Server Closets and Clothes Closets

In Which The Psychology And Moral Character Of Mice Shall Be Explored

Someone asks Slashdot:

I am curious to know what vermin prevention/eradication methods are used in other locations. I am working at a dealership and we have an exterminator man who puts out glue traps and bait stations, but they still come and eat my cable. The latest was a couple of fiber runs — very expensive. I have threatened my boss with a cat for the server room (my office), going so far as to cruise the local Humane Society’s website and eye-balling a nice Ragdoll-Siamese mix. Even if I do feel like dealing with a litter box, cat hair in the equipment and pouncings on my keyboards (and I’m not sure I do), that only covers the server room. We have multiple buildings on the campus which get locked up to prevent theft, but it isn’t secure enough to keep out the critters and the latest chew spot was in the ceiling. Any ideas?

Maharshal suggests a rather novel solution to this sort of problem. He maintains, endorsing a judicial ruling of certain “gentile sages”, that mice are not naturally malicious, and when they destructively gnaw inedible items, it is out of desperation born of thirst:

וכתב המרדכי על האי סתם דלתות חתורות הן אצל כו’. וז”ל וכן מצאתי בשם רבי שמריה משפירא דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים. וחייב הנפקד אם שם בגד לשם. שהיה לו להשים על נס ע”כ ומסתמא איירי בנס שלא יכולים לבא לשם עכברים

ומכל מקום נראה לי שאם שם אותם הבגדים בארגז שלא יש בו שום מאכל ומיני רבב. אם חתרו העכברים פטור. דאונס הוא דלא רגילי לקלקל הבגדים רק מחמת צמאון כשאין להם לשתות. אזי במה שפוגעים מקלקלים ונושכין אותו. ואם כן בעבור זה לא יחתרו הארגז אם אין שם מאכל ואם שם הבגדים בחדר בלא ארגז וקלקלו הבגדים או בנס שיכולים העכברים לבא שם חייב. דהיה לו לשום בארגז.

ושמעתי שיש מקומות חכמי אומות העולם שדנו שאם העמיד מים בכלי פתוח אזי פטור. לפי שאין דרכם לקלקל הבגדים אלא מחמת צמאון. וכשיש להם מים מניחים הבגדים. ודבריהם נראה.

ואף שאמרינן בסוף כהן משוח. עכברים סורם רע דשייפא גלימא ושייפא שופת דמרה. פירש רש”י יצרם רע שהם נושכים בגדים ובית יד של מרא של עץ. אף על פי שאין הנאה באכילתן. מכל מקום יכולנא לומר היינו היכא שרוצים לשתות ולא מצאו מתגבר יצרם להרע להזיק. מה שאין כן בשום בריה אבל בלא צמאון לא באו לכלל רעב ויצר הרע ולא מזקי

ודוקא שהמים קרובים הם אצל הבגדים. אבל כשהבגדים הם על הנס שיכולין שם לילך עכברים. והמים על הארץ לא. דקודם שבאו והגיעו למים קלקלו זה.

ודברים אילו תלוים לפי ראות עיני הדיין. והויות הנפקד והשתנות הזמן והמקום:1

Maharshal’s utilization of “foreign law” is noteworthy, although he is really importing a mere finding of fact, not law.

On the subject of Rav Shemariah’s ruling, here is an excerpt of a responsum of רב יוסף איסקפה:

שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן משכן אצל שמעון תיבה אחת מלאה מטלטלים כגון שמלות וטליתות וכיוצא בה ואחר זמן פדה ראובן מקצת המשכנות ופדה גם התיבה והניח ביד שמעון קצת המשכנות בשביל סך מעות שנשאר חייב לו ונטל שמעון שאר המשכנות והניחם בתיבתו עם המטלטלים שלו בפני ראובן ונכנסו העכברים בתיבתו של שמעון ואכלו המשכנות וניקבו אותן וגם מטלטלי שמעון הפסידו העכברים ושאל השואל אי הוי פשיעה מה שהניח אלו המטלטלים שמעון בתיבתו או לא …

תשובה לכאורה ולפום ריהטא היה נראה לחייב את שמעון משום פשיעה שעשה במה שהניחם בתיבתו [על פי הוראת רב שמריה הנ”ל] … ואם כן כיון דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים ודאי שנקרא שמעון פושע במה שהניח שם המטלטלים ויהיה חייב משום פשיעה שעשה

אבל אומר אני דבנידון דידן אפילו שנודה לדינו דהר”ר שמריה ונאמר דסתם תיבות וכו’ בנידון דידן לא הוי פשיעה במה שהניח אותן שמעון המטלטלי בתיבתו משום דראובן כששם משכון המטלטלי מעיקרא ביד שמעון הניחם בתיבה שלו ויאמר לו שמעון כיון שאני ראיתי שאתה הנחת מעיקרא המטלטלי בתיבתך אמרתי בלבי שאתה רוצה לשמירת המטלטלים לך בתיבה וכשראיתי כן עשיתי גם כן אני ברצונך והנחתי גם כן המטלטלים בתיבה שלי שהיא גם כן בריאה וחזקה יותר משלך ואם כן אפילו לפי הר”ר שמריה שמחייב משום פשיעה למי ששם בגד בתיבה בנידון דידן יודה דלא הוי פשיעה וכמו שכתבתי

ודומה זה למאי דאמרינן דשומר שמוסר לשומר חייב אבל אם זה השומר מסרו לשומר אחר שהוא רגיל (המקפיד להקפיד) [צ”ל המפקיד להפקיד] אצלו אז פטור דשומר עשה מה שהוא היה עושה ואם כן בזה הנדון גם כן לא עשה פשיעה במה ששם שמעון אלו המטלטלי בתיבתו כיון שהוא היה עושה כן הא קמן דמשום פשיעה לא מחייב2

Rav Iskafa rules that a bailee may justify his conduct vis-a-vis the object entrusted to his care with the argument that the object’s owner obviously deems such conduct acceptable since he himself engages in it. This is obviously an important principle in the laws of bailees; I have discussed this point in Nehorai3.

Additional discussion revolving around the ruling of Rav Shemaryah can be found in משכנות הרועים – לחאייך4 and שו”ת קרני ראם – אנקווא5.

1. ים של שלמה בבא קמא כיצד הרגל סוף סימן כ”ג, הובאו דבריו בקיצור בש”ך חו”מ סימן רצ”א ס”ק י”ט [↩]
2. שו”ת ראש יוסף דף ז’ ע”א – ע”ב, ציינו רבי עקיבא איגר בגליון שו”ע על הש”ך הנ”ל [↩]
3. 5762, p. 708 [↩]
4. אות ש’ אות ע”א [↩]
5. סימן ר”ט [↩]