My Lord and Master

Tuptim sings:

			[Spoken]
			The King is pleased!

			[Sung]
			He is pleased with me!
			My Lord and Master
			Declares he's pleased with me-
			What does he mean?
			What does he know of me
			This lord and master?
			When he has looked at me what has he seen?
			Something young
			Soft and slim,
			Painted cheek,
			Tap'ring limb,
			Smiling lips
			All for him,
			Eyes that shine
			Just for him-
			So he thinks...
			Just for him!
			Though the man may be
			My Lord and Master,
			Though he may study me
			As hard as he can,
			The smile beneath my smile
			He'll never see
			He'll never know
			I love another man
			He'll never know,
			I love another man.


		

Tuptim is the King’s slave-girl, not his wife, and anyway, her thoughts are unacceptably subversive, at least from the sort of patriarchal perspective the King would have were he but aware of these secret thoughts of hers. And so we ask, ought a wife to refer to her husband as “my lord and master”?

A son must not refer to his father by his name, but rather as “my father, my master”:

צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם:

איזו מורא … ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי2

Since the obligation is a component of Morah, it would seem that its application to a wife vis a vis her husband should depend on the existence and nature of a Morah requirement upon her toward him, so we shall cite first some statements of the Poskim on the general topic of a wife’s obligations in various aspects of Morah for her husband, and then some opinions on the specific question of the propriety of a wife’s use of her husband’s name, as opposed to the more respectful “my lord and master”.

Kavod and Morah Toward One’s Husband

I recently learned the following passage in the Rosh; the context is the Halachic opinion that a woman who takes a vow “שלא תטעום אחד מכל הפירות” forfeits her Kesuvah:

ואף על גב דאמרינן לעיל המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות למאן דאמר היא נתנה אצבע בין שיניה תצא שלא בכתובה היינו דוקא בנדרה כשהיא תתתיו שהבעל רוצה שתהא מוראו עליה ולא תדור תחתיו3

Rosh apparently feels that a husband has a legitimate expectation of his wife’s being in awe of him.

Kavod

Although I know of no Talmudic Halachic injunction on a woman to have Morah toward her husband, the Gemara is explicit about her obligation to honor him:

שאל בן אלמנה אחת את ר’ אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר
ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך4

It therefore follows that when Rambam rules that a husband must honor his wife:

וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו5

‘honor’ in this context must mean something other than the performance of services such as the provision of food and drink, for if the spouses’ mutual obligations here are symmetrical, then the aforementioned ruling of R. Eliezer is incomprehensible.

Morah

My Havrusa notes that Ozar Ha’Poskim6 cites various sources on the existence and nature of a Morah obligation upon a woman toward her husband, beginning with Rambam:

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא7

and ending with Rav Yehudai Gaon:

כשנכנס בעלה מן החוץ חייבת האשה לעמוד על רגליה, ואין לה רשות לשבת עד שישב בעלה.

but also citing some sources that modern, emancipated women may find more palatable, such as Rav Pinhas Ha’Levi Horowitz:

ונראה דזה [הא דאמו חייבת בכבוד אביו] דוקא גבי כיבוד אבל גבי מורא דאמר לקמן איזהו מורא לא ישב במקומו וכו’ בכל הני לא מצינו גבי אשה מורא בעלה … ואף לפמ”ש לקמן דבכלל מורא שלא יסתור את דבריו אפילו בדבר שאין הנאה לאביו מכל מקום גם זה לא מצינו באשה שתהא מחוייבת לציית אותו בדבר שאין נוגע להנאתו בשימושה דאף שאמרו בנדרים אין לך אשה כשירה בנשים אלא שעושה רצון בעלה אבל חיובא ליכא …8

and various others who are lenient or at least unsure about a wife’s responsibility to rise for her husband and to refrain from contradicting him.

“My Lord and Master”

Should a wife address her husband as “my lord and master”? Rav Rahamim Nissim Yitzhak Falaggi is in favor:

ובאבות דרבי נתן פרק א’ איתא אמרה חוה בדעתה כל הדברים שהפקדני רבי וכו’ לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחילה אלא רבי ר”ל אדוני כמו שכתוב בספר הקדוש אבות הראש חלק א’ דס”ד ע”א יע”ש

וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן לקרוא ל’ו אדוני שמעני כמו שקרא אימא רישא לבעלה אבינו הראשון אדם המעלה ולא יקראנו בשמו

כדין אביו ורבו וכאשר ראיתי כמה נשים יקרות שנוהגין לקרות לבעליהן בתואר אדון סתם כדרך שקורא הבן לאביו9

גם לאה אמנו הוא אמרה הפעם ילוה אישי הוא אדוני כדפירש רש”י בפרק קמא דיומא דף י”ח ע”ב ד”ה אישי וכן פירש הרב ז”ל שם ודוק10

עיין מה שכתבתי [במקומות הנ”ל] וכן שרה אע”ה קראה לבעלה אברהם אע”ה אדוני סתם כדכתיב בפרשת וירא ותצחק שרה בקרבה לאמר גו’ ואדוני זקן וכן השונמית היותה אשה גדולה היה קורא לבעלה אדוני בפר”א פל”ג כשאמרה לה אלישע למועד הזה כעת חיה את חובקת בן אמרה לו אדוני זקן מאוד וחדלה ממני אורח נשים ואי אפשר לעשות הדבר הזה אל אדוני איש האלקים אל תכזב בשפחתך כו’ יע”ש …11

Rav Bezalel Stern cites Radak who considers it inappropriate for one who is ‘below’ another, such as a son, student, servant or wife vis a vis his father, teacher, master or husband, to refer to his superior by name, and requires the use of honorifics. Rav Stern disagrees in the case of the wife, bringing proof to the permissibility of her addressing him by name, and claiming, contra Rav Falaggi, that absolutely no one is particular about this:

והנה הרד”ק בפירושו לספר בראשית (י”ז, ט”ו) כתב לא תקרא את שמה שרי, כי האיש הוא הקורא לאשתו בשמה ולא האשה לאישה, אלא דרך כבוד בלשון אדנות קוראה לו, לא בשמו, כי כל מי שיש לו מעלה על אחר אין ראוי לאשר למטה הימנו לקרוא בשמו כמו אביו או רבו או אדוניו. וכן אמר על ירבעם זה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא (מלכים א’ י”א, כ”ז), קרא אותו מורד במלך לפי שקרא שלמה בשמו, ואמר שלמה בנה ולא אמר אדני המלך, וכן אמרו רז”ל סנהדרין (ק”ט) הקורא לרבו בשמו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכן האשה לבעלה כי אדוניה הוא כמו כמו שאמר והוא ימשול בך, וכן אמרה שרה ואדני זקן ולא אמרה ואברהם זקן. ואברהם אמר “ואם שרה” גו’ וכן אמר הכתוב דרך סיפור (שופטים י”ט), פתח בית האיש אשר אדוניה שם, לפיכך אמר לא תקרא את שמה שרי ולא אמר כן לשרה על אברהם אלא אמר ולא יקרא ר”ל בפי האנשים הקוראים בשמו עכ”ל

לפי דבריו מוכחי קראי טובא כי אשה חייבת בכבוד בעלה, ומהאי טעמא אסור לה לקראו בשמו. אמנם גם אחר החיפוש לא מצאתי בכל ספרי הפוסקים שתחת ידי שיהא אסור לאשה לקרוא לבעלה בשמו, ומה שלא אמר הקב”ה לשרה שלא תקרא לאברם עוד אברם כי אם אברהם, אין ראיה כלל שיהא אסור לה לקראו בשמו, שהרי בתוספת תואר מותר להזכיר אפילו רבו בשמו … והוא הדין להזכיר שם אביו בתוספת תואר מותר … ומעתה פשיטא דהוא הדין באשה כשתאמר אדוני תוכל להזכיר גם שם בעלה. ולדעתי העניה ראיה מוכרחת לזה מדכתיב (מלכים א, א’ ל”א) ותקד בת שבע גו’ ותאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם ע”כ ע”ש. הרי בת שבע שהיתה אשת דוד הזכירה שמו בפניו, אלא ודאי שבתוספת תואר מותר לאשה להזכיר שם בעלה אפילו בפניו. ומעתה לפי דברי הרד”ק, שאין לאשה לקרא לבעלה בשמו אכתי היה יכול הקב”ה לומר לשרה שלא תקרא לאברם עוד אברם כי אברהם יהיה שמו. [ועיין שם שפירש בענין אחר למה לא אמר כן ד’ לשרה, וגם דחה הראיה ממה שאמרה שרה “ואדני זקן”.]

ומצאתי ראיה מפורשת להתיר, במדרש רות רבה (פרק ג’ אות ד’), שאשת רבי שמעון בן חלפתא אמרה לבעלה “שמעון” בפניו והזכירה שמו בלי כל תואר, ומלומדת היתה כמבואר שם שפלפלה עם רבי וכיונה לדעת ר”ל דבעלמא דאתא יש לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו ורבי הודה לדבריה ע”ש. הרי לך בהדיא שמותר לאשה לקרא לבעלה בשמו אף בלי כל תואר. ואין לומר דאין למידין הלכה מן המדרש ואפילו כשלא נמצא לה סתירה מן הש”ס כמבואר בנודע ביהודה תנינא (חלק יו”ד סימן קס”א ד”ה ומה) ע”ש, דכל שהמדרש מספר לנו איזה מעשה שהיה, בודאי שלמידין הלכה ממנה דאטו שקר הנחילנו ח”ו, וכך כתב בהדיא בברכי יוסף (או”ח סימן רי”ח בשיו”ב אות א’) ובהגהת חכמת שלמה מהגאון מהרש”ק (או”ח סימן שי”א) ע”ש ובשאר אחרונים. וכן עמא דבר שאין נזהרין בזה כלל וכלל לא.12

1. Richard Rodgers and Oscar Hammerstein II. The King and I, 1951. Lyrics taken from here. [↩]
2. שו”ע יו”ד ריש סימן ר”מ [↩]
3. כתובות המדיר סוף אות י’ [↩]
4. קידושין דף ל”א ע”א [↩]
5. אישות פרק ט”ו הלכה י”ט [↩]
6. אה”ע סימן ס”ט סעיף ז’ ס”ק ל’ אות ג [↩]
7. אישות פרק ט”ו הלכה כ’ [↩]
8. ספר המקנה דף ל’ ע”ב ד”ה תניא [↩]
9. יפה ללב אה”ע חלק ד’ סימן ס”ט אות ב’ ד”ה ובאבות [↩]
10. שם קונטרוס אחרון [↩]
11. שם חלק ה’ אות א’. הובאו קטעים אלו באוצר הפוסקים שם אות ה’ [↩]
12. שו”ת בצל החכמה חלק א’ סימן ע’ אותיות ב’ – ג’, הובא באוצר הפוסקים שם [↩]