Here’s a responsum from the תרומת הדשן:
שאלה: ראובן נשא את לאה … ולאחר שלשה או ארבעה שנים ירד מנכסיו קצת ומבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם באומרו שלא יוכל להחיות ולהתפרנס במדינה זו לפי נכסיו שנתמעטו וכן הוא האמת. ומשיבה לאה אין רצוני לצאת מארץ מולדתי … ואף על פי שיש לדאג שתהא חסרה מזונות ופרנסה ותסבול דוחק רצונה לצפות על ישועת השם. היוכל ראובן לכופה לצאת ממקומה או לאו.
תשובה: יראה שהדין עם הבעל ויכול לכוף את אשתו ולצאת כי האי גוונא אם הדבר נראה לעינים שלא יוכל להתפרנס כאן ויש לדאג שיהיו מחסרים מזונות ופרנסה ויצטרכו לסבול דוחק …
ועף על פי שאמרה שרצונה לצפות על ישועת השם יתברך זכרו שימצא להם רווחים, אין זו טענה דאיזו מצוה גדולה מתלמוד תורה אף על פי כן אמרו חכמים ז”ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, ולא הבטיחוהו חכמים שימטיר לו לחם מן השמים.
ומה שטוענת נמי שאינה חוששת על הדוחק והחסירות וחפיצה יותר לסובלו מאשר תצא ממדינתו, נראה דלאו בתר שבוש דעתה אזלינן דבטלה דעתה ולא אזלינן אלא בתר אורחא דמילתא וסתם בני אדם לאו דעתייהו הכי. וראיה מהא דאיתא פרק אף על פי חמר ונעשה גמל מאי אמר ליה רוצה אשה בקב תפלות מעשר קבין פרישות. ופרש”י נשאת לו כשהיה חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרוחה ניחא לה כדי שיתעשר. או עונה ניחא לה ופשיט דרוצה בקב וכו’. ומקשו התוספות שם מהא דלעיל התם גבי עבודת המלך דמוכח וכן פירש רש”י עלה דהרווחא ניחא לה טפי מעונה ומתרצינן דשאני עבודת המלך דנפוש רווחא טובא ולכך ניחא לה. והשתא מהכא יש להוכיח כל הא דלעיל ושמעינן מיניה דלאו בתר דעתה דיינינן מדקבעיא אי הרווחא ניחא לה או עונה ניחא לה נקרא לאשה ונשאלה את פיה. ותו דרש”י פירש בהדיא דשלא ברשות איירי, אלא על כרחיך אי הוי אורחא סתמא נשי דהוי ניחא להו בהרווחה טפי מבעונה כההיא הרווחא דעבודת המלך לא משגחינן בדעתה כדמוכח בשינויא דתוספות. ואם כן הואיל ואורחא דמילתא ובשביל הרווחא של עבודת המלך מוחלת על העונה דצערא דגופא היא, כל שכן דאורחא דמילתא היא דבשביל דוחק וחוסר מזונות ופרנסה מוחלת היא על יציאתו ממקום מולדתה, דגדולה צער עניות מהנאת העושר וכיון דסתם נשים מוחלין, כהאי גוונא אין אחת יכולה לומר אין רצוני למחול משום דמצי למימר אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.
Rav Isserlin maintains that Hazal knew exactly what women want, and that we disregard the claim of any particular woman to an alternative preference; we say בטלה דעתה, and the husband can claim אדעתא דסתמא דמילתא נשאתיך.
Also noteworthy is Rav Isserlin’s dissmissal of בטחון, as opposed to השתדלות, as the legally normative basis for one’s conduct, at least in this context.
The Beis Yosef apparently disagrees with Rav Isserlin’s ruling:
ואף על פי שכתב שהוא דבר פשוט אין דבריו נראים בעיני
It is unclear, however, what aspects of Rav Isserlin’s arguments he rejects.
The Otzar Haposkim has a typically comprehensive discussion of this matter.
Update: Extensive further discussion of the תרומת הדשן and the dissenting view.