Risking One's Life to Make A Living

We are discovering the unfortunate but not entirely unintuitive fact that concussions suffered by athletes are far worse for them than we have previously realized; in particular, they seem to cause something called “chronic traumatic encephalopathy”, which is apparently also known as dementia pugilistica or more colloquially as “boxer’s dementia” or “punch-drunk syndrome”. CNN reports:

Until recently, the best medical definition for concussion was a jarring blow to the head that temporarily stunned the senses, occasionally leading to unconsciousness. It has been considered an invisible injury, impossible to test — no MRI, no CT scan can detect it.

But today, using tissue from retired NFL athletes culled posthumously, the Center for the Study of Traumatic Encephalopathy (CSTE), at the Boston University School of Medicine, is shedding light on what concussions look like in the brain. The findings are stunning. Far from innocuous, invisible injuries, concussions confer tremendous brain damage. That damage has a name: chronic traumatic encephalopathy (CTE).

On Tuesday afternoon, researchers at the CSTE released a study about the sixth documented case of CTE in former NFL player Tom McHale, who died in 2008 at the age of 45, and the youngest case to date, an 18-year-old multi-sport athlete who suffered multiple concussions.

While CTE in an ex-NFL player’s brain may have been expected, the beginnings of brain damage in an 18-year-old brain was a “shocking” finding, according to Dr. Ann McKee, a neuropathologist at the Veterans Administration Hospital in Bedford, Massachusetts, and co-director of the CSTE.

“We think this is how chronic traumatic encephalopathy starts,” said McKee. “This is speculation, but I think we can assume that this would have continued to expand.”

CTE has thus far been found in the brains of six out of six former NFL players.

“What’s been surprising is that it’s so extensive,” said McKee. “It’s throughout the brain, not just on the superficial aspects of the brain, but it’s deep inside.”

CSTE studies reveal brown tangles flecked throughout the brain tissue of former NFL players who died young — some as early as their 30s or 40s.

McKee, who also studies Alzheimer’s disease, says the tangles closely resemble what might be found in the brain of an 80-year-old with dementia.

“I knew what traumatic brain disease looked like in the very end stages, in the most severe cases,” said McKee. “To see the kind of changes we’re seeing in 45-year-olds is basically unheard of.”

The damage affects the parts of the brain that control emotion, rage, hypersexuality, even breathing, and recent studies find that CTE is a progressive disease that eventually kills brain cells.

This horrifying news may be grounds for a reappraisal of Rav Moshe’s ruling permitting the playing of professional sports:

אם מותר להתפרנס ממשחק הכדורים שיש בזה חשש סכנה רחוק טובא

נשאלתי מאחד אם מותר להתפרנס ממשחק זריקת הכדורים שנקרא באל בלע”ז שיש לחוש לסכנה כדאירע לאחד מכמה אלפים שנסתכן. והשבתי שלע”ד יש להתיר דהא מפורש בבבא מציעא דף קי”ב על קרא דואליו הוא נושא נפשו מפני מה נתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו אלמא דמותר להתפרנס אף כשאיכא חשש סכנה לאופן רחוק. …

אחר זמן הראו לי שבנודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ גם כן פסק כן לענין להתפרנס מצידת חיות עיי”ש והנאני.1

As Rav Moshe reiterates throughout his responsum, he is assuming that the danger is quite rare: “one in many [or several] thousands”2.

Since “CTE has thus far been found in the brains of six out of six former NFL players”, this assumption may be incorrect.

As noted by Rav Moshe, his argument from the Gemara in Bava Mezia appears in the celebrated discussion in the נודע ביהודה about hunting, where it is invoked to distinguish between professional and recreational hunting:

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה …

[ועיין שם שדן בדיני צער בעלי חיים ובל תשחית, והעלה:] והנה עד כה דברנו מצד הדין: ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב …

ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו’ ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו’ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב”ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז”ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו’, אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו’. וזה לשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ו’ וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו’ וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן:3

Unlike Rav Moshe, however, Rav Landau characterizes the dangers in his case as “סכנות גדולות”, which I understand to refer to the magnitude of the probability of danger, and he is nevertheless prepared to permit even these dangers for one’s vocation.

We should note that while Rav Landau adduces the existence, and obvious legitimacy, of maritime commerce as an argument to permit risking one’s life in the course of his vocation, Rav Ya’akov Ettlinger understands the permissibility of such activity differently. According to him, it is founded on the legalistic argument that we do not invoke the full Halachic interdiction against risking one’s life in cases where the danger is not yet actually present before us:

והנלענ”ד דטעמא דרבנן [האומרים שאף הג’ נשים לא תשמשו במוך: “אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ד'” – י’] דאף על גב דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב4

Rav Landau and Rav Ettlinger would presumably disagree about the permissibility of pleasure cruises; the former would forbid them, just as he forbids recreational hunting, while the latter would permit them.

Rav Menachem Mendel Krochmal also understands that the verse ואליו הוא נושא את נפשו and the aforementioned attendant Medrash are referring to jobs entailing frequent and common dangers. He is discussing the culpability of an employer for the accidental death of his employee, who slipped on a footbridge, fell into the water and drowned:

עובדא הוה באחד ששלח לחבירו ממקום למקום בשליחות וקבע לו שכירות ונתן לו מיד מקצת הדמים והלך השליח לדרכו ועבר על הקורות שהיו מונחים על המים ששם רגילים לילך הולכי רגל והוחלק שם על הקורות ונפל למים ונטבע ומת ונשאו ונתנו לפני התלמידים אם צריך המשלח כפרה כיון שבשליחותו נטבע:5

He cites opinions that do hold the employer liable in such cases, and he declares that he himself has tried to avoid sending agents on dangerous errands, and to exhort others not to do so, but he then adds that he is not entirely sure that these opinions are actually correct:

ועל פי זה הייתי נמנע מלשלוח שליח יהודי בשעת חירום וכן מחיתי על ידי אחרים אלא שלא בידי היה למחות ועשו כן פעמים הרבה בעל כרחי שלא מדעתי:

אמנם יש לי גמגום על פסק זה ולולי כי אין משיבין את האריות אחר מותם היה נראה לי לומר דכשהוא שליח בשכר אין המשלח צריך כפרה כלל דכיון דהכתוב אומר לא תעשוק שכיר וגומר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ופירש רש”י אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן והוא על פי הברייתא דפרק המקבל דף קי”ב דתניא ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו וכולי ופירש רש”י כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן עכ”ל משמע דדבר מצוי הוא ושכיח הוא שפועל מת מחמת מלאכתו ומתחלה כשנשכר למלאכה אסיק אדעתיה לשמא יפול וימות ולכך הזהירה תורה לתת שכר שכיר בזמנו כיון שהוא נושא את נפשו על השכר ואם כן למה יתחייב הבעל הבית השוכר את הפועל ואלו היה הוא הגורם ראוי לכל ישראל שלא לשכור פועל ישראל כיון דמצוי הוא שיגרום מיתה לחבירו … אלא ודאי כיון שהפועל יודע שיש לו סכנה בדבר ואפילו הכי הוא נשכר תו אין השוכר הפועל מיקרי גורם כלל:

[Emphasis added.]

Rabbi Yehudah Itah6 notes that Rav Eliyahu of Lublin disagrees with Rav Krochmal, insisting that the verse and attendant Medrash are not referring to inherently dangerous situations, and he forbids an employee from accepting a job with a significant chance of a fatal outcome, and consequently forbids an employer from offering him such an opportunity:

ובגוף נדון זה מה שרוצה בעל צמח צדק לחלק בין שליח בשכר לשליח בחנם וראייתו מן ואליו הוא נושא את נפשו כו’ נלע”ד שאינו ראיה לומר דקרא איירי בסכנה רק דדרש דמצינו שלפעמים הפועל העני מסתכן כשאינו שומר עצמו כהוגן ונתלה באילן ונופל מן הגג על כן ראוי להחמיר בשכירתו ושכר בתים ושכר בהמה יוכיחו. אבל כשיש סכנה דשכיח היזיקא דהפועל עצמו אסור להסתכן והשוכרו עובר לפני עור לא תתן מכשול אינו בסוג זה.7

Rav Eliezer Yehudah Waldenberg, following Rav Landau, invokes the principle of ואליו הוא נושא את נפשו as one of several arguments to permit a doctor to treat a patient with a contagious illness:

ועוד זאת נלפענ”ד דבהיות דהרופא עושה כן לטפל בחולים עבור פרנסתו אם כן מותר לו משום כך ליכנס גם בספק סכנה, ובדומה למה שהתירה תורה לפועל ליכנס למקומות סכנה עבור פרנסתו כדכתיב “ואליו הוא נושא את נפשו” ודרשינן בבבא מציעא … הרי דמותר לאדם למסור את עצמו למיתה. דהיינו ליכנס למקומות מסוכנים שיתכן שיהרג שם לשם פרנסתו. [דבלא כן הרי אסור. ויעוין בספר חסידים סימן תרע”ה דההולך למקום סכנה כגון על קרח או בחורבה ישנה וכו’ גורם מיתה לעצמו וכו’ עיי”ש]. ואם כן הוא הדין גם ברופא העובד לשם פרנסה, ובפרט כשמחוק המדינה הוא שאם לא יתנהג בכזאת ויתרשל ליטפל בחולים כאלה ישללו ממנו רשיונו ותישלל פרנסתו ממנו.

ובכזאת מצינו גם בשו”ת נודע ביהודה … הרי בכנ”ל.8

It is not clear, however, exactly what level of danger Rav Waldenberg is willing to countenance.

There are contemporary discussions of the issues and sources that we have discussed here in Rabbi Aryeh Lorencz’s משנת פקוח נפש9, Rabbi Yehudah Itah’s נתיבות שכיר10 and in קובץ הישר והטוב11.

1. שו”ת אגרות משה חו”מ חלק א’ סימן ק”ד [↩]
2. In fact, Rabbi Aryeh Lorencz argues that this probability is so insignificant that Halachah would not recognize such a danger at all:

   והנה בכגון דא לכאורה לא חשיבא סכנה כלל וגם לא לענין דחית אסורים, דיעוין במגן אברהם בסימן שט”ז ס”ק כ”ג לענין השממית דאסור להורגה בשבת ולא חשיבא כפיקוח נפש משום “דאחד מאלף שהיא מסוכנת”, משמע דכל שהוא חשש דסכנה של פחות מאחת מאלף לא חשיבא כסכנה, והארכנו בענין זה להלן בסימן כ”ז.

   משנת פקוח נפש, עמוד ז’ הערה ג [↩]

3. שו”ת נודע ביהודה תנינא יו”ד סימן י’ [↩]
4. שו”ת בנין ציון סימן קל”ז ד”ה והנה, ועיין שו”ת אחיעזר חלק א’ סימן כ”ג אות ב. הערה זו ראיתי במאמר הנדפס בקובץ הישר והטוב שנביא להלן [↩]
5. שו”ת צמח צדק (קרוכמאל) סימן ו [↩]
6. נתיבות שכיר פרק ד [↩]
7. שו”ת יד אליהו (לובלין) סימן כ”ח עמוד ל”ג [↩]
8. שו”ת ציץ אליעזר חלק ט’ סימן י”ז פרק ה’ אות ט [↩]
9. סימן ב’, ועיין עוד במקומות שנזכרו במפתחות בערך פרנסה [↩]
10. פרק ד [↩]
11. ב’ עמוד רל”ו [↩]