Month: March 2009

We recently mentioned the perhaps somewhat doubtful assumption of רבי אברהם אבן טוואה that a girl’s heart is amenable to rational analysis, and that its dictates will be determined solely by the objective qualities of the young man in question. But as Blaise Pascal famously said:

Le cœur a ses raisons que la raison ne connaît pas.

My Havrusa points out that Rav Yehezkel Landau indeed expresses a much more romantic view of the workings of the heart:

וכל האריכות הוא באם לא היתה הכלה מואסת בהחתן אלא בשאט נפשה היתה רוצה לחזור מהשידוך כגון שמצאה אחר נאה הימנו או גדול בתורה ממנו או עשיר גדול מזה אבל זה החתן לא היה נמאס בעיניה. … אבל בנדון שלפנינו אין צורך לכל זה אחרי שהכלה טוענת על החתן שהוא מאוס עליה … [ונראה] לענ”ד דנאמנת לומר מאיס עלי אפילו אם אינה נותנת אמתלא לדבריה. ואף שרמ”א כתב ונותנת אמתלא טובה היינו דשם מיירי באיש ואשה שנשבעו זה לזו והאשה היא ברשות עצמה ולא ברשות אביה ואם כן ודאי שמתחילה היתה מרוצה לו דאם לא כן מדוע באתה עמו בקשורים מתחלה ואם כן מדוע עתה נהפכה לשנוא לו בלי שום טענה איזה דבר שנתחדש בו לגריעותא ודבר זה אינו שכיח למאוס האהוב ונחמד עליה מתחלה. אבל כאן שהכלה טוענת שגם מתחלה לא היתה דעתה נוחה בשידוך הזה אלא שלא היתה יכולה להעיז נגד אביה ואמה וכיון שהיא עדיין בתולה ברשות אביה וכל צרכיה עליהם פשיטא שזה היא אמתלא טובה שלא היתה יכולה להעיז נגדם וגם היתה סבורה שתהא יכולה לקבל ולהתרצות בדעתה ועכשיו היא רואה שאי אפשר להתפייס ולמה לא נאמין לה … מעתה הוא הדבר אשר אמרתי דהרמ”א מיירי שאינה אומרת מאיס עלי מתחלה שהרי שם אינה יכולה לומר כן דלמה נשתדכה ונשבעה לו מרצונה. ועל כרחך צריכה היא לומר שנהפך לבה לשנוא אהובה וזה ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שמבלי סיבה וטעם יתהפך לב האדם מאהבה וחמדה לשנאה ומאיסה. אבל כאן שאומרת שמתחלה היה מאוס בעיניה ותקוץ בו משעה ראשונה זה הוא דבר השכיח שאין כל הדעות שוות שיתקבל אדם על חבירו, ובמילתא דשכיחא נאמנת … לכן נראה לפענ”ד פשוט שנאמנת לומר מאוס עלי החתן אף אם לא תאמר אמתלא טובה כי אין טעם לרצון ומתלא אמרין החשק אין לו עינים1

There’s actually not necessarily that much difference between the positions of Rav Landau רבי אברהם אבן טוואה, since Rav Landau’s point about the blindness of love is referring specifically to the case where the woman has never favored the man at all, and he repeatedly concedes that it is quite unreasonable to believe that she would arbitrarily change her mind without an external basis for the change. In the case discussed by רבי אברהם אבן טוואה, the woman was not claiming that she had never really desired her fiance; on the contrary, she maintained that she was rejecting him specifically because of the newly publicized scandal, and רבי אברהם אבן טוואה is arguing that we must believe her, since mere capriciousness on her part is entirely implausible, a point that Rav Landau would presumably accept. Still, we note that רבי אברהם אבן טוואה bases his argument entirely on the objective superlativeness of the fiance, and not on the fact that she has already accepted him, and that line of reasoning would seem to be uncompelling from the perspective of Pascal and Rav Landau.

1. שו”ת נודע ביהודה קמא יו”ד סימן ס”ח, מועתק מפה [↩]

In recent years, Purim has engendered much communal hand-wringing and agonizing over whether the number of recipients to whom we send משלוח מנות has grown too large. אין כל חדש תחת השמש; Rav Ya’akov Anatoli explains that part of Hazal’s motivation for only requiring one act of משלוח מנות, as opposed to two of מתנות לאביונים, was the sense that the requirement of more than one would overwhelm people, and cause the commandment to be abandoned:

ודקדקו רבותינו ז”ל לרעהו שני מנות יפות ולשני עניים שתי מתנות כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ולפיכך לא תשלם המצוה בעני אחד ואין חנינת איש אחד כחנינת שני אישים גם כי יתן לאחד כמתנתו לשנים כי בהתמדת מעשה טוב תתפעל הנפש לטוב.

אבל בענין האוהבים די באחד כמו כמו שאמרו קנה לך חבר כי הטוב לאדם לשלותו ולמנוחתו חבר אחד שיבטח בו לגלות כל לבו. וזה נמצא בפשוטי פסוקי משלי באמרו רעך ורע אביך אל תעזוב

מצורף אל זה כי לשלוח מנות ראויות מיני תבשילין לריעים רבים והיה דבר קשה על כל אחד ואחד והיתה המצוה בטלה ואין גוזרין גזרה על הצבור שאין הרוב יכולין לעמוד בה

והוא הטעם שלא קבלו יום טוב לפי שהיה קשה על העם להיותם מפוזרים בין העמים כמעט שלא אבדה התורה בזמן מועט לרוב פזורם בגלות לולי שקם עזרא ושאר אנשי כנסת הגדולה והחזירו התורה ליושנה ולפיכך נקרא סופר מצות ד’ וחוקותיו על ישראל.1

It should be noted that he apparently perceived multiple משלוח מנות as daunting due to his high standards for their contents: מנות ראויות מיני תבשילין.

1. ספר מלמד התלמידים, סוף פרשת זכור, עמוד פ”ו ע”א, מועתק מפה [↩]

A common cliche in the context of modern Shidduchim is that of “the best בחור in Lakewood”. Here is a description by רבי אברהם אבן טוואה of the best בחור in Algiers – handsome and good-looking, and the son of a leaned, wealthy, socially prominent and philanthropic father:

הצד הראשון שאין לחוש באשה זו שנתנה עיניה באחר הוא מצד הבחור עצמו שאין בו שום מום אשר בעבורו תתן עיניה באחר שהוא טוב ממנו כי כל טוביות שימצאו בבחורי ישראל כלם נמצאו בו יפה תואר ויפה מראה בחור כארזים אביו עושר ובעל תורה ומגודלי פורעי המס ומיחידי הקהל ובעל צדקות ולא תמצא בחור טוב וכולל כל אלו הטוביות כמוהו כדי שתתן עיניה בו ותמאס בזה1

The heavy irony here is that this paragon of desirability was at the center of a dreadfully salacious scandal that had rocked the entire Jewish community of Algiers2:

מעשה אירע בעירנו זאת כי יצא קול בעיר שהבחור יצחק אשכילי פיתה את בת רבי יצחק ן’ יקר שכינתו ויחרד כל העם על לא טובה השמועה. וגדלה צעקת’ עד לב השמים ואחר כמה קטטות ומריבות שעברו בקהל נכנסו ביניהם מתווכים ופשרנים ותווכו ביניהם שהמפתה הנזכר יקח בת המפותה. ואחי הבת הנזכרת יקח אחות המפתה3

To be fair, we should note that the young man denied the allegation:

והבחור הנזכר אומר … בדבר הזה לא עשיתי מאומה”4

I’m sure there’s a lesson here, although I’m not sure exactly what it is …

1. טור המשולש שבסוף שו”ת תשב”ץ, חוט השלישי סימן ל”ה ד”ה וזה נודע [↩]
2. The point of the previously cited paragraph is that the motive behind the girl (his previously betrothed wife) rejection of him must have been the scandal, since there could not possibly have been anything else against him … [↩]
3. שם ריש התשובה [↩]
4. שם [↩]