The Horologio

For Wolf2191 and Andy, who recently brought Rav Ya’akov Emden’s remarkably pluralist attitude to my attention, and Kevin, who epitomizes the sort of man who inspired Rav Emden and Rav Hazan to write the way they did.

There has recently been a great deal of discussion about the permissibility for Jews of entering churches. A famous source on this topic is the celebrated testimony of Rav Yisrael Moshe Hazan, which he terms a מעשה רב, that the great Hazanim of סמי”רנא1 would enter the city’s churches “מאחרי הפרגוד” on Christian holidays to learn the devotional music, which they would then utilize to compose “wonderful” Kaddishim and Keddushos for the liturgy of the Days of Awe:

ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמי”רנא יע”א ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים. שהיו משוררים גדולים על משקל המוסי’קא ובראשם הרב המופלא אברהם הכהן אריאש זלה”ה. ולמשקל המוסי’קא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה נקראת אצלם חיזון. היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב. והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור ומפורש לעיל ודי בזה.

[ועיין שם שהאריך עוד בזה, וביאר מעלת שירי אדום, שרובם “מלחמות ודברי גבורות”, על שירי ישמעאל, שהם “על הרוב תרי רובי … הם עגבים” ו “ענינים פחותים ועגבים”, וסיים:] נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הקל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנאמר שנזכור על ידי זה אותם הדברים של שלוש שהם אסורים לנו. שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו מכל הטעמים הנזכרים לעיל והוא ברור:2

[Emphasis in the original.]

Rav Eliezer Yehudah Waldenberg is absolutely appalled at this:

וממש נשתוממתי על המראה ולבי לא האמין למה שעיני קוראות. … ונזדעזעתי לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי בעל התשובה שם, איך אפשר להטיף אמרים ולומר שהנגונים שמנגנים הנוצרים בפולחנם המה באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת הא-ל ויחודו? בזמן שהרמב”ם וכל גדולינו קבעו לנו שאמונתם ופולחנם היא אמונה ופולחן של עבודה זרה, ושהם גרועים בזה יותר מהישמעאלים, ובתוך כדי דיבור הא בעל התשובה בעצמו מזכיר אמונת שילוש שלהם. ואיך מתהפך כחותם? ועוד לכתוב שגם חובה עלינו ללמוד מהם ניגוניהם. כדי לפאר על ידי כן בית אלקינו? לא יאומן כי יסופר?3

[Emphasis in the original.]

With all due respect to Rav Waldenberg, a great Gaon whom I greatly respect, I think that he’s missing the point here. The fact that Christian dogma contains elements that, as Rav Hazan delicately puts it, are “prohibited to us”, does not imply that we cannot recognize the authenticity of Christian religious devotion and the concomitant emotion that its music engenders. As the Khazar king was told: “כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים”.

The entire responsum is fascinating and important; the central question is whether the prohibition against חוקות הגויים bars the installation in a synagogue courtyard of a clock with a bell that chimes the hours, since the churches have such clocks. [Rav Hazan had demanded the installation of a clock (a “Horologio”), since the members of the (Roman Jewish) community had remained deplorably lax about the proper times for prayer on Shabbas and Holidays, even after he had arranged for the deployment of calendrical tables, written in Italian, stating the proper times]:

מעשה בא לידי פה העירה רומא יע”א. שעל ידי שראיתי לאנשי קהלתינו הע”י מתפללים בשבתות וימים טובים תפלה שלא בעונתה על זה נזדרזתי בכל כחי לסדר להם שעות דרבנן בקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה על פי השולחן ערוך שמשם תורה יוצאה לכל הגולה. ונסדרו ונכתבו בלשון וכתב איטאלקי על ידי איש הביני’ם ידיד נפשנו מחמד לבנו מעלת החבר כמוהר”ר יעקב פאסאני נר”ו

ואחר כל עמל וטורח ראיתי שעדין לא היו נזהרים מפני עצלות השמשים. בטענות משאות שוא ומדוחים. באומרם כי השעה משחקת להם ומטעתם. על כן גזרתי אומר לחדש כלי השעות הנקרא אורו’לוגיו ולקובעו בחצר בית הכנסת או בחוץ ושוב לא יהיה להם מענה להשיב. והרי קומא להו שעת”א טוב”ה. ומעלת גזברי ק”ק מכל חמשה בתי כנסיות קיימו וקבלו עליהם לעשות משפט כתוב בעצת כל יועצי הבתי כנסיות כל אחד בפני עצמו וכולם בכללות ועל זה שלחו מאתם הגזבר של בית הכנסת יראי ד’ ובב”ץ המו”ן כמוה”ר מרדכי סקאצוקיו נר”ו באומרם שכבר קבלו עליהם באהבה וחבה. אך בזאת נפשם לשא”ול הגיע אם יכולים ליתן זוג המקשקש השעות. יען שבבתי כנסיות הנוצרים יש שעה עם זוג המקשקש לידע השעות כמו שיש בבתים וברחובות קרי”ה. ועם שאין בזה עבודה עם כל זה שאול ישאלו אם יש בזה משום לא תעשה בחוקות הגויים או לא. על הכל יורנו המורה לצדקה משפט הכלי שעות הזה ויבא שכרו כפול מן השמים:4

[Emphasis in the original.]

Rav Hazan argues at length that it is permitted, establishing in the process important limitations on the prohibition against חוקות הגויים. The details of his argument are beyond the scope of this post; the interested reader should read this important and comprehensive responsum in its entirety. Rabbi Michael J. Broyde has a valuable survey of the various Halachic approaches to the prohibition, available from Torah from Dixie.

A remarkable passage in the responsum is this encomium on the intellectual honesty of Christian scholars and an assertion of their respect for us and our religion (and vice versa):

אומת הישמעאלים, אשר לא ידעו ולא יבינו בעיקר שורשי הדתות וגם לא ידעו ערכינו שבאנו תחת ממשלתם עבדים לקוחים למות ובזמן מלכותנו וגדולתנו הם היו באותם זמן ערבים במדבר משולים לחיות יער ממש לא כן אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים תמיד אחר האמת ועל פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלקינו בידינו. עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפלותינו מצד עצם התפילה והעבודה חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים. אלא עם יקרה התלוצצות. הוא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו. ובפרט בבתי תפלתינו. וכדומה לזה. וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו ועד היום כמה פקחים גדולים בדור רעה אשר אנחנו בו מתאמצים ומתגברים להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים ואם גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפלתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגוים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם. מזה חשבו. שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני. וכיוצא לזה. וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי ישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורש הדברים. בין הגוים הקדמונים עכו”ם שהיו הם בעצמם משחיתים קבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם. וניאוף וכל תועבת ד’ יחדו נשקו. שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם. לא כן הגוים האלה הכל לאידך גיסא עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית וכאלה רבות עמהם ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר.5

[Emphasis added.]

Rav Waldenberg is even more outraged by this passage than by the one we have previously cited:

והרבה גרוע מזה עוד כותב במקום אחר בתשובתו שם … שומו שמים למקרא “מה יפית” כזה לאמונת הנוצרים וחכמיהם מפורש יוצא וללא כל בושה, מפי בעל התשובה, ולגנות לשם כך בצד את רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדינו ובפרט בבתי תפלותינו? ושאנחנו האשמים כביכול בזה ועל כן באה עלינו הצרה שקורה שמתלוצצים עלינו? השכח דברי רשב”י (מובא ברש”י פרשת וישלח (ל”ו, ד’) האומר: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב. והלא אבן מקיר תזעק על כך, על שרשרת ארוכה של מאות בשנים מעינויהם השטניות לאלפי רבבות מבני ישראל שאשמתם היחידה היתה דביקותם באמונתם ובתורתם, ומשריפת בתי מקדשנו התלמודיים אשר איה שוקל ואיה סופר שיוכל להשמיענו ולפרט לנו מאת אשר עוללו לנו, הלזה יקרה מקרה של התלוצצות? או כפי שמוסיף בדבריו שם לסנגר על איזה מנגדים מהם? שהיה זה מפני שראו בספרנו כמה דברים נגד הגוים וכו’?6

We must concede a good deal of truth to this bitter, sarcastic diatribe.

Rav Waldenberg continues:

ומהו זה שכותב: שחכמיהם חוקרים תמיד את האמת? האומנם ככה? ובכלל המותר לקרוא קילוס לחכמיהם? ואיה האיסור של לא תחנם שישנו בדבר? (יעוין ברמב”ם פרק י’ מהלכות עבודה זרה הלכה ד’).7

I think it is clear from the conclusion of the preceding excerpt of Rav Hazan that his response to this criticism of Rav Waldenberg would be that the prohibition only applies to morally corrupt pagans, and not to contemporary Christians8. Moreover, Rav Waldenberg is apparently oblivious to the fact that the exact phrase of Rav Hazan’s which he so reprehends, finding it both factually dubious as well as in violation of the prohibition of לא תחנם, already appears nearly verbatim in Rav Ya’akov Emden’s לחם שמים!

גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה, כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקוותינו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת, לולי ד’ שהיה לנו והקים חכמי נוצרים וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור, מחמת שתוף התורה האלקית אחת היא להם, שבנו עליה מבצריהם ואף על פי שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילת שקר, נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה, בפרט חכמי הנוצרים החוקרים תמיד אחר האמת, מצאו שאין עלינו אשם בהיותינו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלקינו בידינו, על כן היו למחסה לנו, ותחשב להם לצדקה9

[Emphasis added; compare to the emphasized section in Rav Hazan’s responsum.]

This is an excerpt of a larger passage expressing a remarkably favorable attitude toward Christianity (and Islam), a view which appears frequently in Rav Emden’s writing, as noted by Dr. Meir Rafeld10and Wolf219111. Note, however, that Rav Emden goes further than Rav Hazan, including Muslims in the same category as Christians.

Rav Waldenberg concludes:

והעולה על כולנה העבודה זרה בשיתוף חס ושלום, רצוני לומר, על זה שמשוה ומעמיד אותנו בשורה אחת עם הנוצרים ואומר לדבק רע כזה טוב, כאילו חס ושלום “אנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת”? אוי לעינים שכך קוראות דברים צורמות כאלה יוצאים מפי רב שכזה? ממש כל כולי רותח מזה, ואינני מוצא מנוח לנפשי. האם ניתן ללמד עליו זכות ולומר שכתב את דבריו רק מפני דרכי שלום ובגלל היותו מקורב להאפיפיור ולגדולי רומי ובישופיהם? (יעוין בספרו נחלה לישראל), ולשם מה היה הכרח להדפיס זאת?

יותר ממה שכתוב כאן יש עוד בלבי על זה, ואקיים את ה “כבוד חכמים הסתר דבר”.12

  1. I am not sure what city this is. It sounds like Smyrna, but as far as I know, the Aharonim always refer to this city as Izmir. Rav Hazan was indeed born in Smyrna, but he seems to have left it at the age of three, according to the Jewish Encyclopedia. He may have returned there at some point in later life. []
  2. שו”ת כרך של רומי סימן א’ דף ד’ ע”א – ע”ב []
  3. שו”ת ציץ אליעזר חלק י”ג סימן י”ב אות ו []
  4. כרך של רומי שם דף א ע”א []
  5. כרך של רומי שם דף ד’ ע”א []
  6. ציץ אליעזר שם []
  7. ציץ אליעזר שם []
  8. A full discussion of this idea is beyond the scope of this post, as well as against our policy; the interested reader is directed to Professor Moshe Halbertal’s בין תורה לחכמה, which has a good survey of the Halachic literature on the subject. Update: Andy, who originally mentioned Halbertal’s discussion to me, notes that I have mischaracterized it; it is an exploration of Meiri’s views on pluralism and his attitudes toward non-Jews, and not a general survey of the Halachic literature on the subject. []
  9. לחם שמים על אבות, פרק ד’ על מאמר המשנה כל כנסיה שהיא לשם שמים וכו []
  10. במאמרו ועקידת יצחק לזרעו [] היום ברחמים תזכור, בתוך: “בהיותו קרוב: אסופת מאמרים לימים נוראים”, עמוד רכ”ט []
  11. Personal communication []
  12. ציץ אליעזר שם []

Server Closets and Clothes Closets

In Which The Psychology And Moral Character Of Mice Shall Be Explored

Someone asks Slashdot:

I am curious to know what vermin prevention/eradication methods are used in other locations. I am working at a dealership and we have an exterminator man who puts out glue traps and bait stations, but they still come and eat my cable. The latest was a couple of fiber runs — very expensive. I have threatened my boss with a cat for the server room (my office), going so far as to cruise the local Humane Society’s website and eye-balling a nice Ragdoll-Siamese mix. Even if I do feel like dealing with a litter box, cat hair in the equipment and pouncings on my keyboards (and I’m not sure I do), that only covers the server room. We have multiple buildings on the campus which get locked up to prevent theft, but it isn’t secure enough to keep out the critters and the latest chew spot was in the ceiling. Any ideas?

Maharshal suggests a rather novel solution to this sort of problem. He maintains, endorsing a judicial ruling of certain “gentile sages”, that mice are not naturally malicious, and when they destructively gnaw inedible items, it is out of desperation born of thirst:

וכתב המרדכי על האי סתם דלתות חתורות הן אצל כו’. וז”ל וכן מצאתי בשם רבי שמריה משפירא דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים. וחייב הנפקד אם שם בגד לשם. שהיה לו להשים על נס ע”כ ומסתמא איירי בנס שלא יכולים לבא לשם עכברים

ומכל מקום נראה לי שאם שם אותם הבגדים בארגז שלא יש בו שום מאכל ומיני רבב. אם חתרו העכברים פטור. דאונס הוא דלא רגילי לקלקל הבגדים רק מחמת צמאון כשאין להם לשתות. אזי במה שפוגעים מקלקלים ונושכין אותו. ואם כן בעבור זה לא יחתרו הארגז אם אין שם מאכל ואם שם הבגדים בחדר בלא ארגז וקלקלו הבגדים או בנס שיכולים העכברים לבא שם חייב. דהיה לו לשום בארגז.

ושמעתי שיש מקומות חכמי אומות העולם שדנו שאם העמיד מים בכלי פתוח אזי פטור. לפי שאין דרכם לקלקל הבגדים אלא מחמת צמאון. וכשיש להם מים מניחים הבגדים. ודבריהם נראה.

ואף שאמרינן בסוף כהן משוח. עכברים סורם רע דשייפא גלימא ושייפא שופת דמרה. פירש רש”י יצרם רע שהם נושכים בגדים ובית יד של מרא של עץ. אף על פי שאין הנאה באכילתן. מכל מקום יכולנא לומר היינו היכא שרוצים לשתות ולא מצאו מתגבר יצרם להרע להזיק. מה שאין כן בשום בריה אבל בלא צמאון לא באו לכלל רעב ויצר הרע ולא מזקי

ודוקא שהמים קרובים הם אצל הבגדים. אבל כשהבגדים הם על הנס שיכולין שם לילך עכברים. והמים על הארץ לא. דקודם שבאו והגיעו למים קלקלו זה.

ודברים אילו תלוים לפי ראות עיני הדיין. והויות הנפקד והשתנות הזמן והמקום:1

Maharshal’s utilization of “foreign law” is noteworthy, although he is really importing a mere finding of fact, not law.

On the subject of Rav Shemariah’s ruling, here is an excerpt of a responsum of רב יוסף איסקפה:

שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן משכן אצל שמעון תיבה אחת מלאה מטלטלים כגון שמלות וטליתות וכיוצא בה ואחר זמן פדה ראובן מקצת המשכנות ופדה גם התיבה והניח ביד שמעון קצת המשכנות בשביל סך מעות שנשאר חייב לו ונטל שמעון שאר המשכנות והניחם בתיבתו עם המטלטלים שלו בפני ראובן ונכנסו העכברים בתיבתו של שמעון ואכלו המשכנות וניקבו אותן וגם מטלטלי שמעון הפסידו העכברים ושאל השואל אי הוי פשיעה מה שהניח אלו המטלטלים שמעון בתיבתו או לא …

תשובה לכאורה ולפום ריהטא היה נראה לחייב את שמעון משום פשיעה שעשה במה שהניחם בתיבתו [על פי הוראת רב שמריה הנ”ל] … ואם כן כיון דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים ודאי שנקרא שמעון פושע במה שהניח שם המטלטלים ויהיה חייב משום פשיעה שעשה

אבל אומר אני דבנידון דידן אפילו שנודה לדינו דהר”ר שמריה ונאמר דסתם תיבות וכו’ בנידון דידן לא הוי פשיעה במה שהניח אותן שמעון המטלטלי בתיבתו משום דראובן כששם משכון המטלטלי מעיקרא ביד שמעון הניחם בתיבה שלו ויאמר לו שמעון כיון שאני ראיתי שאתה הנחת מעיקרא המטלטלי בתיבתך אמרתי בלבי שאתה רוצה לשמירת המטלטלים לך בתיבה וכשראיתי כן עשיתי גם כן אני ברצונך והנחתי גם כן המטלטלים בתיבה שלי שהיא גם כן בריאה וחזקה יותר משלך ואם כן אפילו לפי הר”ר שמריה שמחייב משום פשיעה למי ששם בגד בתיבה בנידון דידן יודה דלא הוי פשיעה וכמו שכתבתי

ודומה זה למאי דאמרינן דשומר שמוסר לשומר חייב אבל אם זה השומר מסרו לשומר אחר שהוא רגיל (המקפיד להקפיד) [צ”ל המפקיד להפקיד] אצלו אז פטור דשומר עשה מה שהוא היה עושה ואם כן בזה הנדון גם כן לא עשה פשיעה במה ששם שמעון אלו המטלטלי בתיבתו כיון שהוא היה עושה כן הא קמן דמשום פשיעה לא מחייב2

Rav Iskafa rules that a bailee may justify his conduct vis-a-vis the object entrusted to his care with the argument that the object’s owner obviously deems such conduct acceptable since he himself engages in it. This is obviously an important principle in the laws of bailees; I have discussed this point in Nehorai3.

Additional discussion revolving around the ruling of Rav Shemaryah can be found in משכנות הרועים – לחאייך4 and שו”ת קרני ראם – אנקווא5.

  1. ים של שלמה בבא קמא כיצד הרגל סוף סימן כ”ג, הובאו דבריו בקיצור בש”ך חו”מ סימן רצ”א ס”ק י”ט []
  2. שו”ת ראש יוסף דף ז’ ע”א – ע”ב, ציינו רבי עקיבא איגר בגליון שו”ע על הש”ך הנ”ל []
  3. 5762, p. 708 []
  4. אות ש’ אות ע”א []
  5. סימן ר”ט []

Fair and Balanced

My father draws our attention to this post of Professor Ilya Somin:

Thomas Porteous, the Louisiana District judge who is being investigated by the House Judiciary Committee is accused of, among other things, taking money from lawyers on opposing sides of a case he was presiding over:

Two lawyers, Robert Creely and Jacob Amato, both friends of Porteous, admitted they had been making cash payments to him for more than a decade…

Yet it was a poorly timed proposition while hearing a case over the ownership of a Kenner hospital that led to what the [Fifth Circuit] Judicial Council called Porteous’ most egregious actions.

During a fishing trip in May or June 1999, Porteous broke down, pleading with Amato for money to finance his son’s wedding, documents show. Creely and Amato agreed to help, funneling a few thousand dollars to the judge. Porteous also had been receiving gifts, money, and expensive meals from other lawyers, including Don Gardner, Leonard Levenson and Warren “Chip” Forstall, the report says.

In May 1999, the judge took Creely and Gardner to Tim Porteous’ bachelor party in Las Vegas. Forstall paid for the flight, and Creely paid for Porteous’ hotel room at Caesar’s Palace.

All this took place while Porteous was presiding over the hospital case. Amato, Creely’s partner, was attorney for one party, and Gardner was representing the other side.

This reminds me of George Orwell’s fictional description in Burmese Days, of U Po Kyin, a corrupt Burmese magistrate who takes bribes from both parties in a case and then issues rulings based solely on the legal merits:

As a magistrate his methods were simple. Even for the vastest bribe he would never sell the decision of a case, because he knew that a magistrate who gives wrong judgments is caught sooner or later. His practice, a much safer one, was to take bribes from both sides and then decide the case on strictly legal grounds. This won him a useful reputation for impartiality.

Of course, U Po Kyin’s strategy might not be sustainable over the long run. Eventually, litigants would realize that bribing him doesn’t improve their chances of winning a case. Thus, the truly sophisticated corrupt judge would allow bribes to influence the outcome at least occasionally, in order to keep the money coming. Perhaps that is what Judge Porteous did. Unlike Orwell’s fictional magistrate, however, Porteous wasn’t smart enough to avoid getting caught.

The Gemara clearly states that a judge may not accept bribes even if he is careful to take equal amounts from both litigants1:

קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא

והיכי עביד הכי והכתיב ושוחד לא תקח

וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא

וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי והתניא ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח

הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל

ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלין

הני מילי אגר דינא קרנא אגר בטילא הוה שקיל

ואגר בטילא מי שרי והתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין היכי דמי אילימא אגר דינא דינו דין והתניא הנוטל שכר לדון דיניו בטילין אלא אגר בטילא וקתני מכוער הדיין

הני מילי בטילא דלא מוכחא קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי ואידון לכו דינא2

While Maran does bring the prohibition against accepting a bribe even לזכות את הזכאי, for some reason he omits the Gemara’s explicit ban on accepting bribes from both litigants3. Sema, though, does cite it4, as does Rav Meir of Eisenstat5.

Why, indeed, is accepting bribes from both litigants prohibited? After all, the Gemara explains the prohibition against accepting bribes thus:

אמר רבא מאי טעמא דשוחדא כיון דקביל ליה שוחדא מיניה אקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שוחד שהוא חד6

Since the rationale for the prohibition is a concern against the judge developing a partiality toward the payer, should not these two potential partialities cancel each other out, as with U Po Kyin?

Various thinkers explain that we are nevertheless concerned about a perversion of justice; a judge who is partial to both sides, they argue, may experience an illegitimate tendency to split the disputed sum, to avoid ruling outright against either party, even where the Halachah indicates a clear decision in favor of one of them. Meiri:

עקר טעם מה שאסרה תורה בקבלת השחד הוא מחשד הטיית הדין … ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור …7

Rav Pinhas Ha’Levi Horowitz8:

שם אמר רבא מאי טעמא דשוחדא וכו’ אף על גב דקיימא לן לעיל דאפילו ליקח משניהם אסור ומשמע בברייתא דלעיל דבהכי מיירי קרא יש לומר דאפילו הכי סבירא ליה לרבא דאיכא חשש הטיה כשאחד מתחייב בדין לגמרי מכל מקום כיון שקיבל משניהם אינו רואה לו חוב לגמרי כיון שקיבל גם ממנו וניחא ליה לצאת ידי שניהם והיינו דקאמר רבא אין אדם רואה חוב לעצמו ולא קאמר אין אדם רואה זכות לעצמו אלא ענינו דהוה ליה כגופו דאף על גב דאדם קרוב לכל איבריו אין אדם רוצה בקיום אבר אחד שעל ידו יגיע הפסד אבר א’ לגמרי וכמו שכתב הפסוק עור בעד עור וגו’ והכא נמי אף על גב דשניהם הם כגופו לא ניחא ליה שיתחייב אחד לגמרי דאין אדם רואה חוב לעצמו

ויש לפרש מה דכתיב (שמואל א’ סימן ח’) בבני שמואל ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד וגו’ ואיתא פלוגתא בשבת דף נ”ו אם חטאו יש לפרש לשון אחר הבצע שהוא לשון פשרה כדאיתא בסנהדרין דף י’ ע”ב שקיבלו משניהם מתוך כך הוצרכו לפסוק דרך פשרה לשניהם שלא ראו חובה לשניהם גם יש לומר לפי מה שכתב הב”ח דשכר פשרה שרי ליקח יש לומר שנטו אחר הפשרה למען יקחו שכר ולא רצו לפסוק דין תורה מיהו הני מילי בתורת שכר אבל הם קיבלו דרך שחד והטו משפט וק”ל:9

Rav Haim Yosef David Azulai (Hida) mentions a similar concern, in addition to the basic possibility that the Torah may have simply declined to make an exception for the case of dual bribery:

אבל טעמא דשחד אפילו לזכות הזכאי היינו שלא יטה לבו לזכותו שלא כדין אלא דאף דשקיל מתרוייהו לא חילקה התורה וכמו שכתב הרב דרישה בריש סימן זה

ועוד אפשר דהגם דשקיל מתרוייהו יש מציאות שיבקש זכות לזה ולזה כל אחד בפרט אחד מפרטי הדין10

Penei Yehoshua understands that the ban on dual bribery is essentially a Gezeirah; the Torah worried that one would progress from that to standard bribery:

[מדאיצטריך] לא תקח שוחד על כרחך היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפילו הכי אסריה רחמנא … דסופו ליטול מאחד מהם11

  1. I am indebted to R. K. for pointing out to me this Gemara and Meiri’s interpretation of it []
  2. כתובות דף ק”ה ע”א []
  3. שולחן ערוך חו”מ סימן ט’ סעיף א []
  4. סמ”ע שם ס”ק ב []
  5. שו”ת פנים מאירות חלק ב’ סימן קנ”ט ד”ה האחד []
  6. כתובות שם ע”ב []
  7. בית הבחירה כתובות שם ע”ב ד”ה עקר טעם []
  8. I am not that familiar with Rav Horowitz’s biography, but I note that his entry in אנציקלופדיה יהדות is subtitled “מגדולי רבני החסידות”, and it claims that “הגיע לחצר המגיד במזריטש ודבק בתנועה החסידית”, and that “פירושו על התורה “פנים יפות” כתוב ברוח החסידות ומורגשת בו השפעת רבו המגיד ממזריטש”; his entry in Hebrew Wikipedia makes no mention at all of any direct connection to Hasidus (other than the fact of his brother’s being a major figure in the movement and a studend of the Maggid); and English Wikipedia contents itself with noting that “he was a follower of Rabbi Dov Ber of Mezeritch, the Maggid of Mezeritch”. [All three retrieved on Feb. 12, 2009.] This highlights the general principle applicable to internet sources: caveat emptor! []
  9. ספר כתובה – הפלאה, דף ק”ה ע”ב ד”ה שם אמר רבא []
  10. ברכי יוסף חו”מ שם אות ט’ בא”ד עוד הקשה []
  11. פני יהושע כתובות דף ק”ה ע”א ד”ה שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט []