I recently discussed the rule that one isn’t Koneh an object whose discovery within one’s R’shus is unlikely, and I argued that this principle is limited to Kinyanim, such as Hazer and Yad, but is irrelevant to inheritance, which isn’t a Ma’aseh Kinyan. My friend Yisrael discovered that this exact point is made by Rav Ya’akov Dovid Schmehl1 in the current issue of Kol Ha’Torah2:
נשאלתי במי שירש ארון מלא ספרים ורצה למוכרם בבת אחת, וראובן קנה אותם מבלי לבדוק כל ספר לעצמו בסך חמש מאות דולר שהציע למוכר, וכשהביאם לביתו ובדק כל ספר בנפרד, מצא בתוכם ספר שו”ע עם הגהות בכתב יד, ונתברר לו שהספר הזה לבד שוה חמש מאות דולר ויותר, והוא שואל אם מחוייב להודיע על כך למוכר:
[מתחילה האריך לפלפל בשיטת הפוסקים הנ”ל דחצירו ורשותו של אדם אינם קונים לו בכי האי גוונא, אבל שוב דחה והעלה דדין זה לא שייך בנידון דידיה:] אלא שזה אינו, שהרי כל השקלא וטריא הנכתב לעיל שייך אך ורק היכא דצריך הקונה הראשון להתכוון לזכות, ובכהאי גוונא שייכים דברי הגאונים הנ”ל, מה שאין כן ביורש שאינו צריך כוונה כלל לזכות בנכסי מורישו, אלא אדרבא הקב”ה מזכה את היורש כאילו עומד במקום המוריש ואין צריך כוונה ודעת כלל לזכות בנכסים אלו, וממילא הם שלו בכל שויותם, ולכן ברור הדבר דבנדון דידן שפיר שייך הספר וכל אשר בו להמוכר, אף שלא ידע ולא התכוון לזכות בו.