Paving the Road To Hell

I have just completed, and submitted for publication, a paper.

The introduction:

התנצלות שותף, שליח ושומר שלא נהגו כראוי בטענה שכיונו לטובה

מיסודי הלכות שלוחים ושותפים הוא שאם שינו מדעת משלחם או שותפם, הרי הם חייבים בהפסד שקרה אחר כך, וכדאיתא בבבא קמא (דף ק”ב ע”א – ע”ב): “תנו רבנן הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין שעורין ולקח מהם חטין תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע”, וקיימא לן דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע, עיין שו”ע חו”מ סימן קע”ו סעיף י’ וסימן קפ”ג סעיף ה’. וכן הדין בשומר חנם שפשע או שומר שכר שלא שמר כראוי לפי חיובו, עיין שם סימן רצ”א סעיף א’ וסימן ש”ג סעיף ב’. ויש לבאר הדין כשהשותף, השליח או השומר טוען שכוונתו במה שעשה היתה לטובת בעל הממון, האם טענה זו פוטרתו? ומצאתי שהפוסקים הרבו לדון בזה, וכמה מהם דנו בדין השותף והשליח ששינה, ויש שדנו בדין השומר שלא שמר כראוי. ומתחילה נבאר דין השליח והשותף, ואחר כך נדבר בדין השומר.

The summation:

סיכום

א) הסכמת כמעט כל האחרונים ששותף או שליח ששינה חייב, ואין לו התנצלות בזה שכיון לטובה.

ב) הסכימו כמה אחרונים, דבמה דברים אמורים, כששינה בקום ועשה, אבל בשב ואל תעשה, פטור. ואפשר שהקצות והנתיבות חולקים ומחייבים את השליח בשכר אף בשינוי של שב ואל תעשה, אבל אינו מוכרח.

ג) שומר שפשע, אין לו התנצלות בזה שכיון לטובה, ואף שהתשורת ש”י פקפק בזה, אין דבריו מוכרחים, ונראה שאף הוא לא החליט לפטור. ואינו ברור אם הדין כן אף בפשיעה בשב ואל תעשה, לפי האחרונים המחלקים בזה בשליח ששינה, דאולי יש לומר שאף הם לא פטרו אלא בשינוי של עבירה על דעת המשלח, ולא בפשיעה בעצם, וצ”ע בזה.

ד) הקצות והנתיבות פירשו שדוקא לש”ש אין התנצלות בטענה שכיון לטובה, אבל ש”ח אכן פטור בטענה זו, והוכיחו כן מדברי הנימוקי יוסף בשם הר”ן. אולם הנודע ביהודה והשמן רוקח פירשו את דברי הר”ן באופנים אחרים, ולדבריהם אין הכרח לפטור אפילו ש”ח בטענה זו. ויש לעיין בדעת האחרונים המחייבים את השליח ששינה בקום ועשה ולא הזכירו בדבריהם דהיינו דוקא אם הוא מקבל בשכר, אם משמע מזה שהם מחייבים אף בש”ח, ואולי יש לחלק בין שליח לשומר.

The entire paper is available here: (PDF)