Women Behind the Wheel II: The Hardliners and Their Discontents

This post is dedicated to the merit of certain people – may Hashem help them do well!

Our previous post discussed women riders and drivers in the context of rental animals and vehicles; this post considers the propriety of women driving in general.

A recent C-SPAN Q&A:

Saudi Arabian women’s rights activist Manal Al-Sharif talks about her book, Daring to Drive: A Saudi Woman’s Awakening, about her decision to challenge the Saudi government’s ban on women drivers, an act which landed her in prison.

The Saudi government’s hardline opposition to women driving has a counterpart within reactionary circles of Orthodox Judaism. The most notable opponent is Rav Shmuel Halevi Wosner, who argues that the practice is immodest:

בענין הצניעות מה שנשים לומדות ומרגילות עצמן לנהוג מכונית אוטא, הנה מן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאסרו איסור גמור, כי עצם הלמוד גרם כבר וגורם לפריצות והוא ההיפך הגמור מכל כבודה בת מלך פנימה, כמו שעצם הנהיגה הוא ממש להיפך כל כבודה וגו’, האשה חושפת עצמה בזה בשוקים ורחובות לעין כל ראה נכשלת ומכשלת את האחרים, ואין דרכה של אשה במרכב עיין פסחים ג’, אף על פי שמציאות של רכיבה על גבי בהמה אינו דומה לגמרי להא דידן מכל מקום בעצם אין דרכה בכך דומה בכמה דברים שקשה לפרש בכתב.

He then adds that “his heart tells him that [the practice] is one of the causes of the great accidents that occur on the roads in Israel”:

ולבי אומר לי שהוא אחד הסבות של האסונות הגדולות שנעשים בדרכים בא”י המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים, וזה מצורף להעבירות הנעשים בדרכים המולידים המלאכים המחבלים שמסכנים הדרכים כאשר בארתי כבר במקום אחר על פי גמרא דפסחים קיב: ע”ש עובדא דר’ חנינא בר דוסא ודאביי.1

The implication here is that the accidents are a spiritual consequence of the impropriety of women driving. In a later responsum, however, R. Wosner adds that there is a temporal causal relationship as well “as it is known that the nature of women is that they do not control themselves in a time of trouble and pressure”:

ואשר עורר בענין אסונות תאונת דרכים שנחרבו בעו”ה בזמן האחרון, ואשר חלילה לעבור עליהם מבלי לעורר, … והעיר ממ”ש אני בעניי בתשובה בענין נהיגת הנשים.

הנה האי גברא נמי בהאי פחדא יתיב, כי קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, ולפי ענ”ד כמה גורמים לזה: …

נהיגת הנשים אב”א שגורם מכשול רוחני להן ולאחרים, ואב”א כידוע שטבע הנשים שאינם שולטות על עצמן בעת צרה ודחק ומעורבים כמה פעמים בתאונות האלה.2

[Regarding R. Wosner’s assertion that “it is known” that women are particularly accident prone, in our previous post we noted that the data are apparently somewhat inconclusive.]

Rav Yitzchok Zilberstein echoes the views of R. Wosner:

הרב יצחק זילברשטיין, מהרבנים הבולטים במגזר החרדי, טען השבוע כי הסיבה לתאונות דרכים היא נהיגת נשים. “לבי אומר לי שזוהי אחת הסיבות לאסונות הגדולים בדרכים בארץ ישראל, שהרגו כבר טובים וצדיקים”, אמר. “טבע הנשים, שאינן שולטות על עצמן בעת צרה ודחק, גורם לתאונות הללו”.3

זילברשטיין בן ה-83, משתייך לזרם הליטאי ומכהן גם כחבר מועצת גדולי התורה של סיעת דגל התורה. את דבריו כתב בחוברת שאלות ותשובות, לאחר שנשאל על ידי תלמידו אם ראוי לאישה לנהוג ברכב. כשהציג בפניו התלמיד את האפשרויות הנוספות, בהן נסיעה באוטובוס, מונית או הליכה ברגל, טען הרב כי “הנהיגה ברכב היא הגרועה ביותר מכל שאר האפשרויות עבור נשים. מדובר בניגוד גמור לכללי הצניעות, שכן האישה צריכה להתעסק עם גברים ומכשולים נוספים”.

הרב הרחיב בתשובתו וסיפר בין היתר על אישה “חשובה מאוד, אשת חסד דגול, שנסעה ברכבה, נתקעה בעץ ונעשתה בעלת מום לכל ימי חייה. זה קרה לה בגלל שאין ראוי לאישה לנהוג ברכב”. כמו כן, קבע כי מדובר ב”מכשול רוחני” לנשים ולכן אסור לעודד אישה לנהוג. עם זאת, הבהיר כי במקרים של “אילוצים מיוחדים” יש לשקול את הדבר מחדש. את תשובת הרב פרסם לראשונה ישראל כהן באתר “כיכר השבת”.

קביעתו של הרב זילברשטיין בנושא זה אינה היחידה שנשמעה בקרב רבנים. הרב שמואל הלוי ואזנר, מבכירי פוסקי ההלכה החרדיים, קבע בעבר גם כן כי לימודי הנהיגה מפרים את כללי הצניעות, ונהיגת נשים היא הגורם לתאונות הדרכים הרבות. יש לציין כי נשים חרדיות רבות נוהגות כיום, כאשר חלקן לומדות אצל מורות נהיגה, על מנת לא לשבת לצד גבר במכונית.

Here is Kikar HaShabbat’s account of R. Zilberstein’s stance, in which he is cited as declaring that “Maran Hagaon R. Shmuel Wosner was the פוסק הדור, and they rule according to him even in Heaven”. He concludes, though, by conceding that even R. Wosner allowed women to drive in exceptional circumstances:

בימים אלו מלאו השלושים למותם הטראגי של הרוגי “אסון 402” שנהרגו בתאונת אוטובוס הדמים בקו 402 של ‘אגד’ שנסע מירושלים בדרכו לבני ברק והאסון הקשה עדיין מותיר את חיתומו על הציבור החרדי הכואב את פטירתם בטרם עת של אותם ששה הרוגים.

במהלך אחת מדרשותיו, התייחס הגאון רבי יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה ורבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בדבריו לסיבות שהובילו לאסון הנורא וסיפר כי רבים שואלים אותו מדוע אירעה תאונה זו בה נלקחו נפשות טהורות וזכות.

והשיב כי בקונטרס “רחמי הרב”, כותב מרן פוסק הדור הגר”ש וואזנר זצ”ל: “עוד יש להתריע על מה שהנשים לומדים ומרגילים עצמם לנהוג רכב (אוטו) שמן הנסיון למדתי שהוא דבר שראוי לאוסרו כי עצם לימוד של נהיגה גרם וגורם לפריצות והוא הפך כל כבודה בת מלך פנימה כמו שעצם הנהיגה הוא ממש הפך כל כבודה, האשה חושפת עצמה בזה בשווקים וברחובות לעין כל רואה נכשלת ומכשלת אחרים.

“וליבי אומר לי שהוא אחד הגורמים של האסונות הגדולים שנעשים בדרכים בארץ ישראל המפילים כל כך חללים והרגו כבר טובים וצדיקים וזה מצורף לכל העבירות הנעשים בדרכים שמולידים המחבלים שמסכנים הדרכים”.

הגר”י זילברשטיין הבהיר כי מרן הגר”ש וואזנר היה פוסק הדור וכמוהו פוסקים גם בשמיים, והנה לנו אחת הסיבות הגורמות לתאונות הדרכים “שהרגו כבר טובים וצדיקים”.

וסייג רבי יצחק זילברשטיין כי “מרן הגר”ש וואזנר עצמו התיר במקרים חריגים נהיגת נשים כגון כשיש בבית ילד חולה או ילד עם פיגור שכלי שצריכים להסיעו למוסד ואין אף אחד עם רישיון הרי שבמקרה זה התיר ואף חייב מרן זצ”ל ללמוד נהיגה”.

Rav Binyamin [Yehoshua] Zilber, however, argues at length that women driving entails no violation whatsoever of the norms of modesty:

“on the contrary, she locks herself up in a box called ‘automobile’, and we thus avoid [the problems of] walking behind a woman and passing between women, and of gazing”

In the same vein, he rejects as nonsensical the claim that women driving will increase the frequency of their appearance in public:

“I do not know what he is talking about – we see that the street is brimming full of women, virtually ninety percent [of people in the street] are women, and by traveling in cars [this percentage] is not increased, but just the opposite, since something that takes her about half an hour to do by foot she can do by car in a few minutes.”

הנני בזה לפני כ”ג בדבר מה שנתפרסם על ידי מעוררים בשער בת רבים ובחוצות עיר לאסור שנשים ינהגו במכוניות פרטיות שלהם. ובאתי בזה כדן בקרקע לפני כת”ר. ולא זכיתי להבין, אם אכן נכונים טענותיהם, כי יש אפשריות שנשים ילמדו חכמת הנהיגה אצל נשים מלמדות, באופן שאין שייך מכשול ופריצת גדר, ובפרט שידוע לי מכמה ראשי ישיבות מובהקים ומפורסמים שליט”א בחו”ל שנשותיהם נוהגות ברכבם ואדרבה מסייעות בזה לבעליהם גדולי תורה שלא יצטרכו הם ליטרד ולבזבז מזמנם היקר בהרבצת תורה, וגם מסירות מעליהם טרדות הבית שאין התלמיד חכם צריך לבטל מלימודו ללמוד חכמת הנהיגה או ליטלטל ממקום למקום. וכך מקובל בחו”ל אצל הרה בני תורה מהיראים והחרדים לדבר ד’ זו הלכה הלומדים בכוללים שם שנשותיהם עושות כל צרכי הבית ופרנסתם כדי שיוכלו ללמוד ללא ביטולים ומפריעים, ולומדות חכמת הנהיגה וכל זה על מנת להסיר הרבה טרדות וביטול תורה מבעליהם, שאילו הם היו נוהגים את רכבם היו צריכים לבטל מלימודים פעמים רבות לטרדות הבית והפרנסה, ובפרט שגם שמעתי שא’ מגדולי הדור שליט”א נשאל מאברך תלמיד חכם וירא שמים שלומד, אם עדיף שילמד נהיגה כדי שאשתו לא תנהג בעצמה ברכב – לצורך פרנסה – והורה שעדיף שתלמד אשתו נהיגה [באופן שמסודר דרכי הצניעות אצל נשים וכדומה] ולא ילמד הבעל כי על ידי זה יהיה מוטרד בטרדות מטרדות הבית והפרנסה ולא יוכל לעסוק בתורה כדבעי. אולם היות וראיתי שיצאו בחוצות עיר נגד דבר זה, וכמו כן שמעתי בשם תלמיד חכם מפורסם שליט”א שאין דעתו נוחה מכל זה, ולא ידעתי כיצד יש לעשות למעשה, אם עצם לימוד הנהיגה נעשה באופן שאין חשש פריצות וכיוצא בזה, ושתסיע את משפחתה ושאר צרכי הבית ופרנסתה כדי שיוכל בעלה לעסוק בתורה על מי מנוחות. ואודה למע”כ אם יודיע לי דעתו הרחבה בזה. …

תשובה

אודות מה שעורר לנכון מה שנתפרסם בחוצות בני ברק לאסור נהיגת מכוניות על ידי נשים, גם אני התפלאתי על הכרוזים. הנה בגמרא פסחים ג: מבואר דאף על פי דרכיבת נשים על חמור לאו לשון נקיה משום פסיקת הרגלים בכל זאת נשים היו רוכבות על גבי חמורים וגמלים ומסתמא גם הן בעצמן היו מנהיגות, והגמרא שם רק מקשה דלמה כתיב לשון רכיבה שאינה לשון נקיה. ולמה יהיה אסור להן לנסוע עם מכונית שלהם שאין כאן פסיקת רגלים, ואין לזה שום שייכות לעניני צניעות אדרבה היא סוגרת עצמה בארגז שקורין מכונית. וניצולין בזה מללכת אחרי אשה ולעבור מבין הנשים וגם מהסתכלות, (הבעי’ היא שרק בודדות יש שהן נוהגות וזה מעורר סקרנות ותשומת לב). …

ומי שאומר שעל ידי זה נשים יהיו יוצאות יותר ברחוב, אינו יודע מה שהוא שח, אנו רואים שהרחוב גדוש ומלאה עם נשים, כמעט תשעים אחוז הן נשים, ועל ידי נסיעה במכונית לא מתרבה אלא להיפך כי מה שהיא צריכה כחצי שעה לעשות ברגל עושה במכונית בכמה דקות.4

He further asserts that according to what has been ‘recently’ [R. Zilber’s responsum is dated 14 Iyar, [5]745] reported in ‘announcements’, even R. Wosner meant his ruling only as a stringency, and not as an absolute prohibition:

ומה שמע”כ מזכיר מתלמיד חכם מפורסם בטח התכוון לידידנו הגאון המפורסם מרא דאתרא הרב שמואל ואזנר שליט”א, אבל לפי מה שנתפרסם באחרונה במודעות כתב זה רק בתור חומרא ולא איסור ממש כמו שפירסמו בשמו באחרונה, ולפי האמור אינו מובן מה מקום החומרא בזה וכבר הי’ עוד מלפני כמה שנים פתחון פה לפניו בקשר לזה שאין לזה שום שייכות לצניעות. ואם מחמירים בגלל צניעות במקום שאין להחמיר גורם להקל במקום שצריכים להחמיר.

[It is unclear whether R. Zilber had seen R. Wosner’s earlier [undated] responsum, in which he writes that women driving is “something that is proper to prohibit [with] an absolute prohibition”.]

R. Zilber’s acute warning that:

If we are stringent regarding modesty where it is not warranted, this will engender leniency where we need to be stringent”

(a rule that I daresay those involved in צניעות education and enforcement would do well to consider) is reminiscent of a principle of Rav Samson Raphael Hirsch that I love to quote (previously cited here):

ואם כן אחרי אשר ביררנו שאין איסור בדבר, אשימה נא דברתי אל מכ”ת נר”ו. נהיה עמוד ברזל וחומת נחושת לכל המתפרצים בעם בכל אשר יש בו באמת נדנוד עבירה והריסת הדת, אבל בכל דבר שאין בו שמץ איסור נהיה רך כקנה ולא נקשה ערפנו, אז גם לתוכחתנו על עון … [הנקודות במקור] יטו אזן. אכן, אם גם בדבר שאין בו נדנוד עברה נתנגד להם, גם בתוכחתנו על עון פלילי ישימו תהלה לאמר, אף זה אינו כי אם עקשות לב וקשיות עורף ממורנו, הלא גם על דבר מותר ריב יריב עמנו.

R. Zilber proceeds with a trenchant and cynical assessment of how [Israeli Haredi] public proclamations are generated, as well as some further insightful and considerate sentiments on the dangers of overly extreme broadsides:

אני לא מכיר את זהותם של מחברי הכרוזים שחותמים עצמם בשמות שונים, אבל כפי הנראה שכוחם לחפש ולמצוא איזה חסרון ובונים על זה בנינים גדולים ובאים לפני הרבנים ומתארים בצבעים שחורים, וכמובן שמנענעים להם עם הראש ואחר כך באים לפרסם איסורים בשם כל הרבנים.

ויש בזה גם משום כבוד הבריות ומשום דברים שבין אדם לחבירו, כי דברים כמו אלו כשמתפרסמים תיכף נעשה מהמוסכמות, ומרננין על אלו שעושין ההיפך וכאילו הן מהקלות שאינן שומעות לחכמי הדור ולפעמים זה מזיק גם לשידוכין.

בקיצור אין אני רואה שום חשש אם נשים נהגות יותר מהאנשים, אדרבה צריכים לחפש מקור לההיתר בנהגים אנשים אם פוגע ברחוב דברים שאם הי’ הולך ברגלים הי’ צריכים לעצום עיניו.

יתכן שבנהגות יש גם דברים שליליים אבל זה משותף גם לאנשים והעלימו חכמים מזה בגלל שמחזיקים זה להרבה אנשים לדבר נחוץ מסיבת פרנסה או בריאות, והאמת שלפעמים גם לנשים זה נוגע לפרנסה ובריאות. וכמובן שכל אחד בחוגו המצומצם להשומעים בקולו יכול לעשות תקנות בזה לפי השקפתו והרגשתו אבל בתנאי שלא יפרסם בחוצות ובעתונות שאחרים שאין עושים כן עושים איסורים ומקיימים מה שמתפללים “ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם”. והלוא סוף סוף הדין הנפסק בשלחן ערוך או”ח סימן תר”ח הוי כתורה שלימה שצריכים לדעת מתי למחות.

  1. שו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן א’ אות ב’‏ []
  2. שם חלק ז’ סימן י”א []
  3. The author is somewhat confused or sloppy here, as these quotes actually appear verbatim in the aforementioned responsa of R. Wosner. []
  4. שו”ת אז נדברו חלק שלשה עשר סימן פ’‏ []

Caveat Nubere

At the end of the previous post, we broached the question of whether a spouse’s failure to disclose his or her status as a convert or recent descendant of one to the other spouse prior to marriage would be grounds for a claim of מקח טעות. This question is raised by Rafi G. (Life in Israel) (h/t: Daas Torah) in the context of a bizarre and depressing tale, reported by Kikar Ha’Shabbat, originally brought to my attention by my father:

אברך טען: אשתי עברה ניתוח ולא ידעתי שהיא סינית, זה מקח טעות

אברך חרדי ביקש לגרש את אשתו בגלל שלא ידע שהיא סינית במקור. הנזק, לטענתו, הן העיניים המלוכסנות שקיבלו ילדיהם. הרב פסק: זה לא פגם. ומה אם היו נולדים להם ילדים שחורים? (חדשות)

ישראל כהן – כ”ה בתמוז תשעו

לא ידע שהתחתן עם סינית – מקח טעות? יהודי שפנה לרבה של רמת אלחנן וחבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי יצחק זילברשטיין, העלה שאלה מוזרה לגבי נישואיו עם אשתו, וביקש לברר אם מדובר במקח טעות – כיוון שגילה למפרע שמדובר בסינית.

“התחתנתי לפני כמה שנים עם אשה פלונית”, הוא מספר, “ולאחר שנה נולד לנו בס”ד ילד. לצד השמחה הגדולה שהיתה בעת הלידה, נדהמתי להיווכח שלילד יש עיניים מלוכסנות, כמו של הסינים…”

“כששאלתי את אשתי בעניין, היא השיבה לי שאכן היא נולדה בסין, אבל במהלך שנות בחרותה עברה ניתוח ל’יישור’ העיניים, ולאחר הניתוח סר ממנה ‘המראה הסיני’, והיא נראית כאשה ‘מערבית'”.

“הבעל התרגז מאוד על אשתו שלא סיפרה לו את הדבר, אבל אי אפשר להתעלם מהטענה שיש גם עליו, שכן הוא התחתן איתה בהיותה מתגוררת בארה”ב, וגם הוא לא ערך אודותיה את הבירור המספק” נאמר בעלון שסיקר את הפרשה.

לאחר מכן, נולדו לבני הזוג עוד שני ילדים, גם הם עם עיניים מלוכסנות. לאחר הלידה השלישית החליט הבעל שהוא לא מסוגל לחיות יותר עם האשה הזו, “וגם אינני יודע כיצד יהא באפשרותי לחתן את הילדים הללו; הרי אף אחד לא ירצה להשתדך אתנו”, אמר.

הבעל טען שמדובר במקח טעות, ועם אשה כזו הוא לא הסכים כלל להתחתן, לכן הוא רוצה להגיש נגדה תביעה לגירושין. כשנשאל היכן מוזכר הפגם הזה של ‘עיניים סיניות’ ברשימת המומים במסכת בכורות, השיב הבעל, שפגם כזה לא צריך להיות כתוב באף מקום… “כיון שבני-אדם כמונו, שאינם מתגוררים בסין, מתביישים בכך, ובוודאי שעל-דעת זה לא נישאתי לאשה זו”.

“כשחיפשנו מקורות לשאלה זו, מצאנו ב’בן איש חי’ העוסק במקרה הדומה במקצת לשאלתנו. בבגדד אירע מקרה שבעל הגיע אל הבן איש חי והתלונן על כך שהריסים של עיני אשתו אינם נסגרים בשווה, וכשהיא סוגרת את עיניה זה נראה מוזר מאוד. הבעל לא ידע זאת מלכתחילה.

הבן איש חי הצדיק את טענת הבעל, ואמר שמום מסוג כזה, המבייש את הבעל, הוא אכן מקח טעות, ולמרות שהוא לא כתוב במומי מסכת בכורות, יש להניח שמדובר בפגם כזה שאכן הבעל לא היה מתחתן עם אשתו בגללו, ואם הוא רוצה בגלל זה להתגרש, הוא זכאי לעשות זאת”.

“בכל זאת”, קבע הרב, “אין המקרים דומים, כי בענין הריסים אכן מדובר בפגם שאינו נמצא אצל שאר בני האדם, אבל באשר לעיניים המלוכסנות – הרי שליש מכלל האנשים בעולם הם סינים, ויש להם עיניים כאלה… ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פגם…”

“אולי העיניים שלנו, הישרות, הן הלא-רגילות, ועיניה של האשה הן הרגילות בעולם” נאמר.

אחד המשתתפים בשיעור שאל מה היה הדין אם היה נולד לבני הזוג ילד כהה עור (“כושי” כלשונו), והרב השיב שכאן יהיה הדין שונה, “כיוון שכושי הוא קללה שקילל השי”ת את חם בן-נוח, אבל עיניים מלוכסנות של סינים? אינן קללה, כי לשליש מבני העולם יש עיניים כאלה”.

Rafi G.’s paraphrase and analysis:

A question was brought to him by a husband who was asking about his wife. He claims to have recently discovered that she is of Chinese origin. A few years after they married, they had a baby who was born with Chinese slanted eyes. Unable to hide it any longer, the wife then admitted that she was originally Chinese and had had a surgery to straighten her eyes and remove the Chinese appearance from her.

He was very angry at the time, but did nothing about it. After having two more children together, suddenly he decided that enough is enough and he can no longer stay married to her. His children will have problems with shidduchim, he assumed

This fellow asked Rav Zilbershtein if the marriage is valid as he had been deceived. Perhaps it is a mekach taus.

Rav Zilbershtein responded that this is not considered a blemish and is not a valid cause for declaring it a mekach taus. Upon further investigation, upon the insistence of the husband, Rav Zilbershtein found a similar case in the Ben Ish Chai of a woman who couldn’t close her eyes all the way, and the Ben Ish Chai declared it a blemish and therefore the marriage a mekach taus. However, Rav Zilbershtein said, that was actually a blemish, while the slanted eyes is not a blemish – perhaps the slanted eyes are normal and ours are the incorrect way.

So, Rav Zilbershtein paskened that he has no room to declare it a mekach taus. If however the woman would ahve been discovered to have been black originally and the child had beenborn black, that would be enough reason to declare mekach taus, as being black is a descendant of Cham, the accursed son of Noach, whereas slanted eyes of Asians is not a curse -as a third of the world has them.

I would suggest three more points for consideration:

1. the fact that he discovered the issue and then stayed with her and had two more children together. Perhaps had he complained right away there might have been room to discuss it, but after he discovered the issue and chose to stay with her it seems to me that would be an implicit acceptance of the situation and negate any further claim of melach taus

2. geirus. was she originally a Jew or a convert. Perhaps that would also be an issue for consideration, but it isn’t discussed here. His children would not be allowed to marry kohanim if she was a convert. Would it make a difference if he is a kohein?

3. divorce: without declaring it a mekach taus, if it bothers him so much he can always divorce her. It seems he wants to get out of the marriage without paying her the required payments of the kesuba and perhaps legal payments such as alimony (I would assume he couldn’t get out of child support), and that is why he is looking to have it declared mekach taus. But he does have other options, though they cost.

The first of Rafi’s points is, of course, critical: much of the discussion of מקח טעות in general, and קידושי טעות in particular, revolves around whether the purchaser continued to use the purchased item, and whether the claimant spouse continued in the marriage, even after discovering the undisclosed defect. But I do not think that we reach that question here, as it seems that the failure to disclose one’s status as a convert would not be grounds for a claim of מקח טעות in the first place.

The normative halachah is that even the failure to disclose one’s status where it actually renders the marriage prohibited is not grounds for a claim of מקח טעות. As codified by Rambam:

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין. וכן הנושא שנייה בין הכיר בה בין לא הכיר בה אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה אבל תוספת יש לה ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל:

ולמה אין להם עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהיא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל תוספת שהוא חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו הרי עמדה בתנאי שלה והרי הקנית לו הנאתה והרי היא עומדת [לפניו] אבל התורה אסרה אותה עליו ומה היא יכולה לעשות לפיכך יש לה תוספת שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין אלא אסורה היתה מקודם:1

Ran explains that with regard to an ordinary, physical defect, it is clear that no one tolerates such a problem. There is therefore a duty of disclosure upon the woman, and the man may therefore rely upon this duty and is not required to investigate himself. With regard to a halachic problem, however, the woman can legitimately hope that she will find favor in the man’s eyes despite the prohibition involved, and there is therefore no duty of disclosure upon her:

דהתם כיון שהיתה במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית … וכן הדין באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל שאף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואף על פי שיש איסור בדבר2

Based on this rationale, the נודע ביהודה dismisses as erroneous the view of his correspondent that a divorcée who marries a cohen under the false pretense that she is (merely) a widow does not require a get, “for certainly there is no defect greater than this”. The נודע ביהודה retorts by citing Ran’s position as clearly indicating that prohibitions and [physical] defects are not comparable:

והנה שאלת אשה גרושה אמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה כגמולה … והנה כתבת מה שמצאת לפי דעתך שערי היתר כי בוודאי אין לך מום גדול מזה גרושה לכהן …

ראשית דברך שאין לך מום גדול מזה, ובזה טעית וראה מה שכתב הר”ן … הרי שאין לדמות איסור למומין.3

The דברי מלכיאל, however, argues that Ran’s rationale is difficult to understand – the correspondent of the נודע ביהודה seems correct, that the status of being prohibited is surely an absolutely intolerable defect! He therefore explains that the rule is really rooted in the principle of caveat emptor – the failure of the husband to perform his due diligence allows us (and the woman) to conclude that he must not care about such problems:

ועל פי זה נראה ליישב הא דאלמנה לכהן גדול אף שלא הכיר בה הוי קדושין … והר”ן כתב … ומכל מקום קשה דאין לך מום גדול מזה שאי אפשר כלל שיתרצה בזה לחומר איסור שבה. ועיין נודע ביהודה … ומש”ש מהר”ן אינה ראיה לע”ד דהר”ן כתב רק שיש לה כתובה מפני שסבורה שיערב עליו המקח. וכמה פרוצים איכא בשוקא. אבל כשהוא מקפיד ודאי שקפידתו קפידא. ובאמת גם סברת הר”ן טעמא בעי ..

והנראה דהא גם גבי מומין קיימא לן בכתובות ע”ה שמומין שאפשר לבקרם קודם נישואים אינו יכול לטעון אחר כך כי היה לו לבדוק אחריהם ע”ש במשנה. ולזה גם באיסור אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן. כיון שהוא כהן יש לו לדקדק שלא יכשל באיסור וצריך לו לחקור אם היא גרושה או אלמנה. … על כל פנים הכא הו”ל כדבר שאפשר להבחינו. ומדלא חקר על זה מוכח שלא הקפיד ונתרצה איך שיהיה ולזה קדושיו קדושין.

ונראה שאף שיודעת שהוא כהן בכל זה מחויב לדרוש אם היא גרושה … יש לו לחוש שאינה יודעת הדין דגרושה אסורה לכהן או שלא עלה על לבה … ונראה שזו היא סברת הר”ן שכתב שסבורה שיערב עליו המקח. כי כיון שראתה שלא חקר הרבה סברה שאינו מקפיד על זה ויערב עליו המקח:4

The דברי מלכיאל therefore concludes that if the husband explicitly inquires about the potential halachic problem (and makes clear the reason for his interest, that he is concerned about the prohibition) and receives a false assurance that it is not present, then he will indeed have a claim of מקח טעות:

ולפי זה נראה שאם שאלה ואמרה לו בפירוש שהיא אלמנה והגיד לה ששואל לה בשביל שהוא כהן ואסור בגרושה ודאי שאינה מקודשת שאין לך קפידא גדולה מזה והטעתו כמש”ל. רק אם לא הגיד לה שהוא כהן או שעל כל פנים מקפיד על זה יש לומר שמקודשת כי היה לו לחשוב שאפשר שמשקרת כל זמן שאינה יודעת שהוא מקפיד על זה וכמש”ל בדעת הר”ן … אבל בשואלה ודאי אין מקודשת …5

Here’s an excerpt of a judicial ruling by רב נחום שמואל גורטלר. A woman had sued her estranged husband for financial support and certain financial penalties, and one of the husband’s defenses was that the marriage had been fraudulently contracted, since he was a cohen and his wife was descended from the Indian Bene Israel and she had failed to disclose before their marriage that she had undergone גיור לחומרא:

רקע

בפני בית הדין ערעור הבעל לשעבר על פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה המחייבו לשלם לאשתו כתובה ופיצוי. וזו לשון פסק הדין:

בפנינו תביעת האישה לחייב את בעלה במלוא תשלום כתובתה (“מאתיים זקוקין”) ופיצוי הולם בשל עזיבתו ונטישתו אותה לאנחות ואת בתם המשותפת בלי שום עילה וסיבה. כמו כן, מבקשת מזונות קבועים לילדה וכן “קנס” לאב על אי קיום הסדרי הראיה. כמו כן, תביעות נוספות בעניין מזונות וראיית הילדה.

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 2008. נישואין ראשונים לאישה, שניים לבעל. לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בחומר שבתיק, עולה כדלהלן:

לטענת הבעל שהינו כהן הנושא שם משפחת כהנים “כ”ץ”, האישה אסורה לו, הן מצד שלטענתו חיה בעבר בהיותה רווקה עם גוי ונבעלה לו, דבר העושה אותה “זונה” האסורה לכהן וכמבואר ביבמות (סא ע”א וע”ב) והן מצד מוצאה מעדת “בני ישראל” שבהודו. לטענתו, עברה גיור לחומרא בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. דבר שלא נאמר לו עובר לנישואיהם. לדבריו, יש באמתחתו פסק דין מגדולי ישראל (האשכנזיים) שהאישה אסורה לכהן. פסקי דין שיסודם מפי השמועה ואף הועלו על הכתב (הוגשו בסיכומי הבעל). האישה מנגד הכחישה מכול וכול כי נבעלה לגוי. לטענתה, ה”גוי” היה מכר של המשפחה בלבד, ולה לא היה קשר אישי או אינטימי אתו. הביאה גילוי דעת ופסק דין בכתב יד קדשו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, לפיו היא מותרת לכהן. …

לדעתנו, אין צורך להיכנס במחלוקת של גדולי ישראל לגבי עדת “בני ישראל” שבהודו. כיוון שאין בזה נפקא מינה לגבי כתובה ופיצוי שזה הנושא העיקרי בפנינו והזוג נישאו ברבנות כאן וידועה עמדת הרבנות הראשית בנושא “בני ישראל” ומי שמתחתן שם נכנס על דעת המקובל שם. …

על כן אנו מחליטים:

א. על הבעל לשלם לאשתו סך מאה אלף ש”ח עבור תשלום כתובתה ופיצויים […].

עד כאן פסק הדין של בית הדין האזורי שעליו הוגש הערעור.

דיון – טענות המערער

לא אדון בכל טענותיו של המערער אלא בדברים שנראה לדון בדבריו.

המערער טען שהוא פטור לשלם כתובה כיון שהמערערת הטעתה אותו:

א. היא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

ב. גם אם נקבל את דעת הפוסקים שהיא מותרת לבוא בקהל, היא אסורה עליו מאחר ועברה גיור לחומרא. מאחר שהוא כהן אסור לו לשאת אישה שיצא עליה שם גיורת, כשם שאסור לכהן לשאת אישה שיצא עליה שם שהיא גרושה, אף על פי שמעיקר הדין היא אינה גרושה.

ג. אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאוין, חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו, שלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה לו שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו ואמרה לו שהיא מותרת לו, והתברר שהיא אסורה לו – במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל, ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה אמר דבר זה. …

ד. האישה אסורה עליו משום שבצעירותה נבעלה לגוי.

דחיית טענות המערער

נדון בטענותיו אחת לאחת.

א. האישה לא אמרה לו שהיא אסורה עליו (לדעת חלק מהפוסקים)
המערער טען שהיא לא אמרה לו שמאחר והיא מעדת “בני ישראל” היא אסורה עליו וזאת משום שיש פוסקים הסוברים שהיא אסורה לבוא בקהל.

הנה ברור שהמערער ידע שהאישה היא מעדת “בני ישראל”, ומאחר שהוא כהן הרי שסמך על הפוסקים המתירים עדה זו בקהל ישראל, ומאחר שהתחייב לה כתובה ואין פוסקים הקובעים בוודאות שדעת הפוסקים שמתירים אינה נכונה (יש רק פוסקים שחוששים להחמיר)1 על כן אי אפשר לפטרו מלשלם לאישה כתובה, משום שבנישואים סמך על הפוסקים המתירים. ועוד שגם אלו שחוששים להחמיר – חששם הוא שיש לומר שנתערבו בהם גויים ומכל מקום גם לדעתם נראה שהגויים שנתערבו בהם הם מיעוט. …

ג. טענת הטעיה בכך שאמרה שהיא מותרת לו
עתה לטענתו השלישית שטען: אף שנפסק להלכה שאדם שנשא אישה האסורה עליו מחייבי לאווין הוא חייב לשלם לה תוספת כתובה – דבר זה נכון רק כאשר האישה לא הטעתה אותו דלא אמרה לו דבר: לא אמרה שהיא מותרת וכן לא אמרה שהיא אסורה. אבל במקרה שהאישה הטעתה אותו – אמרה לו שהיא מותרת לו והתברר שהיא אסורה לו, במקרה זה אין לאישה כתובה כלל, לא עיקר כתובה ולא תוספת כתובה. המערער סמך את דבריו על שו”ת דברי מלכיאל ולקמן אביא דבריו על איזה מקרה הוא אמר דבר זה.

הנה דברי הדברי מלכיאל בתשובתו מחודשים, ומכל מקום נראה שכתב את דבריו רק במקרה הדומה למקרה שדיבר בו, ולא לכל מקרה, ובוודאי שלא אמר את דבריו למקרה כשלנו.

תחילה נבאר דין הנושא חייבי לאווין לעניין כתובה בהכיר בה, ובשלא הכיר בה. השולחן ערוך בהלכות כתובות (סימן קטז סעיף א) כתב וזו לשונו:”הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; וכו’ ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספת יש לה.”

הנה כשלא הכיר בה יש לה תוספת ולא אמרינן דהוי מקח טעות, וביאר הר”ן שהיות שאין מום בגופה יכולה לומר שסברה שיערב עליו המקח, והמגיד משנה ביאר שהבעל חייב תוספת כתובה היות והיה עליו לברר (ובספרי בכורי גשן חלק א סימן כג ענף ד פרקים ו, ז ביארתי שצריך להגיע לשני הטעמים, מאמר זה הודפס גם בשורת הדין חלק ב עמוד מו ואילך) אבל אם נמצא בה מום או נדר – אין לה עיקר כתובה ותוספת כתובה, שהיות שאין אדם מתפייס בנדר או במום והיא לא הודיעתו, הווי מקח טעות לעניין הכתובה ולעניין הגט – עיין אבן העזר סימן ל”ט סעיף ה’.

ברם, כהן ששאל את האישה אם היא גרושה וענתה שאינה גרושה ואחר כך התברר שהיא גרושה, הנודע ביהודה כתב שצריכה גט, והדברי מלכיאל (חלק א סימן פו אותיות ו, ז) והאחיעזר כתבו דהוי מקח טעות ואפילו גט אינה צריכה דיכול לומר שסמך עליה.

הנה מה שכתבתי בשם הדברי מלכיאל והאחיעזר – זה נכון במקרה שדנו בהם, שהמקדש שהוא כהן שאל את האישה אם היא גרושה והיא השיבתו שאינה גרושה, שהשאלה היא שאלה פשוטה והתשובה היא תשובה פשוטה, ועל מקרה כזה הם כתבו שאם האישה הטעתו הווי מקח טעות לגמרי, שהמקדש בהחלט יכול לומר “עליה סמכתי”. אבל במקרה שלנו בדיון אם “בני ישראל” מותרים בקהל ואם האישה עברה גיור – אם היא מותרת לכהונה – שאלה כזו לא שואלים נשים ורק גדולי ישראל יכולים לענות על שאלה כזו. על כן מה שהתובע טוען שהוא שאל את האישה ומה שהוא טוען שהאישה ענתה לו, אינו רלוונטי למקרה שלנו. על מקרה שלנו קיימת קביעת הראשונים והאחרונים שהמקדש חייבי לאווין או שניות ולא בירר דוודאי שיש לה תוספת כתובה. שבמקרה זה קיימים הטעמים של הר”ן והמגיד משנה שהיות ואין מום בגופה יכולה היא לומר שסברה שיערב עליו המקח, והיות שהיה עליו לברר ולא בירר הרי שהיא מקודשת גמורה ויש לה תוספת כתובה.

In light of the above, it seems clear that a woman’s failure to disclose the mere fact that she has the halachic status of a convert, in the absence of any applicable prohibition being violated by the marriage, would not be grounds for a claim of קידושי טעות.

  1. רמב”ם הלכות אישות כד:ב-ג, וכן פסק בשלחן ערוך אה”ע קטז:א, ועיין ביאור הגר”א שם ס”ק ה’‏ []
  2. ר”ן שם נט: בדפי הרי”ף, הובא בבית שמואל שם ס”ק ג’‏ []
  3. שו”ת נודע ביהודה תנינא אה”ע סמן נ’‏ []
  4. שו”ת דברי מלכיאל חלק א’ סימן פ”ו אות ז’‏ []
  5. שם אות ח’‏ []