I had long been aware of the following responsum of Rav Moshe Feinstein1:
בשומר חנם על מעטפה שאמר המפקיד שמונח שם אבן טוב והוא לא פתחו והניחו במקום שמור ולא נמצא שם וטוען דשמא החזירו לו ואם לא הרי זה אבדה, וגם אולי לא היה שם דבר השוה כלום מה דינו
י”א תמוז תשי”ב
מע”כ ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם כש”ת מוהר”ר שלום יחזקאל שרגא רובין הלבערשטאם שליט”א האדמו”ר מציעשינאוו
הנה מה שכתר”ה רוצה לידע דעתי הקלושה בדבר שמעון שלקח יהלום מראובן להראותו לקונה ובאם לא יקנה יחזירהו תיכף ובאשר שראובן הוצרך ללכת על שעה בערך יפקידהו אצל לוי ויאמר ללוי שלכל היותר יקחנו ראובן מידו בחזרה עד שעה אחת משום שאינו שלו ומוכרח להשיבו לבעליו בעוד שעה, וכן עשה שמעון שהפקידו אצל לוי עד שיבא ראובן במשך שעה ויחזיר לו, ולוי לקח המעטפה הסגורה מיד שמעון ולא פתחה לראות אם יש שם יהלום והניחה במקום שמחזיק יהלומים שלו, ולבסוף אחר ארבעה ימים באו אליו ראובן ושמעון ותבעו היהלום, והשיב לוי להם שהמעטפה שלקח מיד שמעון שלדבריהם היה שם יהלום אין אצלו וכפי הנלקט בזכרונו החזיר לאחד מהם כי התראו הרבה פעמים במשך הארבעה ימים, ואם טועה בזכרונו ולא החזיר להם כמו שהם אומרים הרי נגנב או נאבד והוא שומר חנם שפטור על גניבה ואבידה
הנכון לע”ד שטענת לוי נכונה … ולע”ד יש לפשר שישלם לוי שני תשיעיות
I recently noticed that the same question was posed to Rav Yaakov Breish2:
בדין תורה שבין סוחרי יהלומים שאחד הפקיד יהלום והנפקד טוען שהיה פחם – ועוד טענות שביניהם
לרב גדול ומפורסם אחד בנויארק
בדבר שאלתו אודות דין ודברים שבא לפניו וז”ל שאלתו: ראובן לקח יהלום אצל יעקב למכרו, אחר כך פגשהו שמעון שהוא סרסור ביהלומים ושאלו על יהלום ממדה זו, והשיבו כן יש לי יהלום כזה אך של יעקב הנהו והבטחתיו להחזירו אחר שעה בדיוק, על זה ענה שמעון הסרסור טוב מוכן אני להחזירנו לך אחר חצי שעה בכדי שאלך ואראנו לקונה אחד שלי שבקשני למצוא עבורו יהלום ממדה זו – והסכים על זה ראובן, רק בתנאי אם לא ימכרנו יפקידהו אצל לוי היושב אצל שלחנו, ותאמר לו בשמי שאני בקשתיו שיקבלנה מידך, ועד חצי שעה ולכל היותר שעה אחת אקחנו בחזרה מידו כי הלא מוכרח אני להשיבו ליעקב בעתו בכדי לעמוד בדיבורי – וכן הוה, שמעון הסרסור לקח היהלום והראהו להקונה שלו ולא חפץ לקנותו, לכן מסרו ללוי כפי פקודת ראובן עליו, כמובן מסר שמעון הסרסור את היהלום ללוי כשהיה מעוטף במעטפה דבוקה וקשורה כנהוג בין הסוחרים – לוי לקח המעטפה הסגורה מידו ולא פתחה (על זה מודה שמעון הסרסור) והניחה בארונו מקום שמונח היהלומים שלו …
[אחר איזה ימים] נגשו אליו ראובן ושמעון ותבעוהו שיחזיר היהלום, והוא לוי השיבם, כפי הנקלט בזכרוני כמדומה לי שהחזרתיו כבר לאחד מכם, והם טוענים ודאי לא קבלנו בחזרה ממך שום יהלום – ועתה הסכסוך ביניהם, ראובן ושמעון חושדין ללוי שהוא מעכב היהלום הנפקד לעצמו, ולוי טוען שהוא חושב שמתחילה בערמה באו אליו, וחושד לשמעון שנתן לו מעטפה ריקה בלי אבן בתוכה, אפילו נמצא שם איזה גוש היה פחם בעלמא שאינה שוה פרוטה … וכת”ה מברר עוד קצת טענות שני הצדדין עפי”ד
[והאריך לברר הדין, והעלה] תכלית דברינו, דלוי חייב לשלם … וכיון שמצוה לפשר … מהנכון לעשות פשרה שישלם רק שני שלישים ושליש אחד יפסיד ראובן … וד’ יצילנו משגיאות
We see that the rulings of Rav Moshe and Rav Breish are diametrically opposite; Rav Moshe ruled essentially in favor of the defendant (but recommended a פשרה of his paying two ninths of the claim), while Rav Breish ruled essentially in favor of the plaintiff (but recommended a פשרה of his relinquishing one third of the claim).
While the reasoning in both responsa is lengthy and intricate and beyond the scope of this post, I will just point out that a fundamental difference between their analyses is their different assumptions about Levi’s culpability if he indeed had not returned the diamond to its owner (or his agent). Rav Moshe assumes that he’s a שומר חנם who acted responsibly, and is therefore פטור מגניבה ואבידה, while Rav Breish, on the other hand, seems to take as a matter of course that he’s obviously liable insofar as he hasn’t returned the diamond; he doesn’t even seem to consider the possibility of גניבה ואבידה.
It would be quite interesting to see the exact texts of the question as posed to both Poskim.
[Incidentally, I assume that the “רב גדול אחד ומפורסם בנויארק” who posed the question to Rav Breish was the same Rav Halberstam who posed the question to Rav Moshe3. This makes the aforementioned point about the wording of the questions especially interesting.]