Banks
A couple of months ago, Citigroup sued Wells Fargo for sixty billion dollars for tortious interference with its attempted takeover of Wachovia’s banking operations; it is also seeking relief from Wachovia for what it calls the latter’s bad faith breach of their contract. The AP reports:
Citigroup Sues Wachovia, Wells Fargo for Interfering in Bank Takeover
Monday, October 06, 2008
By Sara Lepro, Associated Press
New York (AP) – Citigroup Inc. said Monday it has filed a complaint in New York Supreme Court against Wachovia, Wells Fargo and the directors of both companies seeking more than $60 billion in damages for interfering with the bank’s planned takeover of Wachovia’s banking operations.
The complaint, brought on Saturday and filed Monday, seeks more than $20 billion in compensatory damages and more than $40 billion in punitive damages from San Francisco-based Wells Fargo & Co. for tortious interference. Citigroup also seeks relief from Wachovia for what it called its bad-faith breach of the banks’ contract. …
Early last week, Citigroup Inc. agreed to buy Wachovia’s banking assets for $2.1 billion in a deal brokered by the FDIC. In a surprising twist of events, Wells Fargo announced Friday that it agreed to acquire Wachovia in a deal worth $15.1 billion at the time, or $14.8 billion based on Wells Fargo’s closing price Friday of $34.56. Wells Fargo’s deal did not require any government support.
See the article for more information, some of which would certainly be relevant to a thorough Halachic analysis of the matter.
Barrels
The devil is always in the details, but the broad outlines of the case closely resemble one considered by Rav Shlomoh Yehudah Tabak in his Teshuras Shai:
שאלה ראובן היה לו עשרה חביות יין ובא שמעון וקנה ארבע חביות ורשם החביות ובא אחר כך לוי לקנות כל העשרה חביות ולא ידע שכבר קנה שמעון ד’ חביות ואמר לו ראובן שמכר כבר ד’ חביות ונסוג לוי ולא רצה ליקח ששה הנשארים או אפילו ליקחם כולם וכראות ראובן כן חזר ממה שמכר לשמעון ועמדו לדין תורה ופסקו לו מי שפרע וקיבל המי שפרע ואחר כך מחזר ראובן על לוי לקנות כל העשרה חביות ונבוך לוי ונפשו בשאלתו אם זה כעני מהפך בחררה מה שכבר פסקו ראובן ושמעון המקח על ד’ חביות ואפשר אם לוי לא יקנה יתן ראובן הד’ חביות לשמעון …
תשובה … עוד טעם אחר כיון דראשון רצה רק במקצת ולוי רוצה בכולו חשוב הפסד למוכר למכור במקוטעין וכמו שכתב באבקת רוכל סימן קי”ט וז”ל
כיון שלא קנה שמעון רק כל הבית ובכללו המאגאזאן והבר מצרא רוצה לקנות רק המאגזאן לית ביה דינא דבר מצרא דהא רעה למוכר למכור ביתו למקוטעין ואולי לא ימצא מי שירצה החלק האחר או לא ימצא שיקנהו בערך שעולה לו למכור כשמוכר כל הבית ואפילו אם ימצא בהמשך קצת זמן כיון שאינו מוצא בשעתו הפסד הוא לו וכיון דאפשר שיגיע הפסד למוכר לית ביה דינא דבר מצרא את”ד
ומהר”ם שבמרדכי פרק חזקת הבתים סימן תקנ”א כתב כמו דלא תקנו חז”ל דין בר מצרא היכא דאפשר יגיע הפסד למוכר כן לא תקנו דין דעני מהפך בחררה אם כן הכי נמי בנידון דידן והרי קמן דחזר המוכר ממכירת הד’ חביות וקיבל מי שפרע מחמת שאינו רוצה למכור למקוטעין וגם בח”ר [אולי צ”ל חידושי הרשב”א, דאכן כן נמצא שם בדבריו – י’] ריש פרק האומר מביא ראיה דבמתנה ליכא משום עני מהפך בחררה מדינא דבר מצרא.1
Rav Tabak is arguing that the Halachah of עני המהפך בחחרה, by analogy to דינא דבר מצרא, does not apply when it would be to the detriment of the seller, a principle which he attributes to Maharam and Mordechai. In his Erech Shai, he takes this to its logical conclusion, arguing that עני המהפך בחררה doesn’t apply where the interloper is offering more money than the original buyer:
והלכות קטנות סימן ל”ט כתב שוחט שהיה מושכר ובא אחר ונתן מעות לקהל כדי ליכנס במקומו אומנות בעלמא הוא ומאן דאלים גבר
אמר המניח אפשר דהוא נכנס תחת סוג עני המהפך בחררה ויש בו משום הסגת גבול עכ”ל
ולע”ד ליכא בזה משום עני המהפך כיון דנותן מעות לקהל וכמו שכתב המרדכי והוא בהג”ה כאן דמחוסרין עדין הפסיקה מותר ויליף לה מדינא דבר מצרא דכל שיש פסידא למוכר לא תקנו ואם כן כמו דליכא בשכירות דינא דבר מצרא כשמוסיף השוכר עיין נתיבות המשפט כאן הכי נמי ליכא משום עני המהפך2
A Dissenting View
Rav Avraham Menahem Steinberg disagrees with this latter ruling of Rav Tabak:
ומה שכתב דבנותן מעות מותר להיות מהפך בחררה, אין נראה לי דהא חזינן היכי שהיה פיסוק דמים אסור להיות מהפך בחררה, ואף כשהשני רוצה ליתן יותר, והא בפיסוק דמים עדיין לא הוי קנין ואיכא גם כן פסידא דמוכר, ועל כרחך כל דחזינן דהמוכר נתרצה בסך הזה למכור שוב לא מיקרי פסידא ואסור לאחר להפך בחררה זו אף כשירצה להוסיף, רק כל שלא היה פיסוק דמים אם נימא דאסור לאחר להפך בזה כל שהתחיל הראשון יבא המוכר לידי פסידא, שיכריח הקונה למכור לו בזול כמו שרוצה, בזה מותר לאחר גם כן לקנות, אבל כל שנתרצה המוכר למכור בסך הזה עוד קודם שבא השני, בכהאי גוונא אסור להשני לבוא בגבולו.3
Maharshag similarly disagrees with Rav Tabak’s aformentioned responsum:
בשו”ת תשורת שי סימן רמ”ג וסימן רמ”ח … [יצא] ללמוד להקל דיני עני המהפך בחררה מדיני דבר מצרא … [ו]הוא רוצה בסימן רמ”ח להקל ביין … דלא שייך עני המהפך בחררה וכן בסימן רס”ג …
ולפענ”ד אין שום ראיה מבר מצרא דלדבריו יצא לנו כמה דינים חדשים דאשה ויתומים אין להם להשגיח על עני המהפך בחררה ורשאים לקנות אף לאחר פיסוק דמים של אחר כמו דלית בהו דינא דבר מצרא, וכן אם קנה לו הלוקח לבנות שם בית והמהפך אחריה רצה לזורעה לא יהיה שייך דין עני המהפך בחררה וכדומה הרבה אופנים דלא שייך בהו דינא דבר מצרא אף אנן נימא דלדבריו דלא שייך בכל הדברים הנ”ל דין עני המהפך בחררה, והוא דבר תמוה לא אשתמוטי הפוסקים השולחן ערוך ונושאי כליו להשמיענו דינים מחודשים כאלו ועוד הרי הקונה מעכו”ם לא שייך דינא דבר מצרא אף דמפורש בכל הפוסקים דשייך ביה דין עני המהפך בחררה (והגם שעל ראיה זו יש לפקפק דיש לומר דהטעם הנאמר בש”ס דאריה אברחית ממצרך לא שייך בעני המהפך בחררה כיון דאין להעני שדה סמוך לשדה הנמכר, מכל מקום אי נימא דתקנות הללו ילפי מהדדי הוה להו לתקן כולם שוות כמו דלא חילקו במצרנות גופא כהאי גוונא אי עכו”ם אלם הוא אי לא), ועוד דבשכירות לכמה פוסקים לא שייך דינא דבר מצרא ואילו עני המהפך בחררה שייך ביה כדמוכח מלשונות הפוסקים, אלא וודאי שמע מינה דאין לענינים אלו שייכות זו לזו ואין מדמין תקנות חכמים זו לזו וכן מפורש בתוספות כתובות דף פ”ד ע”א בד”ה לכתובת אשה וכו’ שכתבו דלפעמים יפו כח האשה מכח הבעל חוב ולפעמים גרעו ואין לדמות תקנת חכמים וכו’ יעויי”ש.
ואין להקשות על דברי מכח דברי המרדכי בבא בתרא שהביא מעכת”ה נ”י שהביא ראיה דבלא פיסוק דמים לא שייך דין עני המהפך בחררה ממצרנות דחשו לטובת המוכר הרי דמייתי ראיה ממצרנות לענין דין עני המהפך בחררה, דזה אינו דהמרדכי לא הביא משם ראיה אלא דמצינו דחשו חכמים לטובת המוכר וכיון שכן מסתבר דאף הכא חשו לטובת המוכר ובודאי לא עשו תקנתם באופן שיהיה הפסד להמוכר אבל לא עלתה על דעתו לדמות כל דיני עני המהפך בחררה לדינא דבר מצרא וכנ”ל,
ועוד דנראה פשוט דבמצרנות אם הלוקח רוצה לתת בעד השדה יותר מהמצרן ודאי דשרי הלוקח לקנות וגם המצרן אינו יכול לטעון מצרנות כיון דהלוקח נותן יותר והרי במרדכי בבבא בתרא הנ”ל שהעתיק מעכת”ה נ”י וגם הבית יוסף בחו”מ סימן רל”ז מפורש דבעני המהפך בחררה גם אם הקונה רוצה ליתן יותר מה שהבטיח העני המהפך הוי רשע הרי להדיא דאין הענינים דומים.
וטעם הדבר מה שבעני המהפך בחררה איכא איסורא אפילו ברוצה לתת יותר אף על גב דלכאורה תקשה הרי לפי זה יהיה הפסד להמוכר בהעודף והרי כל דאיכא פסידא למוכר לא תיקנו כמו שכתב המרדכי בעצמו, אבל הטעם פשוט לדעתי דכיון דאנו תופסין כמו שכתב המרדכי הנ”ל דליכא איסורא אלא לאחר פיסוק דמים שכבר נתרצו זה לזה אם כן שוב איכא איסורא לאחר להוסיף דזה לא מיחשב הפסד להמוכר כיון דהמוכר כבר נתרצה כפי מה שפסק לו העני ולא מיחשב אלא מניעת הריוח יותר וזה לא חשיב פסידא, ובפרט שהרי מעיקר הדין אין לו לחזור ואיכא איסורא בדבר והוי מחוסרי אמנה ודרשינן הן שלך צדק אבל גבי בר מצרא (ולא) [לכאורה צ”ל אפילו] פסקו דמים בודאי מותר להאחר שאינו מצרן להוסיף פן על ידי זה יוותר המצרן על זכותו.4
It seems that Maharshag did not notice the aformentioned passage in the Erech Shai, since he only quotes Rav Tabak’s responsa in this area. Moreover, in the course of his rebuttal of the latter’s view, he apparently takes for granted (in the paragraph beginning ועוד נראה פשוט) that עני המהפך בחררה does indeed apply even where the interloper offers more than the original buyer, and he infers from that assumption that, contrary to Rav Tabak, עני המהפך בחררה must be governed by different rules than דינא דבר מצרא, completely ignoring the fact that in his Erech Shai Rav Tabak actually rejects that very assumption, based on the very same argument in reverse, that since דינא דבר מצרא doesn’t apply in such circumstances, neither does עני המהפך בחררה!
איר זענט א ר”ן?
There is an account5 of Rav Yisrael Grossman and Rav Zelig Reuven Bengis sitting together as Dayyanim on a case where this question arose. Rav Grossman proposed that עני המהפך בחררה should not apply where it would be to against the interest of a landlord. Rav Bengis agreed that this was a plausible argument, but was skeptical of inventing such a rule without precedent, retorting:
איר זענט א ר”ן?
Hazan Ish, too, upon being subsequently consulted, agreed that Rav Grossman’s position was quite logical and apparently correct, but he also felt that it nevertheless required proof. Rav Grossman subsequently derived the principle by analogy to דינא דבר מצרא, as above:
והנה עובדא היה פעם אחת באשה אלמנה מבוגרת אשר היה לה בית דירה בבתי וורשא בקומה א’, לא הרחק ממעונו של רבינו [ישראל גרוסמן] זצ”ל, שם נבנו הדירות ב’ חדרים אחד בתוך השני, והיות והיא נשארה גלמודה ל”ע על כן ביקשה להשכיר דירתה לאחר בדמי מפתח, ואכן זמן קצר אחר שפירסמה הצעתה הגיע לביתה יהודי בעל משפחה גדולה, של עשרה ילדים וביקש להשכיר הדירה, לאחר שנתנו ונתנו, הסכימו וגמרו ביניהם על גובה הסכום ועל כל שאר עניני השכירות אך לא עשו קנין והנה בינתיים התדפק על דלת ביתה בחור חתן צעיר אשר דבר ההצעה הגיע גם כן לאוזניו, ועדיין לא ידע מכלום, ופונה אליה בשאלה האם אכן יש ברצונה להשכיר הדירה, נענתה האלמנה לחיוב, אז אומר הוא לה כי בעוד כחצי שנה הריהו בא בברית הנישואין ומוכן הוא לקחת הדירה, השיבה היא אדרבה, וכך עד אשר נגמר ביניהם, נודע הדבר לאותו הראשון, ובא וקרא אותם לדין תורה אצל הגאב”ד ירושלים ת”ו ה”ה מרן הגאון רב זעליג ראובן בנגיס זצללה”ה.
ביקש הרב בענגיס לרבינו זצ”ל לישב עמו בדין תורה זו, וכך הוי. טען בעל המשפחה על החתן שדינו כעני המהפך בחררה ובא אחר ולקחו הימנו דנקרא רשע (קידושין נ”ט ע”א), והאלמנה השיבה דאם אכן התורה מורה כן הרי היא בודאי שתנהג לאורו. הרהר הגאון רב זעליג ראובן זצ”ל ופסק, דהיות ותליא במחלוקת רש”י ותוספות אם במציאה והפקר שאינו שייך למצוא עוד כזה במקום אחר, האם שייך ביה דין עני המהפך בחררה, דלרש”י עיקר דינא נאמר בחררה של הפקר ולר”ת לא שייך בכהאי גוונא דינא דא, ובשולחן ערוך חו”מ (סימן רל”ז סעיף א’) מובא ב’ הדעות, על כן היות והחתן הוא ישיבה בוחע”ר צריך הוא להחמיר על עצמו ולסגת מעיסקא זו, ואף דיקשה עליו למצוא במקום אחר מכל מקום צריך הוא לצאת שיטתו של רש”י. בשמוע זאת קמו הם ופנו כל אחד לדרכו.
רבינו זצ”ל נשאר, ואז פונה הוא להגאון רב זעליג ראובן זצ”ל בשאלה, האם האלמנה היא חררה. מאי משמע, תמה הגאון רב זעליג ראובן, וכי מאי נפקא מינה בין דירת האלמנה לחררה, הסביר רבינו זצ”ל כוונתו, דהנה הלא במוכר חררה הא אין שום נפקא מינה בשבילו מי יזכה בחררה, דאחת היא לו למכרו ולקבל שכרו. אכן בגוונא דהכא הלא האלמנה אינה חררה! יש לה כאן הזדמנות מצויינת להשכיר הדירה לחתן ולכלה צעירים, ומצד השני עומד לפניה בעל משפחה גדולה עם עשרה ילדים אשר בודאי יכבידו עליה את חייה יומם וליל, האם האלמנה היא חררה?! שמע מרן הגאון רב זעליג ראובן וענה: איר זענט א ר”ן? [-האם אתם הר”ן], כלומר, דהר”ן דרכו לבאר תמיד סברות ישרות להלכה, אך האם כל אחד יכול לפסוק על ידי סברא, ובהיות רבינו זצ”ל אחר כך אצל מרן החזון איש זצ”ל פרש לפניו גם כן את כל העובדא וכן את סברתו, נענה גם החזון איש והשיב, מסברא צודקים אתם וישרים מאד דבריכם, אך בכל זאת צריכים הייתם להביא ראיה לזה.
שוב לאחר זמן מה עלה לרבינו זצ”ל ראיה מפורשת מגמרא ערוכה בבבא מציעא דף ק”ח ע”ב בדינא דבר מצרא [ועיין שם שהביא כמה דינים דבר מצרא אינו נוהג היכא שיש פסידא דמוכר] … והוסיף מרן רבינו זצ”ל עוד, דהנה דינא דבר מצרא חמירא בהרבה מדין עני המהפך בחררה, דהלא בבר מצרא אם קנהו אחר במקומו של הבר מצרא, הרי הדין דאותו בר מצרא מסלקו ממקחו (חו”מ סימן קע”ה), ומה שאין כן בעני המהפך בחררה ובא אחר ולקחו הימנו, דאף על פי דנקרא רשע מכל מקום מה שעשה עשוי, אם כן אם אפילו בבר מצרא טובתו של המוכר דוחה הכל, על אחת כמה וכמה במהפך בחררה ודו”ק.6
It seems that none of the Rabbanim in this tale were familiar with any of the rulings of the Aharonim that we have previously seen. Rav Grossman independently arrived at the same position as Rav Tabak, and he subsequently discovered the same argument from דינא דבר מצרא. As we have seen, Maharshag rejects the argument.
It is claimed that this position of Rav Grossman (i.e., his rediscovery of Rav Tabak’s position) has become accepted by Batei Din:
גם יסוד הלכה שהתקבל בבתי הדין, בדין עני המהפך בחררה, לפיה אין החוטפה נקרא רשע במקרה שהמוכר מפסיד מהראשון, ידוע משמו של רבי ישראל שהתייעץ ונשא ונתן בדין זה עם הגאון רב זעליג ראובן בנגיס וה”חזון איש”.7
Rav Ya’akov Yeshayah Blau discusses our question very briefly in his פתחי חושן; he, too, does not seem to have noticed the sources we have seen:
לכאורה נראה שאם השני קונה יותר ממה שהיפך הראשון אין בו דין עני המהפך, וכן בבית שהשני רוצה לקנות כמה בתים, או מגרש יותר גדול, שמסתבר שאין זה חררה שהפך הראשון, וצ”ע8
In another version of the the work, the closing ‘וצ”ע’ has been replaced by the words:
וכן כתב בשו”ת חקרי לב חו”מ סימן ק”ג
There are obviously two different editions of at least this volume of the work. They both state that they have been published in ירושלים תשמ”ז, and the introductory pages are identical, but the texts are different, as we see here. Apparently Rav Blau revised the passage upon noticing the Hikrei Lev. Anyway, Rav Hazzan does indeed have a lengthy discussion of the issues we are discussing here.
He first cites a dispute among his contemporaries whether עני המהפך בחררה applies where the interloper is purchasing multiple items, similar to the cases of the banks and barrels with which we began this essay. The “חכם הפוסק” maintains that it does, and that we cannot infer otherwise from the laws of דינא דבר מצרא:
על כן חל עלינו חובת ביאור בנידון דידן אי קיימי בדין עני המהפך בחררה או לא, והנה ראיתי שנחלקו בזה החכם השלם ה”ה הפוסק פחד יצחק יהיה בעזרו עם החכמים השלמים ה”ה מעיר קושטא יע”א שהחכם השלם הפוסק דעתו דאין מקום לזכות את הגבירים מדקיימא לן בדין בן המצר במכר כל שדותיו דלית ביה דין מצרן, ומינה למד הפני משה חלק ב’ (סימן פ”ג) שכתב שכיון שלוי לקח כל הבית כולו ושמעון אינו רוצה אלא הבליטה אם כן הוה ליה כההיא דמכר כל שדותיו לאחר דלית ביה דין בן המצר והוא הדין לזה הבא מכח התקנה שלא יהיה גדול כחו מכח המצרן, …9
ואם כן הכי נמי יש מקום לומר כיון שהלוקחים הנזכרים קנו את הכל [לא שייך דין עני המהפך בחררה] …
ועל זה כתב החכם השלם ה”ה הפוסק נר”ו דאין הנדון דומה לראיה כלל שהרב פני משה לא השוה את דינו לדין המצרן אלא בנדון שלו שבקניית לוי המולקי מן הגוי לא בא להפקיע זכותו של שמעון בחזקת שהיה לו על בית זה אלא דמכח התקנה היה לו לשמעון דין קדימה בקניית המול’קי ללוי ולזה כתב דלא עדיף ממצרן דקיימא לן ביה מכר כל שדותיו לאחד דלית ביה דין קדימה והוא הדין הכא אבל כל שעל ידי קנייתו מפקיע זכותו של חברו הא ודאי לא מצי לאפקועי זכות חברו אלו תורף דבריו
The “חכמי קושטא” argue that on the contrary, since דינא דבר מצרא does not apply in such a case, a fortiori עני המהפך בחררה does not:
ועל זה באו החכמים השלמים חכמי קושטא והשיגו על דבריו דכיון דבדין זה דעני המהפך בחררה זכינו לדין דאין מוציאין מידו כמו שכתב הפמ”א אתאן עלה מקל וחומר, ומה מצרן דאם קדם וקנה דמוציאין מידו ואפילו הכי במכר כל שדותיו לית ביה דין בן המצר כל שכן בנדון דידן דמעיקר הדין אין מוציאין מידו כשקנה כל האלטיז’ים דלית ביה דין עני המהפך בחררה כדין בן המצר,
The “חכם הפוסק” defended his position:
וחזר החכם השלם הדה”מ הפוסק להשיב על זה ותמה על דבריהם שהחילוק שכתב הוא בפסק הראשון הוא ברור כשמש, והביא ראיה לדבריו ממה שכתב מהרי”ק (שורש קל”ב) וז”ל ואשר הבאת ראיה מדינא דבר מצרן דאמרינן התם דאי לא אמיד לא נטרינן ליה פשיטא דלא דמי כלל דהתם אין לו שום זכיה בשדה זו אלא שאמרו רז”ל שיקדים הוא לכל הלוקחים משום ועשית הישר והטוב והיינו דוקא כי בעי ליה לצורכיה אבל כי בעי לזבוני לאחר הרי נסתלק דינא דבר מצרא אבל גבי עני המהפך בחררה שעשו חכמים דעשו כאלו זכה בה בהפוך זה כיון דמשום זכיה נגעו בה גם הוא יכול למוכרה וזה פשוט למבין כו’ אלו תורף דבריו של החכם השלם ה”ה הפוסק נר”ו.
Rav Hazzan sides with the “חכמי קושטא”:
וכשאני לעצמי יותר נראה לי כדעת רבני קושטא יע”א שדנו דדין עני המהפך בחררה שוה לדין בן המצר, והראיה שהביא מתשובת מהרי”ק לדידי לא מוכח דכונת מהרי”ק הוא דבסוג זה דקונה למכור לאחר אלים טפי דין עני המהפך בחררה מדין בן המצר, דגבי דין בן המצר עיקר תקנת חכמים היה דהלוקח בית או שדה שיהיה ביד בן המצר לסלקו דלדידיה שוה האי ארעא טפי שהוא במצר שלו יותר מן הלוקח דבכל מקום שימצא לקנות לדידיה הכל שוה וכיון שזה נהנה וזה אינו חסר תקנו חכמים שהמצרן יהיה כח בידו לסלקו משום ועשית הישר והטוב, ואם כן כי בא המצרן לסלק את הלוקח כדי למכור לאחר הרי נסתלק דינא דבר מצרן כיון שלא ישאר הקרקע בידו של בן המצר ומאי חזית דדמא דהך סומק טפי משל לוקח ועל כן כל כי האי לית ביה דין בן המצר, מה שאין כן בדין עני המהפך בחררה דקודם שהיפך בה לית ביה שום צד זכיה שיקנה הוא ולא אחר אלא שתקנת חכמים הוא דכיון דטרח והיפך וגמר פיסוק המקח שכבר גמר דעת המוכר למכור לו דחשוב זה לגבי לוקח אחר כאלו כבר זכה בו ולא יסיג אחר את מקחו אם כן בסוג זה לא נפקא מינה מידי אם מה שטרח והיפך בשדה זה לקנות היה לקנות לעצמו או כדי למכור לאחר, אך לגבי דין זה דמכר כל שדותיו דקיימא לן דלית ביה דין בן המצר דהטעם הוא משום פסידא דמוכר יש לומר דכל שכן שישנו דין זה גבי עני המהפך בחררה דאף בלי פסידא כל שאין רצון המוכר לתיתה למי שהיפך בה לית ביה דין עני המהפך בחררה כל שכן כשיש פסידא למוכר דלית ביה דין עני המהפך בחררה.
ואדרבה אני תמיה עליו ועל החכם השלם ה”ה שיחיו לעד איך לא ראו שדבר זה שדין עני המהפך בחררה גרוע מדין בן המצר הוא מבואר במרדכי דפ”ג דקידושין (נ”ט ע”א אות תקכ”ד) ובתשובת רש”ל ז”ל (סימן ל”ו) שהמרדכי כתב וז”ל עני המהפך בחררה כו’ והני מילי כשקנה הדבר בשוויו דדמי קצת לדין בן המצר משום ועשית הישר והטוב כו’ הרי דשני הדינים הוא משום ועשית הישר והטוב ממה שכתב דדמי קצת לדין בן המצר משמע דאלים טפי דין בן המצר מדין עני המהפך בחררה, ויותר מבואר הוא בתשובת רש”ל ז”ל שכתב וז”ל אם זה המוכר או המשכיר מקדים ומתחיל עם האחר שיקנו או ישכיר ממנו כו’ אין בו דין רשע כלל מאחר שהא לא זכה בו כלל רק תקנת חכמים כעין מצרנות משום ועשית הישר והטוב כדאיתא במרדכי וגרוע יותר ממצרנות דאפילו לחזור ולבטל מקחו אין מחייבים אותו אם כן היכא דאיכא צד אמתלה שלא בא ליטלה מידו אז שרי יע”ש והרי בבירור שדין עני המהפך בחררה גרוע טפי מדין בן המצר, ואין לומר דאולי רש”ל לא ראה תשובת מהרי”ק שורש קל”ב שפשט דבריו מורים הפך דברי רש”ל אלו שהרי המעיין בתשובת רש”ל ז”ל הלזו יראה דעיקר פסקו על תשובת מהרי”ק הלזו בנוי ואיך יתכן שיכתוב בפשוט הפך דבריו אם לא שהבין מהרי”ק בדרך שכתבתי, …
In the next phase of the discussion, we see that both the “חכם הפוסק” and Rav Hazzan himself take for granted that עני המהפך בחררה applies even when the interloper is offering more money then the first buyer, like Rav Steinberg and Maharshag and against Rav Tabak; even though as we have seen, Rav Hazzan agrees with Rav Tabak that we do infer from דינא דבר מצרא that עני המהפך בחררה does not apply where the interloper is purchasing multiple items:
גם ראיתי להחכם השלם הפוסק שכתב והראיה חותכת לחילוק זה הוא שהרי המצרן אין לו קדימה אלא כשנותן כל דמי המקח שיתנו אחרים אבל ודאי שאם נמצאו קונים שמוסיפים על דמים הללו ודאי שאין לו קדימה בזה למצרן כלל וגם אין שום איסור לאחר להוסיף בדמים כלל, מה שאין כן בכל הני דאמרינן שאסור לאחר להסיג חבירו בדבר שכבר (זה) [צ”ל זכה – י’] בו והחזיק בו מקודם שאפילו שזה האחר רוצה להוסיף בדמי קנייתו הרי הוא מוזהר על זה שלא יזיק וישיג גבול חבירו ואף שבזה מטי פסידא למוכר במה שהיה זה מעלהו אפילו הכי לאו כל כמיניה, וזה מבואר בדברי הפוסקים דאפילו במוסיף על דמי הקניה מוזהר הוא על זה שלא לעשותו והאריך עוד להשיב על זה אלו תורף דבריו.
ואני אומר לישרי לן מר האח נפשינו דעל מענין זה שנינו ואל תהי מפליג לכל דבר שאיני רואה בזה שום ראיה שהרי תקנת חכמים בדין בן המצר אינו על המוכר כלל שימכור לבן המצר אלא על הלוקח שאם קנה כדינו ורצה בעל המצר ללוקחו שיקח אותו שלמצרן שוה לו שדה זה הרבה שהוא במצר שלו והלוקח יכול ליקח במקום אחר דלא נפקא ליה מידי אם יהיה שדה זו או אחר ועשאוהו ללוקח כאילו היה שלוחו של בן המצר וזה פשוט בדין מצרנות, ואם כן לא ידעתי מה זה שכתב דאם יש מי שמוסיף דמים על המקח דאין קדימה למצרן דאי איירי אחר שקנה הלוקח השדה כדינו ותבעו המצרן הרי זכה המצרן אף אם ימצא שיתנו עשר בדמיו דאין אחר קנין כלום ואי איירי קודם גמר קניית השדה ללוקח שנמצא מי שמוסיף בדמים הרי עדין לא חל תקנת חכמים למצרן שאין זכותו כי אם אחר שגמר הלוקח המקח כדין, מה שאין כן בדין עני המהפך בחררה דאין תקנת חכמים אחר שנגמר המקח כדין אלא כל שטרח והיפך בה לקנותו דכיון שנגמר פיסוק דמים עם המוכר הטוב והישר שיקח הוא ולא אחר כיון שפיו ולבו שוים של המוכר לתתה לו בערך זה שהרי אפילו גמר בלבו ולא הוציא בפה מצוה לתתה לו אף אם ימצא אחר שיתן כפל הערך כדכתיב ודובר אמת בלבבו כעבודא דרב ספרא דמייתי לה בסוף פרק ג’ דמכות (כ”ד ע”א), ועל כן לא חשו חכמים דאולי ימצא מי שרוצה להוסיף בדמים ותקנו חכמים שאחר שטרח וגמר פיסוק דמים אף שלא קנה בשום קנין שלא יבא אחר להסיג את גבולו כל שטרח והיפך בה הראשון, ומינה החכם עיניו יחזו דל”מ מכל מה שהשיב על זה …
- שו”ת תשורת ש”י חלק א’ סימן רמ”ח [רמ”ז בדפוס אחר] [↩]
- ערך ש”י חו”מ סוף סימן רל”ז סעיף ב [↩]
- שו”ת מחזה אברהם חלק ב’ חו”מ סימן ט”ז [↩]
- שו”ת מהרש”ג (מהדורת ירושלים תשמ”ד) חלק ג’ סימן קי”ז [↩]
- I am indebted to Yisroel for bringing these passages in Yeshurun to my attention. [↩]
- ישורון כ’ נסין תשס”ח, עמודים שס”א – שס”ב [↩]
- שם עמוד שי”ד [↩]
- פתחי חושן גניבה ואונאה פרק ט’ סוף הערה כ”ט [↩]
- חקרי לב חו”מ חלק ראשון סימן ק”ג דף קל”ז ד”ה באופן דלפי מה שנתבאר [↩]