Daughters and Distinctions: Part II

This is the second post in our series on the three invidious distinctions between males and females in the halachah of inheritance. The previous post discussed the rule that a son has precedence over a daughter in inheriting their parents; this one discusses the rule that a father inherits his children but a mother does not.

This halachah has aroused the least controversy of the three in question, although it is the subject of a brief but remarkably halachically inaccurate comment of Ibn Ezra. The context is the very obscure legal framework within which Naomi, Ruth, Boaz, and the anonymous “redeemer” were operating at the conclusion of Megillas Rus:

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.

וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.

וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע [וְאֵדְעָה] כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קניתי [קָנִיתָה] לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ.

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול [לִגְאָל] לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.

וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.1

Then went Boaz up to the gate, and sat him down there: and, behold, the kinsman of whom Boaz spake came by; unto whom he said, Ho, such a one! turn aside, sit down here. And he turned aside, and sat down.

And he took ten men of the elders of the city, and said, Sit ye down here. And they sat down.

And he said unto the kinsman, Naomi, that is come again out of the country of Moab, selleth a parcel of land, which was our brother Elimelech’s:

And I thought to advertise thee, saying, Buy it before the inhabitants, and before the elders of my people. If thou wilt redeem it, redeem it: but if thou wilt not redeem it, then tell me, that I may know: for there is none to redeem it beside thee; and I am after thee. And he said, I will redeem it.

Then said Boaz, What day thou buyest the field of the hand of Naomi, thou must buy it also of Ruth the Moabitess, the wife of the dead, to raise up the name of the dead upon his inheritance.

And the kinsman said, I cannot redeem it for myself, lest I mar mine own inheritance: redeem thou my right to thyself; for I cannot redeem it.

Now this was the manner in former time in Israel concerning redeeming and concerning changing, for to confirm all things; a man plucked off his shoe, and gave it to his neighbour: and this was a testimony in Israel.

Therefore the kinsman said unto Boaz, Buy it for thee. So he drew off his shoe.

And Boaz said unto the elders, and unto all the people, Ye are witnesses this day, that I have bought all that was Elimelech’s, and all that was Chilion’s and Mahlon’s, of the hand of Naomi.

Moreover Ruth the Moabitess, the wife of Mahlon, have I purchased to be my wife, to raise up the name of the dead upon his inheritance, that the name of the dead be not cut off from among his brethren, and from the gate of his place: ye are witnesses this day.2

Insofar as the field in question had belonged to Elimelech, why was it being purchased from Naomi and Ruth? What rights did they have in Elimelech’s property? Most commentators assume that they had either kesubah or spousal maintenance rights in his property, or that Naomi had inherited a portion of the field from her father, who had inherited it in turn from his father Nahshon jointly with his brothers Elimelech, Salmon (father of Boaz), and the redeemer.3 Ibn Ezra mentions the possibility of kesubah – but also another possibility:

כי האשה יש לה כתובה, גם האם יורשת הנשאר.4

As we noted a dozen years ago:

[R. Menachem Kasher] attempts to demonstrate that it was specifically Ibn Ezra, “the chief of the Pashtanim”, as opposed to various other exegetes, “the pillars of the Halachah”, who adressed the crucial question of the tension between Peshat and Derash, and he concludes that while the latter maintain that we are permitted to explain even the Halachic passages of the Torah in ways that contradict the Talmudic tradition (although, of course, the actual Halachah is still as Hazal teach), Ibn Ezra insists that these verses be explained only in accordance with the tradition …

But while Rav Kasher may be correct that Ibn Ezra does not usually diverge from Hazal in the area of Halachah, even he is forced to concede that at least occasionally, he does …

Another case where Ibn Ezra seems to ignore a Halachah that even תינוקות של בית רבן know is his explanation of the womens’ right to the field in the narrative of the גאולה in מגילת רות …

While I have no idea how Ibn Ezra’s comment can possibly be reconciled with the Halachah, perhaps we can at least suggest [that] Ibn Ezra was less particular about fidelity to Halachah in his exegesis of passages that are primarily narrative, as opposed to those that are primarily legislative.

  1. רות ד:א-י.‏ []
  2. King James Version. []
  3. עיין שורש ישי (תרנ”א) עמודים סח:-ע: ואגרת שמואל (תע”ב) עמודים מט.-נא. באורך.‏ []
  4. אבן עזרא שם.‏ []

Daughters and Distinctions: Part I

For B.E., on the occasion of her birth.

The Torah’s laws of inheritance include three invidious (in the sense of “tending to cause discontent, animosity, or envy”) distinctions between males and females:

  • A son has precedence over a daughter in inheriting their parents.1
  • A father inherits his children, but a mother does not.
  • A husband inherits his wife, but not vice versa.2

This post is concerned with the first of these distinctions; subsequent posts will, בג”ה, discuss the second and third.

A Son’s Precedence Over A Daughter

The first of these laws was already controversial two millennia ago, as alluded to in Megillas Ta’anis and elaborated upon in the Talmud:

בעשרין וארבעה ביה [בחודש אב] תבנא לדיננא.3

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין דְּתַנְיָא בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת4 תַּבְנָא לְדִינַנָא שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן

Rav Huna says that Rav says: With regard to anyone who says that a daughter of the deceased should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased, even if he is a prince of the Jewish people, one should not listen to him, as this is nothing other than an act of the Sadducees, and runs counter to the ruling of the mishna that the descendants of a son inherit before a daughter. As it is taught in a baraita in Megillat Ta’anit, which describes various minor holidays on which it is forbidden to fast or eulogize: On the twenty-fourth of Tevet, we returned to our law, i.e., the halakha was reestablished in accordance with the opinion of the Sages after having been dictated by the Sadducees. As the Sadducees would say: A daughter should inherit the estate of her father along with the daughter of the son of the deceased.

נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים מִנַּיִן זֶה לָכֶם וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ וְאוֹמֵר וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ תִּירָשֶׁנּוּ בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן

The baraita continues: Rabban Yoḥanan ben Zakkai joined them to discuss their ruling, and said to them: Imbeciles, from where do you derive this ruling? And there was no person that answered him anything, except for one old man who was chattering at him and saying that it is an a fortiori inference: And just as a daughter of the deceased’s son, who comes to claim her inheritance from her grandfather by virtue of his son, inherits her grandfather’s property, so too, with regard to the deceased’s own daughter, who comes to inherit by virtue of the deceased, all the more so is it not clear that she should inherit his property?

קְרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וּכְתִיב אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד עֲנָה

Rabban Yoḥanan ben Zakkai recited this verse about him: “These are the sons of Seir the Horite, the inhabitants of the land: Lotan and Shobal and Zibeon and Anah” (Genesis 36:20), and it is written: “And these are the children of Zibeon: Aiah and Anah” (Genesis 36:24). The first verse portrays Zibeon and Anah as brothers, while the second states that they are father and son. Rather, this teaches that Zibeon engaged in sexual intercourse with his mother and begot Anah, so that he was both Anah’s father and his brother. From the fact that the first verse equates Zibeon and Anah by referring to both of them as Seir’s sons despite Anah being a grandson of Seir, it is clear that grandchildren are equal to children, contrary to the Sadducees’ assertion.

וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ אָמַר רַבָּה אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ שְׁמוּאֵל אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב פָּפָּא אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ רַבָּה אָמַר קְרָא הוּא עֲנָה הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא

The Gemara interrupts the recounting of the baraita and questions Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s inference: But perhaps there were two people named Anah, so that one Anah was Zibeon’s son, and the other his brother? Rabba said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? This cannot be a reference to Shapur, king of Persia; rather, it must be a moniker for someone else. He is Shmuel, whose legal rulings were accepted by the public like the edicts of a king by his subjects. Some state a different version, that it was Rav Pappa who said: I will state a matter that even King Shapur did not state. And who is this King Shapur? He is Rabba. The verse goes on to state: “This is Anah” (Genesis 36:24), indicating that he is the same Anah mentioned initially, earlier in the verse. Accordingly, there was only one Anah, who was both Zibeon’s brother and Zibeon’s son.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי

The baraita continues: The Sadducee said to Rabban Yoḥanan ben Zakkai: My teacher, you dismiss me with this retort? I agree that the son of a son precedes a daughter, as the verse you quoted suggests; I am asserting that a daughter inherits together with the daughter of a son, and the verse you quoted has no bearing on that claim.

אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם מָה לְבַת בְּנוֹ שֶׁכֵּן יִפָּה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִין תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוֹרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִין וְנִצְּחוּם וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב

Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Imbecile, but will our perfect Torah not be as worthy as your frivolous speech, as your inference is fallacious: What is notable about the inheritance of a daughter of the deceased’s son? It is notable in that her right is enhanced in that she inherits from her paternal grandfather together with the brothers of her father. Would you say that the same applies with regard to the deceased’s daughter, whose right to inherit is diminished in that she does not inherit from her father together with her brothers? The Sadducee’s a fortiori inference is thereby disproved. The Gemara concludes: And since the Sadducees had no counterargument, the Sages were victorious over them, and they established that day, the twenty-fourth of Tevet, as a minor festival to celebrate the establishment of the halakha in accordance with the opinion of the Sages.5

Elsewhere, the Talmud records that this law was a point of contention between Jews and early Christians:

אִימָּא שָׁלוֹם, דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוַאי. הֲוָה הָהוּא פִילוֹסְפָא בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה שְׁקִיל שְׁמָא דְּלָא מְקַבֵּל שׁוּחְדָּא. בְּעוֹ לְאַחוֹכֵי בֵּיהּ. עַיַּילָא לֵיהּ שְׁרָגָא דְּדַהֲבָא, וַאֲזוּל לְקַמֵּיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא דְּנִיפְלְגוּ לִי בְּנִכְסֵי דְּבֵי נָשַׁי. אֲמַר לְהוּ: פְּלוּגוּ. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב לַן: בִּמְקוֹם בְּרָא, בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מִן יוֹמָא דִּגְלִיתוּן מֵאַרְעֲכוֹן, אִיתְנְטִילַת אוֹרָיְיתָא דְּמֹשֶׁה וְאִיתִיְהִיבַת עֲווֹן גִּלְיוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: בְּרָא וּבְרַתָּא כַּחֲדָא יִרְתוּן.

Imma Shalom, the wife of Rabbi Eliezer, was Rabban Gamliel’s sister. There was a Christian philosopher [pilosofa] in their neighborhood who disseminated about himself the reputation that he does not accept bribes. They wanted to mock him and reveal his true nature. She privately gave him a golden lamp, and she and her brother came before him, approaching him as if they were seeking judgment. She said to the philosopher: I want to share in the inheritance of my father’s estate. He said to them: Divide it. Rabban Gamliel said to him: It is written in our Torah: In a situation where there is a son, the daughter does not inherit. The philosopher said to him: Since the day you were exiled from your land, the Torah of Moses was taken away and the avon gilyon was given in its place. It is written in the avon gilyon: A son and a daughter shall inherit alike.

לְמָחָר הֲדַר עַיֵּיל לֵיהּ אִיהוּ חֲמָרָא לוּבָא. אֲמַר לְהוּ: שְׁפִילִית לְסֵיפֵיהּ דַּעֲווֹן גִּלְיוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: אֲנָא לָא לְמִיפְחַת מִן אוֹרָיְיתָא דְּמֹשֶׁה אֲתֵיתִי [וְלָא] לְאוֹסֹפֵי עַל אוֹרָיְיתָא דְמֹשֶׁה אֲתֵיתִי, וּכְתִיב בֵּיהּ: בִּמְקוֹם בְּרָא — בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת. אֲמַרָה לֵיהּ: נְהוֹר נְהוֹרָיךְ כִּשְׁרָגָא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲתָא חַמְרָא וּבְטַשׁ לִשְׁרָגָא.

The next day Rabban Gamliel brought the philosopher a Libyan donkey. Afterward, Rabban Gamliel and his sister came before the philosopher for a judgment. He said to them: I proceeded to the end of the avon gilayon, and it is written: I, avon gilayon, did not come to subtract from the Torah of Moses, and I did not come to add to the Torah of Moses. And it is written there: In a situation where there is a son, the daughter does not inherit. She said to him: May your light shine like a lamp, alluding to the lamp she had given him. Rabban Gamliel said to him: The donkey came and kicked the lamp, thereby revealing the entire episode.6

This is apparently the only citation of the Gospels in the Talmud and Midrash – although our versions of the Gospels do not actually contain the egalitarian rule that “a son and a daughter shall inherit alike”:

The Gospel is twice quoted in an anecdote, apparently from Babylonia, preserved in Shab. 116b … It can not be ascertained whether the new law regarding the right of daughters to inherit was included in the original Hebrew Gospel. The Gospels are not otherwise mentioned in the Talmud or Midrash.7

animals Christianity custom Divine Providence Don Yitzhak Abravanel employment engagement feminism gender differences governance Hasam Sofer Ibn Ezra judges justice Kabbalah law literature marriage medicine murder music poetry R. Natan Slifkin Ralbag Rambam Rav Moshe Feinstein Rav Ya'akov Breish Rav Ya'akov Emden Rav Yosef Shaul Nathanson sin Tanach theology torts אונאה אתי אנקרי גיטין חוקות הגוים כתובה לפנים משורת הדין ממזרות צניעות רב יוסף משאש רב יצחק זילברשטיין רודף תלמוד תורה

  1. משנה בבא בתרא ח:ב. []
  2. שם ח:א. []
  3. מגילת תענית ה:כד.‏‏ []
  4. As we have seen, in our editions of Megillas Ta’anis this is described as having occurred in the month of Av. []
  5. בבא בתרא קטו:-קטז. []
  6. שבת קטז.-: []
  7. The Jewish Encyclopedia, entry Gilyonim. []

Or Else It Does Not Care

R. Daniel Mann writes:

Question: I bought something in a store and wanted to return it. The customer service person was reluctant to take it back, but I was persistent and she eventually agreed to it. Was it permitted for me to handle it as I did, or did I violate lo tachmod (I heard in a shiur that you can violate this when pressuring a store to give a refund)?

Answer: Our discussion relates to cases in which you do not have a legal right to demand a refund. In such a case, forcibly returning the object is like forcing someone to buy it. …

However, acting persistently to try to bring about a transaction in which the other side is not interested does raise questions of lo tachmod (see Shulchan Aruch, CM 359:10) one of the Ten Commandments. However, in this case, lo tachmod (not coveting) does not apply for a simple reason. All of the cases of lo tachmod that I managed to find in classical sources (starting from the examples in the pasuk) and quite a few contemporary sources referred to desiring to receive an object (or person) that belongs to one’s friend. It becomes forbidden when one wants it so badly that he attempts to get it “by hook or by crook” (see Rambam and Ra’avad Gezeila 1:9 for one discussion of the point of violation). They do not mention trying to sell something by pressuring a buyer.

I contacted the talmid chacham who gave the shiur you heard. The only source he found was a footnote in the Pitchei Choshen (Geneiva 1:(26)). He admitted that he was not sure lo tachmod applied. In fact, Minchat Asher (Devarim 9) argues convincingly that one can only be chomed an object that he wants. Wanting to sell something and receive financial compensation is not coveting anything. We point out that desiring money is not forbidden or even negative – we daven and have many sources looking positively about acquiring wealth and certainly a basic living.

It also is quite clear that the Pitchei Choshen did not contradict this thesis. He discusses, in close proximity, lo tachmod and the similar chamas. The difference between the two is that in lo tachmod the seller eventually agrees, whereas chamsan is when the seller never agrees (Bava Kama 62a – it differs from a ganav in that he paid for it). The Pitchei Choshen writes that chamas (not lo tachmod) applies even to one who forces someone to buy from him. While this is difficult on a couple of grounds (beyond our scope), it is more tenable for chamas to apply to selling as well, because in the case where there was never agreement, there is no sale, and therefore the “seller” had no right to take the money even after the fact. This is not the same idea of lo tachmod, which is over-desiring something that is off limits to you (even if some action is necessary to concretize it – see Rambam ibid.). In your case, you did not desire anything; to the contrary, you wanted to get rid of something that did not interest you and just recover the money you regretted paying.

One eminent contemporary posek who does consider it possible that לא תחמוד applies to a seller who pressures a buyer to purchase an item from him is none other than R. Mann’s senior Eretz Hemdah colleague, the late Rav Zalman Nechemia Goldberg:

ונראה שיש עוד נ”מ בין שיטת הרמב”ם לשיטת רבינו יונה במוכר שמפציר בלוקח לקנות ממנו חפץ, שלדעת רבינו יונה עובר שאין סברא לחלק בין חמדת המוכר לחמדת הלוקח שהרי גדר האיסור שנותן בלי רצון רק מחמת בושה וכמו שאסור ליקח חפץ כך אסור ליטול כסף הלוקח בלי רצון ולפי הרמב”ם יתכן שלא אסרה תורה אלא לחמוד חפץ מסוים כמו אשה ובית וחפצים אחרים אבל לחמוד ממון שאינו חפץ מסוים לא אסרה תורה.1

Here is R. Asher Weiss (I don’t know whether this is the same discussion published in Minhas Asher, but he takes the same position):

כבודו העיר על מה שכתב בספר פתחי חושן הלכות גניבה פרק א’ הערה כ”ו בשם ספר אחד דהמוכר לחבירו וכופהו לקנות עובר בלא תחמוד, ומתוך כך כתב הגר”י בלוי שליט”א דמחברי ספרים השולחים את ספריהם בדואר לאנשים, ואלה משלמים תמורת הספר מתוך בושה ואי נעימות, צריכים לחשוש לאיסור לא תחמוד.

ותמה מע”כ הלא אין כאן חמדה לחפץ של חבירו ואיזה לא תחמוד יש כאן, וכתב ליישב לפי”ד הגאון מסטייפלא זצ”ל בברכת פרץ שכתב לבאר מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בפ”א מגזילה הלכה ט’ דלדעת הרמב”ם אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו הראב”ד דהלא עצם הקנין הוי מעשה גמור, ועוד השיג הראב”ד על הרמב”ם שסתם מלהשמיענו דאם המוכר אמר רוצה אני אין הלוקח עובר בלאו, וכתב הגאון הנ”ל דנחלקו במהות הלאו דלא תחמוד דלדעת הרמב”ם יסודו בעצם החימוד ולכן הוי לשבא”מ, ומשו”כ עובר אף אם אמר המוכר רוצה אני, דמה בכך שהוא רוצה הלא הלוקח עובר על חמדת לבבו, אבל לדעת הראב”ד כל האיסור הוי בעצם הקנין והמקח שאין בו גמירות דעת מצד המוכר והוי לתא דגזילה, ומשו”כ מהני רוצה אני דבכך גמר בדעתו להקנות ושוב אין בו איסור, ולשיטתו הלך דהוי לשיב”מ. וכתב כבודו דלשיטת הראב”ד יש מקום לדברי הפתחי חושן לפי ביאור הברכ”פ, דיש כאן שמץ גזילה כיון שאינו קונה בלב שלם.

אמנם לענ”ד אין דרך זו מתיישבת על הלב, דבאמת פשוט דלכו”ע יסוד האיסור בחמדת הלב הוא, דלא תחמוד כתיב, אלא שנחלקו בכך דלדעת הרמב”ם מהות האיסור בעצם החמדה אלא דאינו עובר אא”כ קנה משום דאין עבירה במחשבת הלב גרידא כיון שאין בו דבר מוחלט והתורה לא אסרה את מחשבת הלב שאין אדם ניצול ממנו בכל יום עד שתוחלט חמדה זו ותגיע לידי מעשה והחלטת ענינו. אבל אין הקנין אלא מעין תנאי ולא מעשה עבירה הוא ומשו”כ הוי לשבא”מ, ולדעת הראב”ד עצם החטא הוא קנין מתוך חמדה דהיינו הכופה חבירו למכור מתוך חמדה ותאוה, ואין עצם החטא במחשבת החמדה בלבד אלא בכפיית האדם למכור מתוך חמדת הלב (אבל לא משום לתא דגזילה היא), ולכן חידש הראב”ד דאם חבירו אמר רוצה אני גילה דעתו שאין מכירתו מתוך כפייה אלא משום רצונו הוא ואין בו איסור אך לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב”ם אין נפ”מ במה שהמוכר רוצה אכן למכור דמ”מ עובר הלוקח משום שהוציא חמדתו מן הכח אל הפועל, ודו”ק בדקות הענין, ומובן אפוא דלדעת הראב”ד הוי לשיב”מ (ועיין באבן האזל שם שפירש שנחלקו הרמב”ם והראב”ד בענין “רוצה אני” אם יש ביטוי לרצון אמיתי או שמא אף רצון זה כפוי הוא, ולענ”ד נראה יותר כמו שכתבתי, ודו”ק בזה).

ולפי”ז נראה דאין כלל מקום לדברי הפת”ח לא לרמב”ם ולא לראב”ד, דמ”מ לא חמד דבר מסויים משל חבירו, וכך נלענ”ד.

Here is R. Yehuda Zoldan’s discussion of this question:

בחברה המודרנית מושקעים משאבים רבים בשיווק מוצר שהוא קומה נוספת של ענף הפרסום. מפרסם מציע ללקוחותיו מוצר שלדעתו הוא הטוב בשוק מכל בחינה שהיא. אם אדם השתכנע מהפרסום שאכן זהו המוצר המתאים לצרכיו, הרי הדבר לגיטימי וכך מתנהלים חיי המסחר והכלכלה. המשווק מעורר צרכים על מנת למכור את המוצר שלו. מטרתו למכור את המוצר לכל קונה, גם אם באמת אין לקונה צורך בו. הוא משתמש בכלים פסיכולוגיים ואחרים על מנת לשכנע קונה פוטנציאלי שהוא זקוק למוצר הזה, שכדאי לו, שהוא הזול ביותר, שמדובר במבצע מיוחד ומוגבל שחבל להפסיד ועוד, עד שהקונה לא מצליח כלל לשאול את עצמו אם הוא אכן זקוק למוצר, ואם אלמלא מסע השכנוע וההפצרות היה קונה אותו.

כל מוכר “חומד” את כספו של הקונה, אך לעתים לא ברור לחלוטין שהקונה הפוטנציאלי אכן שָלם עם הקנייה, שהרי ברור למדיי שאלמלא היו לוחצים עליו ומפצירים בו לקנות הוא לא היה קונה. האם איסור חמדה הוא גם כשמדובר בחמדת כסף ולא רק חפץ או רכוש מוגדר? רבנים בני זמננו דנו בשאלה זו. למשל, הרב יעקב ישעיהו בלויא כותב:

הכופה את חבירו לקנות ממנו, יש בזה משום איסור חמס. ונראין דבריו ויש להיזהר בזה. שלפעמים מביאים את האדם במצב שאינו יכול לסרב, ולכאורה גם זה מעין כפיה.

העיקרון באיסור חמדה הוא אילוץ אדם לעשות פעולה קניינית שהוא לא שָלם עִמה, בין שהחומד חומד מוצר ונותן כסף תמורתו, בין שהוא חומד כסף ונותן מוצר תמורתו. העבֵרה של החומד היא הלחץ והכפייה הנפשית והפסיכולוגית על בעל מוצר שישנה את מעמדו הקנייני של המוצר שאצלו. ייתכן שאף אפשרות זו נכללת בפסוק המסיים: “וכל אשר לרעך”; גם אם אין מדובר בחפץ מסוים אלא ‘כל אשר לרעך’. קשה להגדיר בבירור מהו הקו המבחין בין פעולת שיווק לגיטימית ובין עבֵרה על איסור לא תחמוד, ובכל זאת צריך לתת את הדעת למתרחש אצל הקונה המיועד בעת מסע השכנוע. כך ניסח זאת הרב דוד אריאב:

מותר לסוכן מכירות להציג את הסחורה בפני אנשים ולהציעה למכירה, ואף מותר לו לפרט ולהאריך בתיאור מעלותיה, אולם אם ניכרים הדברים שבעל הבית אינו מעונין כלל בקניה, ולא מפני שהוא רוצה שיוזיל את המחיר, אסור לסוכן להפציר בבעל הבית כדי שיקנה ממנו, כיון שהוא חומד את כספו של בעל הבית.

אך הרב אשר וייס אינו מקבל הגדרה זו. הוא מציין לדברים שהובאו בשמו של הרב יעקב ישעיהו בלויא וטוען שאין הם תואמים את דברי הרמב”ם והראב”ד שהובאו לעיל בהגדרת איסור לא תחמוד: “דמכל מקום לא חמד דבר מסויים משל חבירו”. כיון שהתורה פירטה דוגמאות רבות שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם חפצים, מכאן שאיסור חמדה הוא בחפץ מוגדר ולא בכסף של אחר שמשמש אמצעי לקנייה. אדם נקשר לחפציו האישיים, והתורה אוסרת ללחוץ עליו לחץ כלשהו המאלץ אותו למכור את החפץ כשהוא אינו שָלם עם פעולת המכירה, אף שקיבל את מלוא ערכו הריאלי. אך לא כן בכסף. כסף הוא אמצעי רכישה ולא המוצר עצמו. לכן אם המשווק הצליח לשכנע קונה לקנות מוצר מסוים, הדבר לגיטימי וראוי.

ניתן למקד את מחלוקתם בשאלה אם איסור חמדה אמור בחפץ מוגדר ומסוים או בכל רכוש של אחר. אך ניתן להתבונן בדבר גם מצד מעשיו של החומד לעומת זה שחמדו את רכושו. קניינו ורכושו של אדם הוא חלק חשוב ממנו, ועל כן אוסרת התורה לפגוע ולחבול ברכוש האחר ולהזיק לו:

יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים… בהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ברוך הוא. “אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים”. וזהו הטעם של גנות ההיזק להזיק דבר של זולתו, מפני ששולל ממנו בעלות ממה שהוא בעלים עליהם, ושלילת בעלות היא כריתה מהתדמותו לעליון.

מאותו טעם יש איסור לאלץ אדם להיפרד ולהתנתק ממה ששייך לו ללא הסכמתו המלאה. הוויכוח הוא עד היכן הגבול. האם אסור ללחוץ על אדם לעשות פעולה קניינית כלשהי כשהוא לא שָלם עִמה גם אם קיבל תמורה כלשהי, או שמא האיסור מוגבל רק לחפצים מוגדרים בהנחה שאדם נקשר אליהם, כל זמן שלא אמר בבירור שהוא התרצה לנתק את הקשר הקנייני ביניהם.2

  1. קובץ בית אהרן וישראל, שנה יד גליון ד (פב) ניסן-אייר תשנ”ט. ועיין שם בסוף המאמר עמוד כא []
  2. לא תחמוד ושיווק, דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מספר 871, פרשת ואתחנן, תש”ע []