that “the Rambam followed his opinion and did not believe in demons and in all these things” (“הרמב”ם הלך לשיטתו ולא האמין בשדים ובכל אלה”) to the much less provocative “the Rambam followed his opinion that they [demons] are not found in our times (“הרמב”ם הלך לשיטתו שאין מצויין בימינו”)!

In any event, Rav Stern’s implicit position that demons used to be a serious concern but are no longer common and that Rambam’s rulings reflect the situation in his day, albeit not that of Hazal’s era, is reminiscent of the celebrated view of the Kotzker Rebbe, who adds the twist that Rambam’s ruling was actually self-fulfilling, causing the demonic extinction, as Heaven deferred to his stance (why Heaven decided to prefer his view to the preponderance of mainstream, traditional opinion is not explained):

אמר לתרץ הרמב”ם במורה נבוכים שנתן טעם על הקטרת לבסם הריחות אמר לא אדע מה רוצים מהרמב”ם, הלא הוא בזוהר הקודש אך בזוהר הקודש כתוב לעכב הרוחות הרעות כדאיתא בג’ על תנופה, והרמב”ם למד הפירוש ריחות רעות והיא היא.
גם תירץ הרמב”ם שכתב שאין מצוים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה, ואמר כי מקודם הי’, ואחרי שפסק הרמב”ם שאין מצוים, גם בשמים פסקו הכי ולכן עכשו אין בנמצא.12

An even more bizarre version of the Kotzker’s position seems to be that Rambam deliberately ruled against their existence in order to accomplish universal exorcism!

גם שמעתי שאמר על הרמב”ם התמי’ שכתב שאין מצוי שדים וטעם הקרבנות כי מקודם מזבחים לשעירים ושדים כמו שנאמר ולא יזבחו עוד לשעירים והלא בגמרא נמצא כמה מעשיות משדים ואמר שהרמב”ם פסק כך שאינו נמצא בכדי שבאמת לא ימצא כי כאשר פסק זאת הרמב”ם פסקו כך בשמים וממילא אינו נמצא אבל באמת הי’ נמצא עד פסק הרמב”ם:13

Another towering nineteenth century posek who articulates the rationalist underpinnings of the aforementioned Maimonidean codifications is Rav Shlomo Mordechai Ha’Cohen Schwadron (Maharsham). He, too, indicates that he is revealing a secret, and reassures us that “we [as opposed to Rambam] are believers in everything that is mentioned in Shas, Medrashim, the Holy Zohar and Kabbalistic books”:

וזה רבות בשנים אשר כתבתי להרב הגאון זה סיני מהרש”ם שליט”א האבד”ק ברעזאן שפלא בעיני על הרמב”ם ז”ל שהשמיט מימרא זאת [של הסימנים בראש השנה] מספרו היד החזקה וצ”ע
והשיב לי הגאון ני’ וז”ל
הנה הרמב”ם ז”ל לשיטתו אזיל דסבירא ליה דכל הסימנין שאינו מהיקש הטבעי אין לעשות אותם לכתחלה סימן על העתיד [והביא שדעת חז”ל לא נראה כן] אבל על כל פנים הרמב”ם ז”ל לשיטתו השמיט כמה דברים כאלו.
וכבר כתבתי בתשובה לענין עגונה אהא דהשמיט הרמב”ם .. בבואה דבבואה והרב המגיד וכסף משנה נדחקו בזה.
ואני הייתי הולך רכיל מגלה סוד דהרמב”ם ז”ל במורה לא רצה לקבל אמונת מציאת השדים ובכל מקום שנוגע ענין זה השמיטו גם ביד החזקה והאמת עד לעצמו והראתי במקומות הרבה ברמב”ם שכן האמת …
ואנחנו המאמינים בכל מה שמוזכר בש”ס ובמדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ויקיים בנו סימנא טבא מילתא הוא עכ”ל הגאון שליט”א. …14

I have recorded a (basic and far from comprehensive) two part lecture series, available, along with associated notes, at the Internet Archive, on the skeptical attitude of Rambam and other traditional Jewish rationalists toward the occult; the first part discusses the rejection of sorcery and necromancy by the Gaonim, Ibn Ezra and Rambam, and the second focuses on the aforementioned sources acknowledging Rambam’s disbelief in the existence of demons and evil spirits. Much has been written about these topics; on the latter topic in particular, see the following discussions, which reference at least most of the aforementioned sources:

  1. גיטין סו. – קשר []
  2. יבמות קכב. – קשר []
  3. יד החזקה הלכות גירושין ב:יג – קשר []
  4. שם יג:כב-כג – קשר []
  5. שלחן ערוך יו”ד סימן קע”ט סעיף ו’, ביאור הגר”א ס”ק י”ג. יש שטענו שדברים קשים אלו נגד הרמב”ם, ובפרט מלת “הארורה”, הם זיוף והוספה מאוחרת ומעולם לא כתבם הגר”א, אבל האמת יורה דרכו שאין זה נכון; עיין לדוגמא פה, פה ופה, ובטוקבקים פה ופה. והמענה האחרונה היא להגאון אשר כל רז לא אניס ליה, הרב יוסף זכריה שטערן (תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובענין הכישוף – קשר): “ועדות החותרים להטיל ספק שלא מעטו יצאו הדברים נגד הרמב”ם, רחוקה בעיני כמו מהחושבים להטיל ספק בהתיחסות הדברים להרמב”ם וכאשר התאמץ במגדל עוז להרב יעקב עמדין להטיל ספק בהתיחסות המורה נבוכים לרמב”ם” []
  6. כסף משנה שם ב:יג – קשר []
  7. שם יג:כב-כג – קשר. ועיין עוד מפרשי הרמב”ם: פרק ב’ הלכה י”ג – לחם משנה – קשר; מעשה רוקח – קשר; מרכבת המשנה – קשר; מעשה רוקח – קשר. פרק י”ג הלכה כ”ג – מגיד משנה – קשר; לחם משנה קשר; מעשה רוקח – קשר; מעשה רוקח – קשר []
  8. דרכי משה (זאלקווא ת”ר) עמוד ח: – קשר []
  9. שו”ת שואל ומשיב מהדורא תנינא חלק ד’ סימן פ”ז – קשר []
  10. תירוץ זה לקושית היהודה יעלה הוא היסוד למאמרו החשוב של רב חיים רפופורט, קובץ הערות וביאורים (שלושים שנה גליון ו’ תתקצ, שבת פרשת מקץ) עמוד 53 – קשר, אלא שלא ראה שכבר קדמו בזה הגאון רב שטערן []
  11. תהלוכות האגדות פרק ו’ ד”ה ובנוגע לעיקר הדין – קשר []
  12. אמת ואמונה אותיות תשג-שד, הובא פה []
  13. שיח שרפי קודש חלק חמישי אותיות מ-מא – קשר, הובא על ידי ר’ רפופורט שם []
  14. סגולות ישראל מערכת ר’ אות ב’ – קשר, הובא על ידי רב רפופורט שם []