Ascetics, Aesthetics, and Cosmetics

My halachah column for this past year’s פרשת נשא:

In Parashas Naso (6:11), a Nazarite is commanded to bring a sin-offering. As we have noted in previous years, the Talmud (Bava Kama 91b) cites an explanation that this is to atone for the sin of having (unnecessarily) deprived himself of the enjoyment of wine. Elsewhere (Nedarim 10a), the Talmud derives from this that one who engages in (discretionary) fasting is called a sinner.

But in yet another discussion of the topic, the Talmud (Taanis 11a-b) again begins by citing the opinion that the Nazarite and the faster are considered sinners, but then proceeds to cite two other opinions: one that considers them both ‘holy’, and one that invokes the term ‘pious’ (although Rashi and Tosafos actually disagree whether it is the faster, or the one who refrains from fasting, who is termed pious).

The Tosafos complicate matters even further, noting that the same sage (Shmuel) who maintains that the faster is considered a sinner, elsewhere maintains that fasting is permitted, and even a mitzvah! They explain that although fasting is inherently sinful, the mitzvah involved outweighs the sin. This is obviously difficult to understand.

R. An-Shlomo Astruc in his Midrashei Ha’Torah adopts a similar position, elaborating that the ‘sin’ requiring ‘atonement’ is not the Nazarite’s abstemiousness itself, but the underlying fact that his urges have become so powerful that he is compelled to become a Nazarite and renounce wine “which cheereth G-d and man” (Shoftim 9:13) in order to subdue his base nature and evil characteristics and eliminate his carnal lusts. He explains that just as some substances are good for the physically healthy but harmful to the ill, so, too, is wine good for the morally healthy but abstention therefrom a tonic for the morally deranged (cf. Gilyonot Nechama year 5710).

The Ramban in his commentary to our parashah sides with the view that Nazarism is praiseworthy. He explains that a Nazarite ideally ought to maintain his elevated status permanently – “he should remain all his days a Nazarite and holy to his G-d” – and that by declining to do so, he commits a grave sin, “and he requires atonement as he returns to becoming defiled by the lusts of the world”.

My parashah lecture, on the same topic, along with accompanying handout, is available at the Internet Archive. [See also our previous posts here and here about the permissibility of cosmetic surgery.]

Signing Up To Soldier On the Sabbath

In honor of my friend R. LCdr. Eric Kinzbrunner, who (about a dozen years ago) “cut the first piece of [his] wedding cake with his 34-inch Navy sword, which had been ritually cleansed, or toveled, for the occasion“.

CS brings to our attention Noah Lang’s determination to become an Orthodox Jewish marine. In Lang’s manifesto, he concedes the difficulty of maintaining Orthodox practice while enrolled in the [United States Marine Corp] Officer’s Candidate School [sic]:

One of the biggest deterrents for Jews to serve in the US military is the issue of keeping mitzvot while serving. This is one that I myself am struggling with. I have accepted that I will not be able to keep up my traditional practices while serving, including Shomer Shabbos, Kashrut, and Davening. In OCS, training is 24/7, with no rest for Shabbat or holidays, and there is rarely downtime that could be used for prayer. Additionally, the meals in the chow hall are not kosher. However, after talking with rabbinical authorities, I have concluded that I am comfortable with not keeping these practices, as the opportunity to serve my country is one that I would not feel right passing up on.

Lang does not name the “rabbinical authorities” with whom he discussed the matter, nor does he tell us what they actually told him, The truth is, however, that the basic question of the permissibility of voluntary military service that entails halachic compromises has been considered by a number of major halachic authorities over the past couple of centuries.

The first discussion of this question of which I am aware is by R. Moshe Sofer [Hasam Sofer]. In the course of a broader discussion of the appropriate individual and communal response to military drafts, he grudgingly allows (as the lesser of two evils) the hiring of surrogates by draftees (a practice apparently common in nineteenth century Europe, as well as during the American Civil War of the same period), despite the fact that these military volunteers are execrable as “the worst of all”, since they are deliberately “stipulating to desecrate Sabbaths and to eat prohibited [foods]”, since if we do not hire them, another community will:

ועל דבר עם בני ישראל הנלקחים לצבא המלחמה למלכיות השתיקה יפה מדיבורינו בזה וגדולי ישראל ע”כ יעלימו עין והניחו להם להממונים מקהל לעשות כראות עיניהם לפי הזמן ועת לחשות

ומכל מקום אומר כי גוף ענין דינא דמלכותא להטיל מס על כל עמו להעמיד מהם אנשים לצבא מלחמתו וזה הוא מחק מלכותו ודינו דין וממילא מוטל אקרקפתא דכל מי שראוי לצאת ושאין לו אשה ובנים כפי נימוס וחק מלכותו אך לא אבחורים לומדי תורה שאפילו לא פטרום המלכות בפירוש מכל מקום מדין תורה פטורים … ומכל שכן שהמלכות יר”ה פטרם וכבר כמה פעמים כשנתתי אטעסט לבני מדינו’ פיהם ומעהר”ין שהם לומדים ויצליחו לנהוג ציבור נפטרו מלהעמיד עצמם לצבא ואם כן כל הנוגע בהם נוגע בבבת עין:

ואידך מהראוי שיעמדו עצמם כולם בשוה לפני העדה ויטילו גורל ועל מי שיפול עליו הגורל הוא ישתדל לעצמו במה שיכול לפטור בממון או להעמיד אחר במקומו או ילך בעצמו וכל ישראל מחויבים לסייעו ויקר פדיון נפשו אבל לאנוס אנשים בלי גורל ולומר שהם פוחזים ורקים אפילו מגלי עריות ומחללי שבת בעיני הוא כגונב נפש ומכרו כי מי נותן זה חליפי זה כיון שחיוב המלכות ופקודתו על כולם בשוה והמוסרו כמוסר לתוא מכמר אפילו מחוי אתיבנא חייב מכל שכן מוסר נפשו ורע ומר יותר כי הטובים הנאנסים עוברים על המצות באונס ולעתים רחוקים ואלו יעשו ברצון ואנו מדחים אחר הנופל עיין פרק קמא דקידושין לענין מכר עצמו לנכרים:

אך מה שנמצאים עתה למאות המוכרים עצמם מרצונם וברצי כסף ולכן אף על גב דהמה גריעי מכולהו שהרי בשאט נפשם מתנים לחלל שבתות ולאכול איסורים מכל מקום כיון דשכיחי טובא ולא הוה כתרי עיברא נהרי ואם אין קהלה זו קונהו ימכור עצמו במקום אחר אם כן קלקלתם בעו”ה תקנה קצת וכן עשו בכל גלילותינו והוא כעין בחירת הרע במיעוטו1

A diametrically opposite perspective is taken by a leading disciple of Hasam Sofer, R. Meir Eisenstädter (Maharam Ash, who surprisingly does not acknowledge the position of his great teacher). He, too, allows the hiring of surrogates – but not on the grounds that they will anyway be sinning, but rather because they are doing absolutely nothing wrong!

[There] is no basis for concern, no one is forcing them at all to violate the religion of the holy Torah, neither with regard to eating, for if he wishes to refrain from eating the portion of their bread and the wine of their feasts, no one forces him at all, and there is no prohibition whatsoever that he is forced [to violate]”

מכתבו הגיעני וארא כי הנהו מפקפק על מה שנהגו מכמה שנים בארץ הזאת לפני גדולי ישראל ומאז התאמצו למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ וירצה ללכת אל הצבא ולפי הנראה גם במדינת פולין יתאמצו לעשות כן אם יש לאל ידם ואין פוצה פה לאסור. ואם אולי העלימו עין כי מפני שאין לאל ידם למצוא תקנה אחרת אנן מה נענה בתרייהו
ולא אכחד כי לא היה בלבי להשיב מאומה על זה אבל לאשר ראיתי מוכ”ז אמר לו כי ביקש מעכ”ת ממנו כי יראה להשיג תשובה על זה ממני וחששתי כי אולי מניעת תשובתי פוגם לכבודו בעיני מוכ”ז לזאת באתי בדברי אלה אף כי אפפוני דברים אחרים למעשה.
ואומר כי לפענ”ד נראה דהיתר גמור ומצוה היא לעשות כן כי זולת זה אי אפשר לעשות בענין שיהיה טוב בעיני ד’ ואנשים.
ואין זה דומה למשנתינו דעכו”ם שאמרו תנו לנו כו’ ואל ימסרו נפש מישראל. לא מבעיא בעת שלום כזמנינו בחסד ד’ וודאי אין כאן בית מיחוש דהרי אין מכריחים אותם כלל לעבור על דת תוה”ק הן באכילה שאם ירצה שלא לאכול מפת בגם ויין משתיהם אין מכריח אותו כלל ואין שום איסור שהוא מוכרח2

Maharam Ash then concedes that a soldier will occasionally be forced to violate the Sabbath, but he takes for granted that this will only occur in situations where there is a dispensation of פיקוח נפש. He rules that this eventuality does not bar one from volunteering for military service, by analogy to embarking upon a sea voyage which is permitted even in the presence of a foreseeable need to eventually violate the Sabbath in situations of פיקוח נפש:

רק כי לפעמים מוכרח ללכת חוץ לתחום וגם אולי לישא זיין וחפציו עמו בשבת. והרי השלחן ערוך פסק בפשיטות באו”ח סימן רמ”ח סעיף ד’ ביוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל את השבת כו’ ביום א’ ב’ ג’ מותרים והוא דעת הריב”ש בסימן ק”א ודעת התשב”ץ בחלק א’ סימן כ”א והוא הר’ דוראן שהזכיר הריב”ש בריש דבריו עיי”ש:

ומבואר בדבריהם דלמדוהו מדברי הרז”ה בפירושו להא דאין מפליגין בספינה כו’ ואין צרין על העירות הטעם מבואר בדבריהם שם דכיון דהנך ג’ ימים הראשונים של השבוע לאו קמי שבתא מקרי הרי אינו כמתנה לחלל את השבת ואם אחר כך בשבת יהיה צריך ללכת חוץ לתחום ולחלל שבת בשאר מלאכות כמו בצרין על העירות פקוח נפש דוחה אותו … מעתה אלו ההולכים לצבא אם יבוא עת נסיעתם בשבת קודש והם מוכרחים ללכת פקוח נפש דוחה אותו ואין בהליכתם עתה לצבא שום חשש איסור לדעת הריב”ש התשב”ץ שפסקו הבית יוסף והרמ”א כמותן: אם ירצו להשמר משאר איסורים אפילו ילכו לצבא ולבא במנין הפקודים בערב שבת אין חשש אם לא יצרכו ללכת למחר בשבת חוץ לתחום ואם האנשים ההמה לתאות נפשם מתעבים נפשם באיסור עוונותם על עצמותם ואין לנו למנוע בעבור זה לשכרם כי לא לזה נשכרו. לזה ברור לפענ”ד כי יש מצוה רבה לעשות כן לשכור אנשים ולא לאמר שיקחו כרצונם חס ושלום:

ואף גם בעת המלחמה מכל מקום נראה כי אין היוצא למלחמה כמאבד עצמו לדעת חס ושלום דאם כן היה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על ונשמרתם ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמות הרשות

[ועיין שם שהוכיח ההיתר דמלחמת רשות, וכתב:] ומשמע מן הסתם אף על פי שאין אורים ותומים כמו בבית שני שחסרו אורים ותומים. ואף גם בזמן שהיה אורים ותומים לא יצאו מספק סכנה דהרי כל היוצא למלחמת כו’ … וכן בזמן בית שני נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוחה …

ונהי דלמסור בעל כרחו נראה וודאי כי איסור חמור הוא וכמ”ש מהר”ש בנודע ביהודה תנינא בסימן ע”ד מכל מקום לשכור אנשים מדעתם כיון דאי אפשר למסור הדבר לנכרים שיקחו כחפצם כי יקחו גם לומדי תורת ד’ אשר מן הדין אין עליהם עול הזה. אם כן השכירות להעמיד אנשים מדעתן מותר. ומצוה לפענ”ד.

An similarly lenient view is espoused by Rav David Zvi Hoffmann. He is not discussing volunteering or the hiring of surrogates, but rather the interesting question of whether a G-d fearing Jew, meticulous about observance of the commandments, who is drafted to the military “is obligated to do everything possible to evade military service”, in order to avoid desecration of the Sabbath. [It is not entirely clear whether strictly legal, or extralegal, means of evasion are being considered.] R. Hoffmann’s analysis is similar to Maharam Ash’s, but he goes even further. While Maharam Ash suffices himself by invoking the precedent of embarking on a sea voyage, R. Hoffmann elaborates that even though such an embarkation is generally only permitted during the first three days of the week, but not the last three, complying with the draft is not subject to this restriction, since embarking on a voyage is permitted even during the last three days of the week when done for a מצוה purpose, and not resorting to draft evasion is “undoubtedly more than a matter of מצוה”, since draft evasion causes a desecration of G-d’s name:

תשובה זאת כתבתי להראות בעליל שאף על פי דינא דש”ס ופוסקים אנו מחוייבים לשמור פי מלך וחקי המדינה בארץ אשכנז.

שאלה

בזמן הזה אשר ברוב תושבות היהודים מטעם המלך והמדינה כל איש אשר הוא בריא אולם צריך ליכנס אל חיל המלחמה ולמלאות צבאו שם שנה שנתים או שלש שנים, והוא אנוס שם לחלל שבתות וימים טובים, אי מחוייב היהודי הירא את דבר ד’ והשומר כל מצות התורה לעביד כל מה דאפשר להפטר מעבודת הצבא, כדי שלא יבא לידי חלול שבת או לא.

תשובה

שאלה גדולה שאלת והיא צריכה עיון רב כדי להשיב עליה על פי דינא דש”ס ופוסקים לחוד, ולא על פי נטיית לבנו לבדה, ועל כן אמרתי תחילה לא אלך למקום אשר לבי חפץ כי אצא לי ואראה ואעיין על משכנות הרועים הם בעלי הש”ס והפוסקים. והם ישיבו אותי דבר את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וזה החלי בס”ד:3
[ועיין שם שהאריך בסוגיא דמפליגין בספינה בחול היכא שיודע שיצטרך לחלל את השבת מפני סכנת נפשות, והעלה:] ומעתה נבוא לעניננו הנה אין ספק כי הדא שלא יבריח עצמו על ידי טצדקי מן הצבא הוא יותר מדבר מצוה, כי מי שעושה כן גורם ח”ו חילול השם אם יודע הדבר וגורם רעה ליהודים כי שונאי יהודים אומרים שהיהודים אינם עושים את דתי המלכות, ומעתה אם הדין שמי שהולך לצבא ביום א’ ב’ וג’ אינו עושה איסור לרוב הפוסקים אפילו אם ודאי יבוא לידי חילול שבת על ידי אונס, ואם הוא עושה לדבר מצוה כגון להציל נפשות ישראלים או לשאר מצוה מותר אפילו בערב שבת לילך בעצמו אל צבא המלחמה, אם כן קל וחומר אם הוא אינו הולך בעצמו רק שנלקח על פי דינא דמלכותא שבודאי אינו מחוייב להבריח עצמו מזה אף שבודאי יבוא לידי חילול שבת, באשר כי על ידי ההברחה יכול לגרום כמה מכשולים ואם כן שב ואל תעשה בכאן ודאי עדיף מדבר מצוה.
ועוד אם אנו נאמר דמחוייב להבריח עצמו כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, אם כן כל איש ישראל ימצא עצמו מחוייב לעשות כן ובודאי רובם לא ישיגו חפצם ויגרום חילול השם גדול ח”ו על חנם. אשר על כן הטוב, כי פי מלך שמור, ואולי תמצא חן בעיני השרים ויניחו לו לשמור השבת ותעשה הטוב בעיני אלקים ואדם, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ואם תעשה מעשיך לשם שמים הכל לך ישלימו ושכון בארץ ורעה אמונה ושלום על ישראל.4

None of this, of course, provides any dispensation for violating the commandments outside a situation of פיקוח נפש.

My Reading Responsa lecture of about two months ago, available at the Internet Archive, discussed these three responsa.

  1. שו”ת חת”ם סופר חלק ששי סימן כ”ט ד”ה ועל דבר []
  2. שו”ת אמרי אש סימן נ”ב []
  3. I am unsure whether R. Hoffmann is warning against an instinctive, superficial conclusion for or against draft evasion. []
  4. שו”ת מלמד להועיל חלק א’ סימן מ”ב, ועיין גם סימן מ”ד. []

Risking One’s Life For Fun and Profit

There is a well known medrash that Esav murdered Nimrod out of lust for the latter’s wonderful Hunter’s Garment:

ר’ מאיר אומר עשו ראה את הכתנת על נמרוד שהיו מצויירין עליה כל החיות והעופות שבעולם ונראין כאלו הן חיין וכשהיו בשדה היו באין אצלו וניצודין מאליהן וחמדה אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו וכשלבש אותה נעשה גם הוא גבור ציד שנאמר ויהי עשו איש יודע ציד, אמר יעקב אין הרשע ראוי ללבוש בגדים הללו מה עשה חפר בארץ וטמנם שנאמר טמון בארץ חבלו.1

The above account has the איש תם stealing the Garments in turn from his brother and secreting them; an alternate medrash has Esav entrusting them to his mother, who then betrayed his trust and provided them to the איש תם in abetment of their scheme to obtain the blessings:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.2

כמה נשים היו לו ואת אמרת אשר אתה בבית? אלא, דהוה ידע מאי עובדיהון.3

אשר אתה בבית – והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו, אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן:4

A rather less known medrash, however, completely inverts the entire affair; in this account, the matter of the Garments was merely ancillary to the main dispute between Nimrod and Esav. The former challenged the latter over his poaching, apparently since, as anyone familiar with the legend of Robin Hood knows, hunting the king’s animals is a capital offense:

And then bold Robin he thought of the king,
How he got all his forests and deer,
And how he made the hungry swing
If they killed but one in a year.

But as the poem continues, sometimes the villainous authorities receive their well deserved comeuppance at the hands of particularly doughty individuals:

Robin Hood, with his cheek on fire,
Has drawn his bow so stern,
And a leaping deer, with one leap higher,
Lies motionless in the fern. …

“Oh, what hast thou done, dear master mine!
What hast thou done for me?”
“Roast it, Will, for excepting wine,
Thou shalt feast thee royally.”

And Scarlet took and half roasted it,
Blubbering with blinding tears,
And ere he had eaten a second bit,
A trampling came to their ears.

They heard the tramp of a horse’s feet,
And they listened and kept still,
For Will was feeble and knelt by the meat;
And Robin he stood by Will.

“Seize him, seize him!” the Abbot cried
With his fat voice through the trees;
Robin a smooth arrow felt and eyed,
And Will jumped stout with his knees.

“Seize him, seize him!” and now they appear
The Abbot and foresters three.
“‘Twas I,” cried Will Scarlet, “that killed the deer.”
Says Robin, “Now let not a man come near,
Or he’s dead as dead can be.”

But on they came, and with an embrace
The first one the arrow met;
And he came pitching forward and fell on his face,
Like a stumbler in the street.

The others turned to that Abbot vain,
But “seize him!” still he cried,
And as the second turned again,
An arrow was in his side.

“Seize him, seize him still, I say,”
Cried the Abbot in furious chafe,
“Or these dogs will grow so bold some day,
Even priests will not be safe.”

A fatal word! for as he sat
Urging the sword to cut,
An arrow stuck in his paunch so fat,
As in a leathern butt,

As in a leathern butt of wine;
Or dough, a household lump;
Or a pumpkin; or a good beef chine,
Stuck that arrow with a dump.

“Truly,” said Robin without fear,
Smiling there as he stood,
“Never was slain so fat a deer
In good old Gamelyn wood.”

And so, too, was the fate of Nimrod; a duel was arranged. Esav consulted his wily brother, who warned him that Nimrod could not be defeated as long as he wore his Armor Of Invincibility, and counseled him to (somehow?!) persuade Nimrod to remove them. And so, with the invaluable help of the איש תם, did Esav p0wn Nimrod (and presumably come into possession of the Garments):

כי עיף אנכי. שאותו היום הרג נמרוד כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה הרג נמרוד. ולכך אמר כי עיף אנכי כדכתיב כי עיפה נפשי להורגים:5

In the following version of the tale, once Esav has persuaded Nimrod to remove the Garments, he took the dastardly step of putting them on himself!

ואותו יום הרג את נמרוד שנלחם עמו כי כשהתחיל עשו לצוד בשדות בא נמרוד שהיה גבור ציד ואין שום אדם שלא היה ירא מלעמוד לפניו. ואמר מי הרשהו לצוד בשדות בלא רשותו. סוף דבר לקחו זמן ויום נועד להלחם יחד בא עשו ונתייעץ עם יעקב א”ל יעקב כל זמן שיש לנמרוד בגדי אדם הראשון לא תוכל לו אך תאמר לו שיסירם מעליו ותלחם עמו וכן עשה וכשהפשיטם נמרוד בא עשו וילבשם במרמה וקם והרג נמרוד ולפיכך היה עשו עיף כדכתיב עיפה נפשי להורגים:6

Yet another version of the medrash explains that the Garments had the great power that the “evil animals” would come and aid their wearer [it is unclear whether this was an additional power of the Garments, or simply the mechanism by which they granted their wearer invincibility]:

הנה אנכי הולך למות. המדרש אומר שפעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות וראה צבי רץ לפניו וירץ אחריו ומצאו נמרוד וא”ל למה אתה צודה ביער שלי. אני רוצה להלחם עמך ולקח זמן להלחם עם עשו. בא עשו ולקח עצה מיעקב ויועץ לו כדפירשתי לעיל. והבגדים היה להם כח כ”כ שהחיות רעות באות ומסייעות אותו שהיה לבוש הבגדים, ועל פי זה המדרש אמר עשו הנה אנכי הולך למות כי יש לי יום נועד למחר להלחם עם נמרוד ואין לי כח להלחם כנגדו. ומה אני חושש מהבכורה. מדרש זה אינו כמו מה שפירשתי לעיל והוא עיף לפי שהרג נמרוד דאדרבא נראה שעדיין לא הרגו. עוד יש לומר הנה אנכי הולך למות כלומר בכל יום ובכל שעה אני הולך במקום סכנה.7

It is noteworthy that these accounts, with their distinctly medieval-European motifs of the capital offense of poaching the king’s animals and trial by combat, first turn up in the commentaries of the medieval-European Tosafists.

The last line of the last citation gives a rather more mundane, פשט-type explanation for Esav’s fatalistic expectation of his imminent death: the dangerousness of a hunting career. Similarly, Ramban understands that this was the reason for Esav’s disparagement of the birthright: its value would only be realized upon the death of his father, whom he expected to predecease:

ויבז עשו את הבכורה. בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג). אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות, וקרוב הוא שימות בחיי אביו, ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה. ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז – כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו, וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:8

The נודע ביהודה endorses this explanation, as אין מקרא יוצא מידי פשוטו, and uses it as the basis for his famous prohibition of recreational hunting:

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה …

[ועיין שם שדן בדיני צער בעלי חיים ובל תשחית, והעלה:] והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב …

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו’ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו’ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב”ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז”ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו’, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וזה לשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו’ וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו’ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:9

I recently recorded a lecture and published an article surveying the halachic literature on the deliberate assumption of lethal risk for recreational, commercial and professional purposes; they are available, along with my notes on the topic, at the Internet Archive. [We have previously discussed many of the sources covered therein here and here, but they also comprise much additional material and analysis.]

  1. תורה שלמה חלק רביעי (תולדות) אות קנז עמוד תתרכו – קשר, ועיין ילקוט שמעוני סימן קטו – קשר; בראשית רבה פרשה ס”ה אות ט”ז – קשר; ורש”י בראשית כז:טו – קשר []
  2. בראשית כז:טו – קשר []
  3. בראשית רבה שם []
  4. רש”י שם []
  5. רבותינו בעלי התוספות על חמשה חומשי תורה, בראשית כה:ל – קשר []
  6. הדר זקנים (תוספות) שם כה:כט – קשר []
  7. שם כה:לב, ועיין תורה שלמה שם אות קצד עמוד תתרלג – קשר, ועיין פה שמובא כמה וכמה נוסחאות של מדרשים ופרשנות בענינים אלו []
  8. רמב”ן בראשית כה:לד – קשר []
  9. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ – קשר []