Alicorns and Amulets

From the NetHack Wiki:

A unicorn horn (or unihorn) is an important tool for curing your adventurer. …

For medical application

Cures from uncursed and blessed application

An uncursed or blessed unicorn horn can cure:

  • blindness except from cream pies and venom
  • confusion
  • hallucination
  • stun
  • sickness
  • nausea (from eating tripe/eggs)
  • lost attribute points.

Sickness is normally fatal, and the unicorn horn is the easiest way to cure sickness (you might not have the right potion or spell, and you might not be able to safely pray). The other ailments, such as blindness and confusion, normally time out, but a unicorn horn removes them faster. Repeatedly apply the horn until you are completely cured.
Applying an uncursed unicorn horn will fix between 0 and (2d2 – 1) ailments, whilst a blessed one can heal between 0 and (2d4 -1) ailments. …

What it can not cure

A unicorn horn cannot cure:

  • stoning
  • sliming
  • lycanthropy
  • wounded legs

It also cannot:

  • restore health
  • restore magic power
  • undo amnesia
  • fix fainting.

A question posed to Maran:

שאלה ראובן תבע משמעון שהשאיל לאשתו כוס אחד של עצם אליקירנו להשקות בו את בתו שהוכה ממגפה ואמרו שהיה מסוגל אותו הכוס לרפואת החולי והוא בשתית מים בו … יורינו רבינו מה יהיה משפט הפרעון של הכוס הזה … ועוד שהוא טוען שהיה שוה זה הכוס ממון רב שהיה מסוגל ושמעון טוען שלא היה שוה אלא מעט שכמה בני אדם שתו בו ומתו ושלחו בית דין לדעת שיווי זה הכוס והעיד אדם אחד שאומרים שהוא בקי ורופא שלא הכוס הנזכר מעצם אליקורנו כי אם עצם דג מהים ושראה כאלה רבות …1

Loose translation:

Query: Reuven sued Shimon, that he had lent his wife a cup of “alicorn bone” for his daughter, who was stricken with the plague, to drink from, for they say that that cup had the magical ability to cure disease, via the drinking of water from it. [The daughter died, the cup was lost, and the litigants were arguing over its value.] [Reuven] claims that this cup was worth a great sum, due to its magical property, and Shimon claims that it was only worth a little, for many men had drunk from it and [nevertheless] died. The court investigated the question of the cup’s value, and a certain man, who was reputed to be an expert and physician, testified that the aforementioned cup was not “alicorn bone”, but rather “the bone of a fish of the sea”, and that he had seen many such …

“Alicorn bone” is unicorn horn, to which legend ascribed marvelous curative powers (in addition to mere existence); the “bone of a fish of the sea” is narwhal tusk, a main source of counterfeit alicorn. The Alicorn page on the “Unicorns” site has a wonderful survey of the topic:

“Those who drink out of these horns, made into drinking vessels, are not subject, they say, to convulsions or to the holy disease (epilepsy). Indeed, they are immune to poisons if, either before or after swallowing such, they drink wine, water, or anything else from their beakers.”
— Ctesias. Greek physician and historian, Indica (c. 400 BC)

It has been recorded throughout history that six mysterious natural substances have been coveted by ancient rulers above all others. …
Of these six treasures, the horn of the unicorn or alicorn, was the most valuable and sought after. Sheer value and mystique made them sought after gifts among rulers, and they were used extensively to win friends, influence fellow monarchs or protect a poison-prone prince. (Considering the reputation of Catherine de’ Medici, a lady both lovely and lethal, it was most thoughtful of her uncle, Pope Clement VII, to give her fiancé, the dauphin of France, a gold-mounted alicorn as a wedding present!)

And the wonder-working horn existed. Alicorns were owned by monarchs and popes throughout the Middle Ages and into the Renaissance. The horn became an emblem of imperial power: The sceptre of Russia’s czars and the sceptre of Austria’s Hapsburg emperors were both made of unicorn horn. Two alicorns are among the treasures of Japan’s imperial palace. Charles V, Holy Roman emperor, settled what in today’s terms would be a multi-million-dollar debt by giving the Margrave of Bayreuth two alicorns. King Edward I of England owned a unicorn horn which was stolen. In 1550 Pope Clement purchased an alicorn said to be “the most beautiful unicorn’s horn ever seen.” It was elaborately mounted in silver and gold before being presented to King Francoise of France.

Mary, Queen of Scots, owned one, as did Francis I. Frederick III of Denmark had a throne made almost entirely out of alicorn. The Sultan of Turkey, the wealthiest ruler of his time, sent 12 alicorns to His Most Catholic Majesty King Philip II of Spain (1527-1598). At that time each of them was worth from 10 to 20 times its weight in gold.

A typical alicorn was up to 9 feet long, had a basal girth of 8-9 inches and weighed 18-20 lbs. Even the Swiss scientist Konrad von Gesner (the father of zoology), who had his doubts about unicorns, concluded in 1551 that “the animal must exist on earth, or else its horn would not exist.”

The Church also owned alicorns, which were put on public display at various times. The most famous of these belonged to the Church of St. Denis near Paris, where it was kept in a vault. One end was placed in a font and the water dispensed to the sick and infirm.

Allegedly it cured a wide range of illnesses after causing an initial fever. Unfortunately, this alicorn disappeared during the French Revolution. St. Mark’s in Venice possessed three famous alicorns, as did Milan Cathedral, St. Paul’s Cathedral, Westminster Abbey in London and several others. Chester Cathedral in England still boasts an alicorn among its treasures.

Probably the most famous alicorn of all — known as the ‘Horn of Windsor’ — belonged to Elizabeth I of England. The horn was listed among Elizabeth’s crown jewels and valued at 10,000 pounds (more than 10,000,000 pounds at today’s prices), a sum which at that time would have been enough to buy a large estate plus castle.

This horn was given to the queen as a gift from the man who found it — Martin Frobisher. A captain in the British Navy, he had been trying to discover a northwest passage to India for some time. During his first attempt in 1576, rough winds and cold weather forced him to turn back. But the trip was not a total failure as some of his men had found some “black earth” and the rumor quickly spread that it was gold.

This made it much easier for him to find backers for future journeys and he was able to set out again the very next year. Once more inclement weather interfered with his explorations. And, after several ships were wrecked by a storm, Captain Frobisher had to end his journey. He had sailed as far as the inlet now known as Frobisher’s Bay in Baffin Island, Canada. His men, who spent most of their time there collecting ore, found “a great dead fish” with a hollow spiralling tusk almost two yards long.

During the Middle Ages and the Renaissance, many people believed that for each animal of the land there was an equivalent animal of the ocean. Captain Frobisher and his men probably believed this animal was a sea unicorn. The sailors even tested the horn by placing poisonous spiders in the inner cavity.

As men, to try the precious unicorn’s horn,
Make of the powder a preservative circle,
And in it put a spider.
~ John Webster, The White Devil

When the spiders died it was considered adequate proof that the horn must belong to the unicorn of the sea. Frobisher returned to England and delivered the horn to Queen Elizabeth. He was later knighted for his valor against the Spanish Armada. …

The belief in the alicorn’s ability to cure a wide range of maladies and protect against poison was nearly universal. Unfortunately, it was only available to the wealthy as its price was prohibitively high. Poor people had to make do with small quantities of horn such as a single band worked into a metal cup, or shavings ground up and used as powders.

Its effectiveness was such that the smallest amount was greatly treasured. It was used to protect people against plague, fever, rabies, colic and cramps. Boiled in wine, it whitened teeth. Mixed with amber, ivory, gold, coral, raisins and cinnamon, it helped cure epilepsy. It’s no wonder that the Apothecaries Society of London, founded in 1617, chose a pair of unicorns to support its coat of arms—the symbol was easily understood.

This horn is useful and beneficial against epilepsy, pestilential fever, rabies, proliferation and infection of other animals and vermin, and against worms within the body from which children faint. Ancient physicians used their Alicorn remedies against such ailments by making drinking mugs from the horn and letting their patients drink from them. Nowadays such drinking vessels are unobtainable and the horn itself must be administered [as a powder] either alone or mixed with some other drug…Genuine Alicorn is good against all poison; especially, so some say, the quality coming from the Ocean Isles. Experience proves that anyone having taken poison and becoming distended thereby, recovered good health on immediately taking a little Unicorn horn.

The page proceeds with a discussion of the problem raised by our responsum: how to distinguish the genuine article from counterfeit:

Trade in alicorns was fairly widespread during the Middle Ages and numerous noble houses listed one of the horns among its treasures. The fact that alicorns were both so valuable and so rare (some legends say there is never more than one unicorn on earth at any one time) provided great temptation and opportunities for fraud. Merchants anxious to make a profit often sold the horns of other animals as alicorn.

With so much fraudulent alicorn being sold, it became necessary to devise some way of testing alicorns to determine which were real. Some of these tests included:

  • Drawing a ring on the floor with the alicorn. A spider placed inside the ring would not be able to cross the line and would starve to death trapped inside the circle.
  • Placing the horn in water, causing the water to bubble as if it were boiling, even though it remained cold.
  • Placing a piece of silk on a burning coal, then laying the horn on top of the fabric. If it was a true alicorn, the silk would not burn.
  • Bringing the horn near a poisonous plant or animal, which would burst and die in reaction.
  • Inverting a beaker carved of alicorn over two scorpions. If it was truly unicorn horn, the scorpions would die.

Not even kings were exempt from being defrauded. King James I of England purchased an alicorn at great expense (reportedly for about 10,000 pounds). He felt it was important to test its authenticity, even though he had no doubt it was genuine. He summoned a favorite servant and told him to drink a draught of poison to which powdered horn was added. The servant drank the mixture and promptly died. James could not have been more unpleasantly surprised—he had been deceived.

Times and values certainly do change! James I immediately believed his fake alicorn to be almost worthless. Yet in 1994 a fake alicorn was auctioned at Christie’s in London—and sold for nearly half a million pounds! This in spite of the fact that it was known to be a 12th Century fake. It’s been speculated that this alicorn may have once belonged to Hereford Cathedral. It was purchased in the 1950’s for next to nothing as part of a bundle of walking sticks cleared from a property in the cathedral close. …

The unicorn horns still in palaces and royal treasuries (e.g., the Schatzkammer in Vienna or the Kremlin Armory in Moscow) and in museums and private collections have one thing in common: They are in fact all narwhal tusks, the enormously elongated and spiraled single tooth of a 13-to-15-foot High Arctic whale.

The narwhal swims in small groups in the remote Artic and is a mammal, not a fish. Its chief value to humans is the male narwhal’s tooth, which juts out through its lips and grows in a spiral motion as long as eight feet. The tooth is ivory and exactly what most people picture when they think of an alicorn. In some ways, it is the alicorn.

It’s believed narwhal horns first made their appearance around the 12th Century. The tusks of the male whales were traded to the wealthy courts of Asia and Europe by Scandinavian fishermen who had discovered the narwhal off the coast of Greenland.

The narwhal-unicorn connection was probably the best and longest kept secret of all time and, perhaps, one of history’s most cunning marketing strategies. It was a trade carried on in utter secrecy; the middlemen, most often Vikings and Arabs, made millions and kept quiet. They were able to preserve their lucrative secret for more than 400 years because the narwhal seldom swam south.

The bubble burst in the 17th Century and the truth emerged as a result of growing trade between Greenland and North America. While alicorn continued to be listed as a scientifically approved medicine until well into the 18th Century, the price plummeted dramatically. One complete horn belonging to King Charles I dropped in value from 8,000 pounds in 1630 to only 600 pounds by 1649.

An article by William Jackson, in the Royal Pharmaceutical Society’s Pharmaceutical Journal:

The unicorn is a mythical beast that has been associated with medicine and pharmacy for hundreds of years. …

The price of the horn

The sums quoted for the price of unicorn horn vary considerably, and the problem of estimating its value is compounded by the differing dates and by the varying currencies that are quoted. However, there can be no doubt that, although the price varied from time to time, it was never cheap. In 1609, Thomas Decker speaks of the horn of a unicorn as being worth “half a city” and a Florentine physician observed that it was sold by the apothecaries for £24 per ounce. In 1553, one belonging to the King of France was valued at £20,000 and the value of one specimen in Dresden in the same century was estimated at 75,000 thalers.

Obviously, unicorn horn was not something that was normally owned or used by poor people. It was its alexipharmic properties that were thought to be of particular use, and the fact that rich and powerful people were in the greatest danger of being poisoned ensured that there were always sufficient customers with enough money to maintain its high price. Considerable amounts would also be paid by collectors of curiosities for particularly fine specimens.

Medicinal virtues

The first mention of the therapeutic properties of unicorn’s horn is thought to have been by Ctesias, a Greek physician from Cnidus, who flourished in the fifth century BC. He believed the unicorn was an Indian wild ass that had a horn growing from its forehead. Drinking cups made from this horn could neutralise poison and afford protection against convulsions and epilepsy. In the middle ages it was used to cure plague, fevers and bites from serpents and mad dogs. It was even said that poisoned wounds could be cured merely by holding a piece of the horn close to them. Surely we cannot fail to be impressed when we read in ‘Doctors and Doctors’ by Graham Everitt that the unicorn was: “ … perfectly conscious of the sanitary virtues which resided in its nasal protruberance, and would dip its horn in the water to purify and sweeten it ere it would drink.”

Mary Stuart (1542–87), Queen of Scots was the widow of Francis II of France. Later she married Lord Darnley and, in 1565, gave birth to a son who became James VI of Scotland. She had brought a piece of unicorn’s horn from France and used it to test her food for poison. Unfortunately it did not prevent her developing rheumatic gout and dropsy later in life, nor did it protect her from the executioner’s axe when she was beheaded at Fotheringhay Castle in 1587.

In a letter written to Monsieur Belin in October 1631 Guy Patin, the Parisian physician, observed that he did not believe that unicorn’s horn was of any use as protection against the pestilential disease that was prevalent in the city at that time, nor did it possess any of the occult properties attributed to it.

Unicorn horn was also an ingredient in a remedy for the bite of a mad dog that was published in 1656: “Take a handful of Box, and stamp it, and strain it with a draught of milk, put into it a pretty quantity of Lobsters shell beaten to a powder, and some Unicorns horn, if you can get it, and drink thereof and wash the wound therewith.” The scarcity of unicorn’s horn is indicated by the phrase “if you can get it”. …

William Salmon’s ‘Pharmacopoeia Londinensis or the New London Dispensatory’ of 1678 said that although many were dubious about the existence of the unicorn, their doubts could have no foundation because it was mentioned in the “holy writings”. However, the country of its origin was dubious and Salmon mentioned a number of authorities that quoted widely differing places, including the West Indies, Ethiopia, Asia and the East Indies, though he reached no conclusion about the validity of any of these claims. Ludovicus Vartoman had described two beasts that had been presented to the “Great Turk” by the King of Aethiopia. Both had yellowish horns in the middle of their foreheads, a deer’s head and cloven hooves. Finally, he observed that the horn was the only part that was used medicinally being “alexipharmick” (counteracting poisons) “sudorifick” (causing sweating) “cardiack” (a cordial restorative) “antifebritick” (reducing fevers) and “cephalick” (counteracting disorders of the head). He added: “It potently resists Plague, Pestilence, and Poyson, expels the Measles and Small-Pox, and cures the Falling-Sickness in Children.” The dose to be used was 10 grains to a drachm (60 grains) or more.

In 1695, Nicholas Culpeper observed: “Uni-corns horn resists Poyson and the Pestilence, provokes Urine, restores lost strength, brings forth both Birth and Afterbirth.” Obviously Culpeper had no doubts about the medicinal value of unicorn’s horn although suspicions about its efficacy as well as its origin had been growing for some time. The phrase “restores lost strength” is a reference to its supposed value as an aphrodisiac.

At the end of the 18th century the French physician, Pierre Pomet, dealt with the subject at some length. He observed that the truth about unicorns was still unknown, but described and illustrated several beasts from which the tales about it could have been derived. The camphur was a wild ass found in Arabia that had a horn used to cure several diseases, especially venomous or contagious ones. The Arabs who lived near the Red Sea knew of the pirassoupi, a hairy animal about the size of a mule that had two long, straight, spiral horns. These were infused in water for six to eight hours and the resulting liquid was drunk to cure wounds or venomous bites. This beast was probably included despite its possessing two horns because of the recorded use of them as an alexipharmic.

Pomet illustrated three unicorns described by Johnston in his ‘Historia naturalis’.1 He observed, inaccurately, that there were five beasts with a single horn and that one must be the true unicorn. These were the “Orix, or one-horn’d wild goat”, the “one-horn’d Ox”, the “Hart with one Horn”, the “one horned Hog” and the “one horned Ass”. He mentioned that the people of India made drinking vessels from the horn of the latter, and that they freed anyone drinking from them from any sort of deadly poison or infection. It would seem that Pomet believed that unicorns did exist, though he stated categorically: “I shall only say, that what we sell under the Name of Unicorn’s Horn is the Horn of a certain Fish, by the Islanders called Narwal, or the Sea Unicorn.” He said that authors had ascribed almost incredible things to it, chiefly as a remedy for poisons, plague and fevers, and the bites of serpents or mad dogs. It was used as a cordial or restorative, shavings of it being boiled up in a broth and coloured with a little cochineal and saffron to make a jelly.

Pomet also noted that the narwhal, also known as the rhoar or sea unicorn, a large fish that some reckoned to be a sort of whale, was found in the northern seas especially along the coast of Greenland. It carried a spiral horn at the end of its nose that could be seen in some cabinets of curiosities. Pieces of this horn were sold in Paris as true Unicorn’s horn that was said to have many virtues, but he could neither authorise nor contradict these reports because he had not sufficient experience of its use. He also wrote of another “fish” called the sea unicorn that had been stranded on a beach on an island near Santo Domingo. It was about 18 feet long and had a spirally twisted horn (or tusk) that became smoother as it diminished in circumference. This measured nine and a half feet in length. A feature of this creature that is shown in an illustration is that on its head there was “a Kind of Crown rais’d above the rest of the Skin, two inches or thereabout, made in an oval Form, and ending in a Point”. It seems highly probable that the drawing was made from a description rather than being taken from life.

Pomet also quoted Nicolas Lemery, a doctor of medicine, as saying that the narwhal carried a spiral horn, five or six feet in length, with which it would attack the largest whales. This horn yielded a great deal of volatile salt and oil that was cordial, sudorific and useful to resist infections and cure epilepsy. The dose was from 10 to 40 grains. In addition, people wore it in amulets hung round the neck to resist infection. …

See also Odell Shepard’s Lore of the Unicorn.

Returning to Maran, he argues that although it is uncertain whether the cup in question was genuine alicorn or narwhal counterfeit, the preponderance of evidence (including the expert testimony) points to the latter: “[I]n our case, if it is made of alicorn, it is worth a great sum, but if it is of the bone of a fish, it is worth very little, and the physician witness supports this, so the straight path is to broker a compromise between them …” [It is unclear whether Maran is uncertain about the very existence of magical unicorn horns, or merely whether the cup in question was genuine or counterfeit.]:

ולענין שיווי פרעון דמי הכוס לכאורה נראה דהיינו ההיא דירושלמי בפרק הכונס חד אמר זיגין הוא מלא וחד אמר מטקסין הוא מלא … ואמר ר’ אמי הרי זה נשבע ונוטל אבל כי דייקת ביה לא דמי דשאני הכא דאומדן דעתא הוא שאין אדם עשוי להשאיל כוס שוה ממון רב בלא עדים ובלא משכון ולהניחו ביד השואל זמן רב ועוד שהעיד עד אחד בקי ורופא שלא היה אלא מעצם דג וזה מסייע לאומדן דעתא …
עוד שבנדון זה אם הוא של אליקורנו שוה ממון רב ואם הוא של עצם דג שוה דבר מועט מאד ואומדן דעתא שאינו שוה אלא דבר מועט והעד הרופא מסייע ליה לכן הדרך הישרה לפשר ביניהם …

I recently encountered this responsum of Maran cited by Rav Meir Arik as contradicting the remarkable, strongly held position of Rav Shlomo Kluger (Maharshak) that an amulet whose value derives from its magical powers is considered אין גופו ממון, and a borrower who loses it is therefore not liable for the loss:

רב שלמה קלוגר

ראובן שהשאיל לחברו קמעות לרפואה ונאבדו וטוען המשאיל שהיו שוין הרבה שהוציא עליהן עשרים ר”כ …
ואף אם היה יודע שהוציא עליהן הרבה אין בזה חיוב ממון דאין גופו ממון. וזה דומה לשטרות דאין בו דין שמירה דאין גופו ממון ואף שיכול לפעול הרבה בהם מכל מקום אין גופן ממון כן ה”נ בזה
עיין ביו”ד סימן של”ו דאפילו פסקו לו הרבה בעד סממנין לרפואה מכל מקום אין לו אלא דמיהן ומכל שכן בלא פסקה לו ומה גם ברפואה שאינו בדרך הטבע ודאי דאין גופו ממון.
ועיין כעין חילוק זה בין רפואה בטבע או דרך סגולה בפירוש המשניות להרמב”ם בפרק א’ דיומא ובתוספות יום טוב שם גבי מי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. עיי”ש והוא הדין בזה וזה פשוט וברור לדינא:2

רב מאיר אריק

ראיתי בהגהות חכמת שלמה … ולענ”ד מדברי רבינו הבית יוסף זצ”ל בתשובות אבקת רוכל … נראה להדיא דיש בזה דין שומרים לשלם מה ששוה הכוס הנ”ל לפי ערך סגולתו יעו”ש3

The remainder of Rav Meir Arik’s discussion concerns an amulet that has been custom made for the victim and cannot be used by anyone else; he analyzes the question of whether a bailee or tortfeasor is liable for damage to property whose value is specific to its owner, but worthless to anyone else, a topic we have previously discussed here and here:

מיהו בקמיע שעשוי רק לאדם זה והפקידו ביד אחר יש לומר קצת דל”מ דחיוב שומרים לא שייך בזה רק גם בשורפו בידים פטור כיון דאינו שוה רק לו ולא יוכל למוכרו לאחר הוי דבר הגורם לממון דלאו כממון דמי כתוספות כתובות ל”ד.
מיהו בש”ך לקמן סימן שפ”ו ס”ק א’ השיג על תוספות הנ”ל וכתב דגם בכה”ג שייך דינא דגרמי רק דאפילו הכי בשורף חמץ שעבר עליו הפסח פטור אף דשוה לדידיה לפטור עצמו מהנגזל משום דלא שכיח וגם אין ראוי לקנוס השורף דהא בשריפתו עשה טובה לנגזל יעו”ש אם כן בשורף קמיע אף שאינו שוה רק לבעלים חייב על כל פנים מדר”ג [אולי צ”ל מדד”ג] דלא שייך הנהו טעמי דש”ך הנ”ל
ואפשר דגם דין שומרים שייך בזה ואף להתוספות בבא קמא וכתובות ל”ד הנ”ל יש לומר דה”ד בחמץ שעבר עליו הפסח דלדידיה גם כן אינו שוה כלום רק לפטור את עצמו מן הנגזל מה שאין כן קמיע דהוי גופו ממון לדידיה אין נפקא מינא במה שאין שוה לאחריני.
ושוב ראיתי סברא זו בתשובת השיב משה סוף סימן ק”ח יעו”ש
ועיין בתשובת בית יצחק … ולהנ”ל יש לומר כיון דעל כל פנים אצלו הוא שוה וצריך לו לגופו אף שאינו שוה לאחר הוי ממון גמור ולא דמי לחמץ שעבר עליו הפסח דגם אצלו אינו שוה כלום רק לפטור עצמו מן הנגזל וצ”ע עוד בזה:

I recently gave two presentations, both discussing these two themes of value deriving from an item’s magical powers (as well as related analysis of the category of אין גופו ממון and its extension to other types of property such as (not yet executed) bills of divorce, antiques and collectibles) and value specific to the particular owner of the property; they are available, with accompanying notes and sources, from the Internet Archive here and here.

  1. שו”ת אבקת רוכל סימן ק”ס, ועיין עוד שו”ת מביט א:קפב []
  2. חכמת שלמה חו”מ ריש סימן ש”מ []
  3. מנחת פתים שם, ועיין עוד אבני החושן שם []

Is Mandatory High School For Girls Acceptable?

This comment of Wolf2191, as well as our discussion here reminded me of this Sugya:

ואביי ורבא האי אל תחלל את בתך להזנותה מאי עבדי ליה אמר רבי מני זה המשיא את בתו לזקן כדתניא אל תחלל את בתך להזנותה רבי אליעזר אומר זה המשיא את בתו לזקן ר”ע אומר זה המשהא בתו בוגרת

אמר רב כהנא משום רבי עקיבא אין לך עני בישראל אלא רשע ערום והמשהא בתו בוגרת אטו המשהא בתו בוגרת לאו רשע ערום הוא אמר אביי הכי קאמר איזהו עני רשע ערום זה המשהא בתו בוגרת

ואמר רב כהנא משום ר”ע הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו

אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה <לנכרי> {לגוי} עליו הכתוב אומר (דברים כט) למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה’ סלוח לו

מיתיבי האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא סמוך לפירקן שאני1

This is as good a time as any to discuss Rav Yehoshua Menahem Ehrenberg’s responsa on Sherut Leumi, since this rather obscure Talmudic injunction against being משהא בתו בוגרת is his primary Halachic basis for prohibiting the institution, at least in a mandatory form:

[הביא את הסוגיא הנ”ל והאריך לפלפל בה, והעלה:] ומעתה הרי יוצא לפנינו דבר ברור שאפילו אם לא יהיה בשרות לאומי שום חשש שגוף השרות יגרום להתרופפות של צניעות הבחורה יותר ממה שמתרופף כשהבחורות עובדים בשירותים פרטיים כגון במשרדים לשם קבלת שכר ואפילו אם נניח כמו שיש טוענים שבהשירות הלאומי יובטח הצניעות יותר מבשירותים פרטיים מכל מקום כיון שבזה אין ספק שמחמת חובת השירות לאומי יתעכבו הבחורות מנישואיהן שלא מרצונם החפשי כמו שיבואר בסמוך וממילא יש בו איסור משום משהה בתו בוגרת שהיא בכלל הלאו שבתורה אל תחלל את בתך וגו’ כאמור.

ודבר זה שהשירות לאומי יגרור אחריו עיכוב נישואין של הרבה בחורות ישכיל ויבין כל מי שיש לו מוח בקדקדו דלא מיבעיא אותן בנות ישראל שאין ביד הוריהן להלביש אותן ולתת להן נדוניא כראוי לבת ישראל וכמו שתקנו חז”ל בכתובות דף נ”ג וצריכה הבת לעבוד בכדי שתקבץ לעצמה איזה סכום לנדוניא בודאי וודאי שאם תצטרך באותו זמן לעבוד בשירות לאומי בלי תשלום וכפי שרגילים לשלם בשירותים פרטיים היא תהיה מוכרחת לעכב את הנישואין לאחר זמן שתשתחרר מהשרות לאומי ובמשך הזמן הזה אנו עוברין בלאו דלא תחלל וכו’ מכיון שאנחנו הגורמים לעיכוב נישואין שלה בשביל מלאכה שלנו כדרך המשהה בתו בוגרת בשביל מלאכה שנקרא רשע ערום

אלא אפילו בנות עשירים שאינם עושים שום מלאכה לעצמן ואינם צריכות לצרכי נישואיהן מכל מקום לא ימלט שלא יצא מזה איזה עיכוב בנשואיה לפי שתהיה קשורה לשירות הלאומי ולא יהיה ביכולתה להכין עצמה לנשואין כראוי ואף על פי שלא יהיה שום דבר מעכב על ידה שתנשא בתוך זמן השירות אבל לא יהיה נעים לה לעשות זאת ותחכה עד שיגמר השירות נהיה דומים לעני רשע ערום וכמו שביארנו לעיל דאף אם העיכוב רק מצד המצפון ולא מאונס אחר נמי עובר מי שגורם לכפיית מצפון זה משום לא תחלל וגו’.

ואחרי שביארנו כל אלה נסתמה ממילא טענת הבעלי דין שמונין אותנו לומר מה המצוה הזאת שבת ישראל אסורה לשבת בשירות לאומי ומה טעם יש בה לאסור טפי משרות פרטיים בבתי חרושת ובתי מלאכה שמעולם לא אמרו בה איסור אבל באמת מלבד שהרבה תשובות בדבר זו היא תשובה נצחית דודאי אם הבת עצמה מרצונה הטוב משהה עצמה מלהנשא מחמת איזה טעם שיש לה אין בזה שום חשש ושמץ איסור כמו שביארנו לעיל לפי שאין חשש שאם תשהה עצמה בוגרת מרצונה הטוב תבוא לידי זנות מאחר שבידה להנשא ואם כן שפיר היא מותרת לשהות ולעשות מלאכה בכל אשר תשלח ידה ואין למחות בידה אבל אם האב או מישהו אחר אפילו מלך ישראל מצוה על בת ישראל לעשות איזה דבר שעל ידי זה היא מתעכבת מלהנשא בהקדם האפשרי ואין בידה כח להתנגד לזה אז יש חשש שמא עיכוב זה יגרום לה שתזנה ונמצא עובר על לא תחלל וגו’ ומחויבים למחות בו ואף הבת עצמה מחויבת לעשות כל מה שאפשר לה לבטל ממנה גזירה זו בכדי שלא תצטרך לעמוד בקשרי מלחמה נגד היצר הרע פן ואולי חס ושלום לא תוכל לעמוד על נפשה ויתגבר עליה יצרה.

וחוץ מזה צדקו גם אותן שאומרים שזה עצמו שבחורה צעירה תהיה נתונה תחת פיקודו של מישהו ולפעמים תצטרך לטובתו שיגמל עמה ותשתדל למצוא חן בעיני אדוניה יכול להביא אותה לידי פריצות ודבר זה השכל מחייבו.

כדמות ראיה יש להביא ממה שמצינו בדין אמה עבריה שנשתנה דינה מדין עבד עברי בכמה דברים ואלו הן א) אמה עבריה יוצאת בסימני נערות מה שאין כן בעבד עברי ב) אינה נמכרת אלא למי שהוא או בנו יש לו בה תפיסת קידושין ג) אינה נמכרת בגניבתה ולדעת ר”ת הוא הדין דאינה מוכרת את עצמה מה שאין כן בעבד עברי ולכאורה כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינין שבתורה מאי שנא דכאן נשתנה אשה מאיש ועיין במרדכי סוף פרק הגוזל עצים דבכה”ג שהדבר תמוה מחמת שינוי לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא

אבל להנ”ל יש לומר דהקפידה התורה בבת ישראל שלא תהיה משועבדת לאחרים במלאכה משום חשש שמא תבוא לידי זנות עם אדוניה או בנו ורק קודם שנעשית נערה התיר הכתוב וגם זאת דוקא למי שראוי ליעדה לו לאשה או לבנו דבכה”ג ליכא חשש זה הואיל ואדוניה יכול ללקחה בהיתר ובזה יובן מה שהוכיח במנחת חינוך מצוה מ”ג דיכול האב למכרה לאשה אף על פי שלא שייך בה ייעוד משום דכל עיקר טעם דצריך למכרה למי שראוי הוא או בנו ליעדה דאם לא כן חיישינן שמא תזנה ואף על גב דבקטנה ליכא חשש שיתגבר עליה יצרה מכל מקום חיישינן שמא האדון או בנו יזנו עמה אבל אם ראוי אחד מהן ליעדה ליכא חשש שיזנו עמה

ועיין ברמב”ן על הפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה שכתב דכשאמר האדון שאינו חפץ ליעדה מחויב האב לפדותה כי אסור לו להניחה אצלו מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה ולא יוכל למכרה לעם נכרי כי זאת בגידה שימכור אדם בתו זולתי למי שיוכל לישא אותה לאשה והיינו מטעם הנ”ל.2

This argument would seem to work equally well against mandatory high school for girls, and against laws banning child labor, since both of these would seem to hamper a teenage girl who wishes to prepare for marriage by working in order to obtain the requisite wherewithal, exactly as Sherut Leumi does.

This responsum begins rather unceremoniously, with no introduction and an immediate plunge into the Sugya in Sanhedrin. It is clear, though, that it is actually the continuation of a responsum published in a previous volume of the author’s responsa, which ends abruptly as follows:

אכן אחרי שבעוה”ר באנו לידי כך צריכין אנו להגיד להם לאיזה דין ולאיזה הלכה מתנגד החוק שירות לאומי.3

The editors claim:

(חסר ההמשך)

The continuation is obviously the responsum that we have seen.

Rav Ehrenberg’s polemic begins with the following remarkable, melodramatic introduction, in which his great Rebbi, Rav Meir Arik, appears to him in a dream, demanding that he protest the שערורית השרות הלאומי שכל העולם כולו נזדעזעה בשבילו, and refuses to accept his demurral:

בליל כ”ג שבט תשי”ד ראיתי במראה החלום והנה כ”ק מורי ורבי הגאון האדיר שר התורה עמוד ההוראה רבן של כל בני הגולה בדורו מרנא ורבנא הרב ר’ מאיר אריק זצ”ל עומד לפני ויאמר אלי למה אתה שותק בדבר שערורית השרות הלאומי שכל העולם כולו נזדעזעה בשבילו

עניתי ואמרתי מה יש לדבר הלא אנכי הקטן באלפי ישראל ואם כל גדולי הדור לא יכלו לעמוד בפני הגזירה מי אנכי שישמעו בקולי

ויאמר אלי הלא אנכי סמכתי ידי עליך להיות מורה הוראה לכל ישראל והלא ידעת מה שאמרו חז”ל כל תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות בפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה ואיקץ.

Rav Ehrenberg’s reaction to his dream is a charming mixture of modesty and, perhaps unexpected from a Polish Gaon, rationalistic, Litvish skepticism:

ויהי הבוקר לא פעם רוחי כי אמרתי אין חלום בלא דברים בטלים שהרי אין לך דברים בטלים יותר מזה דאיך יעלה על הדעת שאחרי שכבר נגזרה הגזירה למרות הבקשות והמחאות של כל גדולי הדור ישמעו אלי הפעוט והצעיר אם כי מוסמך להוראה מאת הגאון הנני.

He subsequently reconsiders, however, upon reading, in his morning newspaper, Prime Minister Moshe Sharett’s appeal (“written in large letters, under the headline ‘Sharett’s Response'”) to the Rabbinic opponents of Sherut Leumi to clearly explain the Halachic basis for their opposition, which included his concession that “it is not his intention to dispute the premise that the right to explain the words of Torah is exclusive to the Rabbanim, and who am I to dispute them”:

אבל בפתחי את העתון באותו בוקר מצאתי כתוב באותיות גדולות תחת הכותרת “תשובת שרת” שראש הממשלה מר שרת דרש שהרבנים המתנגדים לשירות לאומי יפרסמו ברורות לאיזו דין ולאיזו הלכה מתנגד השירות לאומי והוא אמר שאין בכוונתו לחלוק על ההנחה שרק לרבנים הזכות לפרש דברי תורה ומה אני שאחלוק עליהם עכ”ל

ובראותי את זאת אמרתי הלא דבר הוא זאת אומרת אולי יש איזה ממש בחלום שחלמתי ופן ואולי כוונתו של ראש הממשלה רצויה והרבנים המתנגדים טעו בזה שמשום מה נמנעו מלגלות לרבים על איזו דין ולאיזו הלכה מתנגדים את השרות הלאומי וזה גרם לכך שקטני דעת תורה לא ירדו לסוף דעתם וחשבו שענין “פוליטיקה” יש כאן שענין שרות לאומי יש בו משום נתינת יד לפרוץ החומה. …

Rav Ehrenberg proceeds with an impassioned argument that Sherut Leumi is a terrible violation of the spirit of צניעות, but then bitterly acknowledges that there are those perverse people who will refuse to accept such arguments, and will insist on being shown a specific Halachic source that prohibits it:

אבל כיון שלצערינו רבו רשעים ערומים כאותן שאמרו רז”ל בסוטה כא: היכי דמי רשע ערום וכו’ זה שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים ופירש”י לא שימש תלמידי חכמים ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה וכו’

ושם בדף כ”ב איתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים ר”א אומר הרי זה עם הארץ רשב”נ אומר הרי זה בור ר’ ינאי אומר הרי זה כותי … ר”א בן יעקב אומר הרי זה מגוש … זה גרם לכך שאם אמרו להם רבנים גדולי תורה על איזה דבר שיש בו איסור לפי מה שהם למדו מטעמי התורה אף על פי שאין הדבר מפורש באים אלו ושואלים איפה זה כתוב בתורה או בהלכה מאחר שלא מצאוהו במשנתם מפורש ולא יגעו ולא יבינו כי בחשכה יתהלכו ואור התורה של אותם ששמשו תלמידיד חכמים מגלה להם בכל דור ודור פסקי הלכות חדשים לפי הזמן.

(ואגב לא אמנע מלהעיר כי לעומת הנ”ל שאינם יכולים לקבל איסור חדש שמתגלה בכל דור לחכמי התורה לפי צורך הזמן כך יש גם כן הרבה שלא שמשו תלמידי חכמים כל צרכם בין אותן שמתחסדים ואינם יכולים לקבל שום היתר שמחדשים חכמי התורה האמיתיים לפי צורך הזמן באור התורה שלהם וד”ל.)4

בא וראה עד כמה דעתם משובשת רגילים אנו לשמוע טענות נגד הרבנים שאינם על הגובה מכיון שאין הם יכולין להמציא איזה היתר חדש שלא שיערו רבותינו הקדמונים ויסודות ההלכה מראים הדברים לאיסור ורוצים הם שהרבנים יעקרו את היסודות וימציאו היתר ואילו כשהרבנים ממציאים איסור שמחמת שלא היה הדבר אקטואלי בימי חכמינו הקדמונים לא נמצא האיסור מפורש עד היום באים הן ושואלים איפה כתוב איסור זה.

אכן אחרי שבעוה”ר באנו לידי כך צריכין אנו להגיד להם לאיזה דין ולאיזה הלכה מתנגד החוק שירות לאומי. (חסר ההמשך)

Rav Ehrenberg has another letter on Sherut Leumi, this one addressed to the Israeli Chief Rabbi, the mighty Gaon, prince of the Torah, Rav Yitzhak Isaac Ha’Levi Herzog. Rav Ehrenberg apologizes for offering his unsolicited opinion, and injects a personal note: “this matter is particularly relevant to me, for I have daughters”:

לכבוד הרב הראשי לישראל הגאון האדיר שר התורה מו”ה יצחק אייזיק הלוי הרצוג (שליט”א) [זצ”ל]

יסלח לי כהדר”ג שליט”א על אשר אני מביע דעתי ללא שאלוני אך יען שהענין נוגע לדברים העומדים ברומו של עולם וביחוד הדבר נוגע לי שיש לי בנות לא אוכל להתאפק מלגלות דעתי הענייה בענין גיוס בנות העומד על הפרק שחס ושלום שתצא הוראה כזו מישראל שמותר לגייסן אפילו לשירות לאומי באיזה צורה שהיא ואת הטעמים והנימוקים אינני צריך לברר שודאי ידועים לכהדר”ג שליט”א. …

[ועיין שם דבריו, והעלה:] כל זה ראיתי לנחוץ להעיר וכהדר”ג יעיין בדברינו ויכריע ברוב חכמתו.5

  1. סנהדרין עו.-: – קשר []
  2. שו”ת דבר יהושע חלק ו’ סימן ט []
  3. שם חלק ה’, ענינים שונים, סימן י”ג []
  4. This is reminiscent of the witticism directed against the culture of excessive Humrah in certain Haredi circles, that there’s such a thing as a קולא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה []
  5. שם סימן מ”ז []