Roman Fever

Consider the following scenario:

Grace is desperately in love with Delphin, her friend Alida’s fiance. May Grace attempt to woo Delphin to herself and away from Alida?

I see at least three potential Halachic problems here:

  • עני המפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע
  • Halacha considers breaking an engagement tortious1, possibly even actionably so2 due to the presumed consequent humiliation of the jilted party. An inducement to break an engagement might therefore be considered גרם היזק.
  • דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה. One who breaks an engagement without a valid reason might therefore be considered a Rasha, and one who incites such an action might therefore violate the prohibitions of לפני עור לא תתן מכשול ומסייע לידי עוברי עבירה

My next post on this topic will, בג”ה, be a survey of the Halachic literature dealing with the first of the above concerns, namely, the applicability of the principle of עני המהפך בחררה to Shidduchim.

  1. שו”ע חו”מ סימן ר”ז סעיף ט”ז ועיין אה”ע סימן נ’ סעיף ו’ בהג”ה []
  2. עיין חו”מ שם ש”ך ס”ק כ”ד, קצות ס”ק ז’, אה”ע שם בית שמואל ס”ק י”ד, ספר המקנה בקונטרוס אחרון, בית מאיר, ישועות יעקב וערך ש”י, שו”ת עבודת הגרשוני סימן ע”ד, שו”ת רב פעלים חלק ב’ אה”ע סימן ג []

King Hamlet Revisited

In last week’s Parshah we read about the laws of the Goel Hadam. I recently cited this excerpt from Hamlet, in which the Ghost demands that Hamlet accept the role of Goel Hadam with respect to his murder, to which the latter enthusiastically acquiesces:

Ghost List, list, O, list!
If thou didst ever thy dear father love–

HAMLET O God!

Ghost Revenge his foul and most unnatural murder.

HAMLET Murder!

Ghost Murder most foul, as in the best it is;
But this most foul, strange and unnatural.

HAMLET Haste me to know’t, that I, with wings as swift
As meditation or the thoughts of love,
May sweep to my revenge.

The Aharonim disagree over whether the laws of Goel Hadam are applicable today. Tumim assumes that they aren’t:

[כיון] שאין רשות ביד גואל הדם להרוג רק אחר שנגמר דינו בבית דין כמו שכתב הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח דין ה’ ואם כן בזמן הזה דליכא בית דין ליכא דין גואל הדם1

Kezos, however, is not so sure:

כתב באורים … וליתא דהא דעת רש”י פרק נגמר הדין דאפילו בשוגג נמי רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דשיטת הרמב”ם הוא דבשוגג אין רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דוקא במזיד אך אפילו בשוגג שהוא קרוב לפשיעה דאינו נהרג בבית דין נמי רשות ביד גואל הדם להרוג וכמו שכתב הרמב”ם להדיא … הרי מבואר דכל שהיה מזיד אף על פי שלא נגמר דינו בבית דין להריגה רשות ביד גואל הדם להרגו …

אלא דבזמן הזה יש להסתפק מי שייך דינא דגואל הדם כיון דעל כל פנים בעינן קבלת עדים להודיע אמיתת הדבר שהרגו הרוצח ואנן הדיוטות אנן ואין אנו רשאין לקבל עדות נפשות … או אפשר כיון דלדעת הרמב”ם אפילו הכחישו עצמם בבדיקות נמי רשות ביד גואל הדם וכמו שכתוב בכסף משנה שם ועיקר שלמדוהו דלא גרע מהורג שלא בכוונה אם כן גם אנו למידין בזמן הזה דלא גרע מהורג שלא בכוונה וצ”ע2

The question of whether the law of Goel Hadam requires a formal indictment of the murderer by Beis Din, along with the general question of the law’s contemporary applicability, was actually discussed some years earlier by Rav Yair Haim Bacharach:

מיהו נראה דבזמן הזה דבטלו דיני נפשות אפילו הורג במזיד לא יפה כחה של גואל הדם מכח סנהדרין וכל בתי דיני ישראל

ונראה לי עוד דאפילו בזמן הסנהדרין מה שכתוב בקרא “גואל הדם ירצח את הרוצח” היינו אחר שיצא דינו למות בסנהדרין רצוני לומר שהוא חייב מיתה רק שמכל מקום אי אפשר להמיתו מצד חסרון התראה או עדות מיוחדת [ועיין שם שהאריך עוד בזה]3

A fascinating, relatively contemporary application of the law of Goel Hadam is found in a ruling of the Zemah Zedek (Krochmal):

באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש לכופו ועד היכן מקרי קרוב:

תשובה יראה דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין מהא דאיתא בסנהדרין פרק נגמר הדין דף מ”ה גואל הדם הוא ימת את הרוצח מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין גואל הדם תלמוד לומר בפגעו בו מכל מקום ע”כ הרי מצוה המוטלת על גואל הדם להמית את הרוצח ע”ש וזה פשוט הוא שאם אין הוא עצמו יכול להמיתו ויכול להמיתו על ידי אחר על ידי הוצאת ממון שצריך להוציא ממונו על זה ככל מצות עשה שבתורה … הוא הדין נמי מצוה זאת המוטלת על גואל הדם להמית את הרוצח אם אין הוא יכול לקיימנה אם לא על ידי אחר ועל ידי הוצאת ממון ודאי שצריך לקיימנה אם יש לו ואי אפשר בענין אחר: ….

אבל מכל מקום נראה דאין לחייבו שיוציא יותר ממה שרגילין להוציא והיינו מה שהוא חוק קבוע ליתן לשופטים ושוטרים ולסרדיוט הדן אותו צריך הוא ליתן אבל אם יצטרכו להוציא יותר מן הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים וכיוצא בזה ודאי דאין לחייבו דיקשה עליו הרבה וחיישינן שקרובים יברחו ולא יהיו רודפים אחר הרוצח לבקש דין עליו: …

ונכון שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושחדים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם ח”ו לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח”ו כהפקר ויוסיפו לעשות כאלה ח”ו והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם לכך צריכין כולם לסייע לזה וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר הוא הנלע”ד:4

Another Halachic application of the law of Goel Hadam is the inference of the מהר”ם מירזבור”ק that I recently cited justifying retaliation by a victim of physical assault:

ואין לומר כיון שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמד מגואל הדם כו,

I am a bit perplexed by this, though; there is an opinion that the Goel Hadam is commanded to kill the murderer,5 and surely מהר”ם מירזבור”ק doesn’t mean that retaliation in his scenario is mandatory!

We have also seen that Rav Malkiel Tannenbaum derives from the concept of Goel Hadam the idea that the spirit of a murdered man benefits from the avenging of his murder.

Update: I discuss these sources, along with others on these topics, in a lecture available here.

Update II: Another lecture in which I discuss the laws of Goel Ha’Dam, in the context of a survey of the various arguments given by the poskim for the avenging of the murders of Jews.

  1. סימן ב’ אורים אות ב []
  2. שם ס”ק א []
  3. שו”ת חוות יאיר סימן קמ”ו – קשר []
  4. שו”ת צמח צדק סימן קי”א – קשר, הו”ד בפתחי תשובה סימן תכ”ו ס”ק א []
  5. סנהדרין מה: – קשר, ומכות יב. – קשר []

Torture

Gil Student has a recent post titled Torture in the Torah. I shall cite some rulings of the Poskim about the permissibility of torture to extract a confession (in civil cases), prefacing them with some of their Talmudic sources. Children of the age of civil rights may be nonplussed at the Poskims’ willingness to countenance physical coercion in the name of justice, even though they insist on apropriate safeguards and stipulate the presence of significant circumstantial evidence.

Talmudic Sources

The Thief

מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי [ברא”ש “כפתיה בשוטי עד דאודי”]1

The Forgers

גמרא: ההוא דהוה כתב ביה “תילתא בפרדיסא” אזל מחקיה לגגיה דבי”ת וכרעיה ושויה “ופרדיסא” אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי”ו כפתיה ואודי

ההוא דהוה כתב ביה “מנת ראובן ושמעון אחי” הוה להו אחא דשמיה “אחי” אזל כתב ביה וי”ו ושויה “ואחי” אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי”ו כולי האי כפתיה ואודי 2

The Poskim

Rav Shimon Bar Zemah Duran

שאלת ראובן הוא סגי נהור, וארח לחברה עם שמעון. והיו לראובן הסגי נהור קצת מרגליות תפורים בבגדו, ושמעון היה מתחבר עמו בדרך וישן אצלו, וכשביקש ראובן המרגליות ולא מצאם הוא חושד כי שמעון גנבם לו, עם היות שמעון רע מעללים, וכשתבעו ראובן כפר. מהו הדין בזה.

תשובה ידוע כי הגונב אינו גונב בעדים, ואם באנו לדון על פי עדים בכיוצא בזה לקתה מידת הדין. והרשות נתונה ביד כל דיין בכל דור ודור לגדור גדרים בזה, כמו שנהגו הגאונים ז”ל בדיני קנסות. ואף מדין התלמוד מותר לעשות כן, ומכין ועונשין שלא כדין משום מגדר מילתא, וכל שכן להציל עשוק מיד עושקו ונעלב מיד עולבו. ומצינו בתלמוד שעל ידי אמתלא כפו לאדם אחד עד שהודה בגניבה, בפרק אלו מציאות [הנ”ל בדברינו] … ובפרק גט פשוט [הנ”ל בדברינו] יש בשני מקומות כפתיה ואודי.

ובכאן נראית אמתלא, שזה העלוב הוא מאור עינים, ובהתחברו עם אחזיהו פרץ השם מעשיו, והניחו במקום דובים ואריות ונכנס לעיר, הדין נותן לאיים עליו, ולגזום לעשות כך וכך אם לא יודה …

וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן, טען עליו אורח נפוסי שגנב ממנו, ועל ידי ניכרין דברי אמת אסרתיו, ולא היה שר ומושל שפטרוהו, ואחר כך נמצאת הגניבה בידו, וקלסוני כל הקהל ישמרם צורם על זריזותי בזה.3

The Panim Me’eiros

נשאלתי ב”ב אחד שמצא תיבתו פרוצה ונגנב מתוכה הון רב ויש לו אומדנא המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה המעשה הזה ואינו רוצה להודות אי שרי ליה לימסור לערכותיהם לענותו וליסרו עד שיתן תודה או לא. וכמו כן נשאלתי באחד ששלח משרתו להביא לו אבנים טובות שלו שהיו מופקדים אצל הסוחר ולאחר שמסר לידו הסוחר אבנים טובות העולים בסך ששת אלפים נתן לתוך כיסו התפור בבגדו ובבואו לבית בעליו פשפש ולא מצא האבנים טובות הנ”ל ומענה בפיו שנאבדו ממנו ויש כמה אומדנ’ דמוכח שהוא שלח ידו בפקדון אדונו ומעיז פניו ומצחו כנחושה ומקשה ערפו אי שרי ליה לימסור לפני ערכותיהם וליסרו ולענו אותו עד שיתן תודה או לא כי יש לחוש שלא ילמדו ממעשיהם ויתרבו המתפרצים באדוניהם עכ”ל:

[והאריך להוכיח שמותר ליסרו כדי שיודה, והביא כמה ראיות ובתוכם הגמרות שהבאנו לעיל, והעלה] ושמעתי מפי דודי שמעשה היה בימי הגאון מוהר”ר העשיל והגאון הש”ך הפקיד ביד הגאון שלשלת של זהב ונגנב על ידי משרת של הגאון מוהר”ר העשיל והסכימו ונתנו את אצבעו בין השרוף של קנה השריפה שקורין בוק”ס ולא הודה הגנב ואחר שלשה שנים מצאו השלשלת באמתחת הגנב ומעתה נלך בעקבות אבותינו באם שהדבר ברור על פי חקירות אנשים יראי אלקים שיש מקום לחשדו רשאים ליסרו קצת ועל כל פנים על פי אומדנא הבקי שיכול לקבלו דהא אפילו אם נתחייב מלקות בוודאי צריך אומד כמה יכול לקבל וחוכך אני מאוד שלא למסרו לערכותיהם וכבר אמרו חמז”ל כתוא מכמר יש לחוש שאם יודה שידונו אותו למיתה.

כללא דמילתא בהא נחתא ובהא סלקא אם יראה על פי עוצם בינתם וחכמתם להסיר ממנו מוקשי מות ודבר הגורם לזה רשות ניתן ליסרו קצת כדי שיודה על האמת ובלבד שיסכימו עמי שלשה בעלי תורה יראי ה’ ושונא בצ”ע4

The Erech Shai

צל”ע אם רשאי כי האי גוונא [קאי על דברי הרמ”א שם דמיירי “כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה והוא חושד לשמעון”] להכותו שיודה ולכאורה כיון שאין מוציאין ממון בהוכחה זאת כל שכן דאסור להכותו כמו שכתב הסמ”ע לעיל סימן ח’ ס”ק כ”ג … אמנם הטו”ז סבירא ליה שם להיפוך

ויש ללמוד דין זה מפרק גט פשוט דף קס”ז [הנ”ל בדברינו] … ומכל מקום אין ראיה משם רק דהדיין רשאי לעשות כן אבל בעל הגנבה אסור דאינו רשאי למיעבד דינא לנפשיה רק היכא שיכול לברר שהוא שלו ואפילו כי האי גוונא אסור על ידי עכו”ם כמבואר לעיל סימן ד’ בהג”ה

שוב ראיתי בפתחי תשובה כאן שהפנים מאירות הוכיח מבבא בתרא שם כמו שכתבתי ובפתחי תשובה הביא מהרא”ש פרק אלו מציאות [הנ”ל בדברינו] ונראה דמשום הכי פרש”י באלו מציאות דף כ”ד כלי של אושפיזא היה דאם היה של מר זוטרא לא היה רשאי למיעבד דינא לנפשיה וכמו שכתבתי …

שוב ראיתי בתשב”ץ חלק ג’ שאלה קס”ח הביא ראיות הנ”ל והתיר לדיין ליתן אותו במאסר וצ”ע דמתחלת דבריו משמע דגם להכותו שרי.5

  1. בבא מציעא דף כ”ד ע”א []
  2. בבא בתרא דף קס”ז ע”א []
  3. שו”ת תשב”ץ חלק ג’ סימן קס”ח []
  4. שו”ת פנים מאירות חלק ב’ סימן קנ”ה, הובאו דבריו בפתחי תשובה חו”מ סימן ע”ה ס”ק י”ט []
  5. חו”מ סימן ע”ה סעיף י”ז ד”ה תיבתו פרוצה []