The Villainous Valet

I recently heard of the following case (minor details have been changed):

A patron of a certain establishment gave his car into the care of the establishment’s valet parking service. The establishment’s employee negligently parked the car illegally, and it was consequently ticketed. [When the car was returned to the patron, there was no ticket present; he only learned of the violation several weeks later. The employee had apparently removed the ticket, and neglected to notify the owner.] Is the establishment liable for the cost of the ticket?

My colleagues and I have previously considered, at some length, the issues raised by this story. While one can argue that in modern society there are Minhagim or Umdenos that govern, I believe that there are two reasons why the establishment is not liable Me’Ikar Ha’Din.

The Liability, Or Lack Thereof, Of An Employer For His Employee

First, as far as I know, Halachah does not generally hold an employer liable for the malfeasance of his employee, so even if the employee had deliberately, physically destroyed the vehicle, the only recourse available to the patron would be to sue the employee, not the employer. Even if the employer has been negligent in the training of his employee, and even if he had known of his maliciousness or incompetence, there would still be no basis to hold the employer liable for damage caused by the employee, unless the employer had expressed or implied confidence in the employee’s reliability, in which case there might be liability1.

Grama and Garmi

Second, in our case, where the employee has not actually damaged the vehicle, but merely caused it to be ticketed, even the employee himself would probably not be liable. There are two Halachic perspectives on the injury represented by the ticket: damage to the owner of the vehicle, and damage to the vehicle itself. We shall first consider the former, and subsequently the latter.

The Opinion Of Rosh

The damage to the owner, i.e. his personal liability to the government for the fine, is probably considered Grama, at least according to the classic criteria given by the Rosh for the elevation of indirect Hezekim to the status of Garmi:

ומיהו קיימא לן דגרמי חייב כרבי מאיר … וצריך ליתן חילוק בין כל הני דמחייבין [משום דינא דגרמי] ובין דבר הנקרא גרמא בנזקין דפטור … ויש לחלק דכל היכא דהוא בעצמו עושה ההיזק לממון חבירו וברי היזיקא מיקרי דינא דגרמי וחייב. … ועוד יש לחלק דכל היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה נקרא דיני דגרמי …2

It seems to me that none of these criteria apply in our case, since it is unlikely that the vehicle was parked in a location where being ticketed was a certainty, the damage was not caused by the employee himself, and it did not occur immediate to the parking. It is difficult to assert this with absolute conviction, however, since the Rosh discusses numerous cases and attempts to explain how the Halachah in each one follows from these principles. The arguments are not all obvious, and the conceptual reasoning involved is quite tricky.

The Opinion Of Rizva

Another approach, considerably more pragmatic, to the reconciliation of the welter of apparently contradictory Talmudic dicta in the area of Grama and Garmi is given by Rizva:

ונראה לריצב”א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד:3

There is a fundamental disagreement between Rema and Shach over the generality of this principle of Rizva; Rema (and Sema) apparently understand that any indirect damage may generate liability if it is שכיח ורגיל, while Shach insists that Rizva is merely giving an explanation for Hazal’s decision to institute liability for a fixed set of cases given in the Talmud.


יש אומרים דבכל גרמא בניזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס …4


לשון הרב אינו נכון בעיני שלא מצאתי מי שאומר בכל גרמא בניזקין אם הוא שכיח שחייב לשלם משום קנס ומי מפיס איזו שכיח ואיזהו לא שכיח

אבל בעל סברא זו הוא ריצב”א … ושאר פוסקים שכתבו לתרץ דהא שבכמה עניינים איתא בש”ס דחייב משום דינא דגרמי ובכמה עניינים פטור ותירץ דדינא דגרמי אינו אלא משום קנס ואותן שהיו נראה להם לחכמי הש”ס שהוא שכיח ורגיל לבוא קנסו וע”ש.

וגם בסמ”ע ס”ק (ז’) [צ”ל ח’] [מבואר כרמ”א] ולא נהירא לי דדוקא מילתא דמצינן בש”ס דקנסו אמרינן משום שהיה נראה להם דשכיח קנסו אבל בהא מאן לימא לן דשכיח הוא וכיון דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן הבו דלא לוסיף עלה ואין לך אלא מה שאמרו הם כן נראה לי:5

The tortfeasor in our case would certainly not be subject in the K’nas according to Shach, and I would argue that even Rema and Sema would agree, since saddling someone with the liability of a ticket does not seem particularly שכיח ורגיל, although it certainly does occur.

Other Opinions

There are other opinions on the issue of Grama and Garmi, notably that of Rambam (and Maran), and Rashi, as explained by Ramban. A full discussion of their views is beyond the scope of this post, but we must concede that there may be some who would hold the employee liable on the grounds of Garmi. The interested reader is directed to Shulhan Aruch6, Sema7, Shach8, Kezos9 and Pis’hei Hoshen10.

L’Halachah, I believe that our case would be considered Grama, since the defendant could plead “Kim Li” like the opinions of Rosh and Rizva, particularly since Shach11 accepts the view of Rizva.

Damage To the Car Itself

We have heretofore considered the damage resulting to the owner of the vehicle. It is also possible to view the vehicle itself as having been damaged, insofar as the fine generates a lien against the vehicle, which can then be seized in the event of its owner’s default. [I do not know the relevant law, and whether such a lien is indeed created; the remainder of this discussion assumes, for argument’s sake, that it is.] The previous discussion of Grama and Garmi may not be relevant, since we are now viewing the employee as a negligent bailee, and not as a mere tortfeasor. In other words, when the damage is merely to the owner of the property, then there is no liability as a bailee, and we are only analyzing his culpability as a tortfeasor, but if the damage is to the property itself, then his responsibility as a bailee comes into play. [The question of the applicability of the categories of Grama and Garmi to a bailee is well beyond the scope of this discussion; we will merely note that bailees are generally held liable for damage to the property entrusted to their care even if they have not directly caused the damage, even though such damage would ordinarily be considered Grama.]

The Halachic background for the possibility of holding a bailee liable for negligently allowing the attachment of a lien to the property in his care is this Sugya:

תנו רבנן שור שהמית עד שלא נגמר דינו … החזירו שומר לבית בעליו מוחזר

משנגמר דינו … החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר ר’ יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר

לימא בהא קמיפלגי דרבן סברי אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבי יעקב סבר אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך

אמר רבה דכולי עלמא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דאם כן נפלוג לענין חמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי דרבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכלנא לאשתועיי דינא בהדיה ור’ יעקב סבר גומרין דינו של שור שלא בפניו דאמר ליה סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדינא …12

Rashi explains that the difference between Hamez and the ox is that in the latter case, the bailee has actively (בידים) transferred the ox to the custody of Bais Din:

דכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היכא דאיסורא ממילא אתא כגון חמץ בפסח ולא מצי אמר ליה האי לאו מידי הוא אבל הכא משום הכי אמרי רבנן אינו מוחזר דאמר ליה אתפסתיה לתוראי כו’ והזיקא דבידים הוא שהביאו לבי דינא.

והאי דנקט אי אהדרתיה ניהליה לאו משום דחיובא דלא אהדריה הוא דאם כן חמץ בפסח נמי לימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה שחיטנא ליה אלא אדלא אהדריה לא מחייבי ליה רבנן דהא קמהדר ליה השתא ואמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אלא חיובא משום דהוליכו לבית דין בידים והכי קאמר ליה לא היה לך להוליכו לבית דין דאי הוה בידי הוה מערקנא ליה מינייהו:13

Tosfos reject Rashi’s interpretation:

וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו בית דין מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך

ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו בידים היו תופסים אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתו כלום14

Ri therefore proposes an alternative explanation:

ונראה לר”י דבתפסוהו מאליהן נמי חייב דמה שנופל ליד בית דין חשוב היזק ניכר וכיון דעל ידי פשיעה נפל ליד בית דין חייב ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח שהוא היזק שאינו ניכר הלכך יכול לומר שם הרי שלך לפניך ור’ יעקב לא חשיב היזק ניכר מה שנופל ליד בית דין וגמרו את דינו כיון שאפילו לא בא לידם היו גומרין את דינו ונמצא שאינו מפסיד על ידי שבא לידם אלא כאילו גמרו דינו שלא בפניו חשיב לפי שגם אז היה נאסר והוי היזק שאין ניכר ולכך יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ ועבר עליו הפסח ואי אהדרתיה לאו נתינת טעם הוא שהיה יכול להצילו על ידי כך שאין תלוי בזה כמו שפירש הקונטרוס אלא כלומר לא היו גומרין דינו שלא בפניו ועכשיו גרמת שנתפס בידם וגומרין דינו על ידי מה שנפל בידם וכיון שנפסד על ידי מה שנפל בידם חשיב היזק ניכר ולא תוכל לומר הרי שלך לפניך

וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נ”ג ע”ב) דבהיזק ניכר אין יכול לומר הרי שלך לפניך … ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמר דין אם יחזירנו שומר לבעלים לא יפטר בכך כיון דמזיק על ידי פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לרבי עקיבא להשתעבד בו ולרבי ישמעאל לגבות מגופו והוה ליה היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הרי שלך לפניך כמו שיכול לומר בשור שהרג אפילו לאחר גמר דין לר’ יעקב ולרבנן קודם גמר דין ובחמץ לכולי עלמא:15

Ri clearly holds that insofar as the damage to the property for which a bailee is responsible is Hezek She’aino Nikar, he may say “Harei Shelcha L’Fanecha”. This point is the subject of considerable dispute between the Aharonim, and well beyond the scope of this post; the interested reader is directed to Maharshal16, Shach17, Nesivos18, Magen Avraham19, Sha’ar Ha’Melech20, Mahaneh Efrayim21, Sha’ar Mishpat22, Resp. Yad Eliyahu (Lublin)23, Resp. Hasam Sofer (Orah Haim 105)), Resp. Sefer Yehoshua24, Erech Shai25, Divrei Geonim26, Resp. Zekan Aharon (Walkin)27, Resp. Shoel U’Meshiv28, Orhos Ha’Mishpatim29, Divrei Yehezkel30, Resp. Oneg Yom Tov31, Resp. Maharshag32, Resp. Ahiezer (III:82)), and Resp. Meishiv Davar33.

It would seem, then, that at least according to Ri, any damage to the car would be considered Hezek She’aino Nikar, and the employee, although certainly a bailee, would be able to say “Harei Shelcha L’fanecha”. On the other hand, Tosfos do conclude with the assertion that a Shor Tam that damages property while under the responsibility of the bailee and is thereby considered, at least to some extent, to have been נפל ברשות אחרים, is considered Hezek Nikar, and our case is perhaps analogous, insofar as we are assuming the creation of a lien on the vehicle. The necssity of further thought, and knowledge of the actual law, is indicated. See also Meshiv Davar34 for a discussion of this Sugya and its implications for the laws of bailees, and note that we have previously discussed Hezek She’aino Nikar in more depth here.


L’Halachah, I believe that Me’Ikar HaDin the establishment could not be held liable for the fine incurred by the patron due to the negligence of its employee, since:

  • An employer is not generally liable for the negligence of his employee.

  • The damage would likely be considered Grama.

We have noted, though, that the latter point might not be relevant, if it is possible to view the car itself (as opposed to its owner) as having been damaged , but this is not clear.

  1. See Shulhan Aruch Hoshen Mishpat 129:2 []
  2. רא”ש בבא בתרא פרק לא יחפור אות י”ז, ועיין בבא קמא פרק הגוזל עצים אות י”ג []
  3. תוספות בבא בתרא דף כ”ב ע”ב ד”ה זאת אומרת []
  4. הגה לשולחן ערוך ח”מ סימן שפ”ו סעיף ג []
  5. ש”ך שם ס”ק כ”ד []
  6. Hoshen Mishpat 386:1 – 3 []
  7. ibid. 1 []
  8. ibid. 4 and 418:4 []
  9. 386:2 []
  10. Nizakin Ch. 3 n. 3. especially p. 73 []
  11. 386:1 []
  12. בבא קמא דף מ”ד ע”ב – מ”ה ע”א []
  13. שם ד”ה ליפלגו []
  14. שם ד”ה השתא []
  15. תוספות שם []
  16. Yam Shel Shelomoh, Bava Kama 9:20 []
  17. Hoshen Mishpat 363:7 []
  18. ibid. 3), Ulam Ha’Mishpat ((ibid. []
  19. 443:5 []
  20. Hovel 7:3 []
  21. Shomrim 35 []
  22. 66:34 and 176:4 []
  23. 19 []
  24. 118 []
  25. Hoshen Mishpat 185:1 and 344:2 and Resp. Teshuras Shai I:592 []
  26. 15:17 []
  27. I:113 []
  28. II:1:42 and II:4:180 []
  29. 15:11 []
  30. 37:6 []
  31. 118 []
  32. 3:106:2 []
  33. end of 3:16 and 3:18 []
  34. 3:18 []

Abravanel and Dumas On Honor

Some cultures have had (and some still have) curious notions about the relative values of life and personal honor. This is illustrated by the following excerpt of the unpromising beginnings of one of literature’s most celebrated fraternities:


D’Artagnan, in a state of fury, crossed the antechamber at three bounds,
and was darting toward the stairs, which he reckoned upon descending
four at a time, when, in his heedless course, he ran head foremost
against a Musketeer who was coming out of one of M. de Treville’s
private rooms, and striking his shoulder violently, made him utter a
cry, or rather a howl.

“Excuse me,” said d’Artagnan, endeavoring to resume his course, “excuse
me, but I am in a hurry.”

[They argue, and eventually d’Artagnan perceives himself insulted by the Musketeer, Athos:]

“Monsieur,” said Athos, letting him go, “you are not polite; it is easy
to perceive that you come from a distance.”

D’Artagnan had already strode down three or four stairs, but at Athos’s
last remark he stopped short.

“MORBLEU, monsieur!” said he, “however far I may come, it is not you who
can give me a lesson in good manners, I warn you.”

“Perhaps,” said Athos.

“Ah! If I were not in such haste, and if I were not running after
someone,” said d’Artagnan.

“Monsieur Man-in-a-hurry, you can find me without running–ME, you

“And where, I pray you?”

“Near the Carmes-Deschaux.”

“At what hour?”

“About noon.”

“About noon? That will do; I will be there.”

“Endeavor not to make me wait; for at quarter past twelve I will cut off
your ears as you run.”

“Good!” cried d’Artagnan, “I will be there ten minutes before twelve.”

[Our hero sets off running, and promptly entangles himself with a second Musketeer, Porthos:]

“Bless me!” cried Porthos, making strong efforts to disembarrass himself
of d’Artagnan, who was wriggling about his back; “you must be mad to run
against people in this manner.”

“Excuse me,” said d’Artagnan, reappearing under the shoulder of the
giant, “but I am in such haste–I was running after someone and–”

“And do you always forget your eyes when you run?” asked Porthos.

“No,” replied d’Artagnan, piqued, “and thanks to my eyes, I can see what
other people cannot see.”

Whether Porthos understood him or did not understand him, giving way to
his anger, “Monsieur,” said he, “you stand a chance of getting chastised
if you rub Musketeers in this fashion.”

“Chastised, Monsieur!” said d’Artagnan, “the expression is strong.”

“It is one that becomes a man accustomed to look his enemies in the

“Ah, PARDIEU! I know full well that you don’t turn your back to yours.”

And the young man, delighted with his joke, went away laughing loudly.

Porthos foamed with rage, and made a movement to rush after d’Artagnan.

“Presently, presently,” cried the latter, “when you haven’t your cloak

“At one o’clock, then, behind the Luxembourg.”

“Very well, at one o’clock, then,” replied d’Artagnan, turning the angle
of the street.

[Presently, the young Gascon becomes embroiled in a quarrel with a third Musketeer, Aramis:]

“Ah, monsieur,” interrupted Aramis, “permit me to observe to you that
you have not acted in this affair as a gallant man ought.”

“What, monsieur!” cried d’Artagnan, “and do you suppose–”

“I suppose, monsieur that you are not a fool, and that you knew very
well, although coming from Gascony, that people do not tread upon
handkerchiefs without a reason. What the devil! Paris is not paved with

“Monsieur, you act wrongly in endeavoring to mortify me,” said
d’Artagnan, in whom the natural quarrelsome spirit began to speak more
loudly than his pacific resolutions. “I am from Gascony, it is true; and
since you know it, there is no occasion to tell you that Gascons are not
very patient, so that when they have begged to be excused once, were
it even for a folly, they are convinced that they have done already at
least as much again as they ought to have done.”

“Monsieur, what I say to you about the matter,” said Aramis, “is not for
the sake of seeking a quarrel. Thank God, I am not a bravo! And being
a Musketeer but for a time, I only fight when I am forced to do so, and
always with great repugnance; but this time the affair is serious, for
here is a lady compromised by you.”

“By US, you mean!” cried d’Artagnan.

“Why did you so maladroitly restore me the handkerchief?”

“Why did you so awkwardly let it fall?”

“I have said, monsieur, and I repeat, that the handkerchief did not fall
from my pocket.”

“And thereby you have lied twice, monsieur, for I saw it fall.”

“Ah, you take it with that tone, do you, Master Gascon? Well, I will
teach you how to behave yourself.”

“And I will send you back to your Mass book, Master Abbe. Draw, if you
please, and instantly–”

“Not so, if you please, my good friend–not here, at least. Do you not
perceive that we are opposite the Hotel d’Arguillon, which is full of
the cardinal’s creatures? How do I know that this is not his Eminence
who has honored you with the commission to procure my head? Now, I
entertain a ridiculous partiality for my head, it seems to suit my
shoulders so correctly. I wish to kill you, be at rest as to that, but
to kill you quietly in a snug, remote place, where you will not be able
to boast of your death to anybody.”

“I agree, monsieur; but do not be too confident. Take your handkerchief;
whether it belongs to you or another, you may perhaps stand in need of

“Monsieur is a Gascon?” asked Aramis.

“Yes. Monsieur does not postpone an interview through prudence?”

“Prudence, monsieur, is a virtue sufficiently useless to Musketeers,
I know, but indispensable to churchmen; and as I am only a Musketeer
provisionally, I hold it good to be prudent. At two o’clock I shall have
the honor of expecting you at the hotel of Monsieur de Treville. There I
will indicate to you the best place and time.”

The two young men bowed and separated, Aramis ascending the street which
led to the Luxembourg, while d’Artagnan, perceiving the appointed
hour was approaching, took the road to the Carmes-Deschaux, saying to
himself, “Decidedly I can’t draw back; but at least, if I am killed, I
shall be killed by a Musketeer.”1

We recently discussed Abravanel’s views on the Social Contract and the Right To Revolution; in his Commentary to this past week’s Sidra, Abravanel expresses a view on personal honor not totally unlike d’Artagnan’s:

גם היה תועלת בהכרזות האלה [של הכהן והשוטר, קודם המלחמה] מפני הקלון והבושה שיקחו השבים על ידי הכרזה. ואחריהם כל בית ישראל רואים ומלעיגים מהם שרקו ויחרקו שן עד אשר בלי ספק (ימצאו) [אולי צ”ל ימנעו] לשוב מפני זה ויאמרו הלא טוב לנו למות על מרומי שדה ויבחרו מות מחיי קלון וחרפה רצופה2

He uses very similar language to explain the motivation of Shimon and Levi for the annihilation of Shechem:

אבל [שמעון ולוי] השיבוהו [ליעקב] הכזונה יעשה את אחותינו … אבל הרלב”ג כתב בשם אביו פירוש נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז”ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרת כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כי אם יהרגו את חמור ואת שכם לבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה

וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב”ה שעשו כי היה חתת אלקים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב …

והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י”ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם.

ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנקם מאויביהם.

ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברשות הרבים מפני שמסתכלים בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כל שכן מפני הגנב כמ”ש כל כבודה בת מלך פנימה:3

The concept of honor under discussion here does not appear to be a particularly Jewish one; it is tempting to suggest this as evidence of host culture influence on Abravanel’s thought. Abravanel’s attitude toward women expressed in the third paragraph of the second selection above is also noteworthy.

Incidentally, an entirely different perspective on the motivation of Shimon and Levi is rooted in the calculus of deterrence.

Update: Falstaff’s antithetical attitude.

Update II: A lecture which I open with the aforementioned explanations of the dialog between Shimon and Levi and their father.

  1. Alexander Dumas père, The Three Musketeers, Chapter Four. Available from Project Gutenberg. []
  2. דברים פרק כ’ ד”ה והנה היה תועלת רב []
  3. בראשית, סוף פרק ל”ד []