There was a recent discussion on the Orthonomics blog about financial pressures necessitating family planning to hold down family sizes. Fitzgerald famously said “the test of a first-rate intelligence is the ability to hold two opposed ideas in the mind at the same time, and still retain the ability to function”1, so here are two perspectives, from eminent Poskim, on this question:
Maharam Padua
עוד נכון לומר שתקנת (רבן גמליאל) [רבינו גרשום] שלא לישא שתי נשים כלשונו ממש ששניהם נשואות לו כי חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים וילד בנים הרבה ולא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסיים והוא דאית ליה למוזיינינ’ ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי אבל אחת מהן ארוסה בנידון דידן שלא יוליד ממנה וליכא למיחש לתקון הבנים …2
Rav Aharon Walkin
על דבר השוחט ובודק [שו”ב] דמחנו שעושה מעשה זמרי להכשיל בנות ישראל, והוא שנהג מנהג רע בדנפשיה, שבשביל שאשתו הראשונה היתה חלושה ולא רצו שתתעבר, עיכבה טבילתה זמן רב, ואחרי מות האשה הזאת ונשא אחרת מתנהג עמה כמנהג הזה שאינה הולכת לטבול, … וממנה יראו וכן יעשו הרבה נשים כשירות, יש מהן שאינם טובלות כלל זה כמה שנים וישנן שטובלות פעם או פעמים בשנה והכל כדי להתרחק מהעיבור, ובכן שאלתו כדת מה לעשות בשו”ב זה אם אפשר עוד להאמינו על השחיטה בה בשעה שהוא עצמו מתנהג בהנהגה מוזרת כזאת ועוד הכשיל הרבים ללמד על כל הנשים לעכב טבילת מצוה ימים ושנים:
שמעתי ותרגז בטני ולא האמנתי למשמע אזני, היתכן שו”ב דמתא אשר מפתח כל עניני הכשרות מסורות בידו יפעול בעצמו לעשות מעשים כאלו אשר אין דעת התורה ודעת האדם סובלתן, דאף שלא כתב במכתבו סבת הדבר, בכל זה קיימתיה מסברא דנפשאי שאין זה מחמת חשש סכנה הנשקפת לאשתו אם תתעבר, … אלא ודאי שאין בנידון דידן חשש סכנה ורק מפני שאין רצונו להכחיש אשתו על ידי עיבור ולידה ורוצה שתעמוד לפניו ככלה מקושטת וכדרכן של אנשי דור המבול, …
ואפילו אם עושה כן איש כזה שכבר קיים מצות פריה ורביה, אכתי במונע להוליד הוי מומר למצוה מדברי סופרים דלערב אל תנח ידיך … ואפילו אם כוונתו בזה משום הנאה שרוצה שאשתו תעמוד ביפיה ולא תתכחש בריאותה על ידי צער עיבור ולידה הוי נמי מומר, וכל שכן שעושה כן בשביל חסרון אמונה ובטחון ביכולת ד’ לפרנס בנים מרובים, ובראשו נגעו שאינו מאמין ביכולת ד’ כי אילו היה מאמין גמור שהוא יתברך זן ומפרנס לכל חי, בא זכר וככרו עמו לא היה מהפך ברכת ד’ של רוב בנים לחשבה לקללה, ואם עושה כן זהו בירור גמור שאינו מאמין גמור ואף אם רואים שבכל שארי הדברים יתנהג ככל ישראל הכשרים אין זה מחמת יראת שמים רק מחמת הרגלו מנעוריו או שבוש מחביריו ודואג לאיבוד פרנסתו אבל בצנעא ובחדרי חדרים חשוד הוא על הכל אחרי שאינו מאמין גמור, …3
Incidentally, it is ironic that the very reason behind one of the most celebrated post-Talmudic edicts, Rabbeinu Gershom’s ban on polygamy, has apparently been lost in the mists of history. The tradition of the Herem seemingly did not preserve the motivation behind it, and Maharam Padua’s suggestion is certainly not the only one offered by the Poskim; Ozar Ha’Poskim4 cites a variety of other reasons.