Risking One's Life Revisited

Several months ago, we discussed a principle asserted by several Poskim permitting the assumption of some level of risk to one’s life for the sake of making a living. The primary Talmudic basis for this concept is this famous Beraisa:

ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו1

[פירש רש”י:] כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

I recently saw2 that Rav Kook also derives a Halachic leniency with regard to permissible risk from this Gemara, in the context of a broader argument for the existence of a Halachic category of “חשש סכנה”, a relatively low degree of danger which does not even rise to the level of “ספק ברור של סכנה”:

גם בזכורני הונח, שמבטא כזה ראוי להמצא במאמר “קדוש-השם” שהזכיר כת”ר או באגרת תימן, ששם גם כן נגע בענין המתיחש למאמר “קדוש-השם”, נגד אותם שהורו לההמון ע”ד עניני המשיח וסימניו בצורה משובשת, ואמרתי זה אחרי קריאת מכתבו הראשון לבני שיחיה. אמנם לפי המובן מהענין לפי ההשערה לא היתה הכונה שם סכנה ברורה, ולא אפילו ספק ברור של סכנה, כי אם חשש סכנה. שהרי כמה ספקות יש בדבר: מי יימר שיגיע המכתב ליד האויבים, ואם יגיע מי יימר שיתעוררו על זה, ואם יתעוררו מי יימר שיקפידו, ואם יקפידו מי יימר שתהיה ההקפדה עד כדי רדיפה של סכנה, שכמה גדולים הביעו את דבריהם בגלוי נגד אמונתם של הגויים לפני מלכים ושרים, בעת שממשלת החשך היתה תקיפה מאד, ובכל זאת נשאו פניהם מפני חשיבותם ועל ידי חכמתם הגדולה, כמו הרמב”ן והאברבנאל ז”ל וכיוצא בהם רבים, ואם יגיע מצדם לידי רדיפה אולי יהיה אפשר להנצל על ידי איזה מחסה ומסתור או בריחה.

ורגיל הוא גם בלשון חז”ל לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה, ולשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח הלכה ו’: “לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג וכו’ וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או לכנס לחורבה, וכן כיוצא באלו משאר סכנות”, שאלה הן ודאי רק חששות של סכנות, שמאות אנשים עוברים על זה ואינן ניזוקין, רק משום חמירא סכנתא החמירו, ובמקום חשש סכנה כה”ג כבר האריך ב “תפארת-ישראל” על משניות ברכות פרק א’ משנה ג’, הובא בפתחי תשובה סימן קנ”ז ס”ק ג’, שמותר להכניס עצמו לכל דבר מצוה, שודאי מדת חסידות איכא ואולי גם חיובא איכא במקום הנוגע להצלת רבים.

וכה”ג צריך לפרש מה דאיתא בספרי על פסוק לא תגורו מפני איש: ואפילו כשאמר מתירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני, שבודאי אי אפשר לומר בודאי סכנה, או אפילו לא בספק קרוב, שראוי לקרותו בשם ספק, דאטו הלא תעשה דלא תגורו מפני איש נפקא מכלל שאר מצוות התורה, שעל כולן נאמר וחי בהם, חוץ מהני תלתא, אלא ודאי מיירי בספק רחוק, חששא בעלמא, שדרכן של בני אדם לכנס בכה”ג, אפילו בעסקי ממון, וכהא דבבא מציעא [היינו הברייתא שהבאנו לעיל] … שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ולא ברשיעי עסקינן, אלא חשש רחוק.

וכה”ג ודאי במקום הצלת רבים אסור לחוש על עצמו בחששות רחוקות, ויעידו על זה כל פרנסי ישראל הצדיקים שעמדו לנו בכל הדורות, שעמדו לפני מלכים ושרים ונכנסו בחששות של סכנה, תמיד לדבר טוב על ישראל גם במקום שהיה חשש של העלאת חמת המלכים, וחפץ ד’ בידם הצליח להציל צאן קדשים עדר ד’ מכמה גזרות וצרות בדרכם זו. ומהרש”א בחידושי אגדות בבא קמא ס”א ע”א ד”ה כל המוסר עצמו כתב: ונראה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואלו שסמכו עצמם על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהם, ואף על גב דשליחי מצוה אינם ניזוקים, היכא דשכיחא היזיקא שאני, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים, ע”כ. וכל מקום שנזכרה מסירה לסכנה בתור מצוה, צריך לומר בדלא שכיחא היזיקא. ובמסכת גרים ריש פרק א’ איתא: ונהרגין על המילה ועל הטבילה, וצריך לומר דמיירי גם כן בדלא שכיח היזיקא, וקרי ליה בלשון נהרגין. וקל וחומר בלשון “סכנה” דשייך בכה”ג.3

Rav Kook’s category of חשש סכנה is reminiscent of Rav Moshe’s fascinating idea of subjective סכנה. Rav Moshe asserts that there is a class of situations which do not constitute objective סכנה, but which can be transformed into סכנה by an individual’s timidity, “for we cannot guarantee them that there will be no danger”. Rav Moshe is explaining a very terse and cryptic comment of Magen Avraham, and some of his analysis is quite similar to Rav Kook’s:

היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם ג’ ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול4

וביום א’ ב’ ג’. ור’ יוסף ן’ לב חלק ב’ סימן נ”ג כתב דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכן כתב רדב”ז חלק א’ סימן י’ ועל פי זה סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת (כ”ה):5

ומה שכתב המגן אברהם … נראה דלא איירי ביש חשש סכנה ממש שהמחמיר בזה הוא מתחייב בנפשו, אלא דיש דברים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא להשאר לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרין לחלל אם יצטרכו בכה”ג בשבת שהרי אין יכולין לערב להם שלא יהיה סכנה. ודבר זה תלוי בדעת כל אחד בעצמו, ולכן מאחר שאסור לילך בשיירא אם יהיו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה אנשים אין חושבין זה לסכנה ולא יצטרכו לחלל שבת ומותרין לילך. וזהו כוונת המגן אברהם במה שכתב שמסתכנין עצמן שאף שבאם היה מותר לילך בשיירא היה חושב זה מצד טבעו לסכנה והיה מחלל שבת על זה אבל מאחר שאם כן יהי אסור לילך מחליט בדעתו שלא להיות מוג לב ולא יחלל שבת על זה ויהיה מותר לילך. ובעל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן איך היו מותרין להסתכן בעצמן הא סכנתא חמירא מאיסורא, אלא ודאי כדביארתי.6

[Emphasis added.]

In addition to Rav Moshe’s basic innovation, his assertion that even one who is naturally timid can overcome this tendency by a mere act of will, thereby changing the Halachic dynamic, is also quite interesting.

Rabbi Yosef Aryeh Lorencz utilizes this position of Rav Moshe to explain our Beraisa:

ולפי [דברי האגרות משה הנ”ל] נראה דכן הוא גם בפועל שעולה בכבש ונתלה באילן דודאי שיש בזה צד סכנה ואדם בעלמא שלא דוחקתו הפרנסה לא יעשה זאת מפחד סכנה, אבל הפועלים שזהו פרנסתם על כרחך שעליהם להיות אמיצים ומתרגלים לדבר כי הרי זהו פרנסתם, ומתחזקים בעצמם שלא להיות מוגי לב, ואתי שפיר לשון הפסוק “ואליו הוא נושא את נפשו” דמשום דוחק הפרנסה מקבל על עצמו מלאכה זאת דלסתם בני אדם הוה בגדר מוסר את “נפשו”, אבל לפועל זה אין כאן איסור דמכניס עצמו לסכנה, כיון שמתרגל להיות אמיץ ומתגבר על פחדיו, וכגון דא לגביה דידיה לא הוי כמקום סכנה, וכמדומה שכן הוא מציאות הדבר שכמה וכמה פעולות לאדם בעלמא נראה לו הדבר סכנה ומפחד לעשות כן, אבל הפועלים שזה מחיתם מתרגלים להיות אמיצים ולא לפחוד מסכנה כזאת.7

1. בבא מציעא ריש דף קי”ב ע”א [↩]
2. This position of Rav Kook is mentioned by Rabbi Avraham Yisrael Sylvetsky in the course of his debate with Rav Aharon Lichtenstein over the question of the duty of soldiers to obey or disobey the government’s orders with regard to the Gaza disengagement, published in Tradition (Vol. 40 No. 2, Summer 2007, p. 57). [↩]
3. משפט כהן סימן קמ”ג, מועתק מפה [↩]
4. שולוחן ערוך או”ח סימן רמ”ח סעיף ד [↩]
5. מגן אברהם שם ס”ק י”ד [↩]
6. אגרות משה או”ח חלק א’ סימן קכ”ז ד”ה ומה שכתב [↩]
7. משנת פקוח נפש שער א’ סימן ב’ אות ז’, ועיין שם בכל הסימן שהאריך בסוגיא זו, והעלה שיש ה’ דרכים בביאור דברי הברייתא. [↩]