Dreams of Art and Angels

Carolina A. Miranda reports on the Rubin Museum of Art’s “Dream Over” event:

On Saturday night, more than 80 artsy types in pajamas filed into the Rubin Museum of Art in Chelsea for its first ever adults-only sleepover. The purpose: to see what sorts of dreams the museum’s priceless collection of Himalayan art might inspire. I’m not generally the type to spend a lot of time parsing my dreams, which generally involve me showing up somewhere without any pants. But the opportunity to spend the night in a museum—à la Mrs. Basil E. Frankweiler—was something I couldn’t resist.

Things got cooking on Saturday at about 9 P.M., when a gaggle of pajama-clad New Yorkers—and their copious luggage (and AeroBeds!)—arrived in the museum’s lobby to check-in and be led to their assigned painting. As part of the registration process, we all had submitted forms outlining key episodes in our lives, along with a list of colors to which we felt a resonance. Museum staff selected works of art based on that information. I was placed under the stoic gaze of a 15th century Tibetan Medicine Buddha on the sixth floor—a selection that was intended to throw a little healing my way. (Freelance writers are pretty wounded people.)

The rest of the evening was designed to get us ready for dreaming. We carefully arranged our bedding. We attended a short lecture on memories and dreams led by clinical psychiatrist Dr. Edward Nersessian and Mt. Sinai neuroscientist Cristina Alberini. There was a group discussion on dreaming. We nibbled on tea and cookies and listened to super groovy sitar music. At around midnight, the museum’s docents came to our bedsides to tell us a “bedtime story” related to the work of art that we’d been assigned. My story was actually more of a guided meditation, intended to get me relaxed. (It worked.) By 1 A.M., all was quiet—except for the industrial plastic moans let out anytime someone rolled over on their AeroBed.

Naturally, the big questions were: would we dream? And, if so, what? The fact is that scientists know very little about dreaming. Nersessian explained that there are any number of theories as to what dreams could be—from the brain organizing new memories to our consciousness modulating its emotions to prophetic visions of the future. Whether any of us staring at a work of art would be able to internalize its meaning, have it manifest itself in a dream and then be able to remember it all the next day was anyone’s guess. To be sure that we didn’t forget anything, a group of “dream gatherers” came around to talk to us first thing in the morning (before we’d even gotten out of bed) to get everything down while it was still fresh.

As one could expect with a subject as personal as dreaming, the results—at least anecdotally—were mixed. There were a number of folks who didn’t dream, or couldn’t remember their dreams. Several others had so-called anxiety dreams, during which they dreamed about trying to dream in the museum. (So meta!) There were dreams that involved Natalie Portman, hair dye and pancakes. Interestingly, a number of folks reported visual elements in their dreams that recalled the paintings they had been looking at. Juan Carlos Andrews had a vision of four Asian, sage-like men all wearing beige. “It was so vivid,” he recalled. “And highly unusual. I’ve never dreamt anything like that.”

And me? I dreamt I was floating, pleasantly carried away by a current—the type of restful dream I haven’t had in eons. It’s hard to say whether this was because of the Medicine Buddha’s tranquilizing effects or because I’d been lulled to sleep in a serene spot to the tune of a sitar. What I do know is that it was a rare luxury to spend so much time before a single work of art. Over the course of an evening and a morning, I’d been able to study the myriad deities, the details of the Buddha’s geometric cloak and the throbbing palette of crimson that held the work together. And for that alone, the night on a museum floor was worth it.

Ralbag on the mysterious Biblical episode of the wrestling between Ya’akov and the “Man”:

והנה קם יעקב בלילה ההוא, ויעבר נשיו ושפחותיו וילדיו וכל קניניו את מעבר יבוק, אחר שעבר הוא בראשונה לראות עומק המים ולנסותו, ומאיזה מקום יכשר יותר שיעבור. ונשאר יעקב לבדו להעביר קצת קניניו שנשארו שם, וישן שם, ונראה לו מלאך השם בנבואה כאלו הוא איש; ולעוצם דבקותו בו וקורבת מדרגתו ממנו נדמה לו שהוא נאבק עימו. עם שכבר ראה יעקב זה ההתאבקות מפני טרדת דמיונו בענין עשו וחושבו להמציא תחבולות להפילו אם יקום עליו להכותו, כי אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. והנה ארך זמן זה ההתאבקות עד עלות השחר, כי אז הגיע העת שהיה מקיץ יעקב לפי מנהגו. והנה נדמה לו שנגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו. ואמר ליעקב שישלחהו כי עלה השחר והגיע העת שראוי ליעקב שיפנה לעסקיו, ולא הסכים יעקב להתיר הקשר אשר ביניהם אם לא יברכהו. ואמר אליו המלאך שלא יקרא עוד “יעקב” כי אם “ישראל”, כי הוא שרר עם מלאכי השם יתעלה עד שמדרגתו קרובה למדרגתם ולא נלאה כוחו בזה, ויהיה שר גם כן עם האנשים ולא ינוצח. ובזה היה ליעקב עוד ייעוד-מה, שלא ינצחהו עשו. …

והנה כאשר הקיץ קרא יעקב שם המקום ההוא “פנואל”, כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי. והנה זרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והיה צולע על ירכו מפני מה שקרהו. על כן צוו בני ישראל על הר סיני שלא יאכלו החלק מגיד הנשה שהוא על כף הירך; אבל מה שהיה ממנו בזולת המקום הזה – לא נאסר להם לאוכלו. וזה הציווי היה לפרסם זאת הנבואה הנפלאה שהגיעה ליעקב, אשר מרוב הדבקות שהיה לו במלאך קרה לו זה המקרה; וזה, כי ההאמנה בנבואה הוא מפינות התורה. …1

והנה הסכמנו שיהיה זה ההתאבקות בעת השינה, לפי שהוא בלתי אפשר שיראה לאדם מלאך השם בזה האופן בהשתמשו בכוחותיו הגופיות. וכבר הודיענו הרב המורה שכבר נשמט במקומות רבים זכר היות הנבואה בחלום או במראה, להשענו שכל נבואה היא בזה התואר. ולזה לא זכר בזה המקום שתהיה זאת הנבואה בחלום או במראה.

ואם יספק מספק ויאמר: איך יתכן שישאר לו מזה זה-הרושם, בזה שהיה צולע על ירכו כאשר הקיץ? נאמר לו שזה אפשר אצלנו לאחת משתי סיבות: הסיבה האחת היא שאנחנו נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שיהיו לאדם בעת השינה, לפי שהדמיונים ההם יניעו כלי הנפש הנעה-מה. וזה, שכבר תראה שיחלום האדם ששוכב עם אשה ויראה קרי, כאלו היה הפועל שלם בהקיץ; וכן תמצא שיחלום האדם שהוא נופל ממקום גבוה, ויתנועעו מפני זה איבריו בעת השינה תנועה חזקה נפלאה, וזה מבואר מאוד מן החוש. ולזאת הסיבה אפשר שיקרה לו כשראה שנקעה כף ירכו בחלום, שישאר מזה רושם במקום ההוא מצד התנועה תקרה לו, ולזה אפשר שקרה שמצא עצמו צולע על ירכו כאשר הקיץ.

והסיבה השנית היא שכבר יתעורר הדמיון לפעמים מהדברים שיתפעל האדם מהם בעת השינה. ולזה יקחו הרופאים ראיה חזקה על ענין החולי מחלומות החולה. והמשל, שאם יגע הישן בדבר קר – יחלום שהוא במים קרים, או שכבר ירד עליו השלג והכפור ומה שידמה לזה; ואם יגע הישן בדבר חם – יחלום שהוא באש, או שהשמש מכה עליו ומה שידמה לזה. וזה דבר אין ספק בו, כי החוש יעיד על זה. ולזאת הסיבה תמצא שכאשר יגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת – יחלום שהוא שוכב עם אשה. ולזאת הסיבה בעינה הנה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה – יחלום שכבר הוכה במקום ההוא בסיבת ריב היה לו עם איש-מה בחלומו, וזה ממה שיקרה הרבה גם כן לפי מה שהושג לנו בחוש. ובהיות הענין כן, הנה היה אפשר שקרה ליעקב בסיבת העמל שעמל בהעברת הנחל לכל אשר לו, שיתחדש לו כאב בכף הירך בעת השינה, ונדמה לו מפני זה בחלומו-של-נבואה שיתאבק עם זה האיש ושתקע כף ירכו בהאבקו.

ולפי מה שזכרנו היו להתאבקות שנראה לו בעת השינה שלוש סיבות: הסיבה האחת היא חוזק הדבקות שהיה לו עם זה המלאך; והשנית – מה ששוטטה מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יקום עשו להכותו; והשלישית – הכאב שנתחדש לו בעת השינה בכף הירך.2

I cite the above passages in an essay on Ralbag to be published in Hakirah; here is my translation:

And Ya’akov arose on that night and transported his wives and children and maidservants and all his possessions across the ford of the Yabok, after he first crossed himself to see the depth of the water and to test it, and [to ascertain] the point best suited for crossing, and Ya’akov remained alone to transport some of his possessions which had remained there, and he slept there, and an angel of God appeared to him in a prophecy as though he were a man, and due to his great attachment to him and the closeness of his [spiritual] level to him, it seemed to him that he wrestled with him, and Ya’akov also saw this wrestling because of the preoccupation of his imagination with the matter of Esav and his planning to devise stratagems to defeat him, were he to arise against him to smite him, for they only show a man the thoughts of his heart.

And the duration of the wrestling extended until daybreak, for the time had then arrived that Ya’akov would awaken, according to his custom, and it seemed to him that he wrenched his hip at its socket in the course of wrestling with him, and he said to Ya’akov that he should send him [on his way], for the day had broken and the time had arrived that it was appropriate for Ya’akov to turn to his affairs, but Ya’akov did not agree to release the tie between them unless he would bless him, and the angel then said to him that he would no longer be called Ya’akov but rather Yisrael, for he had striven with angels of God, may He be elevated, to the extent that his level was close to theirs, and his strength was not wearied in this, and he would also strive with men and not be defeated, and this was an additional promise to Ya’akov, that Esav would not defeat him …

And when he awoke, Ya’akov called the name of that place Penuel, [for] I have seen a divine being face to face, yet my life has been preserved, and the sun rose upon him as he passed Penuel, limping on his hip, because of what had befallen him, and the Sons of Israel were therefore commanded at Mount Sinai that they should not eat the portion of the thigh muscle which is on the socket of the hip, but that of it which is elsewhere was not prohibited to them to eat, and this commandment was to publicize this wondrous prophecy that Ya’akov experienced, that from his great cleaving which he had to the angel, this event befell him, for the belief in prophecy is among the cornerstones of the Torah …

And we have decided that this wrestling was during [Ya’akov’s] sleep, for it is impossible for an angel of God to appear to a man in this manner when he is utilizing his corporeal faculties, and the Rav Ha’Moreh has already informed us that in many places, the mention of the prophecy occurring in a dream or vision has been omitted, in reliance on the fact that every prophecy is of this character, and it therefore does not mention in this place that this prophecy was in a dream or vision.

And if a doubter shall raise a doubt against us and say, how is it possible that this effect upon him should remain from this, that he was limping on his thigh when he awoke? We say to him that we consider this possible for one of two causes: The first cause is that we see the influence on the faculties of the soul of the imagined [notions] that a man has during sleep, for these imagined ideas activate the faculties of the soul some activation, and so you will see that a man will dream that he is sleeping with a woman and he will see semen, as if this activity actually occurred while awake, and so will you find that a person will dream that he is falling from a high place and because of this his limbs will move during his sleep a strong and wondrous movement, and this is very clear from the senses, and for this cause it is possible that when he saw in his dream that the socket of his hip was wrenched, [a corresponding physical motion] befell him so that there remained an effect in that place from the movement that had then befallen him, and it is therefore possible that it occurred that he found himself limping on his thigh when he awoke.

And the second cause is that the imagination is sometimes aroused from events that affect a man during sleep, and the physicians therefore draw strong inferences on the nature of a sickness from the dreams of the sick one. For example, if the sleeper touches something cold, he will dream that he is in cold water, or that snow or frost or that which is similar to this has descended upon him, and if the sleeper shall touch something hot, he will dream that he is in fire or that the sun is beating upon him, and that which is similar to this, and this is something about which there is no doubt, for the senses testify to this. And for this cause you will find, that when the excess of seed shall become strong in a man, and become aroused to leave, he will dream that he is sleeping with a woman, and from this exact cause, when a person develops some pain during sleep, he will dream that he has been struck in that place due to a quarrel that he had with another man in his dream, and this type of phenomenon occurs frequently, according to the perception of our senses. And this being the case, it is possible that it befell Ya’akov, due to the labor that he had labored in the transportation of all that was his across the river, that he had developed a pain in the socket of his hip during his sleep, and because of this, it appeared to him in his prophetic dream that he wrestled with the man and that he wrenched the socket of his hip when he wrestled with him.

And according to what we have mentioned, there were three causes for the wrestling that appeared to him during sleep: the first is the strength of the cleaving that he had with this angel, the second is the occupation of his thought while awake to devise stratagems to defeat Esav if he arose against him to smite him, and the third is the pain that he developed during sleep in the socket of his hip.

  1. פירוש רלב”ג על התורה (מהדורת ברכת משה / מעליות – מעלה אדומים) בראשית לב:כג-לג, עמודים תיא-ב []
  2. שם, סוף פרק לב, עמודים תיד-טו []

On Marriage

עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קראה (בראשית כ) והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר’ אלעזר אמר מהכא (בראשית ג) כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה:1

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא2

וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן:3

In the formal Halachic literature, the husband’s obligation to honor his wife is generally invoked in the context of the wife’s direct needs, where we require that he provide for her at an appropriate social and / or economic standard. My colleagues and I have been debating for years, however, whether a wife may demand that her husband conduct himself in his personal affairs in such a way that he brings honor and not disgrace to her, as his wife. The classic Biblical example of this sort of disagreement is, of course, this tragic, pivotal quarrel between Michal and her beloved King David:

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. …

וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; {ס} וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.4

Putting aside, for now, David’s justification for his conduct in this particular case, and the unfortunate way in which they both expressed themselves, may a wife, in general, demand that her husband’s conduct not reflect ill upon her?

I have finally found a source that deals with this question; Rav Yosef Messas states that “he recalls that he has seen written” that this is indeed included in the husband’s obligation to honor his wife:

עוד שאל כבודו פירוש ואפלח, ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר, ואכסי יתיכי, הנוהגים לכתוב בכתובות.

תשובה. … ופירוש ואוקיר, ואכבד, כמו שאמרו רז”ל (חולין פד) ומכבדה יותר מגופו, וכן הוא שם בתשב”ץ [חלק ג’ סימן ש”א] ע”ש, וזכורני שראיתי כתוב שבכלל חיוב כבוד אשתו, שיכבד גם את עצמו, שלא יתנהג בהוללות וסכלות ושכרות, וכיוצא, שלא יתבזה בעיני הבריות ויגרום צער ובזוי גם לאשתו, ואם מרדה בו מחמת דברים אלו, אף שאין כופין אותו להוציא מכל מקום צריכין בית דין להוכיחו ולאיים עליו בכל מיני איומים לשוב מדרכו הרעה5

Of course, Rav Messas’s examples involve morally egregious behavior by the husband, and it is not clear how far we can take this principle. If a husband merely wishes to wear clothing that has gone out of fashion years ago (and may never have even been in fashion to begin with), or to drive a beaten-up jalopy, and his wife finds this intolerably humiliating, may she protest?

Rav Messas’s Kesuvah exegesis concludes with another interesting admonition to the husband: “he shall not reveal his wife’s shame, if she does not know how to cook well or to sew, or if she talks a great deal without order, and things like this, but he should constantly cover up for her”:

ופירוש ואכסי יתיכי, … ועוד אפשר לומר דלישנא יתירה לטפויי אתא, שלא יגלה את קלונה, אם אינה יודעת לבשל בטוב או לתפור, או מרבה דברים בלי סדר, וכיוצא בזה, רק יכסה עליה תמיד, וכמו שכתוב וכוסה קלון ערום (משלי יב).

Returning to Michal and Dovid, the Biblical account, after relating their deeply caustic exchange, has this enigmatic conclusion:

וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.

This is generally understood as a Divine punishment for her contempt toward David, e.g.:

לא היה לה ולד. בעון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלקים:6

And indeed, in his “Benefits”, Ralbag does seem to adopt the conventional understanding:

התועלת הל”א הוא. להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת ד’ ית’, כי הוא כאין נגדו. ולזה נהג דוד בשפלות הזה לפני ד’ ית’. רצוני לומר במה שהיה מפזז ומכרכר. להראות עוצם שמחתו בעבודתו ית’. ולא הראה לעצמו בזה הענין גדולה על שאר האנשים, אבל השפיל עצמו כהם או יותר [כי כן ראוי].

ולפי שגינתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה, וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפניו ית’, מנע ד’ ית’ ממנה הטובות שהוא נותן אל המלכות ולזולתן, והוא פרי בטן. ולזה סמך למאמר מיכל ש”לא היה לה ולד עד יום מותה”, להעיר שאין ראוי להתיהר לפניו ית’.7

But in his commentary to the verse itself, he seems to understand that her infertility was actually a naturalistic consequence of their quarrel; she had no child, “for David did not love her in the way that he had loved her previously”:

והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך. ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה, עשה כהוגן לכבוד ד’ ית’. והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו, כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד, רצוני לומר מה שאמר שבחר ד’ יתברך בו מאביה ומכל ביתו. והיה מפרי דבריה שרמז אליה דוד וכללה עם האמהות. ולזה אמר: ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה. וכבר הורה שהוא רמז בזה המאמר אל מיכל, מה שאמר אחר זה: “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”. כאילו יאמר שמאמר זה היה סיבה להימנע ממנה פרי בטן. כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה.8

I have always felt terribly sad for Michal. She loved him; indeed, it has been noted that she is the only Biblical woman ever described as loving her man,9 and she had saved his life:

David Escapes Through A Window

[Paul Gustave Doré’s David Escapes Through A Window, taken from here. High resolution image available here.]

And because of this one intemperate outburst, he “did not love her in the way that he had loved her previously”, and she died childless …

Nisim Mazuz captures the poignancy well, calling her “the most tragic woman in Tanach”:

מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ”ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא ציפה להם. נישואיה לדוד גרמו לקרע נפשי עמוק שנמשך עד יום מותה. מיד עם נישואיה הייתה נתונה במאבק להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. בעלה נדד באזורים רחוקים, ולא זכר לפקוד את אשתו בת המלך הנאמנה שבזכותה ניצל ממוות. גם לאחר מות שאול והמלכת דוד למלך על יהודה, לא זכר ולא פקד את אשתו מיכל. מיכל יושבת בגלות, רחוקה מאביה וממשפחתה, ומצפה ודואגת לבעלה הנודד. עם חלוף הימים והשנים מתברר למיכל שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה. כך מיכל נבגדת על ידי בעלה, ומורחקת ע”י שאול אביה ומשפחתה. ולא עוד, גם כשדוד משיב אותה אל ביתו, היא לא חוזרת להיות המלכה המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. בעקבות הסכסוך בזמן העלאת ארון ה’ לירושלים המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. שוב היא ננטשת ע”י דוד, ונשארת כאלמנה חיה בחיי בעלה דוד, ולא זכתה להקים משפחה.

[And see this follow-up.]

  1. כתובות סא. – קשר, ועיין מח. []
  2. סנהדרין עו: – קשר []
  3. רמב”ם אישות טו:יט – קשר, ועיין פרופ’ נחום רקובר, “סדנאות במשפט העברי – בנושא אלימות כלפי האישה – אינוס אישה על ידי בעלה” – קשר []
  4. שמואל ב’ ו:יד-כב – קשר []
  5. מים חיים, חלק ב’ מים טהורים (חלק אה”ע) סימן כ”ג []
  6. מצודת דוד, שם פסוק כ”כ []
  7. רלב”ג, תועליות, ל”א []
  8. פירוש רלב”ג שם []
  9. I have long remarked on this, and Wikipedia attributes it to Meir Shiloh’s ראשית, published in 2008. []

A Very Confusing Religion

Rav Shach (attributed)

A story is told about Rav Elazar Shach zt”l, who was once asked if women should learn CPR so that they can respond and act in a situation in which a child would need it. Rav Shach said not to learn it, because Hashem does not put a person in a situation that he cannot deal with. If they were to know CPR, new situations would occur where they would, chas veshalom, have to administer it.1

King David

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.2

Rashi

ויאמר דוד מעתה שנפלו גבורי ישראל צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת:3

Radak

יש מפרשים מכאן ואילך צריך ללמד לבני יהודה קשת כיון שמתו בו שאול ויהונתן4

Ralbag

בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מן הנבחרים שבכלי המלחמה.5

[התועלת] החמישים וארבעה. הוא להודיע שראוי לאדם שילמד דעת ממה שיכשיל זולתו ולזה תמצא כי מפני שראה דוד שנפלו שאול ובניו על ידי המורים אמר ללמד את בני יהודה קשת כי הוא כלי נפלא מאד בענין המלחמה:6

God

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה, בְּיָדוֹ, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. …

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה: כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר. …

וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא: אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה: אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.7

Hazal

דבר אחר:

בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה.

למה?

שנטל את בתה.

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ וגו’:

(תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף.

ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים.8

ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים.

ולמה הוסיפו לו שם ב’ שנים?

אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: כי אם זכרתני והזכרתני, תשתכח ב’ שנים בבית הסהר, לכך כתיב: ויהי מקץ שנתיים ימים ב’ שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר.9

Ralbag

התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם להשתדל בכל עוז להינצל מהרע אשר הוא בו, בכל הסיבות אשר אפשר לו שיעזר בהם; ולא יסמוך על הנס, אף על פי שהוא באופן שתדבק בו השגחת ד’ יתעלה מאד.

הלא תראה כי יוסף – עם היות השגחת ד’ יתעלה דבקה בו בזה האופן הנפלא – חילה פני שר המשקים שיזכרהו אל פרעה להוציא אותו מן הבור.10

וראוי שלא יעלם ממנו, שיוסף לא שם בשר זרועו במה שאמר אל שר המשקים, אך ראה כי מזכירתו אותו לפרעה יגיע לו טוב, כמו שהיה הענין בסוף. וסיבב ד’ יתעלה הענין שלא זכרו שר המשקים עד בוא העת שהיה יותר נאות ליוסף.

והנה תמצא שכל התלאות אשר מצאוהו מעת המכרו, כולם היו כלי אל שיגיע לזאת הממשלה, וזה מבואר במעט עיון.11

God

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.12

Hazal

כי יפול הנופל ממנו . ראוי זה שיפול, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.13

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:14

Rav Yosef Albo

החריצות וההשתדלות מועיל והכחרי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, … ויתבאר מכל זה שהחריצות טוב בכל דבר, ובעבור זה היה שלמה משבח החריצות ואומר ויד חרוצים תעשיר ומגנה העצלה להעיר האדם שישתדל להשיג מבוקשו בכל מאמצי כחו, וכן אמרו רז”ל למען יברכך ד’ אלקיך יכול ישב ובטל תלמוד לומר בכל מעשה ידך אשר תעשה. הנה בארו שברכת השם יתברך תגיע ותבא עם ההשתדלות, וכן אמר המשורר אם ד’ לא ישמור עיר וגו’, אבל אם ד’ ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלקי ולא בזולתו, ובעבור זה ראוי שישתדל האדם בחזקת היד בכל הדברים שאפשר שיושגו בהשתדלות האדם אחר שנדע שההשתדלות מועיל בכל דבר ובכל הפעולות על דרך שבארנו, ובעבור פועל אחד שנראה מגיע על צד הגזרה כאמרו רז”ל כי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה ליפול וכו’ לא בעבור זה נשפוט בכל הדברים שהם בגזרה, אבל ראוי שנשתדל בכלן כאלו הן בחיריות בחירה גמורה וד’ הטוב בעיניו יעשה ויספיק זה בבחירה לפי קצורנו:15

Don Yitzhak Abravanel

ומה יפו דברי חז”ל … הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב’ אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלקית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו,

ויש מפרשים כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלקית, אבל מי שראוי שיפול על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פירוש נכון16

Rav Yitzhak Arama

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו’ זה אחד מהמקומות שהישירה התורה שלא לסמוך על הנס אלא שיכוין אדם מעשיו על צד היותר טוב כמו שיובן מפרשת שוטרים כלה ועל הדרך שביארנו וכמו שנתבאר זה הענין כלו יפה בפרשת וישלח שער כ”ו

ושם נזכר טעם אומרו כי יפול הנופל ממנו שיראה שהמעקה יועיל למה שיהיה נופל מאליו מבלי כוונה אלקית אבל מה שראוי שיושלך על דרך ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פירוש נכון:17

ורוב שיהיו האנשים במעשיהם על הבינוניות או פחות כי אז צריך בלי ספק לפקח עיניו על מעשיו בתכלית ההשקפה והחריצות כי מזלם הוא רעוע והזכות לא תספיק להכריע אותו ולשדדו לגמרי כל שכן להפכו אליו לטובה. והנה הם נשארים ביד עצמם ועוצם חריצותם והחולשה והרפיון בהם יפילום ברעות ונזיקים רבים וד’ לא רצם כי על זה היישירה תורתו האלקית בעצות טובות ונכונות ע”ד הכללות במלחמות ובכל העסקים כמו שנזכר

ראה מה כתיב ולא תשים דמים וכו’. לפי שהנפילה היא אפשרות לו משני פנים אם שתהיה בלי רצון השם ואז תקרא נפילה או מפאת ההשגחה ואז תקרא הפלה או השלכה כי על שני עניינים אלו נאמר (תהלים ל”ז) כי יפול לא יוטל לזה אמר שיועיל המעקה כדי שלא יפול הנופל ממנו מעצמו כי מי שראוי שיושלך מפאת ההשגחה לא יוכל להנצל בשום פנים והוא פשוטו של מקרא18

Rav Shlomo Ben Shimon Duran (Rashbash)

שאלת .הניסה בימי דבר ממקום למקום אם תועיל לאדם או לא, שאם נכתב בראש השנה למיתה מה תועילנו הניסה, ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה:

תשובה … על כן אני אומר לפי קוצר שכלי, מי שאין בידו עבירה מחייבת מיתה וקוצר ימים מהעקר נשאר על הקץ הקצוב מספר ימי חייו, ובראש השנה ,אינו נדון לא בחיים ולא במות אבל נשאר על הקץ הקצוב ובתום קצו ימות אם אין לו מצוה מחייבת אריכות ימיו …

ועל זה שלא נדון בראש השנה בחיים ובמות נאמר בתורה פן ימות במלחמה, שאם נכתב בראש השנה בחיים או במות אינו בחק האפשר אבל הוא בחק החיוב, שאם נכתב שימות בחרב אפילו בתוך ביתו או יסתר במסתרים ידקר בחרב, ואם נכתב בחיים אפילו יפול בעד השלח לא יבצע.

ועוד נתבאר זה מאמרם חי ד’ כי ד’ יגפנו או יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, יומו יבא הוא הקץ הקצוב, ד’ יגפנו היא המיתה האלקית, ובמלחמה ירד ונספה היא המיתה המקרית, כפי דעתם של קצת מהפילוסופים וכמו שכתב א”א הרשב”ץ ז”ל בפרק ה’ למסכת אבות …

ואשר לא נכנס ביום הדין בחיים ובמות נשאר בחק האפשר במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם או מיתה טבעית על ידי רוע הנהגה, וזהו שאמר עליו החכם ויש נספה בלא משפט, וכההוא עובדא דבפ”ק דחגיגה בעובדא דמרים מגדלא נשיא ומרים מקריא דרדקי.

ואותן שלא נכתבו בראש השנה בבריאות אם פשעו בעצמם יבואו לידי חולי, כמו שאמרו ז”ל בפרק מי שמת גבי משנת האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא מתרפא משל עצמו, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא שחלה בפשיעה וכו’, היכי דמי בפשיעה כדאמר רב חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים שנאמר צנים פחים בדרך עקש. וכן מה שאמרו ז”ל בפרק קמא דשבת ובפרקא דחסידי לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה, ואמר בפרק קמא דעבודה זרה ובפרק אין עומדין ובמגלה פרק בתרא ובנדה פ”ב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וצנים פחים הוא החולי הבא מרוב העמידה בשמש או בקור, והקש על זה בשלשת מיני מיתות.

ובזה תסתלקנה הקושיות שמקשים, בנים קטנים שמת אביהם בעון מי הם מתים. וכן מי שהיה בראש השנה קטן והגדיל ובאמצע השנה מת מתי נדון, שני כאלו [הגה – נדצ”ל שחטאו] שמתו ברוע הנהגתם או שקצם היה קצר לפי מזג הרכבתם או לפי המזג שנולדו בו. וכן מה שמקשים אם בעון אבות בנים מתים למה מי שיש לו שני בנים מת אחד ונשאר אחד. אפשר לומר לפי זה שמא זה שמת לא מעון אביו מת אלא מפני שהגיע קצו, …

ואף על פי שנכתבה בראש השנה נפילת החרב והמגפה על הכלל, כדאמרינן בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, אבל יש יחידים שאפשר שלא נכתבו לא בחרב ולא במגפה לפי שלא היתה להם עבירה מחייבת, ולפיכך תועיל הניסה מהחרב והשמירה מהמלחמה לפי שלא נכתבו בה בראש השנה ונשארו בחק האפשר. וכן תועיל ההנהגה הטובה בשמירת הבריאות ובהסרה מן החולי, וזהו אמרם בברכות בפרק הרואה ובבבא קמא בפרק החובל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

וענין חזקיהו שגנז ספר רפואות והודו אלו חכמים ז”ל כדאיתא בפרק קמא דברכות ובפרק מקום שנהגו אינו סותר זה, וכבר בירר זה הרמב”ם ז”ל בפסחים בפירוש המשנה, וזהו לפי שלא נכתב גם כן במיתה ונשאר בחק האפשר.

וכן תועיל השמירה מהמגפה והניסה ממנה. ואמרו ז”ל בפרק הכונס דבר בעיר כנס רגלך ורבא בעידן רתחא הוה סכר כווי, כלומר בשעת המגפה סוכר החלונות. ואמרינן שם דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע דרכים ודבר בעיר אל יהלך אדם לבית הכנסת יחידי, לפי שלא נכתב בראש השנה במיתת מגפה ונשאר בחק האפשר. שאם לא תאמר כן אלא שהכל נגזר בראש השנה על כל יחיד ויחיד, אם כן אין שם דבר בחק האפשר וזה שנכתב לחיים לא יצטרך לשמירה וזה שנכתב למות לא תועילנו שמירה ואין שם חלוקה שלישית, ומה זה שהיו נשמרים רבותינו ז”ל ומצווים על השמירה מהמגפה,19 וגדולי חכמינו ז”ל היו בורחים ממנה כמו ששמענו הרב רבינו נסים ז”ל שברח ממנה פעמים. אלא לפי שהדבר תלוי בחק האפשר ואולי זה האיש לא נכתב בראש השנה לא בחיים ולא במות ונשאר על קצו, ונשתנה האויר ואפשר שיוסיף רבוי בחום הטבעי שזה הוא סבת הדבר והנגף, אם אפשר לתקן האויר או לנוס ממנה יועיל לו התקון ומועיל לו הניסה,

ואינו הורס בו מאמר ר’ כרוספדאי דאמר ר’ יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, שהנכתבים למיתה הם אותם שיש להם עבירה מחייבת מיתתם והנכתבים לחיים הם אותם שהגיע קצם ויש להם מצוה מחייבת אריכות ימיהם. והחלוקה הג’ והיא שמדת דינם לא חייבה לא זה ולא זה לא דבר בהם החכם. זה נראה לי בענין זה והכל מתוקן כפי קוצר דעתי. …

וכדי לברר הענין יפה אמשול משל למה הדבר דומה, למלך שסרחה עליו מדינה ובה קצת אוהבים ובה מורדים הרבה לעיני השמש, ואנשים בה מעט שלא עבדו ולא מרדו, ובא המלך וצר על המדינה ותפסה וצוה להשמיד ולהרוג המורדים והפושעים ולהציל להעובדים. וקצת מורדים ברחו ונתחבאו וצוה עליהם לתפשם ממטמונים ולאבדם. והעובדים הצילם ואשר לא עבדו ולא מרדו אם נסו ונמלטו ואם יצאו בשעת מלחמה מתו. כן הדבר הזה, העובדים שנכתבו בראש השנה לחיים נצולו, והמורדים שנכתבו למיתה אם יסתרו במסתרים ובקרקע הים משם יצוה הנחש ונשכם ולא תועיל להם שמירה ולא ניסה. וזהו שתמצא שהרבה נסים מן המגפה, ובמקום שברחו שם ימותו או בחזרתם ימותו לפי שכבר נכתבו למיתה.20 ואשר לא עבדו ולא מרדו הם אותם שלא נכתבו לא לחיים ולא למות שלא הגיע קצם ונשארו בחק האפשר, אם סדרו הנהגתם או ברחו נצולו, ואם נשארו ולא סדרו הנהגתם אפשר שימותו, ועליהם נאמר חבי כמעט רגע וגו’. וזהו גם כן והכרתי ממך צדיק ורשע, הרשע הוא הנכתב למיתה, והצדיק הוא שלא נכתב לא לחיים ולא למות שעדיין לא הגיע קצו. זה נראה לי בזה הענין. והשם יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות.21

Update: The theodicy of Maimonides and Kipling.

Update II: Running For One’s Life.

  1. From a letter to the editor, Yated Ne’eman, 15 Teves 5770 / January 1 2010, p. 8, signed “Drenched in Lakewood”. I have been told that a subsequent issue of the Yated published a letter challenging the accuracy of this version of the story. []
  2. שמואל ב’ פרק א’ פסוק י”ח – קשר []
  3. פירוש רש”י שם []
  4. פירוש רד”ק שם []
  5. פירוש רלב”ג שם []
  6. שם בתועליותיו []
  7. בראשית מ:יב – מא:יד – קשר []
  8. בראשית רבה פרשה פ”ט אות ב’ – קשר []
  9. תנחומא פרשת וישב סימן ט’ – קשר, ועיין בתורה שלמה פרק מ”א אותיות ג’ וד’ עוד בזה, וגם בפרק מ’ אות נ”ד []
  10. פירוש רלב”ג סוף פרשת וישב, עמוד 472 במהדורת מעלה אדומים []
  11. שם פרשת מקץ סוף חלק א’, אחר התועליות, עמוד 484 []
  12. דברים כב:ח – קשר []
  13. ספרי שם (סח) – קשר []
  14. שבת לב. – קשר []
  15. ספר העקרים מאמר רביעי פרק ו []
  16. אברבנאל דברים פרק כ”ב פסוק ח’ עמוד ר”ח []
  17. עקידת יצחק (דברים – כי תצא) שער שבעה ותשעים, עמוד פ”ו ע”ב []
  18. שם (בראשת – וישלח) שער ששה ועשרים – קשר. ועיין שם בכל השער שהאריך בגודל חיוב ההשתדלות והחריצות, ולחזק את היסוד שמועילות לאדם בהטבת מצבו []
  19. רבינו אינו יודע כלום מענין “חיוב השתדלות” כשלעצמה, בלי סיכוי שתועיל לו לשפר מצבו []
  20. עיין סוכה דף נג. במעשה דאליחרף ואחיה בני שישא – קשר, ועיין “פגישה בסמארה” – קשר, ועיין הסרטים “היעד הסופי” – קשר []
  21. שו”ת רשב”ש, סימן קצ”ה – קשר, והגהתי על פי מהדורת מכון אור המזרח – מכון ירושלים תשנ”ח. תשובה זו ציינה רבי עקיבא איגר בגליון הש”ס (בבא קמא דף ס: על דברי הגמרא “רבא בעידן דרתחא”), אולם נראה שכוונתו לסוף התשובה שלא הזכרנו, שבו ביאר רבינו דברי הגמרא שם. ובפתחי תשובה (יו”ד סימן קט”ז ס”ק ח’) מביא את עיקר שאלת רבינו דמה תועיל הניסה, וציין שרבינו “מתרץ על זה באריכות”, ובדרכי תשובה (שם ס”ק צ”ה – קשר) ציין לדברי הפתחי תשובה. ועיין הרהורים []