Monty Hall, Paul Erdős, And The Fallibility of Human Intuition

The Monty Hall Problem

Jeff Atwood, of Coding Horror, recently resurrected one of the most notorious probability paradoxes around, the Monty Hall problem. Here’s the version that Marilyn Vos Savant famously analyzed in several Parade magazine columns:

Suppose you’re on a game show, and you’re given the choice of three doors. Behind one door is a car, behind the others, goats. You pick a door, say #1, and the host, who knows what’s behind the doors, opens another door, say #3, which has a goat. He says to you, “Do you want to pick door #2?” Is it to your advantage to switch your choice of doors?

Vos Savant’s initial response:

Yes; you should switch. The first door has a 1/3 chance of winning, but the second door has a 2/3 chance. Here’s a good way to visualize what happened. Suppose there are a million doors, and you pick door #1. Then the host, who knows what’s behind the doors and will always avoid the one with the prize, opens them all except door #777,777. You’d switch to that door pretty fast, wouldn’t you?

Some of Vos Savant’s readers were appalled – she printed three letters, whose authors claimed to be PhDs, insisting that she was incorrect, that after the first door has been opened there is a fifty percent chance that the car is behind either of the two remaining unopened doors, and that it therefore makes no difference whether one keeps his initial selection or switches. She subsequently tried to explain why she was actually correct and her critics incorrect, only to receive many more letters, some rather condescending and insulting, insisting that she was indeed wrong. She summarized the responses:

Gasp! If this controversy continues, even the postman won’t be able to fit into the mailroom. I’m receiving thousands of letters, nearly all insisting that I’m wrong, including the Deputy Director of the Center for Defense Information and a Research Mathematical Statistician from the National Institutes of Health! Of the letters from the general public, 92% are against my answer, and and of the letters from universities, 65% are against my answer. Overall, nine out of ten readers completely disagree with my reply.

Now we’re receiving far more mail, and even newspaper columnists are joining in the fray! The day after the second column appeared, lights started flashing here at the magazine. Telephone calls poured into the switchboard, fax machines churned out copy, and the mailroom began to sink under its own weight. Incredulous at the response, we read wild accusations of intellectual irresponsibility, and, as the days went by, we were even more incredulous to read embarrassed retractions from some of those same people!

Vos Savant persevered in her mission of public education, and seems to have made some headway. She subsequently wrote:

Wow! What a response we received! It’s still coming in, but so many of you are so anxious to hear the results that we’ll stop tallying for a moment and take stock of the situation so far. We’ve received thousands of letters, and of the people who performed the experiment by hand as described, the results are close to unanimous: you win twice as often when you change doors. Nearly 100% of those readers now believe it pays to switch. (One is an eighth-grade math teacher who, despite data clearly supporting the position, simply refuses to believe it!)

But many people tried performing similar experiments on computers, fearlessly programming them in hundreds of different ways. Not surprisingly, they fared a little less well. Even so, about 97% of them now believe it pays to switch.

And plenty of people who didn’t perform the experiment wrote, too. Of the general public, about 56% now believe you should switch compared with only 8% before. And from academic institutions, about 71% now believe you should switch compared with only 35% before. (Many of them wrote to express utter amazement at the whole state of affairs, commenting that it altered their thinking dramatically, especially about the state of mathematical education in this country.) And a very small percentage of readers feel convinced that the furor is resulting from people not realizing that the host is opening a losing door on purpose. (But they haven’t read my mail! The great majority of people understand the conditions perfectly.)

And so we’ve made progress! Half of the readers whose letters were published in the previous columns have written to say they’ve changed their minds, and only this next one of them wrote to state that his position hadn’t changed at all.

But not everyone was convinced:

I still think you’re wrong. There is such a thing as female logic.

Don Edwards

Sunriver, Oregon

[Vos Savant:] Oh hush, now.

Atwood cites this amazing excerpt from Leonard Mlodinow’s The Drunkard’s Walk: How Randomness Rules Our Lives:

It appears to be a pretty silly question. Two doors are available — open one and you win; open the other and you lose — so it seems self-evident that whether you change your choice or not, your chances of winning are 50/50. What could be simpler? The thing is, Marilyn said in her column that it is better to switch.

Despite the public’s much-heralded lethargy when it comes to mathematical issues, Marilyn’s readers reacted as if she’d advocated ceding California back to Mexico. Her denial of the obvious brought her an avalanche of mail, 10,000 letters by her estimate. If you ask the American people whether they agree that plants create the oxygen in the air, light travels faster than sound, or you cannot make radioactive milk by boiling it, you will get double-digit disagreement in each case (13 percent, 24 percent, and 35 percent, respectively). But on this issue, Americans were united: Ninety-two percent agreed Marilyn was wrong.

Almost 1,000 Ph.D.s wrote in, many of them math professors, who seemed especially irate. “You blew it,” wrote a mathematician from George Mason University. From Dickinson State University came this: “I am in shock that after being corrected by at least three mathematicians, you still do not see your mistake.” From Georgetown: “How many irate mathematicians are needed to change your mind?” And someone from the U.S. Army Research Institute remarked, “If all those Ph.D.s are wrong the country would be in serious trouble.” Responses continued in such great numbers and for such a long time that after devoting quite a bit of column space to the issue, Marilyn decided she whould no longer address it.

The army PhD who wrote in may have been correct that if all those PhDs were wrong, it would be a sign of trouble. But Marilyn was correct. When told of this, Paul Erdos, one of the leading mathematicians of the 20th century, said, “That’s impossible.” Then, when presented with a formal mathematical proof of the correct answer, he still didn’t believe it and grew angry. Only after a colleague arranged for a computer simulation in which Erdos watched hundreds of trials that came out 2-to-1 in favor of switching did Erdos concede that he was wrong.

Monty Fall

Atwood links to Dr. Jeffrey S. Rosenthal’s paper Monty Hall, Monty Fall, Monty Crawl, which, in the course of its analysis of the correct solution to the original problem, also discusses a couple of variants, one of which is the titular Monty Fall:

Monty Fall Problem: In this variant, once you have selected one of the three doors, the host slips on a banana peel and accidentally pushes open another door, which just happens not to contain the car. Now what are the probabilities that you will win the car if you stick with your original selection, versus if you switch to the remaining door?

[Emphasis in the original.]

Does the answer remain the same as for the original problem? See Rosenthal’s paper, and the comments to Atwood’s post, for a discussion.

Simulations

Not trusting myself with a single step through these probabalistic minefields, I ran simulations for both of the aforementioned problems:

Monty Hall

#! /usr/bin/perl -w
use strict;

my ($i, $prize, $door, $open, $win_switch, $win_keep);
for ($i = 0; $i < 500; $i++) {
        $prize=int(rand(3));
        $door=int(rand(3));
        do {$open=int(rand(3))} while ($open == $door || $open == $prize);
        ($prize == $door) ? $win_keep++ : $win_switch++;
}
print "Keep:\t$win_keep\nSwitch:\t$win_switch\n";
	

Monty Fall

#! /usr/bin/perl -w
use strict;

my ($i, $prize, $door, $open, $win_switch, $win_keep);
for ($i = 0; $i < 500; $i++) {
	$prize=int(rand(3));
	$door=int(rand(3));
	$open=int(rand(3));
	next if ($open == $door || $open == $prize);
	($prize == $door) ? $win_keep++ : $win_switch++;
}
print "Keep:\t$win_keep\nSwitch:\t$win_switch\n";
	

[Don't laugh, perl guys. Yes, the code can be optimized. No, it's not worth it.]


These simulations do indeed confirm the correct answers supplied by theory, although honesty demands the admission that I did not ultimately escape the minefield (or banana peel); my initial modeling of Monty Fall was incorrect, and yielded the wrong answer.1

When I mentioned having written these simulations to my brother, a mathematician, he pointed out that simulations should not really be necessary, since for any predetermined process, there will only be a small finite number of possible outcomes with well defined (unconditional) probabilities, and applying the conditional probability formula should be relatively straightforward. But as he himself conceded, simulations can be useful if one mistrust's his math or reasoning, or as I put it, if Paul Erdős - Paul Erdős, אשר קטנו עבה ממתנינו (at least in the area of mathematics) had enormous trouble accepting the correct answer even when faced with a formal proof, and required a demonstration to become convinced, אנן מה נעני אבתריה ...

Ibn Ezra and Maharshal On the Ineluctable Possibility Of Human Error

Ibn Ezra's famous criticism of the poetry of the Kallir contains an eloquent insistence upon the fundamental equality of all men and a consequent intellectual freedom to criticize others, no matter how great they may be:

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו, התשובה: רוח קל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא, ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז"ל, טעה דניאל בחשבונו, והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה, ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו?!2

The reference to Daniel's error in חשבון is apparently a reference to the Sugya in Megillah 11b - 12a, but it is unclear to me how Ibn Ezra understood the passage. In particular, I do not understand what Ibn Ezra means by his assertion that the Sages "showed [Yirmiyahu] a demonstration of [Daniel's] error".

Another famous clarion call for intellectual independence is that of Maharshal, articulating clearly a position that he is indeed noted for exemplifying. He goes so far as to call "the present generation" "weak and feeble" for its inability to comprehend the possibility of error by a great author, and to excoriate it for its overly deferential attitude toward earlier (Halachic) authority:

וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו.

אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד. כאחד מן התלמידים הטועים, בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש. ואומר אמרתי בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו. אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראייות ברורות יצדקו ויתנו עדיהן. ולפעמים מחבר אחד כיון להלכה, ולא מטעמיה. מי היה גדול בחכמה ובמניין כרבינו תם בזמנו. והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר (כתובות ג' ע"ב תוספות ד"ה ולדרוש), וכתבו עליו כל האחרונים, אשר לא הגיעו למעלתו, שטעה בראיות ובמופת.. וחזרו הרא"מ והרא"ש (שם פרק א' סימן ד') וקיימו את דינו, וכתבו דהלכתא כותיה, ולא מטעמיה3

The conventional assumption is that the cause of a great man's error must be momentary carelessness, as in: כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא4. But in light of the above, we must consider an entirely different possibility; perhaps there are some conceptual areas in which human intuition goes terribly awry, and and exerts such a powerful push in the wrong direction that even overpowering rational evidence of the correct approach can be summarily ignored, as we have see in Erdős's reaction to the Monty Hall problem.

  1. See the comments to Atwood's post for my initial attempt and its error. []
  2. פירוש אבן עזרא לקהלת, תחילת פרק ה', מועתק מפה. עיין דברי בענין דברים אלו של אבן עזרא פה. []
  3. הקדמת מהרש"ל לספרו ים של שלמה על בבא קמא []
  4. יבמות דף כ"ד ע"ב, מועתק מפה []

Risking One's Life Revisited

Several months ago, we discussed a principle asserted by several Poskim permitting the assumption of some level of risk to one’s life for the sake of making a living. The primary Talmudic basis for this concept is this famous Beraisa:

ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו1

[פירש רש”י:] כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

I recently saw2 that Rav Kook also derives a Halachic leniency with regard to permissible risk from this Gemara, in the context of a broader argument for the existence of a Halachic category of “חשש סכנה”, a relatively low degree of danger which does not even rise to the level of “ספק ברור של סכנה”:

גם בזכורני הונח, שמבטא כזה ראוי להמצא במאמר “קדוש-השם” שהזכיר כת”ר או באגרת תימן, ששם גם כן נגע בענין המתיחש למאמר “קדוש-השם”, נגד אותם שהורו לההמון ע”ד עניני המשיח וסימניו בצורה משובשת, ואמרתי זה אחרי קריאת מכתבו הראשון לבני שיחיה. אמנם לפי המובן מהענין לפי ההשערה לא היתה הכונה שם סכנה ברורה, ולא אפילו ספק ברור של סכנה, כי אם חשש סכנה. שהרי כמה ספקות יש בדבר: מי יימר שיגיע המכתב ליד האויבים, ואם יגיע מי יימר שיתעוררו על זה, ואם יתעוררו מי יימר שיקפידו, ואם יקפידו מי יימר שתהיה ההקפדה עד כדי רדיפה של סכנה, שכמה גדולים הביעו את דבריהם בגלוי נגד אמונתם של הגויים לפני מלכים ושרים, בעת שממשלת החשך היתה תקיפה מאד, ובכל זאת נשאו פניהם מפני חשיבותם ועל ידי חכמתם הגדולה, כמו הרמב”ן והאברבנאל ז”ל וכיוצא בהם רבים, ואם יגיע מצדם לידי רדיפה אולי יהיה אפשר להנצל על ידי איזה מחסה ומסתור או בריחה.

ורגיל הוא גם בלשון חז”ל לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה, ולשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח הלכה ו’: “לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג וכו’ וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או לכנס לחורבה, וכן כיוצא באלו משאר סכנות”, שאלה הן ודאי רק חששות של סכנות, שמאות אנשים עוברים על זה ואינן ניזוקין, רק משום חמירא סכנתא החמירו, ובמקום חשש סכנה כה”ג כבר האריך ב “תפארת-ישראל” על משניות ברכות פרק א’ משנה ג’, הובא בפתחי תשובה סימן קנ”ז ס”ק ג’, שמותר להכניס עצמו לכל דבר מצוה, שודאי מדת חסידות איכא ואולי גם חיובא איכא במקום הנוגע להצלת רבים.

וכה”ג צריך לפרש מה דאיתא בספרי על פסוק לא תגורו מפני איש: ואפילו כשאמר מתירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני, שבודאי אי אפשר לומר בודאי סכנה, או אפילו לא בספק קרוב, שראוי לקרותו בשם ספק, דאטו הלא תעשה דלא תגורו מפני איש נפקא מכלל שאר מצוות התורה, שעל כולן נאמר וחי בהם, חוץ מהני תלתא, אלא ודאי מיירי בספק רחוק, חששא בעלמא, שדרכן של בני אדם לכנס בכה”ג, אפילו בעסקי ממון, וכהא דבבא מציעא [היינו הברייתא שהבאנו לעיל] … שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ולא ברשיעי עסקינן, אלא חשש רחוק.

וכה”ג ודאי במקום הצלת רבים אסור לחוש על עצמו בחששות רחוקות, ויעידו על זה כל פרנסי ישראל הצדיקים שעמדו לנו בכל הדורות, שעמדו לפני מלכים ושרים ונכנסו בחששות של סכנה, תמיד לדבר טוב על ישראל גם במקום שהיה חשש של העלאת חמת המלכים, וחפץ ד’ בידם הצליח להציל צאן קדשים עדר ד’ מכמה גזרות וצרות בדרכם זו. ומהרש”א בחידושי אגדות בבא קמא ס”א ע”א ד”ה כל המוסר עצמו כתב: ונראה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואלו שסמכו עצמם על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהם, ואף על גב דשליחי מצוה אינם ניזוקים, היכא דשכיחא היזיקא שאני, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים, ע”כ. וכל מקום שנזכרה מסירה לסכנה בתור מצוה, צריך לומר בדלא שכיחא היזיקא. ובמסכת גרים ריש פרק א’ איתא: ונהרגין על המילה ועל הטבילה, וצריך לומר דמיירי גם כן בדלא שכיח היזיקא, וקרי ליה בלשון נהרגין. וקל וחומר בלשון “סכנה” דשייך בכה”ג.3

Rav Kook’s category of חשש סכנה is reminiscent of Rav Moshe’s fascinating idea of subjective סכנה. Rav Moshe asserts that there is a class of situations which do not constitute objective סכנה, but which can be transformed into סכנה by an individual’s timidity, “for we cannot guarantee them that there will be no danger”. Rav Moshe is explaining a very terse and cryptic comment of Magen Avraham, and some of his analysis is quite similar to Rav Kook’s:

היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם ג’ ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול4

וביום א’ ב’ ג’. ור’ יוסף ן’ לב חלק ב’ סימן נ”ג כתב דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכן כתב רדב”ז חלק א’ סימן י’ ועל פי זה סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת (כ”ה):5

ומה שכתב המגן אברהם … נראה דלא איירי ביש חשש סכנה ממש שהמחמיר בזה הוא מתחייב בנפשו, אלא דיש דברים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא להשאר לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרין לחלל אם יצטרכו בכה”ג בשבת שהרי אין יכולין לערב להם שלא יהיה סכנה. ודבר זה תלוי בדעת כל אחד בעצמו, ולכן מאחר שאסור לילך בשיירא אם יהיו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה אנשים אין חושבין זה לסכנה ולא יצטרכו לחלל שבת ומותרין לילך. וזהו כוונת המגן אברהם במה שכתב שמסתכנין עצמן שאף שבאם היה מותר לילך בשיירא היה חושב זה מצד טבעו לסכנה והיה מחלל שבת על זה אבל מאחר שאם כן יהי אסור לילך מחליט בדעתו שלא להיות מוג לב ולא יחלל שבת על זה ויהיה מותר לילך. ובעל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן איך היו מותרין להסתכן בעצמן הא סכנתא חמירא מאיסורא, אלא ודאי כדביארתי.6

[Emphasis added.]

In addition to Rav Moshe’s basic innovation, his assertion that even one who is naturally timid can overcome this tendency by a mere act of will, thereby changing the Halachic dynamic, is also quite interesting.

Rabbi Yosef Aryeh Lorencz utilizes this position of Rav Moshe to explain our Beraisa:

ולפי [דברי האגרות משה הנ”ל] נראה דכן הוא גם בפועל שעולה בכבש ונתלה באילן דודאי שיש בזה צד סכנה ואדם בעלמא שלא דוחקתו הפרנסה לא יעשה זאת מפחד סכנה, אבל הפועלים שזהו פרנסתם על כרחך שעליהם להיות אמיצים ומתרגלים לדבר כי הרי זהו פרנסתם, ומתחזקים בעצמם שלא להיות מוגי לב, ואתי שפיר לשון הפסוק “ואליו הוא נושא את נפשו” דמשום דוחק הפרנסה מקבל על עצמו מלאכה זאת דלסתם בני אדם הוה בגדר מוסר את “נפשו”, אבל לפועל זה אין כאן איסור דמכניס עצמו לסכנה, כיון שמתרגל להיות אמיץ ומתגבר על פחדיו, וכגון דא לגביה דידיה לא הוי כמקום סכנה, וכמדומה שכן הוא מציאות הדבר שכמה וכמה פעולות לאדם בעלמא נראה לו הדבר סכנה ומפחד לעשות כן, אבל הפועלים שזה מחיתם מתרגלים להיות אמיצים ולא לפחוד מסכנה כזאת.7

  1. בבא מציעא ריש דף קי”ב ע”א []
  2. This position of Rav Kook is mentioned by Rabbi Avraham Yisrael Sylvetsky in the course of his debate with Rav Aharon Lichtenstein over the question of the duty of soldiers to obey or disobey the government’s orders with regard to the Gaza disengagement, published in Tradition (Vol. 40 No. 2, Summer 2007, p. 57). []
  3. משפט כהן סימן קמ”ג, מועתק מפה []
  4. שולוחן ערוך או”ח סימן רמ”ח סעיף ד []
  5. מגן אברהם שם ס”ק י”ד []
  6. אגרות משה או”ח חלק א’ סימן קכ”ז ד”ה ומה שכתב []
  7. משנת פקוח נפש שער א’ סימן ב’ אות ז’, ועיין שם בכל הסימן שהאריך בסוגיא זו, והעלה שיש ה’ דרכים בביאור דברי הברייתא. []

In Defense of Lashon Hara, Part I: Shidduch Lists, Cancer, Depression and Aids

Shidduch Lists

The is an ongoing tizzy over the apparent wide dissemination of a “shidduch list” consisting of “over 150 names of bochurim over the age of 25 and are in need of shidduchim”. Much of the expressed opposition (see the comment thread here) is over alleged violations of לשון הרע in the eligible mens’ descriptions, while others counter that girls are thereby obtaining crucial information, invaluable to them in their efforts to seek suitable matches. Without entering into the particulars of our specific situation, it is nevertheless an opportune occasion to note the iconoclastic stance on לשון הרע of Rav Yisrael Isser Isserlin1, who states that contrary to the בעלי מוסר, who have been מרעיש העולם about the sin of לשון הרע, he is מרעיש העולם over a greater and more prevalent sin, the reluctance to provide information where necessary to save the oppressed from the hand of his oppressor:

וראיתי להזכיר פה ע”ד אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו.

דרך משל במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו או שראה חותר מחתרת בלילה בביתו או בחנותו היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע הלא עונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעיך וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה ועתה מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו גונבים ממונו בסתר או שותפו גונב דעתו בעסק או שחבירו מטעהו במקח וממכר או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא וכן בעניני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו

Rav Isserlin now deals with the fundamental question of how to distinguish between proscribed לשון הרע and requisite השבת אבידה. Unlike the more famous discussion of Hafez Haim, which constitutes an entire lengthy and detailed chapter of his opus magnum2, Rav Isserlin’s resolution is quite simple; he maintains that the morality of the action hinges entirely on the intention of the agent:

ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר עד פה תדבר ולא יותר והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כונתו לרעת האחד הוא לשון הרע אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה וזהו לדעתי עומק כונת הירושלמי שהביא המגן אברהם דמותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת. ולכאורה קשה על זה מהא דאמרינן מועד קטן (דף טז) דיליף דבשליח בית דין אין בו משום לשון הרע מדהגיד למשה העיני האנשים ההם תנקר וכו’ ומאי ראיה הא עדת קרח הרי הם בעלי המחלוקת. והוא אשר דברתי דודאי גם על בעל מחלוקת אין לספר בחנם רק בדבר המחלוקת שהוא צופה רעת חבירו אז מותר לגלות גנותו להצלת חבירו ולפי זה מוכיח שפיר דמה שאמר למשה מה שאמרו עדת קרח הוא בלא תועלת ועל כרחך הוא רק משום דשליח בית דין מותר שוב מצאתי כן בגליון הש”ס על הירושלמי.

ועתה כמה פעמים אנו רואים תקלת חברינו בהרשת פרוסה לרגליהם מאדם רע וכובשים פנינו באמרינו מה לנו להכניס בדבר אשר אינו נוגע לנו ועיין בתשובת מקום שמואל (סימן צא) אהא דמתאמרי באפי מרא לית ביה משם לישנא בישא היינו דוקא במתכוין לשם תוכחה אבל לא לקנתור ובדברים כאלו וכיוצא בהם כבר אמרו חז”ל בדבר המסור ללב נאמר ויראת מאלקיך:3

There are many interesting contemporary responsa dealing with the basic issue of the interplay between the various prohibitions against the causation of harm and shame via the dissemination of sensitive information on the one hand, and the various imperatives to protect and shield innocents from harm, which may often be powerful arguments for the disclosure of such information, on the other. In the remainder of this post, we shall discuss several responsa concerning the disclosure of someone’s private medical information to his prospective spouses or romantic partners who stand to suffer serious harm should they unknowingly become involved with him, and in a subsequent post, we shall discuss the reporting, to the appropriate authorities, of someone’s medical conditions or bad driving habits that could potentially result in harm to the public weal.

Cancer, Depression and Other Illnesses

Rav Ya’akov Breish was asked what he terms “an interesting question”: A young man had terminal cancer, of which he was not aware, due to medical ethical rules against informing him or his family since the knowledge would exacerbate his condition. The medical prognosis had him living not more than a year or two. The man had become engaged to be married; must a doctor inform the fiancee of her fiance’s condition? Rav Breish rules that indeed he must, apparently even in contravention of medical ethical rules :

רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז”ל: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רחמנא לצלן חולאת מסוכנת (רחמנא לצלן סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החלואת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים, וכמובן שבאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכ”ז שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עליה בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע”ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב”ם פרק א’ דרוצח הלכה י”ג, ונעתק לשונו בחו”מ תכ”ו, וז”ל הרואה את חברו טובע בים וכו’ או חיה רעה באה עליו או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ”ל. הרי להרמב”ם וש”ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח או כיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך, ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב”ם והש”ע “וכיוצא בדברים אלו” דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע”ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

[בהערה שם מבנ(י) המחבר:] עיין בחפץ חיים כלל ט’ סעיף א’ שהאריך גם כן לומר דאיסור לא תעמוד על דם רעך שייך אפילו בדברים שנוגעין רק לענין ממון ואין בזה איסור לשון הרע מה שמגלה לחבירו שישמר מזה, כל שכן בנידון דידן דודאי חמיר טפי.

ב) יש בזה הלאו דלפני עור, וכמבואר ברמב”ם הלכות רוצח פרק י”ב הלכה י”ד וז”ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה דלפני עור – ובתורת כהנים קדושים סופ”ג וז”ל ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, בא אומר לך בת איש פלוני מה לכהונה … היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת, אל תאמר לו צא בהשכמה, מכור את שדך וכו’ ע”ש. חזינן דלהשיאו עצה שאינה הוגנת או לחזק ידי עוברי עבירה שניהם שוין, והם בלאו דלפני עור. ומבואר במשנה למלך פרק א’ מכלאים הלכה ו’ דאף בשלילה עובר בלפני עור, ומשום הכי סבירא ליה להרמב”ם שם דאסור לישראל להניח לעכו”ם שירכיב לו אילנות כלאים, ואף בלי אמירה רק שהעכו”ם בעצמו רוצה להרכיב כלאים נמי אסור, כיון דנכרי מוזהר, כשיניח לו לעשות עובר בלפני עור, הרי דאף בשלילה, כלומר שאינו עושה כלום רק שמניח לו לעשות ואינו מעכבו עובר בלפני עור, אם כן נמי בעצה שאינה הוגנת, כמו בנידון דידן, למשל אם יבא לשאול פשיטא דאסור להשיאו עצה שאינה הוגנת, כמו לחזק ידי עוברי עבירה, וכמו שעוברים לענין עוברי עבירה בלפני עור אף בשלילה, ממילא אף לענין עצה שאינה הוגנת, אם אינו מעכבו מלעשות מה שאינו הוגן, גם כן עובר בלפני עור לדעת המשנה למלך. ועיין בספרי חלקת יעקב חלק ב’ סימן ט”ז קצת בארוכה, והבאתי דגם דעת הגר”א יו”ד רצ”ה ב’ כדעת המשנה למלך וגם בפרי מגדים אשל אברהם תמ”ג ס”ק ה’ ותמ”ד ס”ק ו’ מביא להאי דמשנה למלך. אכן דעת הדרישה יו”ד סימן רצ”ז אינו כן, רק בשלילה אינו עובר בלפני עור ע”ש, באופן שזה תלוי במחלוקת. [וע”ש בהערה מבנ(י) המחבר עוד בענין לפני עור בשלילה.]

ועיין מנחת חינוך מצוה רל”ב ס”ק א’, דעתו כיון דאיסור דלפני עור שייך גם לענין עכו”ם, דאסור להושיט אבר מן החי לבן נח, אם כן אף לענין עצה שאינה הוגנת אסור להשיאו אף לעכו”ם, ואף שפסק הרמב”ם סוף פרק י”ב מרוצח, דאסור להשיא עצה טובה לעכו”ם רק לסלק עצמו מעצה, אבל להשיאו עצה רעה גם לבן נח אסור – אם כן לכאורה בנידון דידן, אם נאמר דהטעם משום לפני עור, יאסר אף אם הנידון יהיה כלפי עכו”ם, כיון דאסור להשיאו עצה רעה, ממילא גם בשלילה כשיש בידו לעכבה מעצה רעה שייך לפני עור, וכמו בהרכבה דאסור להניחו לעכו”ם משום דמוזהר, ועובר בלפני עור כשמניחו, כמו כן לענין עצה רעה – אכן לטעם הא’ בנידון דידן לאסור מטעם לא תעמוד על דם רעך, מבואר להדיא ברמב”ם פרק ד’ מרוצח הלכה י”א דלא שייך בעכו”ם דאין זה רעך.

ג) אכן לענין עכו”ם, כיון דטעם דלא תעמוד לא שייך לגבי עכו”ם וכאמור, וטעם דלפני עור לענין עצה רעה אינו דבר ברור, דהא בחינוך מבואר דזה רק לגבי ישראל, וכמבואר במנחת חינוך שם, וגם הא דלפני עור שייך גם בשלילה במחלוקת שנוי וכאמור. וחוץ לזה לגבי עכו”ם שפיר שייך לומר גם במציאות, פתגם הגמרא דכתובות ע”ה א’ וכולן מזנות ותולות בבעליהן, וממילא לא הוי כך דבר רע לגבי דידהו להינשא אף לאיש כזה, אם כן הדעת נוטה, שהרופא אינו מחויב לגלות סודו, שזה מחקי הרופאים שלא לגלות סודם. אכן כשהנידון כלפי ישראל ובת ישראל, נראה לפע”ד דמחויב לגלות הסוד, שלא לעבור על לא תעמוד, ואפשר גם על לפני עור, וכאמור.

ואף דלגבי אשה שייך לומר טב למיתב טן דו וכבבא קמא ק”י ב’ אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, התם קאמרי הגמרא דעל ספק שמא ימות הבעל ותיפול לפני מוכה שחין אמרינן טב למיתב טן דו, אבל לישא לבעל מוכה שחין לא מצינו לומר דניחא לה משום טב למיתב טן דו, אדרבה הרי גמרא ערוכה בכתובות ע”ה, על כמה מומין כופין אותו להוציא, ולא אמרינן הסברא דטב למיתב טן דו, אם כן ממילא בנידון דידן, כיון דידעינן כמעט בטח, דהכלה תמאן להינשא בידיעה זאת, וכאמור, ודאי הסברא נותנת דמחויב הרופא לאמור לה שלא לעבור על לא תעמוד או לפני עור לכמה פוסקים, והיא בעצמה כטוב בעיניה תעשה, כנלפע”ד. והשם יתברך יצילנו משגיאות.4

The Debrecener agrees with Rav Breish’s basic position מסברא, although he finds some of his sources uncompelling:

ובאמת ראיותיו [של החלקת יעקב] מהרמב”ם והשולחן ערוך [בענין לא תעמוד] אינן ראיות ברורות ויש לפקפק הרבה, עם כל זה מסברא חיצונה הדין עמו כי לתפוס נערה בתולה ולשעבדה ולקשרה לאיש חולה אפילו איננו מסוכן אבל עלול להיות מקושר למטה מחמת חליו ויהיה לאשתו צער ועגמת נפש רב ועצום, וכמו כן רופא היודע שהבחור חולה עצבים (נערוון קראנקהייט) ועתה נתקשר עם נערה בתולה מחוייב להודיע להכלה או למשפחתה שהחתן חולה עצבים כי הכל יודעים הצער והעגמת נפש והשברון לב שיעברו על אשתו אחר כך, שישבור גופה ונפשה וחיי יגון ואנחה תחיה עמו שיכול לגרום לה שחלילה היא בעצמה תחלה במחלת העצבים ושאר מחלת הגורמים הצרות בודאי ובודאי הרופא עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה. ורופא לאו דוקא אלא כל מי שיודע מסוד ענין כזה מחוייב להודיע להצד השני.

וכבר קבלתי קולות כאלו על הטעלעפאן ומצד השני שאל השואל אם מחוייב להגיד להחתן או להכלה דברים כאלו שנזכרו לעיל, והשבתי להם מאחר שאינני מכירם ופנים אל פנים יראים לבא ולשאול, רק זאת אוכל להשיב להם שאם כל כוונתם לשם שמים וכוונתם נקי מכל קנאה ושנאה ומכל מחשבה רעה וכל רצונם להציל צד האחד מיגון ואנחה ואין שום דבר אחר גורם להודיע צד השני מהאסון המרחף עליהם אך ורק אהבת ישראל ואהבת ויראת ד’ המחייב להציל חבירו מכל צרה שלא תבא עליו אז לא רק שיכולים להודיע אלא שמחוייבים להודיע להצד השני ומקיימים מצות ד’ דלא תעמוד על דם רעך ותבא עלי’ ברכת טוב וד’ הטוב ישלח להם מדה כנגד מדה להנצל מאסון כיוצא בזה ומכל צרה ואם חס ושלום אין כוונתו לשם שמים וקורטוב קנאה ושנאה טמון בחיקו אז חס ושלם אל יעשו מאומה וימסרו הדברים לאיש אחר ששלום בינו ובין הצד שרוצה להודיעם והוא ישקול במאזני שכלו את שלפניו ויעשה כאשר מוטל עליו לעיל. כמו שביארתי כן השבתי כמה וכמה פעמים בשאלות כאלו, ומה שעשה השואל או מה שעשו השואלים בצד שני של הטעלעפאן אינני יודע וד’ הטוב ינחני במעגלי צדק למען שמו.5

We see that the Debrecener, like Rav Isserlin, considers intentionality to be paramount.

AIDS

Rabbi Yosef Aryeh Lorentz has published a fascinating and deeply disturbing correspondence between his father Rabbi Shlomo Lorentz, Rav Yitzhak Zilberstein and Rav Elyashiv, concerning a woman who had apparently contracted AIDS, and, motivated by a warped desire for vengeance, was attempting to infect others as she had been infected. Rav Elyashiv’s son-in-law Rav Yitzhak Zilberstein had reported his father-in-law’s opinion that the principle of הלעיטהו לרשע וימות indicated that we are not concerned with the fates of sinners. [Note that Rabbi Lorentz, fils, acknowledges bowdlerizing the correspondence due to its salacious nature.6 Even if we consider this decision dubious, his conscientiousness and forthrightness in properly declaring the fact is nevertheless commendable.]:

בס”ד כ”ה באלול התש”ס

לכבוד גאון עוזנו, פוסק דורנו, מחותני הדגול

מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א

הובא לתשומת ליבי על ידי חתנו הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א השאלה האם לפרסם את שם המופקרת המבקשת להנקם ולהדביק אנשים במחלתה כשם שהדביקו אותה. ותשובת מרן שליט”א היתה “הלעיטהו לרשע וימות” ואין לנו לדאוג לרשעים.

כדי להבין היטב את תשובת מרן ברצוני לשאול:

א) האם אין לקחת בחשבון שהאנשים שיכשלו וידבקו יגרמו מוות לנשותיהם, שהן בודאי לא חטאו, או שהיא תדביק אנשים לא דרך עבירה, כגון שהיא תזדקק לנתוח וכיוצא בזה, ופרסום שם האשה יועיל שלא ידבקו. …

ג) בשו”ת המהרי”ל דיסקין בקונטרוס אחרון סימן ה’ אות ל”ד כתב וז”ל “אפילו מי שרוצה לאבד עצמו חייבים להציל אפילו בשבת”, אם חייבים להציל רשע שהולך לאבד עצמו (ואולי גם אחרי שעשה כבר את מעשה האיבוד), ואפילו מתוך חילול שבת, למה שלא יהיה חיוב להציל את אלה שרוצים לעשות עבירה,

ביקרא דאורייתא ובברכת כוח”ט

שלמה לורינץ7

Rav Elyashiv stood by his opinion:

יוסף שלום אלישיב

ירושלים

בס”ד ממחרת יוה”כ תשס”א

כבוד ידידי מחותני הרה”ג שלמה לורינץ שליט”א

ברכה ושלום רב

בטרם אבוא להשיב על דבריו רואה אני צורך לציין אי אלו פרטים להבין במאי עסקינן על אף שהדברים ידועים לכל. בכל רחבי תבל לא ניגשים לטפל לא רופא ולא אחיות (פרט לחולה המוכר להם), מבלי לנקוט בכל אמצעי הזהירות מפחד שמא יבולע להם מהמחלה המסוכנת הנקראת איידס. גם המוהלים מפחדים לקים מצות מציצה בפה בגלל הדבר הזה. ועל אחת כמה וכמה באשה מפקרת, וכל התועלת לפרסם הדבר מועיל לאלה הפרוצים בעריות אשר על חייהם אינם חסים ומפני גודל תאוותם אינם דואגים לכך, ועליהם ועל כיוצא בהם אולי יכול להיות תועלת בפירסום כשיודעים בבירור המצב שלה.

בסנהדרין דף ע”ג שנינו “מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא בנפשי’ בל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן, – מבואר שאין הבדל בין מצות עשה דהשבת גופו להשבת ממונו אלא בזה של מיטרח ואגורי ותו לא, ובנידון דידן שלא מדובר בטביעה לפנינו והדיון הוא אם יש חיוב לדאוג לאלו הפרוצים שמא יהיה בזה הצלה, על זה שפיר אפשר לומר הלעיטהו לרשע וימות. …

מה שכתבת מהמהרי”ל דיסקין שאפילו מי שרוצה לאבד עצמו חייבים להצילו אפילו בשבת, – השבות יעקב סובר דהמאבד עצמו אין מחללין עליו את השבת כן כתב בספרו עיון יעקב בפרק ג’ דיומא (לה:) דתניא “ראוי זה לחלל עליו את השבת”, דבאחר הוי כמאבד עצמו לדעת ואין מחללין עליו את השבת. – אכן יסוד המחלוקת הוא לא בגלל האיסור, דאפילו אם הוא אומר מותר לדברי השבות יעקב לא מחללין, דכל הענין שחייבין להצילו הוא מדין השבת אבידה, ובהשבת אבידה אם הוא מאבד ממונו אין חיוב השבה, עיין רמב”ם פרק י”א מהלכות גזילה ואבידה הלכה י”א אשר תאבד פרט למאבד לדעתו, ולהגרי”ל דיסקין הוא לא בעלים על עצמו, וז”ל הגרי”ל דיסקין דלאו משום פשיועתא דאפקיר נפשיה לקטלא אין נזקקין. והנה לדעת הרמב”ן בתורת האדם מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ועיין חת”ם סופר סימן שכ”ו חלק יו”ד, ובמהר”ם שיק יו”ד סימן שמ”ו דלהרמב”ן אינו נקרא אינו עושה מעשה עמך. (לכאורה מהא דגיטין מ”ו ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לשמיה – אמר ליה פרקין – והא הכא דאיכא קטלא, וכן קיימא לן דבמקום מיתה גם במוכר עצמו כמה פעמים פודין עיין יו”ד סימן רנ”ב, הרי מבואר דאף באפקיר נפשיה לקטלא דזבין עצמו ללודאי מכל מקום חייבין לפדותו, אלא דמן הגמרא הנ”ל יש לדחות שהוא היה חושב שבודאי פדוהו ואין כאן מקום להאריך).

אולם דברי השבות יעקב צריכים ביאור נהי דמדין והשבותו לו אין כאן מכל משום למה אינו ראוי לחלל את השבת מדין “וחי בהם”, דאטו משום שהביא עצמו למצב סכנה שיצטרך לחלל את השבת פקע מנו הדין של וחי בהם.

והנה מרוב הטרדות הסובבים אותי אינני מסוגל להשיב בכתב ואף לא לעבור על המכתבים וההכרח לא יגונה, אך מכיון שהבטחתי לו הוכרחתי לקיים דברי.

בברכת החג

יוסף שלום אלישיב

I am baffled by Rav Elyashiv’s failure to address Rabbi Lorentz’s first, seemingly quite cogent, point, that even if we are unconcerned with the fates of fornicators, why are we not obligated to avert the impending harm to their innocent wives?

Rabbi Lorentz, pere, subsequently secured an audience with Rav Elyashiv to further clarify the latter’s views, and he then reported the conversation to Rav Zilberstein:

בס”ד כ”ה כסלו יום א’ דחנוכה התשס”א

לכבוד יד”נ הדגול הגאון הגדול

כש”ת רבי יצחק זילברשטיין שליט”א

אחד”ש כ”ג בכבוד ויקר!

בגלל טרדות וסיבות שונות, לא נזדמן לי להכנס למרן הגרי”ש אלישיב שליט”א עד מוצש”ק האחרון פרשת וישלח, בכדי לברר כמה פרטים ושאלות בקשר למכתב ששלח אלי למחרת יום הכפורים תשס”א. ראשית הכל ברצוני להודות למע”כ על פיענוח הכ”י, כי בלעדי זה לא הייתי מסוגל לעיין ולהבין את דברי מרן שליט”א.

מכיון שבטוחני שלמע”כ ענין לדעת את התשובות שקבלתי, לכן החלטתי להעלות על הכתב לשלוח למע”כ, כאשר הדברים עוד רעננים, ולא שולט עדיין מלאך השכחה.

שאלתי הראשונה היתה על מה שמרן כתב שחיוב הצלה רק “כשרואה את חבירו טובע בנהר ובנידון דידן שלא מדובר בטביעה לפנינו”, – האם לידיעה ברורה אין הדין של רואה? הלא הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה י”ד אחר שכותב הרואה את חבירו טובע בים, מוסיף וכותב “או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא יגלה אוזן חבירו, עובר על לא תעמוד על דם רעך”, ובנידון דידן למה לא יהיה חיוב לגלות אוזן האנשים את שם האשה בכדי להצילם.

השיב מרן: דין הצלה רק כאשר אני רואה או יודע שאדם טובע בנהר וכו’ אבל בנידון דידן אני לא רואה וגם לא יודע מי ההולך לפרוצה, כי האי גוונא לא מוטל חיוב לא להזהיר למנוע מעבירה ולא להציל שלא ידבק וימות.

שאלתי השניה היתה: אמנם מרן כותב שהשבות יעקב חולק על המהרי”ל דיסקין וסובר דהמאבד עצמו אין מחללין עליו שבת, אבל גם השבות יעקב סבור שבחול חייבים להצילו, אם כן למה לא יהיה חיוב להציל את הפרוצים? ואף על פי שהם רשעים הרי כמותם המאבד עצמו לדעת הוי גם כן רשע?

מרן השיב אי אפשר לומר שהמאבד עצמו לדעת יש לו דין רשע, כי ישנם ראשונים ופוסקים שסוברים שיושבים שבעה על המאבד עצמו, ואמר לי לעיין במהר”ם שי”ק יו”ד שמברר הרבה את הנידון …

בידידות והערצה

שלמה לורינץ

So Rav Elyashiv’s outlook is somewhat reminiscent of the Reverend Jerry Falwell’s; while he does not go so far as to claim that AIDS is “God’s judgment on a society that does not live by its rules” or that “AIDS is not just God’s punishment for homosexuals; it is God’s punishment for the society that tolerates homosexuals”, he does maintain that we need not sympathize with those whose promiscuous lifestyles place them at risk of contracting the syndrome.

  1. In the sequel to this post, we shall see that Hacham Ovadyah approvingly cites the position of Rav Isserlin that we bring here, identifying him as מגדולי הרבנים בוילנא. []
  2. ספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י’, נמצא פה []
  3. פתחי תשובה (על שו”ע או”ח) סימן קנ”ו, מועתק מפה []
  4. שו”ת חלקת יעקב חלק ג’ סימן קל”ו []
  5. שו”ת באר משה חלק ח’ סימן נ”ט אות ד’‏ []
  6. א”ה, הבאנו כאן מה ששאל כבוד אאמו”ר הגרי”ש אלישיב שליט”א, … משום סייג לקדושה השמטנו מעט, כי אין דומה מכתב שבצינעא לדברי תורה תורה המספרסמים בריש גלי

    []

  7. משנת פקוח נפש, עמוד רס”ג []