Month: October 2009

Two Epsteins On the Agunah Problem

I have previously suggested that Abravanel’s declaration that “death with honor is better than a life of shame and ignominy” is grounded in the Iberian culture in which he flourished. Today, however, I saw the attribution of quite a similar sentiment to the product of a very different era and culture – Rav Moshe Mordechai Epstein (Rosh Yeshivah of Yeshivas Kenesses Yisrael (Slabodka / Hevron)), who learns this lesson from, of all things, the grim determination of Imperial Germany to wage World War I against “the entire world”, in defense of its national honor:

שאלת העגונה היא אחת מנקודות המלחמה בין הדת והחיים, וכבר הראתי מה דל כחנו במלחמה זו, הנשים הולכות ונישאות והגט היהודי נשתכח. אבל זה לא כלום לגבי הרבנים החרדים, סוגרים את חלונות בית המדרש ודורשים פרק בהלכות גיטין, ובידעם שמאחורי חלונות סגורים החיים הסואנים לא יפריעו אותם עולה על רוחם להאמין שהם גברו על החיים.

בבקורי הראשון בארץ ישראל בשנת תרפ”ט בקרתי את הרב המובהק שלי, הגאון ר’ משה מרדכי עפשטיין ז”ל בביתו בחברון על יד הישיבה שם. הכתב-יד של מחברתי “הצעה למען תקנת עגונות” היה אז תחת ידי ובקשתי ממנו כתלמיד מרב לעבור על המחברת כדי שיחוה את דעתו על הצעתי בכלל ועל פרטי ההלכה שכתבתי, ולא רצה אפילו לנגוע במחברתי ודרש לפני פרק בהלכות מסירת נפש בהתלהבות עצומה:

“מדוע אתה מתאונן כל כך על גורל המר של העגונות? תהיינה עגונות ותתקיים היהדות. הרי הגרמנים יצאו למלחמה נגד כל העולם. האם לא ידעו מראש שיפלו חללים וישארו יתומים ואלמנות ואף על פי כן לא הטרידה אותם ידיעה זו מלהלחם במסירת נפש, משום שהכירו שכבוד האומה דורש קרבנות והביאו את הקרבנות האלו מבלי להתאונן. הכבוד של עם ישראל היא התורה שלנו ולמענה נקריב קרבנות כל מה שצריך, קרבנות של הרוגים, יתומים, אלמנות, ועגונות”.1

“Why do you complain so much about the bitter lot of the Agunos? Let them be Agunos and Judaism shall survive. The Germans waged war against the whole world. Did they not know in advance that they would suffer casualties and that there would remain orphans and widows, and even so this knowledge did not disturb them from battling with the utmost dedication, for they recognized that the honor of the nation demanded sacrifices, and they brought these sacrifices without complaining. The honor of the nation of Israel is our Torah, and for its sake we shall offer as many sacrifices as are necessary, sacrifices of [men] killed, orphans, widows and Agunos.”

It must be noted that the narrator of the above is Louis Epstein, a prominent Conservative Rabbi who was engaged in a heated polemic against what he felt to be the insufferably reactionary Orthodox. Adam Mintz summarizes the affair thus:

Rabbi Louis Epstein, a leading Conservative rabbi from Boston and the president of the Rabbinical Assembly and its Committee on Jewish Law, suggested that prior to every marriage, the husband should appoint his wife as an agent to execute a divorce on his behalf. Thus, if the husband disappears or refuses to grant the get, the wife can, in effect, divorce herself. In that same year, Rabbi Epstein published a volume entitled Hatza’ah Lemaan Takanat Agunot that attempted to prove the halakhic foundation for this proposal. In 1935, the Rabbinical Assembly, the rabbinic body of the Conservative movement, initially voted to accept this proposal.

In his volume, Rabbi Epstein described how he sent copies of his book to close to 1,000 rabbis asking for their opinions on his proposal. He explained that he received very few responses. While one of the letters was critical of his work, most of the letters were complimentary but argued that he could not proceed without the consensus of the leading halakhic authorities. He seemed encouraged by the nature of these responses inasmuch as they were not critical of his halakhic reasoning. Among the letters that he received was a letter from Rabbi Henkin dated February 18, 1931. In this letter, Rabbi Henkin apologized for not having the time to study the book carefully. While Rabbi Henkin proceeded to make certain halakhic suggestions to Rabbi Epstein, the letter was in no way dismissive of his efforts. He even concluded the letter with the practical advice that if he wanted to send copies to all the rabbis of Europe as he proposed, it would become a very expensive undertaking.

The Orthodox rabbinate responded to Rabbi Epstein’s proposal with disapproval and the Agudath HaRabbanim convened a meeting of rabbis during which various halakhic presentations were made arguing that Rabbi Epstein’s proposal was both impractical and halakhically unsound. In 1937, a volume was published by the Agudath HaRabbanim entitled Le’Dor Aharon which included correspondence from leading rabbis around the world opposing Rabbi Epstein’s proposal. In 1940, Rabbi Epstein published Le’Sheelat Ha-Agunah in which he attempted to support his view in light of the strong rabbinic opposition. The Orthodox rabbinate did not respond to this second volume and Rabbi Epstein’s proposal was never actually adopted in practice by the Conservative movement.

For more information about the Epstein controversy, see the references cited in Mintz’s footnotes and Rav (Professor) Yitzchak (Irving) Breitowitz, J.D., Between Civil and Religious Law: The Plight of the Agunah in American Society2, cited by Rabbi (Professor) Michael J. Broyde in his Marriage, Divorce and the Abandoned Wife in Jewish Law.3

  1. יהודה ליב עפשטיין, לשאלת העגונה, עמוד 34, מועתק מפה. ועיין ישורון חוברת י’ עמוד תשי”א והלאה. [↩]
  2. pp. 64-68. I have not been able to check this myself, and I am relying on Rabbi Broyde’s citation. [↩]
  3. p. 161 n. 8, available here. [↩]

Sin and Its Consequences

We have seen the Medrashic criticism of Ya’akov’s insensitivity in his harsh response to רחל’s desperate demand for him to provide her with children, and its declaration of the consequences for his descendants. This is quite reminiscent of Ramban’s celebrated, provocative indictment of Sarah’s oppression of Hagar, and Avraham’s tacit complicity therein, and his assertion that this mistreatment is the root of our terrible suffering at the hands of Yishmael:

ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ד’ אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:1

Radak and Tur take similar positions. Radak:

ותענה שרי, עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה.
ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו ואמר לה עשי לה הטוב בעיניך, היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה, ולא מדת חסידות ונפש טובה, כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני הקל, כמו שאמר המלאך אל הגר כי שמע ד’ אל עניך, והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית.2

Tur:

בורחת. ב’ במסורת הכא מפני שרי גברתי אנכי בורחת. ואידך מקול פרש ורומה קשת בורחת כל העיר (ירמיה ד:כט). לומר מפני ששרה הבריחה את ישמעאל לפיכך ברחו ישראל מפניו, כי רומה קשת הוא ישמעאל, כדכתיב ביה (להלן כא:כ) רובה קשת.3

For further discussion of this idea, see Rabbi Shimon Kasher in his Peshuto shel Mikra4 and Rabbi Chaim Dov Chavel in his notes to his edition of the Ramban.

Now, it would seem that however we may assess the conduct of Sarah and Avraham in the first Hagar episode (on which the above sources are commenting) we must concede that they did act correctly in the second, as God apparently endorsed Sarah’s demand for Hagar’s expulsion. Remarkably, though, Tur apparently maintains that Sarah’s conduct on this occasion, too, was wrong, as he asserts that her descendants were actually punished for it:

גרש. ג’ במסורת. גרש האמה. גרש לץ (משלי כב:י). כלה גרש יגרש (שמות יא:א). פירוש גרש את האמה הזאת ואת בנה, ואז תגרש הלץ. ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם.5

The objection from God’s endorsement is raised by Rabbi Ya’akov Koppel Reinitz in his notes to the above passage.6 The Aderes also has trouble with these remarks, and he notes that Tur’s source is unknown:

דברי רבינו סותרים סופם את ראשם דהוא אמר כשתגרש האמה ובנה תגרש הלץ, ומאי טעמא ישתעבדו, ואולי דמכל מקום היה לה לקרבם כדי להשיבם בתשובה להשגיח עליהם, וכמו שמצינו כה”ג ביעקב, עיין סנהדרין צ”ט ב’ בתמנע, וגם אמרו חז”ל כן בדינה שלא השיאה לעשו, אך לא ידעתי כעת מקור דברי רבינו אלו.7

I am not actually at all troubled by the internal contradiction raised by the Aderes; after all, the road to Hell is paved with good intentions. Peninah, too, meant well, and look what happened to her children …

[The final sentence of the previous paragraph assumes that R. Levi’s statement that:

שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו … פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה [רש”י: שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל]8

and R. Nehemiah’s statement that:

היה לפנינה עשרה בנים, היתה חנה יולדת אחד, ופנינה קוברת שנים, חנה יולדת שנים ופנינה קוברת ארבעה, שלשה ופנינה קוברת ששה, ארבעה ופנינה קוברת שמונה, כיון שעיברה חמישית, באתה פנינה ונשתטחה על רגליה, אמרה לה בבקשה ממך התפלל על שנים ויחיו, התפללה עליהן והיו נקראין על שמה:9

are consistent, and do not simply represent incompatible perspectives toward Peninah’s conduct. This is indeed Rav Haim Shmulevitz’s understanding:

וכבר ביארנו חומר העבירות שבין אדם לחברו, שלא מועלת כוונה טובה ואפילו עשה ונתכוין לשם שמים, וכמו שמצינו בפנינה שאמרו חז”ל שלשם שמים נתכוונה, ואף על פי כן נענשה באופן חמור כל כך שמתו כל בניה, ככתוב: “רבת בנים אומללה” (שמואל א’ ב:ה), ואף על פי שפנינה צדקת גמורה היתה, ובודאי היה קשה לה מאד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה, והיה בכך מסירות נפש ממש מצד פנינה, ובכל זה מה נורא עונשה.

וכל כך למה, כי הפוגע בחבירו, תהיה כוונתו אשר תהיה, הריהו כמכניס ידו לתוך תנור אש, ואין הכונה הטובה יכולה לשנות בזה מאומה. הסכנה שבעבירה שבין אדם לחבירו היא כמציאות טבעית, ממש כשם שהאש שורפת בדרך הטבע.10

While Rav Shmulevitz apparently maintains that Peninah was severely punished although she may not have actually behaved wrongly, Rabbi Avraham Rivlin (the משגיח רוחני of ישיבת כרם ביבנה) explains she did indeed act most improperly:

ואף שפנינה התכוונה לשם שמים, לא הועילו לה כוונותיה הטובות להצילה מעונש על המעשה המחפיר. [והביא את המדרש הנ”ל שנענשה פנינה במיתת בניה, וביאר:] ללמדך שאין לאדם לעשות את חשבון הקב”ה ולקחת על עצמו לשמש כשליחו. אם פנינה רוצה בטובתה של חנה היא יכולה להתפלל עבורה, לסייע לחנה להתפלל בעצמה ע”י קיום מצוות תוכחה כראוי וכיוצא באלו דרכים שההלכה מתירה והמוסר מחייב לבוא לעזרת הזולת. אבל להציק לאדם ולגרום לו סבל, בשם התורה ובשם הקב”ה, כביכול – “לשם שמים”?? מי ביקש זאת מידכם? “בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת אבעי לך למעבד” (ברכות י, ע”א). הבחירה החופשית של האדם בעולמנו התחתון, אסור לה שתביא בחשבון את חשבונות הבורא בעולמות העליונים.11

Update: Netanel showed me that Rav Eliyahu Lopian reportedly took the same position as Rav Shmulevitz:

When Reb Elya was only 10 years old, his parents, brothers, and sisters emigrated to America.

Steeling himself against his family’s protests, the young Elyah refused to accompany them. He was convinced that his ability to grow in Torah and yiras shamayim as he so desperately desired would have been hampered in America, and that his dreams would be stifled. When he grew older and became a world renowned gadol hador, he did not change his attitude regarding this decision. He knew that, despite all the suffering he had brought upon himself by staying behind, he had done the right thing.

When Reb Elyah was visiting with his son Reb Avraham Yehoshua (Shea) in Chicago, Illinois in 1955, he asked his brother Avraham to accompany him to their father’s grave. He wished to ask his father’s forgiveness for not having followed him to America so long ago. Reb Elyah explained to his brother that there was no question in his mind that had he listened to his father and come to America, he never would have become the “Reb Elyah” that he was.

Nevertheless, he felt the need to beg his father to forgive him for the pain he had caused. He compared the situation to that of Peninah, who had been correct in acting cruelly toward Chanah in order to inspire Chanah to pray for children (I Shmuel 1), but was nevertheless obligated to beg Chana’s forgiveness for the pain she had caused her.12

  1. פירוש רמב”ן על התורה, בראשית טז:ו, מהדורת ר’ חיים דב שעוועל [↩]
  2. פירוש הרד”ק שם, ירושלים תשס”ו [↩]
  3. בעל הטורים על התורה, בראשית טז:ח, פלדהיים: ירושלים תשס”ג [↩]
  4. Ibid. n. 8. [↩]
  5. בעל הטורים שם כא:י [↩]
  6. In his notes to the Feldheim edition. [↩]
  7. עטרות אד”ר, מהדורת פלדהיים [↩]
  8. בבא בתרא ט”ז ע”א [↩]
  9. מדרש שמואל פרשה ה’ אות י’ (על הפסוק (שמואל א’ ב:ה) “שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד-עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה”, והובא ברש”י שם), מועתק מפה [↩]
  10. שיחות מוסר מאמר ע”ו, עמוד שנ”ד. תודתי נתונה לגיסי נתנאל שהביא זה לתשומת עיני. [↩]
  11. עיונים בהפטרות ראש השנה, pp. 3-4 (DOC). [↩]
  12. Rabbi David J. Schlossberg, Reb Elyah: The Life and Accomplishments of Rabbi Elyah Lopian, (Mesorah Publications – 1999), pp. 26-7. [↩]