We recently mentioned the perhaps somewhat doubtful assumption of רבי אברהם אבן טוואה that a girl’s heart is amenable to rational analysis, and that its dictates will be determined solely by the objective qualities of the young man in question. But as Blaise Pascal famously said:
Le cœur a ses raisons que la raison ne connaît pas.
My Havrusa points out that Rav Yehezkel Landau indeed expresses a much more romantic view of the workings of the heart:
וכל האריכות הוא באם לא היתה הכלה מואסת בהחתן אלא בשאט נפשה היתה רוצה לחזור מהשידוך כגון שמצאה אחר נאה הימנו או גדול בתורה ממנו או עשיר גדול מזה אבל זה החתן לא היה נמאס בעיניה. … אבל בנדון שלפנינו אין צורך לכל זה אחרי שהכלה טוענת על החתן שהוא מאוס עליה … [ונראה] לענ”ד דנאמנת לומר מאיס עלי אפילו אם אינה נותנת אמתלא לדבריה. ואף שרמ”א כתב ונותנת אמתלא טובה היינו דשם מיירי באיש ואשה שנשבעו זה לזו והאשה היא ברשות עצמה ולא ברשות אביה ואם כן ודאי שמתחילה היתה מרוצה לו דאם לא כן מדוע באתה עמו בקשורים מתחלה ואם כן מדוע עתה נהפכה לשנוא לו בלי שום טענה איזה דבר שנתחדש בו לגריעותא ודבר זה אינו שכיח למאוס האהוב ונחמד עליה מתחלה. אבל כאן שהכלה טוענת שגם מתחלה לא היתה דעתה נוחה בשידוך הזה אלא שלא היתה יכולה להעיז נגד אביה ואמה וכיון שהיא עדיין בתולה ברשות אביה וכל צרכיה עליהם פשיטא שזה היא אמתלא טובה שלא היתה יכולה להעיז נגדם וגם היתה סבורה שתהא יכולה לקבל ולהתרצות בדעתה ועכשיו היא רואה שאי אפשר להתפייס ולמה לא נאמין לה … מעתה הוא הדבר אשר אמרתי דהרמ”א מיירי שאינה אומרת מאיס עלי מתחלה שהרי שם אינה יכולה לומר כן דלמה נשתדכה ונשבעה לו מרצונה. ועל כרחך צריכה היא לומר שנהפך לבה לשנוא אהובה וזה ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שמבלי סיבה וטעם יתהפך לב האדם מאהבה וחמדה לשנאה ומאיסה. אבל כאן שאומרת שמתחלה היה מאוס בעיניה ותקוץ בו משעה ראשונה זה הוא דבר השכיח שאין כל הדעות שוות שיתקבל אדם על חבירו, ובמילתא דשכיחא נאמנת … לכן נראה לפענ”ד פשוט שנאמנת לומר מאוס עלי החתן אף אם לא תאמר אמתלא טובה כי אין טעם לרצון ומתלא אמרין החשק אין לו עינים1
There’s actually not necessarily that much difference between the positions of Rav Landau רבי אברהם אבן טוואה, since Rav Landau’s point about the blindness of love is referring specifically to the case where the woman has never favored the man at all, and he repeatedly concedes that it is quite unreasonable to believe that she would arbitrarily change her mind without an external basis for the change. In the case discussed by רבי אברהם אבן טוואה, the woman was not claiming that she had never really desired her fiance; on the contrary, she maintained that she was rejecting him specifically because of the newly publicized scandal, and רבי אברהם אבן טוואה is arguing that we must believe her, since mere capriciousness on her part is entirely implausible, a point that Rav Landau would presumably accept. Still, we note that רבי אברהם אבן טוואה bases his argument entirely on the objective superlativeness of the fiance, and not on the fact that she has already accepted him, and that line of reasoning would seem to be uncompelling from the perspective of Pascal and Rav Landau.