Available at the Tradition Seforim Blog, courtesy of Dan Rabinowitz.
Month: May 2009
Rav Meir Bransdorfer's Grandfather's Zionist Classic
From Avraham Broide’s obituary of Rav Meir Brandsdorfer in Yated Ne’eman1:
Rav Meir was born in 5694/1934 in Antwerp, Belgium. Rav Shlomo, his father, was a descendant of the Harei Besamim, Rav Akiva Ginz the First (grandfather of Rav Akiva Eiger), and his mother, Frumet, was the daughter of the Mishnah Sachir, Rav Yissachar Teichtal.
While the משנה שכיר is certainly an important work, Broide discreetly omits mention of the work for which Rav Teichtal is perhaps even more renowned, at least in some circles: his celebrated passionate and eloquent reconsideration of his (and his reactionary Rabbinic colleagues) erstwhile staunch opposition to Zionism, אם הבנים שמחה. [I have previously posted about the work here; an online hypertext edition of the work is available here.]
In addition to the controversy engendered by the theologically and politically provocative contents of the work, it was also the subject of a Din Torah, dragging on for several years and finally decided in 5744, between the author’s son, Rabbi Haim Menahem Teichtal, and one “M.Z.”. Rav Ezra Bazri describes the case:
הוגשה בפנינו תביעה על ידי הרב… לאסור הדפסת ספר שחברו אביו ע”י אחרים בלי רשותו וקבלת הכנסה מהספר שהודפס ונמכר.
ואלה מהעובדות שאין עליהם מחלוקת : הרב יששכר שלמה טייכטל ז”ל ראב”ד פירשטצני שבצ’כוסלובקיה חיבר בשנות השואה ספר שקראו “אם הבנים שמחה” והדפיסו בשנת תשג. הספר עוסק במצות העליה לארץ ישראל והבעת חרטה על אי העליה לארץ בעקבות השואה באירופה. הספר עורר מאמרי בקורת מחוגים שונים.מאחר ולדעת בן המחבר כבוד אביו נפגע,ראה צורך להסביר במבוא (המצורף לתיק) את כונת אביו בחבורו, ולהדפיסו במהדורה חדשה של הספר. אחיו של התובע הדפיס את הספר בשנת תשכ”ט בניו יורק והנתבע צילם והדפיס מהדורה זו בארץ, ומכר חלק מהספרים בלי קבלת רשות היורשים. לאור זה מבקש התובע :
א. לאסור הדפסת הספר ע”י הנתבע ללא רשותו.
ב. להעביר את הספרים המודפסים לידיו ולהפיצם עם המבוא שחבר.
ג. קבלת הכנסות מהספרים שהפיץ הנתבע 12% אחוז מהמחיר הקטלוגי של הספרים, ונזק 75,000 שקל.
ד. לקבל לידיו לוחות ההדפסה על מנת שלא ידפיסו יותר.
ביה”ד ניסה בישיבות רבות להביא את הצדדים לפשרה, אולם בסופו של דבר עמדו על הדין וכל אחד סיכם את טענותיו. עיקר טענת התובע היא לירושה ולזכות בעלות על הספר, ולתיקון הנזק שנגרם לשמו של אביו. טענותיו של הנתבע הן שהספר נדפס בלא סימון ס כמקובל, ואין זכות יוצרים עליו. לדבריו אין זכות ירושה לדברי תורה, וזכותו של כל אחד להדפיס בלי קבלת רשות מהבנים. וביחס למבוא שכתב הבן לזכות אביו, אולי לא ירד לסוף דעתו של אביו ולא ניחא ליה בכך. ומדינא דמלכותא אין זכות יוצרים לספר שהודפס בעבר, ואם יש בזה מחלוקת טוען קים לי. סימוכין הביאו הצדדים מחוברת מקורות לעקרון זכות יוצרים חוברות ג’ וט’ לפרופ’ רקובר במשרד המשפטים.
ראוי לציין שנושא חשוב זה בתקופתנו לא נדון בהרחבה בספרי הפוסקים, כיון שתנאי החיים השתנו, ונושא זה לא עמד על הפרק בתקופות הקודמות. ועם כל זה תורתנו הקדושה נצחית היא ויש לללמוד סתום מהמפורש, כי כל הכללים ניתנו למשה בסיני, וניתן ללמוד פרטים מהכללים.
אכן התחדש בתקופתינו במדינות רבות בעולם הגנה על זכות יוצרים, ויש בזה דינא דמלכותא ומנהג במקומות רבים, ובהמשך נעמוד על כך. בתחילה נעיין בספרי ההלכה בנדון כזה.
Rav Bazri’s discussion of the case was published in Tehumin (Vol. VI, p. 169), and subsequently in Vol II of his responsa Sha’arei Ezra.2 In response to a request from Rabbi Yisrael Rosen, then Director of Machon Zomet, the publisher of Tehumin, for an article on intellectual property for Vol. IV of that periodical, he notes that “אשר להדפסתו בתחומין, אני מסרתיו גם כן להדפסה בקובץ פסקי דין בתי הדין, ולכן אתם יכולים לעשות כפי שיראה בעיניכם”. 3 I do not know if it was indeed ever printed in any collection of פסקי דין; I have been unable to locate it in the standard collection. Machon Zomet has placed the discussion online here, and it is also available on the Benei Akiva website here.
Rav Bazri’s conclusion is that although it is uncertain whether the concept of intellectual property is native to the Halachah, it is nevertheless definitely incorporated therein due to the existence of a well established Minhag and the principle of Dina De’Malchusa Dina:
על כן נראה ברור שהנתבע עבר איסור במה שהדפיס ללא קבלת הרשות מהיורש. ואסור לו להדפיס יותר את הספר הזה בלי רשות היורשים. וכל זה מבלי להכנס לשאלה שהבן רואה פגיעה בכבוד אביו אם לא יצורף מאמרו להסביר כונת אביו. מכיון שפסקתי שאסור לו להדפיס אין לי צורך להאריך בטעם זה.
המסקנה היא איפוא :
א. אעפ”י שיש מחלוקת בזה לעיקר ההלכה, הנה הכל יודו משום מנהג ומשום דינא דמלכותא שיש למחבר וליורשיו ובאי כחו זכות בספרים שהדפיסו, ואסור לאחר להשיג גבולם.
ב. מכיון שהנתבע עשה סחורה בפרתו של חברו והרויח על הספרים שמכר בלי רשות, עליו לחלק רוחים אלה עם התובע כמקובל בין מדפיסי הספרים והמולי”ם. הסכום 12% מהמחיר הקטלוגי של הספרים מתקבל על הדעת, והוא צמוד למדד.
ג. על הנתבע למסור את לוחות ההדפסה שלא ידפיס בהם יותר, או שיכול למוכרם לתובע.
ד. הספרים שנדפסו ימכרו ויחלקו ביניהם את הרוחים כאמור לעיל, שהתובע יקבל 12% ממחיר הקטלוגי של הספרים.
ה. אין חשש רבית בהצמדה זו מטעמים רבים שאין כאן מקום להאריך בהם.
ו. אשר לתביעת הנזק אפשר שזו רק גרמא בנזיקין שעקב הדפסת הספר נאלץ התובע למכור את מה שהדפיס בפחות. וגם הנתבע לא נתכוין להזיק, ומכיון שכתבנו שיש לו חלק בריוח של הספרים שנמכרו ושימכרו די בזה. וכל זה הוא פשרה הקרובה לדין, כי מי יכול לרדת לעומק הדין ממש בכל מאת האחוזים על כן די בחיוב אחוז הרווחים שחייבנו את הנתבע.
The above is the conclusion of Rav Bazri’s analysis. This is the formal verdict:
פסק הדין בתיק בוררות 3575 /מב
אחרי שמוע טו”מ הצדדים וב”כ התובע ולאחר עיון בחומר שבתיק פוסקים :
א. אוסרים על הנתבע להדפיס,לצלם, או למכור, וכיוצא בזה את הספר שמחברו אבי התובע בלי רשותו של התובע.
ב. אסור לנתבע להשתמש בלוחות ההדפסה ללא רשות בית דין ומטילים עיקול על הלוחות.
ג. הספרים שנדפסו ונשארו יופצו ויימכרו רק בהסכמת הצדדים ויחלקו ביניהם את הרווחים, כשהתובע יקבל 12% מהמחיר הקטלוגי והשאר לנתבע.
ד. מהרווחים של הספרים שנמכרו כבר על הנתבע לשלם לתובע 12% מהמחיר הקטלוגי. לדעת הרוב הרווחים הנ”ל צמודים למדד יוקר המחיה מאז מכירתם עד היום, ועל הנתבע לשלם לתובע את החוב מיד, ואם לא ישלם מיד, נדון שוב בהצמדה ליום התשלום. לדעת המיעוט לעשות פשרה ועל הנתבע לשלם רק 50% מההצמדה.
ה. כפשרה לתביעה הנ”ל, דוחים בקשת התובע לתשלום נזקים.
ו. נימוקים מצורפים לתיק.
ניתן היום י”ג שבט תדש”מ.
(-) ע.בצרי (-) מ.שרם (-) ש.רפאל
The Stuff That Tragedy Is Made Of
From Chapter VIII: “The Elf-Child and the Minister” of The Scarlet Letter:
Governor Bellingham stepped through the window into the hall,
followed by his three guests.“Hester Prynne,” said he, fixing his naturally stern regard on
the wearer of the scarlet letter, “there hath been much question
concerning thee of late. The point hath been weightily
discussed, whether we, that are of authority and influence, do
well discharge our consciences by trusting an immortal soul,
such as there is in yonder child, to the guidance of one who
hath stumbled and fallen amid the pitfalls of this world. Speak
thou, the child’s own mother! Were it not, thinkest thou, for
thy little one’s temporal and eternal welfare that she be taken
out of thy charge, and clad soberly, and disciplined strictly,
and instructed in the truths of heaven and earth? What canst
thou do for the child in this kind?”“I can teach my little Pearl what I have learned from this!”
answered Hester Prynne, laying her finger on the red token.“Woman, it is thy badge of shame!” replied the stern magistrate.
“It is because of the stain which that letter indicates that we
would transfer thy child to other hands.”“Nevertheless,” said the mother, calmly, though growing more
pale, “this badge hath taught me–it daily teaches me–it is
teaching me at this moment–lessons whereof my child may be the
wiser and better, albeit they can profit nothing to myself.”“We will judge warily,” said Bellingham, “and look well what we
are about to do. …[Pearl capriciously refuses to cooperate with the theological examination of her ordered by Governer Bellingham, who becomes appalled at the apparent religous ignorance in which the child has been raised, not realizing that this is mere “perversity” on her part.]
Hester caught hold of Pearl, and drew her forcibly into her
arms, confronting the old Puritan magistrate with almost a
fierce expression. Alone in the world, cast off by it, and with
this sole treasure to keep her heart alive, she felt that she
possessed indefeasible rights against the world, and was ready
to defend them to the death.“God gave me the child!” cried she. “He gave her in requital of
all things else which ye had taken from me. She is my
happiness–she is my torture, none the less! Pearl keeps me here
in life! Pearl punishes me, too! See ye not, she is the scarlet
letter, only capable of being loved, and so endowed with a
millionfold the power of retribution for my sin? Ye shall not
take her! I will die first!”“My poor woman,” said the not unkind old minister, “the child
shall be well cared for–far better than thou canst do for it.”“God gave her into my keeping!” repeated Hester Prynne, raising
her voice almost to a shriek. “I will not give her up!” And here
by a sudden impulse, she turned to the young clergyman, Mr.
Dimmesdale, at whom, up to this moment, she had seemed hardly so
much as once to direct her eyes. “Speak thou for me!” cried she.
“Thou wast my pastor, and hadst charge of my soul, and knowest
me better than these men can. I will not lose the child! Speak
for me! Thou knowest–for thou hast sympathies which these men
lack–thou knowest what is in my heart, and what are a mother’s
rights, and how much the stronger they are when that mother has
but her child and the scarlet letter! Look thou to it! I will
not lose the child! Look to it!”At this wild and singular appeal, which indicated that Hester
Prynne’s situation had provoked her to little less than madness,
the young minister at once came forward, pale, and holding his
hand over his heart, as was his custom whenever his peculiarly
nervous temperament was thrown into agitation. He looked now
more careworn and emaciated than as we described him at the
scene of Hester’s public ignominy; and whether it were his
failing health, or whatever the cause might be, his large dark
eyes had a world of pain in their troubled and melancholy depth.“There is truth in what she says,” began the minister, with a
voice sweet, tremulous, but powerful, insomuch that the hall
re-echoed and the hollow armour rang with it–“truth in what
Hester says, and in the feeling which inspires her! God gave her
the child, and gave her, too, an instinctive knowledge of its
nature and requirements–both seemingly so peculiar–which no
other mortal being can possess. And, moreover, is there not a
quality of awful sacredness in the relation between this mother
and this child?”“Ay–how is that, good Master Dimmesdale?” interrupted the
Governor. “Make that plain, I pray you!”“It must be even so,” resumed the minister. “For, if we deem it
otherwise, do we not thereby say that the Heavenly Father, the
creator of all flesh, hath lightly recognised a deed of sin, and
made of no account the distinction between unhallowed lust and
holy love? This child of its father’s guilt and its mother’s
shame has come from the hand of God, to work in many ways upon
her heart, who pleads so earnestly and with such bitterness of
spirit the right to keep her. It was meant for a blessing–for
the one blessing of her life! It was meant, doubtless, the
mother herself hath told us, for a retribution, too; a torture
to be felt at many an unthought-of moment; a pang, a sting, an
ever-recurring agony, in the midst of a troubled joy! Hath she
not expressed this thought in the garb of the poor child, so
forcibly reminding us of that red symbol which sears her bosom?”“Well said again!” cried good Mr. Wilson. “I feared the woman
had no better thought than to make a mountebank of her child!”“Oh, not so!–not so!” continued Mr. Dimmesdale. “She
recognises, believe me, the solemn miracle which God hath
wrought in the existence of that child. And may she feel,
too–what, methinks, is the very truth–that this boon was
meant, above all things else, to keep the mother’s soul alive,
and to preserve her from blacker depths of sin into which Satan
might else have sought to plunge her! Therefore it is good for
this poor, sinful woman, that she hath an infant immortality, a
being capable of eternal joy or sorrow, confided to her care–to
be trained up by her to righteousness, to remind her, at every
moment, of her fall, but yet to teach her, as if it were by the
Creator’s sacred pledge, that, if she bring the child to heaven,
the child also will bring its parents thither! Herein is the
sinful mother happier than the sinful father. For Hester
Prynne’s sake, then, and no less for the poor child’s sake, let
us leave them as Providence hath seen fit to place them!”“You speak, my friend, with a strange earnestness,” said old
Roger Chillingworth, smiling at him.“And there is a weighty import in what my young brother hath
spoken,” added the Rev. Mr. Wilson.“What say you, worshipful Master Bellingham? Hath he not
pleaded well for the poor woman?”“Indeed hath he,” answered the magistrate; “and hath adduced
such arguments, that we will even leave the matter as it now
stands; so long, at least, as there shall be no further scandal
in the woman.
Hester may count herself lucky that her judges were soft-hearted Puritans, weak and irresolute in the face of sin. We would indeed have taken the child away from her, even if that meant placing it in foster care. Radvaz considers this so self-evident that he reprimands his correspondent for even asking such a question:
שאלה
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שגירש את אשתו ויש לו ממנה בת והרי היא בת שבעה והיא אצל אמה וזינתה אמה וילדה מזנות וכיון שראה ראובן כן רוצה לקחת את בתו מאצלה שלא תלמד מעשה אמה:
תשובה
תשובה הדבר ברור שהדין עם ראובן דהא טעמא דאמרו רז”ל הבת אצל אמה משום דבצוותא דאמה ניחא לה והכא אנן סהדי דלא ניחא ליה בצוותא דאמה ואפילו תאמר אצל אמי אני רוצה אין שומעין לה דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה וכל שכן שכבר היא בת שבע1 וטועמת טעם ביאה.
וגדולה מזו אני אומר שאפילו לא היה ראובן אביה חי ובאים קרובים לקחת (אותם) [צ”ל אותה – י’] שומעין להם. ולא זו בלבד אלא אפילו אין שם קרובים בית דין אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעם אמה ולהפקידה בבית אחר מהכשרים כפי ראות עיניהם מקל וחומר מממונם ואם חייבין לפקח על ממונם כל שכן על עצמם שלא יצאו לתרבות רעה והדבר מוסכם אצל השכל כי מעשה אבות יעשו בנים וכאמה כן בתה כל שכן בעריות שהלב חומד אותם וקרובה להתהפך לדרך אמה, ולא היה כדאי לישאל עליו:2
Update: See here.