Justifiable Homicide, Assault and Retaliation – Part I

Professor Eugene Volokh recently posted the following excerpt from Jeremy D. Weinstein, Adultery, Law, and the State: A History (1986):

Some American states, either by statute or judicial decision, made it legal for a husband to kill an interloper caught in the act of adultery with his wife …

Until 1974, when it was repealed, [a] Texas statute provided:

Homicide is justifiable when committed by the husband upon one taken in the act of adultery with the wife, provided the killing take place before the parties to the act have separated. Such circumstance cannot justify a homicide where it appears that there has been, on the part of the husband, any connivance in or assent to the adulterous connection …

Until 1977, Georgia [common law] also permitted a husband or father to kill the paramour of his spouse or child under limited circumstances…. The Georgia courts interpreted the justifiable homicide law as a class of self-defense, while the Texas statute was in effect a law allowing revenge. The most significant distinction between the Georgia and Texas rules was that the killing under the Georgia rule was defensive in nature and had to be necessary to prevent and defend against the adultery. A killing after the adultery was vengeance, and therefore was murder or manslaughter depending on whether it was committed in the sudden heat of passion. The defensive nature of the justification allowed killing to stop an adulterous relationship of which the husband or father was aware if it seemed to the husband or father to be the only way to do so. In contrast, under the Texas statute a husband was only permitted to act if he was surprised with a present adultery…. [The law] extended to the protection of daughters and fiancees, although evidence of the woman’s chastity was admissible on the question of whether it was necessary to kill to protect it, which was a question for the jury …

[Until 1973], two other American jurisdictions, New Mexico and Utah, had statutes justifying the killing by a husband of his wife’s paramour if he found them together in adultery. [Unlike the rationale given by Georgia courts, the New Mexico courts framed the matter as one of excuse rather than justification]: “[t]he purpose of the law is not vindictive. It is humane. It recognizes the ungovernable passion which possesses a man when immediately confronted with his wife’s dishonor. It merely says the man who takes life under those circumstances is not to be punished; not because he has performed a meritorious deed; but because he has acted naturally and humanly.”

We find here three distinct rationales justifying homicide, in various circumstances, against an adulterer:

  • self defense (the Georgian courts)
  • legitimate revenge (the Texas statute)
  • excusable, ungovernable passion (the New Mexico courts)

All three of these principles have at least some sort of analogue in Halachah, although only the first is relevant against a charge of murder.

Self Defense

The Mishnah states1:

ואלו הן שמצילין אותן בנפשו הרודף אחר חבריו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן

The Gemara clearly implies throughout the Sugya that the justification for allowing (or even requiring) the killing of the pursuer of the נערה המאורסה is the girl’s salvation:

ואלא ניתן להצילו [הרודף אחר חבירו] בנפשו מנלן אתיא בקל וחומר מנערה המאורסה מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להרגו על אחת כמה וכמה … ונערה מאורסה גופה מנלן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע …

תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה … מנא הני מילי … כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה אבל נערה דאורחא אימא לא ואי כתב רחמנא נערה משום דקא פגים לה אבל נער דלא קא פגים ליה אימא לא …

רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה [אין מצילין אותה – רש”י]: במאי קמיפלגי אמר רבא במקפדת על פיגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפיגמא קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ורבי יהודה האי דקאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלא הא לא מסרה נפשה לקטלא

There are, however, at least two major differences between the Halachah and Georgian jurisprudence:

  • Halachah allows anyone to rescue the girl by killing her pursuer, whereas Georgian law only grants this right to a husband or father.
  • Halachah, according to all opinions, only permits the killing when the girl has not willingly consented to the adultery, while in Georgian law her consent is apparently irrelevant

Legitimate Revenge

The Gemara states2:

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה אמר לו השאיליני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאיליני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה אמר לו השאיליני קרדומך אמר ליה לא למחר אמר ליה השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה

וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס

The Gemara appears to be saying that one who experiences צערא דגופא is not bound by the prohibitions against revenge and bearing a grudge; the Minhas Hinuch is troubled by the Rambam’s omission of, and the Hinuch’s implicit rejection of, this point3:

וביומא כ”ג ע”א [מבואר] דדוקא בממון עובר על לאו זה, אבל על צערא דגופא אינו עובר על לאו זה ועל לאו דלא תטור, והוא רק ממידת חסידות הנעלבין וכו’ [יומא שם]. והר”מ אינו מביאו, וגם הרב המחבר השמיטו ואדרבא נראה מדבריו דעובר בכל ענין וזה סותר לש”ס מפורש … ומצאתי בסמ”ג לאוין י”א – י”ב שכתב שם דבר זה דעל צערא דגופיה אינו עובר מהש”ס דיומא [הנ”ל], וצ”ע על הר”מ ובפרט על הרב המחבר שנראה מדבריו להיפך.

Some scholars argue, based on the aforementioned observation of the Minhas Hinuch of the Rambam’s omission of any distinction between ממון and צערא דגופא (as well as at least one other consideration), that the Rambam (and some other Poskim) do not accept the aforementioned distinction; these scholars consequently propose alternative readings of the Gemara. The Machon Yerushalayim edition of the Hinuch cites the explanation of Rav Yeruham Perlow that the Rambam actually had a different text of the Gemara (which we find in the מעשה נסים of his son Rav Avraham) which doesn’t distinguish between ממון and צערא דגופא. The Hikre Lev4, while noting that the רא”ם, סמ”ק וסמ”ג do distinguish between them, argues that the Rambam and the Hinuch don’t; he deduces this independently of their neglecting to say so. The Hafez Haim also discusses this issue at some length, and concludes5:

היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאורייתא לחומרא

The foregoing discussion is only about the question of whether the prohibition against revenge applies even to צערא דגופא; there is no mention of any exemption from any civil claim or criminal charge deriving from the particular form that the revenge has taken, and certainly no license to kill.

Excusable, Ungovernable Passion

I intend to discuss Halachah’s version of this exemption from liability in a subsequent post, בגזירת הצור.

  1. סנהדרין דף ע”ג ע”א []
  2. יומא דף כ”ב ע”ב – כ”ג ע”א []
  3. מנחת חינוך מצוה רמ”א שלא לנקום []
  4. יו”ד חלק ג’ סימן ס, also referenced by the Machon Yerushalayim editors []
  5. פתיחה להלכות לשון הרה ורכילות לאווין ח – ט []

4 thoughts on “Justifiable Homicide, Assault and Retaliation – Part I”

  1. Moshe:

    You allude to the sugya of עביד איניש דינא לנפשיה. You are of course correct that it is the primary Talmudic foundation for the right of self defense; my reason for focusing instead on the sugya of rodef is that the latter explicitly legitimizes actually killing the aggressor. I don’t know if the principle of עביד איניש דינא לנפשיהallows one to kill an attempted violator of one’s property rights (except, of course, for a בא במחטרת, whom the Halachas considers a sort of rodef).

  2. I am not, unfortunately, holding in the Sugya (see my latest blog post for a glimmer of hope, though), but I felt that the cavalier language of the Gemara (in the Hava Amina) אלא שבור את שיניו, seems to imply a disregard for the other’s physical well-being. This is even more emphatic in the Gemara earlier, מאה פנדי בפנדא למחייה. One is already, presumably, ספק סכנת נפשות, multiplying by one hundred does not better the situation…

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *