Can a buyer claim מקח טעות if he was aware at the time of the sale of the precise nature of the object he was buying but unaware then of certain of its implications (e.g. Halachic, legal, medical or scientific)? I don’t mean to get involved in the question of the level of due diligence which is the responsibility of the buyer, but rather to consider whether such ignorance can in principle ever be grounds for reversing a sale. Note that if it can, then we would presumably reverse a sale even if the aforementioned implications were discovered many years after the sale, since there is in general no statute of limitations for a claim of מקח טעות unless there’s a basis for assuming מחילה, which doesn’t seem to exist here.
A classic example of this question is the sale of a house containing asbestos which occurred before the major dangers of that material were known. Can a buyer, perhaps years later, demand a reversal of the sale on the grounds that he would never have purchased a house that posed such a serious health risk (or alternatively, requires such an expensive rehabilitation)?
Another much discussed scenario arose during the great Indian hair shaitel commotion of several years ago. Say a customer purchased a shaitel knowing (theoretically) the exact provenance of its component hair, but believing such hair to be Halachically acceptable. Subsequently, Poskim declare such shaitels to be prohibited; may the buyer demand the return of his money?
This brings us to the most important, as well as one of the most interesting, discussions of this issue of which I am aware, the Beis Shlomo’s analysis1 of a Jew who purchased a crucifix ignorant of the potential problems stemming from the prohibition against deriving benefit from עבודה זרה:
[איש] יהודי אחד שקנה אצל עכו”ם אחד ש”ו [שתי וערב] שהיה העכו”ם לבוש מקדם הש”ו שתלה בצוואר לזכרון ובהש”ו הנ”ל היה קבועים אבנים טובות והאיש הנ”ל לא ידע שיש שום איסור בדבר ואחר שכבר נתן המעות להעכו”ם וגם קבלו לרשותו נתוודע לו שיש איסור בדבר תיכף הלך להעכו”ם המוכר ונתן לו האליל ושברו העכו”ם וחזר הישראל וקבלו ממנו ועשה מהאבנים טובות הנ”ל תכשיט לאשה
[והאריך הרבה מאוד בדיני עבודה זרה, ובתוך הדברים כתב] ההיתר הרביעי שכתב מעלתו. וז”ל דהנה המשנה למלך בפרק ז’ הלכה ט’ כתב לענין אם מכר ישראל לחבירו עבודה זרה והישראל לא ידע שיש איסור בזה הדמים מותרים ע”ש דכתב דהמקח הוי מקח טעות וחוזר הדמים. ואם כן גם כאן דלא ידע שיש איסור בדבר המקח הוי מקח טעות והדמים מותר ע”ש היטב בדברי המשנה למלך ע”כ דברי מעלתו
[והאריך לפלפל בדבריו, ושוב כתב] אמנם כל זה לדברי מעלתו שתופס בפשיטות דבכי האי גוונא שלא ידע הישראל שיש איסור בזה הוי מקח טעות. אבל לפע”ד זה אינו ולא אמרינן דהוי מקח טעות אלא כמו בהך דלוקח גרוטאות דלא ידע שיש שם עבודת אלילים כלל אבל אם ידע שיש שם עבודת אלילים רק שלא ידע שאסור הוא לקנות עבודת אלילים או להנות בה. לאו מקח טעות הוא. ומעלתו שכתב בשם המשנה למלך שח’ בפרק ז’ הלכה ט’. אם מכר ישראל לחבירו עבודת אלילים והישראל לא ידע שיש איסור בזה דהוי מקח טעות שקר עינה דלא כתב שם המשנה למלך רק באם הקונה לא ידע שהוא עבודת אלילים הוא דכתב המשנה למלך דהוי מקח טעות וכהאי דהלוקח גרוטאות אבל בידע הלוקח שהוא עבודת אלילים רק שלא ידע שאסור לקנות עבודת אלילים אינו מבואר שם.
ולענ”ד נראה דלאו מקח טעות הוא וחילוק כזה מבואר להדיא בדברי הר”ן בנדרים דף כ”ה ע”ב וז”ל תנן התם פותחין בשבתות וימים טובים כו’ והא מתני’ לא דמי ממש למתני’ דפרקין דאלו במתני’ דהכא הנדר בטל מאיליו ואילו במתני’ דפותחין נדרא חייל כו’ והאי טעמא משום דבמתני’ איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין לאביו מעולם ואלו במתני’ דפותחין ליכא למימר הכי שמי שאסר את עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות וימים טובים הילכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויום טוב בפתח שאלו יודע שאסור להתענות בהם לא היה נודר או בחרטה כו’ ע”ש. וע”ש בפירוש הרא”ש ומבואר שם בדברי הר”ן הך חילוקא דאם לא ידע שיש אביו ביניהם אם כן לא נתכוין על אביו מעולם משום הכי אין צריך היתר כלל דלא חייל נדרא כלל דהוי נדר טעות אבל אם ידע רק שלא ידע שיש איסור בדבר לאו נדר טעות הוא. והוא הדין לענין מקח טעות וזה ברור לפע”ד …
[ושוב כתב בתשובה שאחר זה] כתבתי לרו”מ דלא מקרי מקח טעות אלא היכא שלא ידע שיש שם ע”א אבל באם ידע אשר יש שם ע”א רק שלא ידע מהאיסור לאו מקח טעות הוא והבאתי ראיה מדברי הר”ן נדרים דף כ”ה ע”ב … הנה עיינתי וראיתי שדברי הר”ן לאו דכולי עלמא הוא והרמב”ם אינו סובר כן דהרי כתב הרמב”ם בפרק ג’ מהלכות שבועות הלכה ו’ דשבועות שגגות כיצד כו’ ואם שבועת שוא הוא כגון שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה ע”כ שמע מינא דכי האי גוונא אף שנתכוין בשבועתו שלא יניח תפילין רק שלא ידע שהם מצוה נמי שבועת שגגות הוא וזה היפך מדברי הר”ן בענין שבתות וימים טובים … ועל כל פנים נתבאר דהרמב”ם לא סבירא ליה כהך חילוקא דהר”ן ואף במקום שנתכוין על אותו דבר עצמו אם היה מוטעה משום דבר הוי נדרי שגגות וטעות …
אמנם נראה דאף שכתב דהרמב”ם לא סבירא ליה כהר”ן אלא שאף בזה נדר טעות הוי הני מילי בשבועות ונדרים ונזירות משום דכתיב האדם בשבועה כדאיתא בשבועות דף כ”ו אבל בעלמא נראה דמודה הרמב”ם דבכי האי גוונא לאו טעות מקרי.
ועלה בדעתי דהא מלתא דנידון דידן אם ידע הלוקח שהוא ע”א רק שלא ידע שיש בזה איסור אם הוי מקח טעות תליא בפלוגתת הרמב”ם והראב”ד שהרמב”ם פירש בפרק א’ מהלכות איסורי מזבח הלכה ג’ וז”ל מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זה קדוש ואינו לוקה והראב”ד שם השיג עליו וז”ל א”א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שההוא הקדש טעות כו’ ע”כ והכסף משנה כתב שם וז”ל ועל מה שכתב הראב”ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוין להקדיש גוף זה ונמצא אחר אבל אם דימה שמותר כו’ שוגג מקרי ולא טעות ע”כ
והנה לפי מה שנראה מדברי הכסף משנה ריש פרק ח’ מהלכות נדרים שהרמב”ם נמי סובר כשטת הר”ן דנדר טעות לא הוי רק כההוא דראה אותם אוכלים תאנים כו’ דלא נתכוין לאביו כלל אבל היכא דנתכוין לגוף זה אף שהיה לו טעות שהיה סבור שאין בזה איסור לא הוי נדר טעות אם כן הרמב”ם לשיטתו אזיל דבכגון זה לא הוי לא נדר טעות ולא הקדש טעות אמנם למה שכתבתי לעיל אשר בררנו שהרמב”ם לא סבירא ליה כהר”ן … צריך לומר כמו שכתבנו למעלה דדוקא בנדר ונזירות אמרינן הכי דילפינן בש”ס דשבועות דף כ”ו דשבועות שגגות מותרות מהאדם בשבועה וילפינן נדרים ונזירות משבועות דנדרים ושבועות נתקשו להדדי … וכן נדרים ונזירות איתקשי אהדדי … ומשום הכי אף בטעות כי האי גוונא הוה להו על כל פנים שבועת ונדרים ונזירות שגגות ולא חיילי כיון דעל כל פנים לא הוי האדם בשבועה אבל בעלמא כי האי גוונא לאו טעות הוי
ועל כל פנים מדברי הרמב”ם דאיסורי מזבח נתברר דבנידון דידן שידע שהוא ע”א רק שאמר מותר לאו מקח טעות הוא. אמנם נראה דאפשר גם הראב”ד מודה בנידון דידן דלאו מקח טעות הוא רק דבהקדש סבירא ליה דבכי האי גוונא הוי הקדש טעות משום דבסבירא ליה דהקדש ונדרים אתקשי להדדי … על כן הכי נמי סובר הראב”ד דכי היכי (דבנדרים) [דבנדרי] איסור אף כי האי גוונא הוי נדרי שגגות דהא אף הרמב”ם מודה בזה כנ”ל כן סבירא ליה להראב”ד בנדרי הקדש דהקדש טעות הוא אף בכי האי גוונא … ויש בזה אריכות רב ואין כאן מקום להאריך אבל בנדון דידן יודה הראב”ד דבכי האי גוונא לאו מקח טעות הוא דאומר מותר שוגג הוא ולא טעות כמו שכתב הכסף משנה וכדקיימא לן בעלמא מה שאין כן בשבועות דאף אומר מותר על כל פנים שוגג הוי ופטור אם היה אומר מותר בשעת השבועה … אבל בעלמא בכי האי גוונא לאו טעות מקרי ומשום הכי בנידון דידן לאו מקח טעות הוא
אמנם בתוספות תמורה דף ו’ ד”ה שאני ובתוספות בבא מציעא דף קט”ו סוף ד”ה וחייב מבואר דאם לא ידע שיש איסור בדבר הוי זכייה בטעות וחוזר.
ועוד יש לומר בכאן דאם היה יודע שהוא אסור בהנאה ואסור למכרו אם כן אינו שוה כלום שייך חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי ע”כ מקח טעות הוא וצ”ע בכל זה:
[ובהג”ה מבן המחבר] נלע”ד שיש לחלק בין היכא דלא ידע כלל אם יש שמץ איסור בדבר או אם ידע שיש בזה איסור רק דטעה בדין [ועיין שם מקורותיו לזה, וסיים] ולע”ד יש ליישב הרבה ענינים בזה הנראים כסותרים דיהיו לאחדים ודו”ק:
In the Zelaos Habayis2 there’s a discussion about a girl who committed to a Shidduch and subsequently became concerned about the fact that the Hasan had two brothers who were אלמים, which could potentially cause a Halizah problem should the husband die childless3:
מכתב מכבוד חברי ידידי הרב המופלא מוהר”ר טעבלי דיין דק”ק ליסא עובדא הוי באחד מקהלותינו שעשה שדוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים …
לעיקר מה שדן מעכ”ת [הרב דוד טעבלי] לפטור בקנס בממאנת בקדו’ כאלו תמה אני אם יש חולק בדבר אם לא היה נודע בשעת השדוך … כגון זה שכבר היה המום בשעת המקח [הרי הדין] כמבואר בדבריו שכל שהסכימו בני מדינה הוי מום …
ואולם אם המתעסקים והבתולה ידעו הענין אלא שלא עלה על דעתם לשאול לתלמיד חכם אם זה מזיק אפשר דתולה בדברי הסמ”ע סימן רל”ב ס”ק י’ שכתב והוא הדין אם היה [דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר] וקצת יש לחלק כדכתב רמכ”ת דלאו כולי עלמא דיני גמירי [ועיין שם מה שכתב עוד בדין יכול להבחינו ובדין ידע ושתק והשתמש בהמקח]
The Beis Meir seems to take for granted that the party of the girl would, at least in principle, be entitled to claim מקח טעות even if they were aware of the Hasan’s brothers when they committed to the Shidduch; his only apparent reservation is that their initial failure to exercise due diligence by consulting a competent Halachic authority or possibly their apparent continuing acceptance of the Shidduch subsequent to their becoming aware of the problem might constitute מחילה.
The foregoing discussion has revolved around the concept of מקח טעות; another important angle is the principle of אומדנא דמוכח. Many Aharonim discuss the validity of sales where one party was unaware of some critical piece of information such as a recently promulgated law (e.g. price controls or taxes) or a significant change in market conditions (e.g. the arrival of a shipment of merchandise large enough to depress the price of that type of merchandise). The main focus of their analyses is the principle of אומדנא דמוכח. This issue is beyond the scope of this post; perhaps we will discuss it in the future.