Month: November 2007

I have previously mentioned the systematic flouting, for at least several centuries, of an apparently unambiguous Talmudic prohibition against lending money without witnesses. I shall cite here the attempts of various Poskim to provide a justification for this.

Rav Malkiel Tannenbaum suggests that even Rav who states that the lender is “עובר משום לפני עור” only means a מידת חסידות, not a binding prohibition¹:

והנה בזמן הזה אין נזהרים כלל בדבר זה והוא פלא שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש”ס ופוסקים בלי חולק. אבל באמת יש יסוד למנהג זה על פי מה שכתב הריטב”א במגילה (דף כ”ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות. ולא מן הדין. ונראה ראיה לדבריו מהא דבבא מציעא שם שאמרו לרב אשי דרבינא מקיים כל מילי דרבנן. וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת רב אשי שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז”ל בעירובין (דף כ”א) ובברכות (דף ה’) שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אבל הכוונה כמו שכתב הריטב”א דהוי רק מדת חסידות ואמרו לרב אשי דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו רב אשי בדבר זה. כן נראה ברור שעל זה נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים וכו’.

Rav Avraham Yaffah-Schlesinger also suggests this justification for the prevailing disregard of the Gemara’s injunction, and after a critical survey of various other suggestions of the Aharonim, maintains that this is the only really satisfying approach²:

ראשית שאלת מדוע לא מקפידים על הא דמבואר .. דאסור להלוות בלא עדים והעושה כן עובר משום לפני עיור לא תיתן מכשול …

והגם דבלשון הרמב”ם .. נאמר “אסור” להלות שלא בעדים וכן כתב המחבר הנ”ל, כבר כתב הרב החיד”א בספרו יעיר אוזן עין הזוכר (מערכת האל”ף אות ק”ג) בשם התוספות תענית (י”א ע”א) גבי אסור לשמש בשני רעבון, דאסור למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות עי”ש. ובהמשך דבריו, ציין לריטב”א מגילה (כ”ח ע”ב ד”ה תיתי לי) דכתב גבי שותפות עם עכו”ם הגם דנאמר אסור, אין כאן איסור מן התורה או איסור דרבנן, אלא מידת חסידות וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים וכו’ עי”ש … ואם כן לדעת הריטב”א דהיא מידת חסידות היה מקום ללמד זכות על אלה שאינם מתחסדים בזה, אך עם כל זה טעמא טובא עדיין בעינן כיון שנפסק להלכה בשו”ע.

[ושוב האריך בדברי הפלפולא חריפתא, ובדברי הפרי יצחק והערוך השולחן שנביא להלן, ולמעשה לא נתקררה דעתו בדבריהם, והעלה] סוף דבר שבאם יש ללמד על אלה שלא מדקדקים בזה הוא בעיקר מטעם מה שכתבתי לעיל בשם הריטב”א במגילה (כ”ח ע”ב) דסבירה ליה דהדין הוא רק מצד מידת חסידות, אך כמובן מלשון הרמב”ם והטור והשו”ע לא משמע הכי, ולכן בודאי דראוי לדקדק בזה, והמיקל לא הפסיד ותו לא מידי בזה.

The approach of Rav Tannenbaum and Rav Schlesinger is not entirely satisfactory, since, as Rav Schlesinger himself notes, the wording of the Shulhan Aruch אסור להלוות בלא עדים does not seem to support the interpretation of the Ritva; even if the Gemara occasionally uses the word אסור for a Middas Hassidus, the Shulhan Aruch surely would clarify the point.

Rav Yitzhak Blazer has a lengthy and intricate argument that the concern for לפני עור is no longer applicable subsequent to the institution of שבועת היסת, but he nevertheless concludes that this is only a justification for the Minhag Ha’olam and one should definitely not be lax about this;  here is his opening and his conclusion³:

אם יש למצוא סמך למה שנהגו העולם להלוות זה לזה מעות בלא עדים ובלא שטר וזהו נגד דינא דגמרא .. ומבואר ברמב”ם וטור ושו”ע .. דעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ע”ש:

תשובה בס”ד. …

זהו הנראה לי לישב מנהגן של ישראל שאין מדקדקין בכך ומשום דלאחר התקנה של שבועת היסת לא שייך הא דלפני עור כנ”ל וכרבינא ורב אשי כנ”ל. אולם לדינא חלילה לזוז מפסק השו”ע דאסור להלוות שלא בעדים דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול שזהו דעת כל הראשונים הרי”ף והרמב”ם והרא”ש. ואפילו לפי מה שכתבתי נהי דלפני עור ליכא מכל מקום המלוה שלא בעדים גורם קללה לעצמו. והנזהר בזה תבוא עליו ברכת טוב:

Rav Avraham Litch-Rosenbaum responded to Rav Blazer with a lengthy analysis of his responsum; in the concluding paragraph of his reply, he proposes a new reason for the apparent widespread disregard of the Halachah⁴:

ומה שנוגע לעיקר הדין, הנה המלוה שלא בעדים עושה שלא כדין, ואם מנהגא הוא, אפשר בדוחק ליישב המנהג שבהיות שהנוהגים להלוות בלא עדים המה סוחרים המלוים זה לזה, פעם מלוה זה לזה, ופעם זה לזה, ואי אפשר להם לעשות זה בעדים שאין רצון הסוחרים שידעו האחרים מהלואה, והוי כמו אי אפשר בענין אחר, ואמרינן בשבת דף י”ח ע”ב גבי גיגית ונר וקדירה אפקורי מפקר להו, וכתבו התוספות שם דאף דהפקר צריך להיות בפני שלשה, כאן שרי דאי אפשר בענין אחר, ואם כן הסוחרים העושים כן מסתמא אפקורי מפקרי להמעות כדי שלא יעשו איסור וגם אי אפשר בענין אחר, ואם אחר כך משלחין להם המה זוכים מן ההפקר, והסוחרים שאין דעתם לכך פשיטא שעושין איסור, גם האנשים שאינם סוחרים, או שאינם צריכים לכך, אין להם שום היתר ועוברים על לפני עור, כפשטא דלישנא דשו”ע, ואפילו בזמן שהוא קשה להזדמן עדים אפילו הכי לא ילוה בלא עדים, דזהו לדעתי כוונת הש”ס דאמרינן שלח ליה רב אשי בפניא דמעלי שבתא דהזמן קצר להביא עדים ולכתוב כתבא, כדמשמע בהשיטה מקובצת שהבאתי יע”ש, אפילו הכי שלח לו רבינא שיביא עדים והוא הנכון לענ”ד,

I am rather baffled by Rav Litch-Rosenbaum’s suggestion that the lender is Mafkir his money; if so, how can he subsequently enforce collection of the debt against a recalcitrant borrower? I concede that there is actually a sort of parallel for this in Hilchos Shabbos⁵:

אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לא”י כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו … ואם השאילה או השכירה לא”י והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת …

הגה ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג’ בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת

Apparently, however, most Aharonim understand that all we are saying here is that the Hefker is implicitly understood to be only for the duration of Shabbos, and that afterward the animal reverts to the possession of the original owner, but on Shabbos the animal is indeed fully Hefker, and were someone to take possession of it on Shabbos it would indeed become (permanently) his. Even according to those who understand that even on Shabbos the Hefker is only effective for the ritual purpose of avoiding the prohibition of Sh’visas B’hemto, and does not actually allow an interloper to acquire the animal, this sort of dichotomy would still seem to be limited to situations whose ritual aspects can be separated from their Hoshen Mishpat ones. In our case of lending without witnesses, however, I would think that if the lender has an actionable claim against the borrower, then the borrower who denies it is stealing, and the lender has therefore violated Lifnei Iver⁶.

Perhaps Rav Litch-Rosenbaum means to suggest that he is Mafkir the money contingent on an eventual denial of the debt by the borrower and subsequent failure on his own part to prevail in Beis Bin or court, but he certainly doesn’t make that clear.

The Aruch Ha’shulhan has yet another justification for the prevailing custom⁷:

ומה שאין נזהרים עתה בזה ולוים זה מזה גמילת חסדים בלא עדים ובלא שטר משום דמכירין זה את זה ונאמנין זה לזה ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו [נ”ל]:

Rav Avraham Yaffah-Schlesinger considers this a very weak justification⁸:

ולענ”ד טעם קלוש מאד הוא ללימוד זכות, ועדיין חובה עלינו ללמד זכות טובה ובריאה על כך.

1. שו”ת דברי מלכיאל חלק ד’ סימן קל”ו ד”ה והנה בזמן הזה [↩]
2. שו”ת באר שרים חלק ג’ סימן ס”ח [↩]
3. שו”ת פרי יצחק חלק א’ סימן מ”ח ועיין חלק ב’ סימן מ”ט [↩]
4. שו”ת בן יהודה סימן קנ”ד סוף הסימן ד”ה ומה שנוגע לעיקר הדין [↩]
5. שו”ע או”ח סימן רמ”ו סעיף ג [↩]
6. עיין שער הציון שם ס”ק כ’ שסיכם את השיטות בקיצור והעלה שהעיקר שצריך שיהיה הפקר גמור ביום השבת, וכן סתם במשנה ברורה ס”ק י”ח [↩]
7. חו”מ ריש סימן ע [↩]
8. שו”ת באר שרים חלק ג’ סימן ס”ח סוף אות ד [↩]

Rav Ya’akov Yeshayah Blau states the following judicial principle concerning child custody disputes¹:

ודאי שמוטל על הבית דין לברר באיזה מקום יהיה טוב יותר לקטנים, שלפעמים קשה להיות אצל האב או האם כשהם נשואות לאחרים, וידוע שלהיות אצל אב חורג או אם חורגת לפעמים גורם למריבות, ולכן מוטל על הבית דין לבדוק ולדאוג לחינוכם של הקטנים באיזה מקום ייטב להם

In the spirit of the great ideal of Torah U’mada, we observed that one who has imbibed the great classics of world literature along with his mother’s milk will be well aware of this potential problem ²:

There once lived a gentleman and his wife, who were the parents of a lovely little daughter.

When this child was only nine years of age, her mother fell sick. Finding her death coming on, she called her child to her and said to her, “My child, always be good; bear every thing that happens to you with patience, and whatever evil and troubles you may suffer, you will be happy in the end if you are so.” Then the poor lady died, and her daughter was full of great grief at the loss of a mother so good and kind.

The father too was unhappy, but he sought to get rid of his sorrow by marrying another wife, and he looked out for some prudent lady who might be a second mother to his child, and a companion to himself. His choice fell on a widow lady, of a proud and tyrannical temper, who had two daughters by a former marriage, both as haughty and bad-tempered as their mother. No sooner was the wedding over, than the step-mother began to show her bad temper. She could not bear her step-daughter’s good qualities, that only showed up her daughters’ unamiable ones still more obviously, and she accordingly compelled the poor girl to do all the drudgery of the household. It was she who washed the dishes, and scrubbed down the stairs, and polished the floors in my lady’s chamber and in those of the two pert misses, her daughters; and while the latter slept on good feather beds in elegant rooms, furnished with full-length looking-glasses, their sister lay in a wretched garret on an old straw mattress. Yet the poor thing bore this ill treatment very meekly, and did not dare complain to her father, who thought so much of his wife that he would only have scolded her.

When her work was done, she used to sit in the chimney-corner amongst the cinders, which had caused the nickname of Cinderella to be given her by the family; yet, for all her shabby clothes, Cinderella was a hundred times prettier than her sisters, let them be dressed ever so magnificently.

The poor little Cinder-wench! this harsh stepmother was a sore trial to her; and how often, as she sate sadly by herself, did she feel that there is no mother like our own, the dear parent whose flesh and blood we are, and who bears all our little cares and sorrows tenderly as in the apple of her eye!

For the benefit of those whose education has included only Torah, and anyone else not familiar with the story, I will assure the gentle reader that this particular story ends most happily, but unfortunately, in the real world we cannot afford to be so optimistic.

My friend Yisroel shows me that this concern about stepmothers appears already in a responsum of Rav Yitzhak De Molina, a sixteenth century Egyptian rabbi³:

ומצאתי בתשובת הגאונים ז”ל: “גרושה דאית לה בני זוטרי והיא מנסבא לאחרים, את בתו לאבוהון למשקלינהו או לא?”, והשיבו: “אי אמרין אבוהון דלא מקבלינן עלי דמתרבו בנן על שולחן אחרים הרשות בידן. ודוקא דאית לאבוהון אמה או אחתא וכו’, דאתתא היא דרבייא בני זוטרי וכו'”. עד כאן. הנה כתבו הגאונים ז”ל דאף לגבי אבוהון לא מצו למשקלינהו מידי אימיה, אם לא שיהיה לאב אשה שתהיה קרובה לבן כדי שתגדלהו כראוי, ולאפוקי אשת האב, משום דאתתא דמרבייא בניה.

1. פתחי חושן אישות פרק ט’ הערה ק”ה [↩]
2. The quote is from Hewet’s Household Stories For Little Folks, available here. [↩]
3. ראה שמואל גליק, מקורות לתולדות החינוך בישראל, עמודים 107 – 108 [↩]