The Law of War

My weekly lectures for parashas Shelah (including handouts), on the topic of halachic perspectives on the law of war, are available at the Internet Archive.

I subsequently recorded a lecture on the halachic justifiability of Shimon and Levi’s massacre of Shechem – a (temporally) shorter, and perhaps tighter and more rigorous, treatment of some of the same territory. It, too (along with accompanying notes), is available at the Internet Archive.

In the course of preparing for the latter lecture, I encountered a curious error in an otherwise impressively erudite and comprehensive article by Yechiel Goldhaber. The context is Rambam’s justification for the massacre of Shechem:

וכיצד מצווין הן על הדינין. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו – הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם:1

Goldhaber claims:

ביאורו של הרמב”ם לא הובא בשאר ספרי הראשונים [להוציא מושב זקנים], אלא אצל רוב חכמי תימן הקדמונים. אלו שהביאו טעם זה הביאוהו בלשון הרמב”ן.2

This is incorrect; I am not sure whom Goldhaber has in mind by “those who bring this explanation” and what he means by “the language of the Ramban”, but Hizkuni’s language is quite similar to Rambam’s:

ויהרגו כל זכר. לפי שבני נח מצווין להושיב ב”ד בכל פלך ופלך והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין3

Ralbag, too, offers (inter alia) this justification for the massacre:

והנה לא היה אפשר להרוג שכם אם לא בזה האופן כי אם יהרגוהו לבדו ינקמו נקמתו אביו וכל יושבי עירו וידם גם כן היה במעל הזה כי היה בידם למחות לו לעשות זה הפועל המגונה או מפני שלא השתדלו שיהיה נהרג עליה במשפט ולזה הרגו כולם4

Ralbag’s first explanation is quite interesting and provocative: Shimon and Levi massacred Hamor and the population of (the city of) Shechem to prevent them from avenging the execution of (the person) Shechem. This seems to be the assertion of a novel and profoundly important extension of the law of the pursuer (רודף): even someone who is not currently engaged in any sort of hostile activity, and has made no declaration of intent to do so in the future, may be killed based upon the mere expectation of his future conduct.

Other Rishonim justify the massacre of Shechem by more traditional applications of the law of רודף:

מושב זקנים

ואם תאמר בשלמא חמור ושכם היו חייבים מיתה, אבל כל בני העיר למה נהרגו. [ובתירוצו הראשון כתב כדברי הרמב”ם ושוב כתב:] ועוד יש לומר שהרגו תחלה חמור, ואחר כך באו בני העיר לעזור לחמור, ועל כן הרגום.5

אור החיים

קשה למה יהרגו מי שלא חטא: ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר ע”כ הרגום מדין רודף והוא אומר ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש: …6

In a legendary, possibly apocryphal account of the tragic fate of the Convoy of 35 (מחלקת הל”ה), the brave but humane Israeli fighters seal their own doom by declining to execute one or more Arabs they encounter, who subsequently sound the alarm and trigger the fatal ambush. I have long wondered whether the halachah would have actually allowed the execution of the Arab(s), insofar as their future hostile conduct was foreseeable. Ralbag’s radical extension of the law of רודף would indeed seem to justify such a preemptive execution.

  1. מלכים ט:יד []
  2. יחיאל גולדהבר, מעשה הריגת עיר שכם, עמוד ה’‏ []
  3. חזקוני לד:לא []
  4. רלב”ג וישלח באור הפרשה []
  5. מושב זקנים בראשית לד:לא []
  6. אור החיים בראשית לד:כה []

Justifiable Homicide, Assault and Retaliation – Part II

We recently discussed some parallels between the Halachah and what had been, until fairly recently, the law in various Southern states excusing a husband or father who murdered the paramour of his wife or daughter. The most fascinating of the legal rationales of the Southern states is the idea that a man shouldn’t be punished for a crime motivated by uncontrollable passion. Schoolchildren who plead “But he hit me first!” are told “But you still can’t hit back!”; the law, apparently, was more indulgent toward adults. We shall discuss here the Halachic analogue of this excuse.

The Mordechai cites the following responsum of Rav Meir (Maharam) b. Baruch of Rothenberg, in which Maharam alludes to an exemption from liability for מסירה for one who was provoked by assault:

נשאל לרבינו מאיר אחד עשה סעודה והזמין שם את ראובן ואת בני ביתו דהיינו נפתלי [אוכל לחמו ומשרתו] של ראובן ונפלה מריבה ביניהם ועמדו בני ביתו של ראובן והכו בעל הסעודה ובעל הסעודה רץ לפני השופט וקבל על ראובן ועל בני ביתו …

והשיב רבינו מאיר וז”ל ערבים עלי דברי דודים. אשר בערב פסח כשהיינו טרודים לבער חמץ מכל צדדין. נפניתי מכל עסק להשיב על שאלתכם [רק] דרך קצרה …

אמנם אם אתם רגילים לפטור את בעל הסעודה לפי שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו אז יראה לי [שיש לפטרו] …1

Rav Yair Haim Bacharach explains that this is not מעיקר הדין but rather a תקנה או מנהג; he infers this from the language of another responsum of Maharam, which we shall presently cite.

Elsewhere, however, the Mordechai himself cites another responsum of Maharam which apparently partially contradicts his position in his previous responsum:

כתב רבינו מאיר וז”ל וששאלתם על אודות רבי אפרים שהלך בערכאות של כותים וקבל [על] רבי יואל להכריחו שיעשה לו דין יהודים ומתוך כך קבל רבי יואל על רבי אפרים והפסידו ממון במסירתו

[השיב הר”ם] … ושכתבת שיש שפוטרין את רבי יואל לפי שאין אדם נתפס על צערו כיון דבשעת חימום הוה שאותו קם עליו והעמידו בערכאות של כותים נהפוך גם הוא לתנין לעשות לכשנגדו כאשר זמם לו ולא כאשר עשה ותולים הדבר בתקנת הקהלות אינו סבור שתקנו הקהלות דבר זה שאם השני חזר בו ומסר את הראשון ונתכוון להפסיד את ממונו ובזה לא הציל עצמו רק שנתכוין לנקום עצמו בכך ודאי כל כי האי גוונא לא פטרו אותו הקהלות אלא מן הקנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חבירו כי יחם לבבו אבל מלשלם ההפסד שהפסיד לחבירו דבר פשוט הוא שלא פטרו כי לא באו להפקיע ממון להקל על דברי התלמוד …2

While Maharam once again seems to accept the principle of אין אדם נתפס על צערו, he maintains here that it is only an exemption from punitive or disciplinary sanctions, but not from civil claims for damages. In the previous responsum, however, Maharam was willing to accept a ruling absolving the מוסר even from civil liability.

Rav Bacharach resolves this as follows:

ונראה עוד דדוקא במוכה דהוי צערא דגופא פטרו את המוסר אפילו הפסיד על ידו כל אשר לו כמבואר בנימוקי מהר”ם מריזבורג מה שאין כן בצערא דממונא כגון שחבירו מסרו או הוציא עליו שם רע וביישו אפילו תקנת הקהלות אין כאן לפטרו אם חזר הוא ומסר חבירו באופן שהגיע חבירו לידי היזק יותר ממה שהזיקו חבירו וזה מוכח ממה שכתב המרדכי סוף בבא קמא … ולכאורה סתרי אהדדי ובמה (שלקחנו) [שחלקנו] יתורץ וכל זה מצד המנהג או התקנה רק שגבי מוכה יפה כחם לתקן אפילו להפקיע ממון …3

Rav Bacharach’s compromise, that Maharam does exempt the מוסר from civil liability provided that he was the victim of physical assault, seems, however, to be directly contradicted by yet a third responsum of Maharam:

אדם שחבל בחבירו והלך זה והפסידו ממונו לפני גוים בשעת זעמו, לא ידעתי מהיכן בא זה הלשון שעת הזעם, ואם תקנת הקהילות היא לפטרו, אפשר שתקנו שלא ילקה על מה שמסר את חברו כי יחם לבבו, אבל מלשלם ההפסד שהפסיד לחבירו דבר פשוט הוא שלא פטרוהו כי לא בא להפקיע ממון ולהקל על דבר המסירה אלא להחמיר …

אמנם יבדק אם תקנת הקהילות לפטור לגמרי בשעת הזעם כדי לקנוס המכים ולמונעם שלא יעשו עוד על תקנת הקהלות, איני חולק דהפקר בית דין הפקר במיגדר מילתא, ושלום מאיר בר’ ברוך זלה”ה.4

The language here is strikingly similar to that of the second responsum cited earlier, but here Maharam is discussing a victim of assault and he is nevertheless reluctant to accept that the תקנה exempts the victim from civil liability for his retaliation.

Another source for this exemption is a ruling of Rav Yitzhak (Or Zarua) of Vienna cited by Rav Ya’akov (Mahari) Weil:

ראובן הנעלב שתבע משמעון עלבונו שהכה אותו על ראשו ופצעו שהדם היה שותת ממצחו על פניו …

ועל מה שתבע שמעון מראובן איך שהכה אשתו וראובן השיב לאחר שהכה אותו שמעון באתה אשתו של שמעון והחזיקה בזרועותיו ולאחר שנתק זרועותיו ממנה הכה אותה הכאה אחת כדי שלא תחזיק בו עוד אף על פי שראובן לאו שפיר עביד שהכה אותה מכל מקום לא נחמיר עליו לדון אותו כדין המורדים והפושעים כיון שהיא החזיקה בו … היה סבור שהיתה כוונתה לסייע לבעלה וגם היה בהול על שמעון שמא יכה אותו יותר כיון שעדיין העץ היה בידו … ומתוך זה היה חם לבבו והכה אותה וכי האי גוונא כתב מהר”ם בתשובה במיימוני [כוונתו לכאורה לתשובה שהביא המרדכי בבבא קמא פרק ה’ וכנ”ל, ולא מצאתי תשובה זו בתשובות מיימוניות] על אחד שהכה חבירו והלך המוכה וקבל לפני השופט דאין לדון עליו דין מסור משום דאין אדם נתפס כו’ וכן במרדכי שלהי בבא קמא

וכי האי גוונא כתב מהר”ח [אור זרוע, אבל לא מצאתי תשובה זו בתשובותיו הנדפסות] בתשובה וז”ל מעשה בראובן שהכה שמעון ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קרא לראובן ממזר וירדו לדין לפני הר’ יצחק מווינא [בעל האור זרוע] ורצה ראובן ששמעון יעשה לו דין בשביל שקראו ממזר ופטר הרב יצחק והביא ראייה לדבריו והיה כי יחם לבבו והשיגו עכ”ל אלמא דבמה שקראו ממזר לא הציל עצמו אפילו הכי פטרו מטעם כי יחם הכא נמי לא שנא5

Mahari Weil also cites this ruling of Rav Yitzhak of Vienna in another responsum of his:

ועוד אני מוסיף דברים … [דמה שאמר] בנדיט … לה”ר יעקב “אתה מכחש כמו ממזר” הלא תשובתו בצדו .. שה”ר יעקב התחיל בתקלה ואמר לו אתה גנב ומלשין ועל זה השיבו אתה מכחש כמו ממזר .. [ואין] לו חטא וכי האי גוונא כתב מהר”ח אור זרוע וז”ל … הכא נמי היה חם לבבו כשקראו גנב ומלשין:6

We find an apparently cognate ruling of Rav Menahem (Maharam) Mirzburg:

דין ראובן הפשיע [ר”ל טען] את שמעון שקראו ממזר בפני עדים ושמעון השיב שראובן לחש לו לאזנו שהוא ממזר, ובשמעו כי [אולי צ”ל ‘כן’] נתמלא רוגז אמר לראובן בקול רם אתה ממזר [פטור שמעון אם כן היה המעשה]7

Maharam Mirzburg takes for granted that “he started!” is a valid defense. He does not explain why or provide a source, but דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר; elsewhere he sets forth the principle of כי יחם לבבו and provides a novel source for it:

דין מותר למוכה לקבול לגוים בשעת הזעם ואפילו אם יפסיד המכה כל אשר לו ואם המכה רגיל בכך אפילו לקצוץ ידו אם יוכל לעשות עם הגוים יעשה וגם מותר לכל אדם להגיד לשופט ולצוות לתופסו ואפילו יפסיד מחמת כן כל אשר לו דהוי כמו רודף

אכן אם באקראי בעלמא הכה ומתחרט שניכר לעולם שלא יוסיף לעשות כדבר הרע הזה אסור להורגו ולהפסיד ממונו,

ונראה שבעוד זעמו של המוכה עליו ואם לא נתקרר דעתו עליו בקבלתו לגוים לא יכול להעמיד עצמו מלנקום הוא עצמו או קרובו אשר יחם לבבו, ולאו דווקא המוכה אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד, ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד דאם לא כן אין לך אדם מציל את חבירו מיד מכהו, ודאי אם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאבריו והא רפיא,

ואין לומר כיון שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמד מגואל הדם כו’,8

I am rather confused by Maharam Mirzburg’s commingling of the justification of כי יחם לבבו with the preventative dispensation of רודף and the imperative to help the victim9, but he does seem to be asserting the validity of the defense of uncontrollable passion (כי יחם לבבו), giving as source the law of גואל הדם.

  1. מרדכי בבא קמא שור שנגח את הפרה רמז נ”ה []
  2. מרדכי סוף בבא קמא רמזים קצ”ה-קצ”ו, שו”ת מהר”ם דפוס לבוב סימנים רמ”ז-מ”ח, ונמצא גם בתשובות מיימוניות נזיקין סימן טו []
  3. שו”ת חות יאיר סימן ס”ה – קשר []
  4. שו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קמ”ב – קשר, ובתשובות מיימוניות שם, ובמהדורת שבתי פרנקל העירו שהיא בתשובות מהר”ם דפוס פראג סימן תתקצ”ד []
  5. שו”ת מהר”י ווייל (ירושלים תשי”ט) סימן כ”ח – קשר, הובא בדרכי משה חו”מ סימן תכ”א []
  6. שם סימן ס’ – קשר, והובא גם כן בדרכי משה שם []
  7. נימוקי רב מנחם מירזבור”ק (בסוף שו”ת מהר”י ווייל) עמוד קעז – קשר, הובא גם כן בדרכי משה שם []
  8. שם עמוד קעד – קשר, והובא בדרכי משה סימן שפ”ח ס”ק י”ד, ועיין הגהת שו”ע שם סוף סעיף ז’ ובש”ך ס”ק מ”ה []
  9. ועיין בשו”ת חות יאיר שם []