Month: January 2009

We are discovering the unfortunate but not entirely unintuitive fact that concussions suffered by athletes are far worse for them than we have previously realized; in particular, they seem to cause something called “chronic traumatic encephalopathy”, which is apparently also known as dementia pugilistica or more colloquially as “boxer’s dementia” or “punch-drunk syndrome”. CNN reports:

Until recently, the best medical definition for concussion was a jarring blow to the head that temporarily stunned the senses, occasionally leading to unconsciousness. It has been considered an invisible injury, impossible to test — no MRI, no CT scan can detect it.

But today, using tissue from retired NFL athletes culled posthumously, the Center for the Study of Traumatic Encephalopathy (CSTE), at the Boston University School of Medicine, is shedding light on what concussions look like in the brain. The findings are stunning. Far from innocuous, invisible injuries, concussions confer tremendous brain damage. That damage has a name: chronic traumatic encephalopathy (CTE).

On Tuesday afternoon, researchers at the CSTE released a study about the sixth documented case of CTE in former NFL player Tom McHale, who died in 2008 at the age of 45, and the youngest case to date, an 18-year-old multi-sport athlete who suffered multiple concussions.

While CTE in an ex-NFL player’s brain may have been expected, the beginnings of brain damage in an 18-year-old brain was a “shocking” finding, according to Dr. Ann McKee, a neuropathologist at the Veterans Administration Hospital in Bedford, Massachusetts, and co-director of the CSTE.

“We think this is how chronic traumatic encephalopathy starts,” said McKee. “This is speculation, but I think we can assume that this would have continued to expand.”

CTE has thus far been found in the brains of six out of six former NFL players.

“What’s been surprising is that it’s so extensive,” said McKee. “It’s throughout the brain, not just on the superficial aspects of the brain, but it’s deep inside.”

CSTE studies reveal brown tangles flecked throughout the brain tissue of former NFL players who died young — some as early as their 30s or 40s.

McKee, who also studies Alzheimer’s disease, says the tangles closely resemble what might be found in the brain of an 80-year-old with dementia.

“I knew what traumatic brain disease looked like in the very end stages, in the most severe cases,” said McKee. “To see the kind of changes we’re seeing in 45-year-olds is basically unheard of.”

The damage affects the parts of the brain that control emotion, rage, hypersexuality, even breathing, and recent studies find that CTE is a progressive disease that eventually kills brain cells.

This horrifying news may be grounds for a reappraisal of Rav Moshe’s ruling permitting the playing of professional sports:

אם מותר להתפרנס ממשחק הכדורים שיש בזה חשש סכנה רחוק טובא

נשאלתי מאחד אם מותר להתפרנס ממשחק זריקת הכדורים שנקרא באל בלע”ז שיש לחוש לסכנה כדאירע לאחד מכמה אלפים שנסתכן. והשבתי שלע”ד יש להתיר דהא מפורש בבבא מציעא דף קי”ב על קרא דואליו הוא נושא נפשו מפני מה נתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו אלמא דמותר להתפרנס אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק. …

אחר זמן הראו לי שבנודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ גם כן פסק כן לענין להתפרנס מצידת חיות עיי”ש והנאני.1

As Rav Moshe reiterates throughout his responsum, he is assuming that the danger is quite rare: “one in many [or several] thousands”2.

Since “CTE has thus far been found in the brains of six out of six former NFL players”, this assumption may be incorrect.

As noted by Rav Moshe, his argument from the Gemara in Bava Mezia appears in the celebrated discussion in the נודע ביהודה about hunting, where it is invoked to distinguish between professional and recreational hunting:

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה …

[ועיין שם שדן בדיני צער בעלי חיים ובל תשחית, והעלה:] והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב …

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו’ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו’ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב”ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז”ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו’, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וזה לשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו’ וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו’ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:3

Unlike Rav Moshe, however, Rav Landau characterizes the dangers in his case as “סכנות גדולות”, which I understand to refer to the magnitude of the probability of danger, and he is nevertheless prepared to permit even these dangers for one’s vocation.

We should note that while Rav Landau adduces the existence, and obvious legitimacy, of maritime commerce as an argument to permit risking one’s life in the course of his vocation, Rav Ya’akov Ettlinger understands the permissibility of such activity differently. According to him, it is founded on the legalistic argument that we do not invoke the full Halachic interdiction against risking one’s life in cases where the danger is not yet actually present before us:

והנלענ”ד דטעמא דרבנן [האומרים שאף הג’ נשים לא תשמשו במוך: “אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ד'” – י’] דאף על גב דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב4

Rav Landau and Rav Ettlinger would presumably disagree about the permissibility of pleasure cruises; the former would forbid them, just as he forbids recreational hunting, while the latter would permit them.

Rav Menachem Mendel Krochmal also understands that the verse ואליו הוא נושא את נפשו and the aforementioned attendant Medrash are referring to jobs entailing frequent and common dangers. He is discussing the culpability of an employer for the accidental death of his employee, who slipped on a footbridge, fell into the water and drowned:

עובדא הוה באחד ששלח לחבירו ממקום למקום בשליחות וקבע לו שכירות ונתן לו מיד מקצת הדמים והלך השליח לדרכו ועבר על הקורות שהיו מונחים על המים ששם רגילים לילך הולכי רגל והוחלק שם על הקורות ונפל למים ונטבע ומת ונשאו ונתנו לפני התלמידים אם צריך המשלח כפרה כיון שבשליחותו נטבע:5

He cites opinions that do hold the employer liable in such cases, and he declares that he himself has tried to avoid sending agents on dangerous errands, and to exhort others not to do so, but he then adds that he is not entirely sure that these opinions are actually correct:

ועל פי זה הייתי נמנע מלשלוח שליח יהודי בשעת חירום וכן מחיתי על ידי אחרים אלא שלא בידי היה למחות ועשו כן פעמים הרבה בעל כרחי שלא מדעתי:

אמנם יש לי גמגום על פסק זה ולולי כי אין משיבין את האריות אחר מותם היה נראה לי לומר דכשהוא שליח בשכר אין המשלח צריך כפרה כלל דכיון דהכתוב אומר לא תעשוק שכיר וגומר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ופירש רש”י אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן והוא על פי הברייתא דפרק המקבל דף קי”ב דתניא ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו וכולי ופירש רש”י כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן עכ”ל משמע דדבר מצוי הוא ושכיח הוא שפועל מת מחמת מלאכתו ומתחלה כשנשכר למלאכה אסיק אדעתיה לשמא יפול וימות ולכך הזהירה תורה לתת שכר שכיר בזמנו כיון שהוא נושא את נפשו על השכר ואם כן למה יתחייב הבעל הבית השוכר את הפועל ואלו היה הוא הגורם ראוי לכל ישראל שלא לשכור פועל ישראל כיון דמצוי הוא שיגרום מיתה לחבירו … אלא ודאי כיון שהפועל יודע שיש לו סכנה בדבר ואפילו הכי הוא נשכר תו אין השוכר הפועל מיקרי גורם כלל:

[Emphasis added.]

Rabbi Yehudah Itah6 notes that Rav Eliyahu of Lublin disagrees with Rav Krochmal, insisting that the verse and attendant Medrash are not referring to inherently dangerous situations, and he forbids an employee from accepting a job with a significant chance of a fatal outcome, and consequently forbids an employer from offering him such an opportunity:

ובגוף נדון זה מה שרוצה בעל צמח צדק לחלק בין שליח בשכר לשליח בחנם וראייתו מן ואליו הוא נושא את נפשו כו’ נלע”ד שאינו ראיה לומר דקרא איירי בסכנה רק דדרש דמצינו שלפעמים הפועל העני מסתכן כשאינו שומר עצמו כהוגן ונתלה באילן ונופל מן הגג על כן ראוי להחמיר בשכירתו ושכר בתים ושכר בהמה יוכיחו. אבל כשיש סכנה דשכיח היזיקא דהפועל עצמו אסור להסתכן והשוכרו עובר לפני עור לא תתן מכשול אינו בסוג זה.7

Rav Eliezer Yehudah Waldenberg, following Rav Landau, invokes the principle of ואליו הוא נושא את נפשו as one of several arguments to permit a doctor to treat a patient with a contagious illness:

ועוד זאת נלפענ”ד דבהיות דהרופא עושה כן לטפל בחולים עבור פרנסתו אם כן מותר לו משום כך ליכנס גם בספק סכנה, ובדומה למה שהתירה תורה לפועל ליכנס למקומות סכנה עבור פרנסתו כדכתיב “ואליו הוא נושא את נפשו” ודרשינן בבבא מציעא … הרי דמותר לאדם למסור את עצמו למיתה. דהיינו ליכנס למקומות מסוכנים שיתכן שיהרג שם לשם פרנסתו. [דבלא כן הרי אסור. ויעוין בספר חסידים סימן תרע”ה דההולך למקום סכנה כגון על קרח או בחורבה ישנה וכו’ גורם מיתה לעצמו וכו’ עיי”ש]. ואם כן הוא הדין גם ברופא העובד לשם פרנסה, ובפרט כשמחוק המדינה הוא שאם לא יתנהג בכזאת ויתרשל ליטפל בחולים כאלה ישללו ממנו רשיונו ותישלל פרנסתו ממנו.

ובכזאת מצינו גם בשו”ת נודע ביהודה … הרי בכנ”ל.8

It is not clear, however, exactly what level of danger Rav Waldenberg is willing to countenance.

There are contemporary discussions of the issues and sources that we have discussed here in Rabbi Aryeh Lorencz’s משנת פקוח נפש9, Rabbi Yehudah Itah’s נתיבות שכיר10 and in קובץ הישר והטוב11.

1. שו”ת אגרות משה חו”מ חלק א’ סימן ק”ד [↩]
2. In fact, Rabbi Aryeh Lorencz argues that this probability is so insignificant that Halachah would not recognize such a danger at all:

   והנה בכגון דא לכאורה לא חשיבא סכנה כלל וגם לא לענין דחית אסורים, דיעוין במגן אברהם בסימן שט”ז ס”ק כ”ג לענין השממית דאסור להורגה בשבת ולא חשיבא כפיקוח נפש משום “דאחד מאלף שהיא מסוכנת”, משמע דכל שהוא חשש דסכנה של פחות מאחת מאלף לא חשיבא כסכנה, והארכנו בענין זה להלן בסימן כ”ז.

   משנת פקוח נפש, עמוד ז’ הערה ג [↩]

3. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ [↩]
4. שו”ת בנין ציון סימן קל”ז ד”ה והנה, ועיין שו”ת אחיעזר חלק א’ סימן כ”ג אות ב. הערה זו ראיתי במאמר הנדפס בקובץ הישר והטוב שנביא להלן [↩]
5. שו”ת צמח צדק (קרוכמאל) סימן ו [↩]
6. נתיבות שכיר פרק ד [↩]
7. שו”ת יד אליהו (לובלין) סימן כ”ח עמוד ל”ג [↩]
8. שו”ת ציץ אליעזר חלק ט’ סימן י”ז פרק ה’ אות ט [↩]
9. סימן ב’, ועיין עוד במקומות שנזכרו במפתחות בערך פרנסה [↩]
10. פרק ד [↩]
11. ב’ עמוד רל”ו [↩]

The Chinuch Roundtable

The participants in the Chinuch Roundtable section of the issue of the Yated Ne’eman of two weeks ago discussed the following question:

Question:

Is it acceptable to take a loan from my teenage children of a few thousand dollars that they have accumulated from gifts and jobs?

One of the opinions contained the following statements:

you should not feel that you have the right to the money because you take care of all your child’s needs and this is a form of payment. I am not aware of such a basis in halacha and in human behavior. The money belongs to your children and you must seek their permission to use it.

As Dr. Jacob J. Schacter was told by Professor Isadore Twerski, in the name of Professor Harry Austryn Wolfson:

Scholarship is not what you happen to know about a subject; scholarship is what there is to know about that subject1.

[Emphasis in the original.]

אודה ולא אבוש, that until recently I, too, knew little if anything about this topic, but you, dear reader, are fortunate; after reading this post, you will be tolerably well acquainted with the literature on the subject.

Rema

Maran writes:

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אף על פי שהם גדולים … הרי אלו שלו2

Rema adds:

והוא הדין אם הרויחו בסחורה או במלאכה (בית יוסף סוף סימן קע”ז בשם עיטור) …

ואם נתנו מתנה לקטן הסומך על שולחן אביו הרי היא של אביו אבל לא בבנו הגדול (נימוקי יוסף פרק קמא דמציעא)

Rema distinguishes between wages and business income, to which the father of a dependent child is entitled, and gifts, to which he is not.

Rav Bezalel Ashkenazi

The issue is discussed at considerably greater length by Rav Bezalel Ashkenazi, an almost exact contemporary of Rema3:

ואומר איברא דלגבי מציאה כלהו רבוותא קמאי ובתראי פסקו כרבי יוחנן בפרק קמא דמציעא דאמר לא גדול גדול ממש וכו’ אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וכו’ … והילכך מציאת בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו הויא של אב, ומיהו בהא פליגי רבוותא דלדעת התוספות לאו דוקא מציאה אלא בכל מידי יד בנו הגדול הסמוך על שולחן אביו כיד אביו דמיא, … והרא”ש ז”ל אזיל בשיטה זו בפסקיו פרק קמא דמציעא.

ועל פי שיטה זו איכא מאן דאמר דכי היכי דמציאת קטן לאביו הכי נמי אם נתן לו אחר מתנה דאביו הוא, ואפילו בן שנתן לו אביו מתנה לא קנה שאין לו יד לזכות לעצמו כלל וכן הדין בגדול הסמוך על שולחנו. וסברא זו הביאה הר”ן ז”ל בחידושיו גם נמוקי יוסף בפרק קמא דמציעא, …

[וגם הרשב”א סובר כהתוספות בזה] דבנו הגדול הסמוך על שולחן אביו שכרו ומציאתו לאב שכך תקנו לו חכמים כדי שלא תהא לו איבה ואתי לאמנועי וכן כתב בחידושיו וכן כתב בתשובותיו כדכתב החכם בעל הקונדריס, וכן כתב הרב המאירי ז”ל בחידושיו בפרק החובל דבנים הסמוכים על שולחן אביהם מעשה ידיהם לאב. וכן דעת הרב בעל העיטור ז”ל … שמעינן מהא דסבירא ליה ז”ל דבנו הסמוך על שולחנו מעשה ידיו לאביו כדעת הרשב”א ז”ל וזכה במה שנתן לו אביו. גם מלשון הר”ן בחידושיו למציעא משמע דדוקא במה שנתן לו אביו זכה אבל מתנה שנתנו לו אחרים קנה האב,

ואכתי לא מכרעא דסבירא ליה להר”ן ז”ל כהרשב”א ז”ל דאיכא למימר דדוקא במתנה סבירא ליה דזכה האב משום דלא טרח בו הבן ודמיא למציאה אבל מעשה ידיו דטרח בהו דמיא לחבלה והויא של בן, וכן דעת הראב”ד ז”ל שכתב בפירושיו למציעא בפרק הפועלים בשמעתא דמשלו הוא אוכל או משל שמים, דהא דאמרינן התם צעריהו לא זכי ליה דהכי קאמר לא תקנו חכמים תחת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו, אבל טרחם שיטול הוא שכרם לא תקנו לו חז”ל כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אף על גב דסמוכין על שולחנו כדאיתא בפרק החובל ע”כ

וכן כתב הריטב”א ז”ל בחידושיו בפרק הפועלים דבניו הסמוכין על שולחנו אין מעשיהם שלו וכתב עוד ז”ל, דבן קטן אף על פי שאין שכרו לאביו מכל מקום כיון שסמוך על שולחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיכול לקוץ עליהם וכן פירש רבינו ז”ל, וכן היה דן בשם רבו ז”ל דאבי הקטנים הסמוכים על שולחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית המפורש בפרק הניזקין ע”כ. ורבו היינו הרא”ש [לכאורה צ”ל הרא”ה – י’] ז”ל ורבו דרבו הינו הרמב”ן ז”ל וכולהו סבירא להו דאין שכר הבנים לאב וכן כתב הרמב”ן ז”ל בפשיטות בחידושיו למציעא פרק קמא דמתנה דקא יהיב ליה אחר לא תקינו ליה רבנן לאב. ומשמע דכל שכן מעשה ידיהם ושכרם מטעמא דכתב הראב”ד ז”ל דהוה ליה כעין חבלה דלא תקינו ליה רבנן. גם מהר”ם ז”ל בתשובתו כתב בשם רבינו שמעון משפירא דיש לחלק בין מציאה להיכא דדעת אחרת מקנה, דמתנה דקיהיב ליה אינש מעלמא לא הויא דאב ומהר”ם ז”ל חש לסברתו דקא מצדד בתשובתו אליבא דידה כדאיתא במרדכי פרק קמא דמציעא.

נמצא דעיקר הדין תליא בפלוגתא דרבוותא דלדעת התוספות והרב בעל העיטור והרשב”א והרא”ש והרב המאירי ז”ל בן הסמוך על שולחן אביו אפילו שכרו ומעשה ידיו הוי של אב. ולדעת הראב”ד והרמב”ן והרא”ה והריטב”א והר”ש משפירא ז”ל שכרו ומעשה ידיו הוי של בן דדוקא במציאתו זכה האב משום איבא ולא במידי אחרינא. ואפילו נתן האב מתנה לבן כדת וכהלכה לא נפקא מיהא מידי פלוגתא דהא כתב הר”ן ז”ל בחידושיו דאיכא מאן דאמר הכיו וכדכתיבנא לעיל. ומשמע להדיא מלשון הרמב”ן ז”ל בחידושיו למציעא פרק קמא דר”ת ז”ל ודעימיה אינהו ניהו מרייהו דסברא זו משום דפתקי פלוגתא דשמואל ורבי יוחנן אההיא דעירוב נמי ואההיא דמערימין על המעשר כדכתיבנא לעיל, והילכך משמע דסבירא להו דהבן אין לו יד כלל אפילו לקבל מתנה מאביו ואף על גב דלא שייכא טעמא דאיבא בהכי כלל.4

Later Aharonim

Rav Haim Benveniste, Rav Efraim Navon and Rav Akiva Eger discuss our Sugya.

Rav Benveniste

Rav Benveniste cites a number of other earlier Aharonim regarding business income:

[במרדכי בבא מציעא] כתבו דכל מה שהרויח [בן שהיה סומך על שולחן אביו] בסחורה ומלאכה הוא של אביו אבל אם מת אביו אינו מוריש אותו הזכות אף מה שכבר הרויח ליורשיו וכן כתב רבינו המחבר ז”ל בסוף סימן קע”ז מחודש א’ בשם בעל העיטור ז”ל

וכתב מהר”ר בצלאל ז”ל בסימן ל”ה שכירותו ומעשה ידיו פלוגתא דרבוותא היא איכא מאן דאמר דדיניה כמציאה ואיכא מאן דאמר שקנה הבן ועיין שם בסימן כ”ו וכ”ז ומהר”א ששון ז”ל בסימן קצ”ט כתב שהוא מחלוקת בין התוספות והריטב”א ז”ל ובמכונות להרמב”ן סימן ק”ה הביאה רבינו המחבר ז”ל בסימן של”ג כתב שכירות בן הסמוך על שולחן אביו לאביו ואם אינו סמוך לשולחן אביו הוא של בן ובין סמוך על שולחן אביו בין אינו סמוך יכול לבטל תנאי האב ובלבד שיאמר שאין רוצה לזון משל אב ואין לו במה שפסק האב בשכירותו עד שעה שיחזור ע”כ ועיין בהרשד”ם חלק חו”מ סימן שצ”ו5

And regarding gifts:

ובמתנה שנתנו לו [לבן הסמוך על שולחן אביו] או נתן האב איכא פלוגתא ביני רבוותא דיש מי שאומר דהוי כמציאה ויש מי שאומר שקנה הבן כמו שכתב הרב הנמקי ז”ל הרשד”ם ז”ל חלק חו”מ סימן שצ”ו מהר”ר בצלאל סימן ל”ה מהרש”ך ז”ל חלק ב’ סימן רי”א מהר”י הלוי ז”ל סימן קכ”ד וכתב מהר”א גאלייקו בתשובת כתב יד סימן מ”ג דנקטינן במתנה שנותן האב לבנו זכה לעצמו ועיין במה שכתבתי בסימן קע”ו בהגהות בית יוסף מאות כ”ט עד סופו ובסימן רמ”ג בהגהת הטור כ”ו:6

Rav Navon

ולענין שכירותו של קטן אם הוא לאב, איפליגו ביה הראשונים ז”ל, דרש”י בפרק הפועלים [בבא מציעא צ”ב ע”ב ד”ה בנו אמאי חייב] סבירא ליה דהוי של אב, אבל הריטב”א שם בחידושיו תמה עליו ואמר דלא אמרו אלא בעבדו דאגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו, אבל בנו קטן אפילו סמוך על שולחנו אין מעשה ידיו של אביו, דלא תקינו ליה אלא מציאה דאתי מעלמא, וכתב שכן הוא דעת רבו

וכן הוא דעת הראב”ד ז”ל הביאו מהר”ר בצלאל ז”ל בתשובה סימן ל”ה, שכתב דמעשה ידיהם דבטורח קא אתי להו, לא תקינו ליה רבנן דומיא דחבלה דאמרו בפרק החובל דצערא דידהו לא תקינו ליה רבנן יע”ש.

ולע”ד קשה לי על דבריהם במה שאמרו דאין מעשה ידי הבן לאב, דהא בהדיא אמרו בירושלמי פרק מציאת האשה [כתובות ל”ט ע”א] מה טעם מציאת בנו הרי היא של אביו, מפני שהוא יכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה, ומשמע שם דאפילו בגדולים הסמוכים על שולחן אביהם הוי הכי. וכן בדין דכיון דמתזני מיניה, דעתו היא על מעשה ידיהם, והכי אמרו בפרק קמא דקידושין דף ד’ [ע”א] ואי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה. …

וכן מצאתי להרמב”ן ז”ל שכתב בתשובה סימן ק”ה ז”ל, דבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו אלא במציאתו, אלא מיהו כל שסמוך על שולחן אביו שאב מעלה לו מזונות, אף על גב דלאו גברא קפדנא הוא אפילו הכי מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו, והוא הדין אם הוא גדול וסמוך על שולחן אביו ע”כ.

וכן יש לדקדק מדברי הרמב”ם ז”ל שכתב בפרק י”א מהלכות שכירות [צ”ל פרק י”ב הלכה י”ד] דאינו קוצץ על ידי בניו הקטנים משום דמשל שמים קאכלי עכ”ד, וזה נוטה לסברת רש”י והרמב”ן וכן הוא דעת התוספות [בבא מציעא צ”ב ע”ב ד”ה הכי]

(א”ה עיין בחידושי רב בצלאל בסוגיין דהפועלים [בבא מציעא] דף צ”ב שכתב בשם הראב”ד ז”ל צערייהו לא זכי ליה כשתיקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות, הצער לא הקנו [לו] ואלו רואים ואינם אוכלין [ומצטערים] פירוש אחר לא תיקנו חכמים תחת מזונות אלא מציאתו דלא מצטער עליו, אבל (טרחם) [טרחא] שיטול הוא שכרם לא תקינו לו דהוה ליה כעין חבלה עכ”ל, נראה דלא פסיקא ליה מילתא)7.

Rav Eger

הגה אם הרויחו. נ”ב וכן כתב הרמב”ן בתשובה בתולדות אדם סימן ק”ה וכן מתבאר בתוספות בבא קמא פ”ד ע”ב ד”ה וקתני וכן מבואר בש”ך יו”ד סימן ש”פ סעיף ד’ אבל דעת העיטור אות כ’ בדיני כתובה דף ע”ז ע”ג דמעשה ידים דבניו הסמוכים על שולחנו וכן בבתו משבגרו אינם של אב. ועיין תשובת שבות יעקב חלק א’ סימן ק”ה ובתשובת שיטה מקובצת סימן ל”ה ובמחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה סימן ג’:8

An Apparent Contradiction In the Itur

The alert reader will have noticed an apparent contradiction in the Itur; on the one hand, Rema’s ruling that the father is entitled to his son’s earnings is based upon the Itur9, and Rav Benveniste, too, cites the Itur as a source for this position, but Rav Eger, on the other hand, claims that the Itur rules that he is not entitled to them! We are dealing with two different passages in the Itur; Rema and Rav Benveniste refer to this one:

והכי גרסינן התם בירושלמי אמר ר’ אסי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסיגל לעצמו סיגל כהדה חד בר נש איתעבד חד סופר בעא אחיה לפלוג עימיה אתא עיבדא קומי רב אמי אחר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו

וכן אנו אומרים לשון אתמהא היא בגמרא דירושלמי … ואיכא לפרושי בן שנראה חלוק בחיי אביו כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל לעצמו סיגל דאזילנא בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום אתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל וכן מי שיצא בליסטיות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן מי תגר’ דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסיגל סיגל לעצמו והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין10

The Poskim infer from this passage that the father is clearly entitled to his son’s earnings as long as he has not waived this right. Rav Eger, though, is noting in his aformentioned remarks that Itur rules exactly the opposite in this passage:

מעשה ידי הבן אף על פי שסמוך על שולחן אביו הרי היא כמעשה הבת משבגרה דשוב אין לאביה רשות בה אף על פי שסמוכה על שולחן אביה ומציאה דאתיא לה מעלמא ולית לה צערא דגופה לאביו. כדתנן מציאת קטן לאביו וקיימא לן אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן אבל מידי דאית ליה צערא לגופיה וטרח ביה לא כדגרסינן בהחובל כי קפיד מידי דחסר ממונא. אבל מידי דלא חסר ממונא לא קפיד. וגרסינן התם החובל בבנו גדול יתן לו מיד לבנו קטן יעשה לו סגולה בבנות הקטנות פטור ולא עוד אלא אפילו אחרים שחבלו בהן חייבין לתת לאביהן. ואוקימנא הכא נמי בשבת שמע מינה דבשבת דבנות ניזונות לאב אבל שבת דבנים לעצמן כדקתני בנו גדול יתן לו מיד ושבת מעשה ידיה הוא ובין בנים ובין בנות אבל בחבלות שוין ואמסקנא דמוקים לה בשאין סמוכין שמע מינה דהעדפה דמזונות דבנות הקטנות לאב דבנים הקטנים לעצמן דבבנו לא זכי רחמנא כלל וכי היכי דבנות משבגרו מעשה ידיהן שלהן נמי לעולמים

והא דגרסינן בפרק השוכר אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים. ומוקמינן לה במעלה להן מזונות ופרכינן אי הכי בניו ובנותיו נמי ניקוץ להן דמשמע שכר פעולתן לאב אית דמפרש הא קא משני התם צערייהו לא זכי ליה רחמנא דלא תקינו חכמים תחת מזונות אלא מציאה דלא מצער גופיה אבל טרחם כעין חבלא הוא ולא זכי ליה רחמנא אף על גב דסמוכין על שולחן אביהן ומסתברא דמה שאוכלין מן התורה יותר על שכרן הרי היא כמציאה דאתי מעלמא שהיא לאב ומשום הכי מקשינן וליקוץ להו ומשני צערא דבנותיו ובניו הקטנים לא זכי ליה רחמנא. ובנוסחא עתיקא דילן לא גרסינן בניו ובנותיו. והכי גרסינן אי הכי השתא נמי ניקוץ צערא לא זכי ליה רחמנא11

I subsequently saw that this contradiction is raised by ר’ משה צבי בוחבוט in his commentary בצל החכמה to the responsa of Rav Ashkenazi; ר’ בוחבוט in turn notes that the question has already been raised by רב אהרן לפפא and Rav Haim Palagi. Rav Lapapa proposes a distinction between income generated through the son’s effort, on the one hand, and gifts and investment income on the other:

ומכל מקום יש לדקדק בהרב בעל העיטור ז”ל דכפי הנראה מדבריו דמעשה ידי הבן בסמוך על שולחנו הוי של אב וכן כתב הרב מהר”ר בצלאל אשכנזי ז”ל וקשה דבאות כתובה … כתב בהדיא דהן של בן

ושמא יש לומר דההיא דבן שסגל מיירי במציאה ובמתנה ובסחורה שבא לו שלא בדרך טורח אבל במעשה ידיו דטורח הוי של בן.12

Rav Palagi also notes this contradiction in the Itur:

ואולם יש מקום עיון דלפי דברי הרב העיטור אלו מבואר יוצא דמעשה ידיו של בן הסמוך על שולחן אביו הוי לאביו. וכמו שכתב הרב בצלאל אשכנזי ז”ל .. בשמו ע”ש. והרי מצינו ראינו להרב העיטור גופיה … דכתב להדיא דבן הסמוך על שולחן אביו מעשה ידיו שלו ולא זכה אביו כי אם דוקא במציאה דאתי מעלמא יע”ש.13

He cites but rejects Rav Lapapa’s resolution:

וכבר ראיתי להרב בני אהרן שם … ועדיין יש לדחות שהרב בעל העיטור מביא הירושלמי דקאמר כהדא בר נש דקעביד ספרא כו’ והרי בנדון של הירושלמי הלזה הוי מעשה ידיו על ידי טורח.

His own resolution:

אבל מאמת נלע”ד לומר דהרב העיטור בענין שתוף מיירי כשתובעים לו האב והאחים מדין חברה ושותפות וכדמוכח שם לדברי הרב העיטור והירושלמי ובדברי מרן בבדק הבית שכתבנו לעיל והוא ברור ופשוט לעיני כל רואה דמצד חברה ושותפות אתי עלה ולא מצד דין בן הסמוך על שולחן אביו. וכל כי האי גונא שהם במקום אחד וברשות אחד ושותפות האחים עם האב יש מקום לומר אי הוי לאמצע או לעצמו לפי חילוק העניינים. … אבל במה שכתב באות כתובה אייתי שם בדין בן הסמוך על שולחן אביו דבמציאה קיימא לן כרבי יוחנן דהוי של אב ודוקא במציאה ולא במעשה ידיו.

ואחרי המחילה רבה הוא תימא על הרב בצלאל ז”ל ודעימיה דהביאו לדברי הרב העיטור במה שכתב באות שיתוף להוכיח דעתו דסבירא ליה דמעשה ידיו של בן הוי של אב ולא זכרו מהא דכתב באות כתובה דאדרבא הוא להפך יע”ש.

רב בוחבוט, after mentioning the above approaches of Rav Lapapa and Rav Palagi, notes that Rav Ashkenazi’s position remains difficult, since he clearly did not understood the Itur (in Shituf) as Rav Palagi (or Rav Lapapa) did:

מבואר כאן שדעת בעל העיטור במעשה ידיו של בן הסמוך על שולחן אביו הוי לאביו. ותמיה אני שהרי כתב בעל העיטור אות כ”ף – דיני כתובה … מבואר להדיא דבעל העיטור סבירא ליה כדעת שאר הראשונים שהביא רבינו בסמוך הר”ן והראב”ד ועוד, דמעשה ידי הבן ושניא ממציאה. וצ”ע

וכשבא לידי שו”ת נשמת כל חי הנ”ל ראיתי שעמד על סתירה זו וכתב שכבר קדמו הרב בני אהרן הנ”ל וששתי כמוצא שלל רב. ובספר בני אהרן כתב … ומרן החבי”ף שם תמה עליו … אמנם על רבינו אכתי צ”ע דהוא לומד בדעת בעל העיטור באות שיתוף דמיירי נמי בדין בן הסמוך ואם כן דבר בעל העיטור סתרי אהדדי וצ”ע.14

As we have seen, Rav Palagi himself has expressed bafflement with Rav Ashkenazi’s understanding of Itur’s position and his failure to mention Itur’s comments in Kesubah.

Aruch Ha’Shulhan

Another resolution to the apparent contradiction between the two passages in the Itur emerges from the position of Aruch Ha’Shulhan, who is convinced that the son may keep his income, and therefore proposes an alternate interpretation of the Itur and Rema:

כתב רבינו הרמ”א דאלו שמציאתן שלו הוא הדין אם הרויחו בסחורה או במלאכה עכ”ל ובעל הלבושים השמיט הגה”ה זו וברור טעמו דהרי לא מצינו בשום מקום שמעשה ידיו תלוי במציאה והרי באשה שתי תקנות הוי מעשה ידיה לבעלה מפני מזונותיה ומציאתה מפני איבה ויותר תמוה שמקור הדין הוא מהעיטור בשם ירושלמי שהביא רבינו הבית יוסף בסוף סימן קע”ז ובשם הוא כשהבן הרויח מתפוסת הבית וכן מוכח בירושלמי דבבא בתרא פרק ט’ הלכה ג’ ע”ש … [ועיין שם שפלפל עוד בזה, וסיים] ולכן נראה לי דרבינו הרמ”א מיירי גם כן במה שהרויחו בעסקי אביהם כגון שמכרו סחורתו או עסקו במלאכתו דזהו ודאי כל מה שהרויחו בעסקיו אף על פי שאדם אחר היה נוטל שכר טירחא הם אינם נוטלין כיון שסמוכים על שלחנו אבל כשעשו איזה עסק בפני עצמם אינו שייך להאב [ובזה מתורץ גם קושית הנתיבות המשפט]:15

As we have seen, Aruch Ha’Shulhan could have powerfully supported his position by arguing that we must reinterpret the former passage of the Itur in light of his explicit ruling in the latter passage. I nevertheless think, though, that his reading of Rema appears quite strained, since Rema simply says “הרויחו בסחורה או במלאכה” and does not limit his ruling to the special case suggested by Aruch Ha’Shulhan. In any event, as Aruch Ha’Shulhan himself notes, Nesivos has already addressed the question of why Hazal needed to grant the husband separate rights to his wife’s earnings and to objects that she finds, implying that he understands Rema according to the simple reading, that a right to the latter generally does carry with it a right to the former:

אך קשה דכיון דאף לא תנן רק מציאה ואפילו הכי אמרינן דמעשה ידיהן נמי דאב משום איבה אם כן למה הי’ צריך לתקן גבי אשה שני תקנות היינו מעשה ידיה תחת מזונות ומציאתה משום איבה הא כיון שתקנו מציאה משום איבה מעשה ידיה גם כן בכלל דלא גרע מבן הסמוך דהא היא גם כן ניזונת …

ויש לומר שהוצרכו לתקן אפילו אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שיהיה העדפה שלו כל זמן שלא אמרה לו איני ניזונת ואיני עושה16:

Contemporary Discussions

There is a lengthy and comprehensive discussion of our Sugya by רב אוריאל אביגס in לתורה והוראה17. Additionally, just last night I serendipitously attended a Bar Mizvah at which the boy’s Pshet’l revolved around the question of whether he or his father are entitled to the received Bar Mizvah presents. [I do not believe that it has yet been published.]

1. Jacob J. Schacter, Facing the Truths of History, in Torah u-Madda Journal #8 (1998-1999) p. 208. [Bibliographic information taken from here; the paper itself is available for download here. [↩]
2. שולחן ערוך חו”מ סימן ר”ע סעיף ב [↩]
3. See n. 3 of the commentary בצל החכמה to the Yerushalayim edition of Rav Ashkenazi’s responsa, on the section תולדות המחבר, for a discussion of the details of Rav Ashkenazi’s birth, in which Rozanes’s opinion that he was born about 1520 is cited. Rema is generally believed to have also been born about 1520. [↩]
4. שו”ת רב בצלאל אשכנזי מהדורת ירושלים סימן ל”ו, ובמהדורת למברג היא סימן ל”ה, וכן ציינה האחרונים שנביא להלן. והנה בלבול גדול יש בסדר הסימנים שבתשובות רב בצלאל אשכנזי, ונעתיק כאן מההקדמה למהדורת ירושלים: “כמו כן יש לציןן שבמהדורות קודמות חלו שינויים בסדר הסימנים, בהוצאת ויניציאה שנ”ה וסדילקאב תקצ”ד הודפסה תשובת הרדב”ז בענין הקראים בסימן ג’ [אשר נשמטה משו”ת הרדב”ז], לעומת זאת במהדורת למברג תרס”ד ובמהדורות הבאות נשמטה תשובה זו, כך שסימן ד הפך לסימן ג, וכך הלאה. סימנים י וטז נכפלו בהעתקה, וסימן לא נכפל אף הוא. בעקבות שנויים אלו נוצר דלוג של מספר סימנים והדבר בא לידי ביטוי בספרי הפוסקים בציינם את תשובת רבינו.” [↩]
5. כנסת הגדולה שם הגהות ב”י אות ה [↩]
6. שם הגהות טור אות ב [↩]
7. מחנה אפרים זכיה ומתנה סימן ג [↩]
8. חידושי רע”א שם על שולחן ערוך חו”מ שם [↩]
9. As in the parenthetical source following his comment, and as is evident from his remarks in Darkei Moshe [↩]
10. ספר העיטור אות [שי”ן] שני שיתוף עמוד מ”ב, הובא (בקיצור) בבית יוסף חו”מ סימן קע”ז מחודש א [↩]
11. שם אות כ’ כתובות, כתובה דמירכסא, החמישי מזון האשה והבנות, עמוד ל”ד [↩]
12. שו”ת בני אהרן סימן נ”ד עמוד ס [↩]
13. שו”ת נשמת כל חי, (חלק ב’) חו”מ סימן מ”ד, עמוד פ’ ע”ב ד”ה ואולם יש מקום עיון [↩]
14. שו”ת רב בצלאל אשכנזי שם הערה ט”ז [↩]
15. שם אות ו [↩]
16. נתיבות המשפט שם ס”ק א [↩]
17. לתורה והוראה – קובץ אחוזת עולם, נוא יארק תשס”ב עמוד ק”מ [↩]