Month: December 2007

I recently discussed the rule that one isn’t Koneh an object whose discovery within one’s R’shus is unlikely, and I argued that this principle is limited to Kinyanim, such as Hazer and Yad, but is irrelevant to inheritance, which isn’t a Ma’aseh Kinyan. My friend Yisrael discovered that this exact point is made by Rav Ya’akov Dovid Schmehl1 in the current issue of Kol Ha’Torah2:

נשאלתי במי שירש ארון מלא ספרים ורצה למוכרם בבת אחת, וראובן קנה אותם מבלי לבדוק כל ספר לעצמו בסך חמש מאות דולר שהציע למוכר, וכשהביאם לביתו ובדק כל ספר בנפרד, מצא בתוכם ספר שו”ע עם הגהות בכתב יד, ונתברר לו שהספר הזה לבד שוה חמש מאות דולר ויותר, והוא שואל אם מחוייב להודיע על כך למוכר:

[מתחילה האריך לפלפל בשיטת הפוסקים הנ”ל דחצירו ורשותו של אדם אינם קונים לו בכי האי גוונא, אבל שוב דחה והעלה דדין זה לא שייך בנידון דידיה:] אלא שזה אינו, שהרי כל השקלא וטריא הנכתב לעיל שייך אך ורק היכא דצריך הקונה הראשון להתכוון לזכות, ובכהאי גוונא שייכים דברי הגאונים הנ”ל, מה שאין כן ביורש שאינו צריך כוונה כלל לזכות בנכסי מורישו, אלא אדרבא הקב”ה מזכה את היורש כאילו עומד במקום המוריש ואין צריך כוונה ודעת כלל לזכות בנכסים אלו, וממילא הם שלו בכל שויותם, ולכן ברור הדבר דבנדון דידן שפיר שייך הספר וכל אשר בו להמוכר, אף שלא ידע ולא התכוון לזכות בו.

1. A Dayan in Antwerp, the author of the work כסאות לבית דוד [↩]
2. חוברת ס”ד, תשרי תשס”ח, עמוד רי”ג [↩]

I recently cited a comment of Rashi apparently indicating that, in contradistinction to the opinion of Tosfos, the Rosh and the Shulhan Aruch, one is prohibited from stealing even to save one’s life; I shall discuss here some Poskim who indeed make this inference.

The first one that I have seen to remark on the striking implications of this Rashi is the Parashas D’rachim1:

ודע דבפרק הכונס אמרינן ויתאוה דוד … שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו כו’. וכתבו התוספות … וכך כתב הרא”ש יע”ש. … אך רש”י ז”ל כתב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חברו, ע”כ. משמע דסבירא ליה דמה שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו בממון חברו, והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו.

The most prominent defender of this position is Rav Ya’akov Ettlinger, who discusses the issue at length in a series of articles and letters, many of which originally appeared in his Rabbinic journal Shomer Zion Ha’ne’eman and were subsequently published in his responsa2; here’s an excerpt of his initial article3:

כלל גדול בתורה שאין מצוה עומד בפני פקוח נפש חוץ מג’ עבירות ע”ז ג”ע וש”ד אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים

ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין … וכתבו שם התוספות … וכך כתב גם הרא”ש … אבל דעת רש”י אינה כן …

[ועיין שם שהאריך לבאר דברי רש”י וליישב את תמיהת הפרשת דרכים עליו, והעלה] ויצא לנו מזה דלרש”י אין מצילין מן הסכנה לא בממון חבירו ולא בממון גבוה אבל לתוספות ורא”ש מצילין ומדברי שאר ראשונים לא ראיתי בזה הכרע …

Rav Ettlinger bases his radically stringent opposition to autopsies (rejecting the more lenient view of the Noda B’Yehudah) partly on this foundation4:

נשאלתי – חולה אחד נחלה ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?

[והאריך להוכיח דאסור ודלא כהנוב”י והחת”ס, ובתוך דבריו כתב] רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש … אבל נלענ”ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במקום אחר שדעת רש”י על פי גמרא דבבא קמא .. שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספות והרא”ש … והנה לדעת רש”י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חבירו … אכן לא בלבד לשיטת רש”י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספות והרא”ש .. נראה שהדין כן והביא לשון הרא”ש והשו”ע שהבאנו בהתחלת דברינו , ודייק] הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש”י לשיטת התוספות והרא”ש אלא דלשיטת רש”י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו על מנת לשלם לבסוף ולשיטת התוספות והרא”ש לא אסור רק אם מציל עצמו על מנת שלא לשלם לבסוף ולפי זה בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספות והרא”ש אסור להציל נפש בבזיון אחר [ועיין שם עוד, ובסימן שאחריו שהשיב אל המהר”ם שיק לחזק דבריו]

Rav Ettlinger is not the only important Posek to hold this position; Rav Malkiel Tannenbaum (in a responsum I have previously excerpted here and here) follows him5:

ועדיין יש לדון שאין לבזות את זה בשביל הצלות נפשות של זה … שוב ראיתי בבנין ציון סימן ק”ע … והביא שם דברי הנוב”י וחלק עליו ואת הח”ס [שגם כן מקיל] לא הביא כלל [ועיין שם שפלפל עוד בזה ומשמע שדעתו נוטה לדעת הבנין ציון]

The Maharsham, although he does not reach a firm conclusion, also seems to at least consider the possibility that theft is not permitted even to save one’s life6:

אבל בגוף הדין אי מותר להציל את עצמו בממון חבירו היכי דאין לו לשלם יפה כתב כת”ר שמדברי הרמב”ן במלחמות שילהי בבא קמא שממנו מקור הדין מוכח דבכי האי גוונא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אבל בגליון שלי מכבר הבאתי גם כן דברי הירושלמי פרק י”ד דשבת הלכה ד’ דמוכח דלגזול חבירו יהרג ועל יעבור אבל התם הטעם משום דאין אדם מעמיד את עצמו על ממונו ויבא לידי שפיכת דמים אם כן מזה היה נראה דדוקא בפניו אבל שלא בפני חבירו מותר וזהו היפוך ממה שכתב כת”ר מדברי אס”ז בבא קמא קי”ז שכתב דהא דחייב אדם להציל חבירו בממונו דוקא בפניו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ועל פי זה כתב מעכ”ת גם לענין להציל את עצמו בממון חבירו כן ולפי מה שכתבתי נהפוך הוא. שוב ראיתי שכת”ר השיג על דברי הקרבן עדה ועיין לקמן,

אבל מצאתי באס”ז בבא קמא [דף] פ’ בשם המאירי בעובדא דהאי חסיד שהיה גונח מלבו וגידל עז בביתו והקשה דהא אין דבר שעומד בפני פקוח נפש ותירץ דכיון דנוגע להיזק אחרים אין לעשות כן יעו”ש ואולי התם היה בידו לשלם רק שהבהמה דקה רועה בשדות אחרות ואינו יודע באיזה שדות חמיר טפי אבל צ”ע לחלק בזה.

ומ”ש כת”ר מיומא פ”ג שקיפח הרועה כבר העיר בת’ חת”ס חלק או”ח בסופו מזה אבל י”ל דגזל עכו”ם דרבנן וקיל טפי וגם אי הוי מדאורייתא הוי רק עשה וקיל מלא תעשה כמובן.

The Maharsham’s responsum concludes with a lengthy anaysis by the editor of many of the issues discussed by the Maharsham himself and his correspondent; he rejects the possibility that one may not steal even to save his life:

ומה שכתב בדין דאסור להציל את עצמו בממון של חבירו כך כתב גם כן בשואל ומשיב מהדורה תנינא חלק ב’ סימן ד’ ועמ”ש בזה אאמ”ו ז”ל בספרו ידות אפרים על התורה פרשת וארא

אולם לענ”ד זה פשוט דהיכי שהוא עני ואין לו לשלם ועומד בסכנת נפשות בודאי מותר להציל את עצמו בממון חבירו וכ”מ בהרא”ש שם, … והאי מעשה דחסיד בבא קמא פ’ י”ל שחשבו לעון משום שהיה חסיד וחסיד שרי למסור נפשו על כל המצות כדעת הרמב”ם …

וקצת י”ל דגזל הוי אביזרייהו דשפיכת דמים כמו שכתוב בגמרא בבא קמא קי”ט דהגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ובכי האי גוונא יש לחסיד ופריש למסור נפשו … אבל שאר כל אדם בודאי שרי להציל נפשו מסכנה בממון חבירו כשאין לו לשלם גם כן דהרי הנגזל עצמו מחויב להצילו בממונו על כל פנים עד חומש לכולי עלמא וממילא רחמנא אפקריה ממוניה לגביה

In the next post in this series, I intend to discuss the positions of some Poskim who firmly reject the idea that property rights can ever take precedence over the need to save a life. We shall also see there some additional Aharonim who maintain that property rights may indeed take such precedence, at least according to Rashi.

1. דרך החיים דרוש תשעה עשר ד”ה דע דבפרק הכונס [↩]
2. שו”ת בנין ציון חלק א’ סימנים קס”ז – קע”ב וחלק ב’ סימן קע”ג [↩]
3. שם סימן קס”ז [↩]
4. שם סימן ק”ע [↩]
5. שו”ת דברי מלכיאל חלק ה’ סימן ס [↩]
6. שו”ת מהרש”ם חלק ה’ סימן נ”ד [↩]