One's Own Facts

Senator Daniel Patrick Moynihan famously declared that:

Everyone is entitled to his own opinion, but not his own facts.

The Talmudic principle of שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא states that one is bound1 by his declaration that something is forbidden to him. Is he entitled to his own facts? In other words, if his declaration is known to be false, does the principle still apply? In our analysis of this question, we shall obviously need to be epistemologically specific about what we mean by “know”.

Shavya Vs. The Testimony of Witnesses

Rashba

The earliest known source on this topic is a responsum of the Rashba:

עוד שאלת הטבח ששחט לעכו”ם הקצב עשרה בהמות ובא ישראל לקנות מאחת מהן ואמר לו הטבח לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אני והיו שם עדים ואמרו בפנינו שחטת אותה ויש מתירין ויש אוסרין ואומר שהוא נאמן יותר ממאה עדים ושאלתם מה אני בזה:

תשובה … [עיין שם שפסק שאינו נאמן לגבי אחרים, אבל לבסוף כתב:] ומיהו לדידיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא דומה למה שאמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:2

The Rema codifies this Rashba:

וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישין אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היה העדים מכחישין אותו מכל מקום מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מכל מקום לדידיה אסור משום דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.3

The source given by the Rema’s editor is:

(כן משמע בבית יוסף בשם תשובת הרשב”א)

Rav Haim Benveniste is perplexed by this citation:

וראיתי בש”ע עם טורי זהב ועם ש”ך נרשם על זה מב”י בשם תשובת רשב”א אני לא ראיתי בסימן זה גילוי מזה בשם הרשב”א ולא בשם פוסק אחר ואיברא שהדין דין אמת4

Rav Benveniste apparently did not see the Darke Moshe, who cites the Beis Yosef in Siman Aleph, rather than this Siman. Addtionally, Rav Ya’akov Culi points out that Rav Benveniste himself in Siman Aleph discusses the Rashba, as we shall soon see:

[דבריו] תמוהין איך העלים עיניו מתשובת הרשב”א הלזו שהוא בעצמו שקיל וטרי בה בסימן א’ כנזכר5

Riaz

The Riaz rules:

ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור את עצמה לבעלה ואין עד אחד נאמן להתירה לו ונראה בעיני שאם היו שני עדים מעידים עליה שהיא טהורה לא כל הימנה לאסור עצמה לבעלה כהן ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה (לבעלה) לכהונה ואפילו במקום שני עדים שאדם הבא לאסור על עצמו נאמן על עצמו יותר ממאה איש כב”ה:6

The Mishneh points out that this is the same position as that of the Rashba, as we shall see.

Ibn Lev

Rav Yosef Ibn Lev is uncertain whether to apply the principle of Shavya to a declaration that contradicts the testimony of witnesses:

אם אמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ואמרה שלא נתקדשה בפניהם … [אולי נאמר] דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ולא מהני עדים להכחישה כדי דלא תהוי נאמנת על עצמה לשוויי נפשה חתיכה דאיסורא כי היכי דהיכא דקאמרה איהי נתקדשתי והוא אומר לא קדשתיך דהויא אסורה בקרוביו

ולכאורה היה נראה דכיון דהיא אינה מקודשת אלא על פי אותם העדים והעדים עצמם אומרים שלא היה דברים מעולם מפיהם אנו חיים ולאו כל כמינה למימר שהיא מקודשת ודוגמא לדבר זה אשכחינן דכתבו קצת מרבוותא בעד מפי עד דמהניא בעדות אשה שמת בעלה שאם הראשון מכחיש העד השני ואומר שמעולם לא אמר דבר זה כל כמיניה להכחישו

וממקום אחר יראה דאפילו שהעדים מכחישים אותה ואמרים שמעולם לא נתקדשה בפניהם היא נאמנת על עצמה ולשוויי נפשה חתיכה דאיסורא ואמינא לה מההיא דפרק שבועת הדיינין דמי שאמר לא לויתי ובאו עדים ואומרים שלוה ופרע אפילו הכי חייב לפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונדון דידן נראה דדמיא לההיא דהתם אף על גב דהעדים מכחישין אותו ואומרים שפרע אפילו הכי הוא נאמן על עצמו שאמר שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אף הכא נמי אף על גב דעדים מכחישים אותה ואומרים שלא נתקדשה בפניהם היא נאמנת על עצמה לומר שנתקדשה בפניהם7

He does not cite the Rashba; we shall see that Rav Meir Di Boton infers that he must not have seen it.

Maharashdam, Rav Meir Di Boton and the Mishneh L’Melech

Rav Shmuel Di Medina (Maharashdam), Rav Meir Di Boton8 and the Mishneh L’Melech all cite the Rashba as proof that Shavya supersedes the testimony of witnesses. Maharashdam:

[נדון התשובה הוא באחד שקידש נערה, והיה שם ספק אם היה בן י”ג שנה כשקידשה, ובתוך הדברים כתב:] אלא מה שצריך לדקדק בנדון דידן הוא זה דמאחר שבא בשאלה שאבי הבת אמר שהנער היה בן י”ג וקיימא לן בקדושין ובכתובות דנאמן האב לאסור את בתו הקטנה או נערה כיון שיש ברשותו לקדשה למי שירצה כמו שלמדו מן הפסוק את בתי נתתי אסרה אם כן אלו אמר קדשתי את בתי היתה אוסרה לכל העולם ואם כן גם עתה נאמר דאיהו שוויא חתיכה דאיסורא כיון שאמר שהנער היה בן י”ג שנה וראוי לקדש וקדושיו קדושין לא גרע מהא דתנן בקדושין פרק האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו …

[ושוב הביא שאחד טען:] שאחר שיש עדים שהוא קטן לא שייך למימר שוויא כו’ והאמת כן חשבתי אני גם כן … ומכל מקום אחר כך מצאתי ראיתי תשובת הרשב”א אשר ממנה יש הוכחה גמורה שאפילו היכא דאיכא עדים היא אסורה .. והביאה בבית יוסף יו”ד סימן (ב’) [א’] … הרי שאפילו במקום שיש עדים מכחישים אותו בפירוש אסורה לו הכי נמי הוא הדין והוא הטעם ואפילו תימא דיש לחלק מכל מקום לא דבר רק הוא ובפרט שנוגע לענין ערוה וצריך טעם גדול וכולי האי ואולי …9

Rav Haim Benveniste disputes Maharashdam’s application of the Rashba to the case of a father declaring his daughter forbidden, but he seems to concede that an actual Shavya declaration would indeed supersede the testimony of witnesses:

ולע”ד אין הנדון דומה לראיה דבשלמא הכא בתשובת הרשב”א אוסר על עצמו מה שהוא מותר ויש יכולת בידו לעשות כן כמו שכתב הרשב”א ז”ל בתשובה שהביא רב בית יוסף בטור זה סימן ר”ה אבל בנדון הרשד”ם ז”ל שיש עדים שנער המקדש הוא קטן איך יכול הוא לעשותם קדושין מה שאינו ושוב מצאתי לבעל מ”צ חלק א’ סימן ס”ה תפס עליו בזה והניח בצ”ע10

Rav Meir Di Boton:

קיימא לן בכל מקום דאם שויא חתיכה דאיסורא עליה אסירא ליה הוא אף על גב דאנו יודעים דהוא משקר כגון דאיכא עדים דמכחישים ליה אפילו הכי לדידיה אסור ואמינא לה מההיא דכתב הרשב”א ז”ל בתשובה הביאה מוהריק”א ז”ל יו”ד סימן א’ … וכן כתב בתשובה אחרת הביאה מוהריק”א א”ה סימן מ”ח ע”ש וכמדומה לי שהרב הגדול הריב”ל .. שנסתפק כעין זה … שלא ראה תשובת הרשב”א הנזכרת דאלו ראה אותה היה מסכים כמותו או לפחות היה לו להזכירה אלא ודאי לא ראה אותה וכן עיקר כדעת הרשב”א ז”ל דלדידיה שויא חתיכה דאיסורא … ואחר שהוכחנו דאפילו במקום עדים המכחישים לאוסר על עצמו דבר לדידיה אסירא כל שכן במקום חזקה שמכחשת אותו דאסירא ליה דודאי עדים עדיפי מחזקה וכמו שכתבו התוספות בפרק קמא דבתרא ד”ה מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר וכו’ ע”ש …

ועוד אני אומר דאפילו נימא דהדבר בספק וכמו שכתב הרב הגדול הריב”ל בתשובה נז’ דאם עדים מכחישים אותה הדבר שקול אם נאמר דשויא חתיכה דאיסורא או לא ודכוותה גבי חזקה הוי שקול הדבר מכל מקום משום ספקא אי חשבינן ליה כשויא עליה חתיכה דאיסורא או לא ראוי להחמיר מההיא דפתח פתוח מצאתי דאסירא ליה אף על גב דלפחות חד ספק איכא התם אי באשת כהן ספק אינו תחתיו אי באשת ישראל ספק באונס … [ומכל מקום] דעת הרשב”א עיקר כדפירשנו.11

The Mishneh L’Melech:

נסתפקתי בכל מילתא דאמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא היכא דאיכא עדים דמכחישים אותו מהו מי אמרינן כיון דלדידיה שויא חתיכה דאיסורא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואסור או דילמא דכל דאיכא עדים דמכחישים אותו אף לדידיה שרי. [ועיין שם שהביא שכבר נסתפק מהר”י ן’ לב בכעין זה, ושוב העלה:] שוב ראיתי שהדין הוא פשוט מתשובת הרשב”א [הנ”ל] …12

The Mishneh L’Melech continues by citing the responsum of Rav Meir Di Boton and the ruling of Riaz, commenting on the latter that:

הרי לך מבואר דסברתו היא כסברת הרשב”א.

He concludes, however, with an important qualification:

וכעת לא ראיתי מי שחולק בסברא זו: אך את זה ראיתי למהרי”א בכתביו סימן רכ”ו שכתב וז”ל אין כאן בית מיחוש לפי העדות אשר ראיתי דאיתכחש ההוא גברא בעדים דלא נתן לאבי הנערה הקורזי”ן והצעיף כי אם דרך שליחות ופקדון מכל מקום אי לאו דאיכחש אחזרתו לא סמכינן כיון דגברא שוי ליה חתיכה דאיסורא לאסור בקרובותיה ע”כ. ולכאורה נראה שדברי מהרי”א הללו חולקים על סברת הרשב”א וריא”ז שכתבנו. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא פליגי דמהרי”א מיירי כשהמקדש חזר בו ולא היתה אמתלא בחזרתו דקיימא לן דכל היכא דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא וחזר בו ולא נתן אמתלא לדבריו אין בחזרתו כלום ועדיין באיסורו עומד. אבל כל היכא דאיכא עדים דמכחישים אותו והוא חזר בו סבירא ליה למהרי”א דחזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שאמר שמה שאמר בתחילה שקר ענה בלתי שום טעם. אבל לעולם שאם הוא עומד בדבריו הראשונים אף מהרי”א ז”ל מודה דלדידיה שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אף דאיכא עדים המכחישים אותו וכסברת הרשב”א וריא”ז שכתבנו. והרשב”א וריא”ז נמי יודו דאם חזר בו אף שלא נתן אמתלא לדבריו דחזרתו חזרה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו. באופן דליכא פלוגתא כלל בין מהרי”א להרשב”א וריא”ז דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי

Maharshach

The Be’er Hetev (on Even Ha’Ezer) claims that Rav Shlomo Cohen (Maharshach) also holds this way:

אפילו בעדים מכחישים אותו שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא רשד”ם חלק אה”ע סימן ט’ והרש”ך בחלק ג’ סימן צ”ה.13

It seems to me, however, that Maharshach does not actually say this; here is the relevant excerpt of his responsum:

שאלה ראובן שדך את לאה אלמנת שמעון .. והזמין לו טבעת זהב אחד לקדשה .. [והטבעת] נתן לה שיהיה מופק’ בידה לעת דודים .. לקדשה בו וילך ראובן לעיר אחרת ואחר כך נתחרטה האלמנה מן השידוכין ויבא לוי ויקדש אותה בנשף בערב יום באישון לילה בפני עדים כשרים ויהי בבקר והנה היא לאה מקודשת … ואחר כך בתוך כ”ד שעות נודע לבית דין שהקידושין שקדש לוי את לאה היו בטבעת הנזכר של ראובן שנתנה לו לאה ללוי להתקדש בו ורצו בית דין לבטל הקדושין … עתה יאיר עינינו המורה לצדקה כדת מה לעשות כי האלמנה אומרת שראובן הוא חייב לה מעות ממקום אחר והיא תופסת הטבעת בשביל החוב והרי הוא שלה לכן ילמדנו רבינו אי זה דרך ישכון אור …

[ועיין שם שמתחילה האריך לדון באם לאה נאמנת בטענתה על הטבעת, ואם כן יוצא שחלו קדושי לוי, ושוב כתב:] ועוד יראה לומר דיש מקום לחוש לאשה הזאת ולהחמיר להצריכה גט אפילו אם תמצא לומר דאיכא עדים וראה וראובן היה בפנינו ומכחישה וטוען שאינו חייב לה כלום וכיון דאיכא עדים נראה נאמן ראובן להכחישה ונמצא שאין לה באותו טבעת כלום כפי דברי ראובן ואם כן נמצא שהמתנה שנתנה ללוי אינה כלום כיון שראובן לא היה חייב לה כלל והיה מקום לומר במה נתקדשה לאה ללוי ואם כן יראה שיש מקום לומר שאין כאן מקום חשש קדושין מכל מקום יראה שיש מקום לחוש ולומר שלאה הנזכר שויא נפשה חתיכה דאיסורא שאמרה שיש לה חוב על ראובן ויש לה זכות בטבעת הנזכר באופן שכפי דבריה המתנה שנתנה ללוי הויא מתנה ונתקדשה ממנו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן כיון שכפי דברי לאה האלמנה הנזכר’ שאמרה שראובן היה חייב לה מעות והיא תופשת הטבעת בשביל החוב ונתנה הטבעת הנזכר ללוי במתנה … אם כן אפילו איכא עדים שמסר ראובן הטבעת ללאה האלמנה הנזכ’ ויש עדים שראו עתה הטבעת בידה באופן דאיכא עדים וראה וכיון שכן אינה נאמנת כנגד ראובן לחייבו כלל כיון דליכא השתא מיגו דלקוחין בידי והחזרתיו לך אפילו הכי כיון דלפי דבריה יש לחוש לקדושין דשויא נפשה חתיכה דאיסורא אין להתירה בלא גט14

Leah made an unsubstantiated assertion that she was entitled to the ring because of an outstanding claim against Reuven. Insofar as we accept her claim, her gift of the ring to Levi and the subsequent Kiddushin are consequently valid. However, if Reuven denies her claim, and witnesses testify that she has the ring in her possession, so that she has no Migo, then a court would rule against her and in Reuven’s favor with regard to the Hoshen Mishpat question of ownership of the ring. Still, Maharshach rules, her statements amount to a Shavya declaration and she requires a Get, but that may be only because her statements, although unsupported by a Migo, are not actually contradicting the testimony of the witnesses, who are merely testifying that she has the ring in her possession, but have no knowledge of its rightful owner. Although she would lose her argument with Reuven about ownership of the ring, that is merely because in the absence of a Migo, Reuven is considered Muhzak, not because her claim is contradicted by witnesses, and there is therefore no reason not to apply the principle of Shavya.

The Pri Megadim

The Pri Megadim takes for granted that שוויא אנפשיה overrides the testimony of witnesses:

אף שיש עדים מכחישים אותו אפילו הכי שויא חתיכה דאיסורא ולכל באי עולם מותר .. אף שאומר שני עדים אמרו לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחישוהו לו אפילו הכי שויא חתיכה דאיסורא15

Shavya Vs. Forensic Evidence

The Gemara states:

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם אמרה לו רבי עדיין בתולה אני אמר להן הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על פי חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך …16

It is unclear whether the Gemara is discussing the Issur Ve’Hetter question of the wife’s permissibility to her husband, or the financial question of her right to her Kesuvah, both of which are discussed at various stages of the Sugya. If the former, however, then we can infer that the forensic medical examination which establishes the woman’s virginity overrides the man’s Shavya declaration. This is apparently Gra’s understanding, as noted by the authors of Ozar Haposkim:

[בגמרא] מיירי היכא דנאסרת עליו((ביאור הגר”א סימן ס”ח אות ג’, אוצר הפוסקים שם ס”ק י”ב אות ד))

Rav Haim Lubitzky also understands the Sugya this way, and he argues at length that a forensic determination of virginity will override a Shavya declaration. The background of his remarks follows.

Rav Meir Eisenstein states:

הא דקאמר הרמב”ם דצריך בדיקה מיירי שטוען ברי שבא עליה ביאה גמורה אפילו הכי אם היא אומרת שעדיין היא בתולה ומכחשת אותו שלא בא עליה עדיין ורוצה לברר דבריה סמכינן עליה ומייחדין אותה לפני עדים ואם ימצא דם בודאי דם בתולים הוא …17

Rav Yosef Shaul Nathanson asks:

ודבריו תמוהין לפי עניות דעתי, דמה בכך שאמרה שתתברר דבריה, סוף סוף שייך שויא אנפש[י]ה חתיכה דאיסורא, ואף נגד עדים שייך שויא אנפש[י]ה חתיכה דאיסורא. ועיין משנה למלך פרק ט’ מאישות:18

Rav Haim Lubitzky counters this objection by distinguishing between the testimony of witnesses, which he concedes is superseded by a Shavya declaration, as per the previously discussed consensus of the Poskim, and forensic evidence:

ואפשר לתרץ אף שכן האמת דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא שייך אף נגד עדים כמבואר במשנה למלך שם וכן הביא הבאר היטב בסימן מ”ח בשם הרבה מגדולי האחרונים19 וכן כתב הפרי מגדים ביו”ד סימן א’ ומטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, היינו רק בדבר שאינו מתברר לפנינו אבל בדבר המתברר לפנינו לא שייך זה, וכעין שכתבו התוספות ביבמות פ”ח דבדבר הגלוי וידוע לכל לא שייך תרי כמאה.

ועוד יש לומר דהכא שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בטעות דאיהו סבר דנבעלה שלא בהטיה ולכן טען כן פתח פתוח מצאתי ונתברר דטעה ובעלה בהטייה ועדיין בתולה היא, וכהא דאיתא ביו”ד סימן ל”ט סעיף ט”ו טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואחר כך נתברר שלא נפתח הטרפש ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש ובדקוה ולא נמצא בה טריפות מכשירין אותה, וכתב הלבושי שרד דאף להבודק הראשון מותר כיון שגלוי ומבורר הטעות. ובזה יהא ניחא אף אם נימא דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר דהיכא דנתברר דטעה הוא נדר בטעות.

[ועיין שם שפירש את מעשה דרבן גמליאל בר רבי הנ”ל דמיירי לענין איסורא, ומכל מקום התירה על ידי בדיקת חביות, ולא אמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, וביאר:] ונראה דלהכי לא אמרינן בזה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא דכיון דאנו בודקין ומתברר דבתולה שלימה הוא לא מצי משוי בזה חתיכה דאיסורא, דאף אם נימא דנגד עדים מצי משוי חתיכה דאיסורא, אבל לא בדבר המבורר לכל שאינו כן.

עוד יש לומר דבאמת גם בטענת בעלתי ולא מצאתי דם אין כאן שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא אפשר דראתה דם וחיפהו שכבת זרע וכההוא עובדא דאתא לקמיה דרבן גמליאל דאיתא בגמרא, ואם כן אין כאן חתיכה דאיסורא בודאי אף לדבריו וכיון דלאחר הבדיקה מתברר דבתולה היא מותרת היא לו. והכלל דאינה אסורה אלא בנבעלה והוא אומר םתח פתוח מצאתי או לא מצאתי דם בתולים והיא מכחישתו שמצאה בתולה דאז אי אפשר שוב לברר, ואסורה עליו משום דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל באופן אחר לא.20

Another stage of the Sugya is also relevant:

אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו21

The husband is alleging Pesah Pasuah; what about blood? Rashi explains:

וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא:22

The Meforshim infer from this Rashi that if we see blood, we dismiss his allegation of Pesah Pasuah23; this opinion is cited by Maran as a Yesh Omrim24.

The Hiddushei Ha’Rim asks:

ועיין בחידושי הרי”ם כאן ס”ק י”ב … הקשה ולכאורה תמוה כיון דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ונאמן יותר ממאה עדים מה מהני מה שיש דם, בשלמא אם היה הדם בירור גמור שהיא בתולה לא שייך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כמו שכתבו התוספות יבמות פ”ח א’ [ד”ה אתא] דבדבר הנגלה לכל העולם לא שייך תרי כמאה, וכן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לא שייך בדבר שרואים ונגלה להיפוך, אבל באמת כיון שיש לתלות בדם נדה או צדדין או מכה או ד’ לילות וכי האי גוונא, [ואם כן] דם אינו בירור גמור ודאי דשייך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא [ועיין שם מה שתירץ.]25

We see that the Hiddushei Ha’Rim accepts that in principle conclusive forensic evidence would supersede a Shavya declaration, as long as there are absolutely no other interpretations of the evidence.

Insincere Declarations

Our discussion thus far has been about a sincere, though factually incorrect, declaration. A related question is the status of an insincere declaration; does the Shavya principle still apply if the declaration is dishonest?

The Mishnah states:

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך … חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה …26

The Rishonim ask how the latter ruling, permitting the woman to her husband, can ignore her assertion that she is prohibited; why do we not invoke the principle of Shavya? The Tosafos explain:

ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן:27

Other Rishonim, however, answer the question differently28, and Rav Moshe Feinstein understands that they disagree over the aforementioned point, whether the rule of Shavya applies to an insincere statement:

ועיין בקצות החושן סימן ל”ד ס”ק ד’ בסופו דלשני הטעמים בנאמנות דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא דכתב שם [היינו או מטעם נדר, או מטעם שהתורה האמינה לכל אדם על עצמו] שייך להאמין גם באומרת בשביל איזה רצון דאף טעם דנאמן על עצמו כמו הודאת בעל דין בממון הרי נאמן בממון בכל אופן כהא דהודאת איסור גיורא דהלין זוזי דרב מרי בנו נינהו בבבא בתרא דף קמ”ט ע”א דהועיל אף שידוע לכל שאמר זה בשביל רצונו הגדול שיהיו למרי בריה. אבל התוספות יבמות מחלקי בין הנאמנות לממון להנאמנות לאיסור דלאיסור הוא דוקא כשליכא אומדנא שיש לה רצון לומר כן בשביל איזה דבר.29

1. There is much discussion among the Aharonim of whether Beis Din can enforce compliance with a Shavya declaration; see Pis’hei Teshuvah EH 68:4 and 115:37 [↩]
2. שו”ת הרשב”א חלק ג’ סימן רנ”ג, הובא בבית יוסף יו”ד סוף סימן א ובדרכי משה שם סימן קכ”ז ס”ק ב [↩]
3. הגהת שו”ע יו”ד סימן קכ”ז סוף סעיף א [↩]
4. כנסת הגדולה שם הגהות טור אות ל”ה [↩]
5. הגהות משנה למלך שם [↩]
6. הובא בשלטי גבורים כתובות דף י’ ע”א אות ג’ [↩]
7. שו”ת מהר”י ן’ לב ספר שלישי סימן פ”ה. במשנה למלך ובשו”ת מהר”ם די בוטון נדפס ‘ח”ב’ ו ‘ס”ב’, ולכאורה הם טעיות הדפוס [↩]
8. The son of Rav Avraham Di Boton, who is the author of Lehem Mishneh and Lehem Rav, and, incidentally, a Talmid Muvhak of Maharashdam. [↩]
9. שו”ת מהרשד”ם אה”ע סוף סימן ט’, הובא בבאר היטב אה”ע סימן מ”ח ס”ק ב’ [↩]
10. כנסת הגדולה יו”ד סימן א’ הגהות בית יוסף אות פ”ב [↩]
11. שו”ת מהר”ם די בוטון סימן נ”ז דף קי”ז ע”ב [↩]
12. אישות פרק ט’ הלכה ט”ו [↩]
13. אה”ע סימן מ”ח ס”ק ב [↩]
14. שו”ת מהרש”ך חלק ג’ סימן צ”ה [↩]
15. יו”ד שפתי דעת סוף סימן א’ ד”ה אמר המחבר [↩]
16. כתובות י’ ע”ב [↩]
17. שו”ת פנים מאירות חלק א’ סימן ה’ סוף ד”ה נשאלתי [↩]
18. הגהות שי למורה לשו”ע אה”ע ריש סימן ס”ח [↩]
19. הבאר היטב לא הביא אלא שנים, מהרשד”ם ומהרש”ך, וכנ”ל, וכבר פקפקתי שדברי מהרש”ך אינם מוכרחים שסובר כן. אולם למעשה ראינו שכן הוא הסכמת רוב הפוסקים. [↩]
20. תוספות חיים על שו”ע אה”ע ריש סימן ס”ח, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק י”ב אות ד [↩]
21. כתובות ח’ ע”ב – ט’ ע”א [↩]
22. שם ד”ה האומר [↩]
23. ר”ן דף ג’ ע”א בדפי הרי”ף, בית שמואל שם ס”ק י”א, ביאור הגר”א ס”ק ה’, ועיין אוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ט [↩]
24. שם סעיף ו [↩]
25. הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ט אות א’ ד”ה ועיין בחידושי הרי”ם כאן ס”ק י”ב, ולא מצאתיו [↩]
26. סוף נדרים דף צ’ ע”ב [↩]
27. יבמות דף כ”ה ע”א ד”ה [בדף הקודם] אמר [↩]
28. עיין נדרים שם בר”ן ד”ה יעשו דרך בקשה … ואיכא למידק ובתוספות ד”ה חזרו לומר [↩]
29. אגרות משה אה”ע חלק ד’ סימן י”ב ד”ה והר”ן [↩]