Month: December 2009

תוכחת מגולה ואהבה מסותרה

Michael Halberstam, in a comment to this post, mentioned a remarkable assertion of Rambam that Rav Sa’adia Gaon lied about the foundations of Kiddush Ha’Hodesh, in order to bolster his anti-Karaite polemic:

ואני תמיה מאדם יכחיש הראות ויאמר כי דת היהודים אינה בנויה על ראיית הלבנה אלא על החשבון בלבד והוא מאמין אלו הכתובים כולם

ואני רואה שהרואה זה אינו מאמינו אבל היתה דעתו בזה המאמר להשיב אחור בעל דינו באי זה צד יזדמן לו בשקר או באמת כיון שלא מצא מציל לנפשו מהכרח הויכוח1

This is reminiscent of a notorious and bizzare debate that Ibn Ezra conducted with a Karaite, in which Ibn Ezra apparently fulfils, במלא מובן המילים, the sarcastic Talmudic blessing of יהא רעוא דתשתרו אף תרבא2:

ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני:

אם האליה אסורה מן התורה?

ואען ואומר: אמת, כי האליה תקרא חלב, כי כן כתוב: חלבו האליה תמימה, רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב.

אז ענה: הלא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב: כל חלב וכל דם לא תאכלו ובתחלה כתוב חקת עולם לדורותיכם?!

גם אני עניתיו: כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה, כי הנה כתוב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב: חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר?!

וגם הוא השיב: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו!

גם אני השיבותי: כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים.

והכלל: בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר, ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר, על כן הזהיר: ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם, ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש.

וכן כל דם הוסיף לעוף, על כן חלב העוף מותר, והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה, שהוא חול, שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו. בשלשה מקומות, ואין זכר לחלב כלל.

אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה: שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות, רק ישען על העתקת הפירושים.3

This is simply stunning – Ibn Ezra seems to be claiming that the prohibition against the consumption of Helev only applies to sacrifices, and not to ordinary meat! This whopper did not go unchallenged; he was indeed called on it by Ramban and Rav Haim Ibn Attar (and probably many others). Ramban:

ועוד אזכיר טעות גדול שטעה ר”א בטענותיו עימהם, הרע לומר מהם.4

והראיה הגמורה שפירוש “מן הבהמה אשר יקריב ממנה”, מן המין הקרב, כי כן נאמר בערכין (להלן כז ט): ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קורבן לה’ כל אשר יתן ממנו לה’ יהיה קדש, ופירושו בהמה שמקריבין ממינה קורבן לה’. וכך ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קורבן לה’ (שם פסוק יא), יאמר בפירוש מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק בין שמזכיר בלשון רבים “אשר יקריבו” “ואשר לא יקריבו”, ובין שיאמר בלשון יחיד “אשר יקריב”, כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר (להלן יא לט): וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל.

ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה אשר יביא הקורבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור, וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו, שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו.

ואמר יעשה לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו (שם פסוק ח), ובחלב שלהן יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב בקורבנות בלבד, למה הוצרך לומר בו “כל חלב לא תאכלו” שם בפרשת ויקרא, וכבר ציווה שיעלה על המזבח לריח ניחוח, ואיך נאכל אשה ה’, ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקורבנות. ועוד, למה הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קורבן אלא מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי המוקדשין (דברים טו כג): רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום למקומו ואפרשנו.5

Rav Haim Ibn Attar:

חקת עולם וגו’. מכאן פטיש להכות על קדקוד הטועה, לומר שלא נאסר חלב אלא של קדשים, והרי כתיב חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ואיך יעמד חי פסוק זה אם לא נאסר אלא חלב של קדשים, וכן פירש בתורת כהנים (פרק כ’ קפ”ט) חוקת עולם לבית העולמים, לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות, בכל מושבותיכם בארץ ובחוץ לארץ, עד כאן. והנה אחר שאמר חוקת עולם, מה מקום לומר לדורותיכם בכל מושבותיכם, אלא ודאי שהכוונה הוא על זה הדרך חוקת עולם נמשכת עם שלמעלה שהוא עד עולם הקדשים ואמר תהיה אזהרה עוד לדורותיכם בכל מושבותיכם אפילו בחוץ לארץ, שיעלה על דעתך לומר שלא אסר אלא בזמן שישנו קרב על גבי המזבח ולא בשאר זמנים, או אפילו בזמן שאינו קרב אם הוא במקום שהוא קרב, אבל במקום שאינו קרב לא, תלמוד לומר לדורותיכם בכל מושבותיכם, ואם יטעה הטועה שאינו אסור אלא חלב הקרב, אחר שאמר חוקת עולם, במה יש לטעות, שהוצרך לומר לדורותיכם בכל מושבותיכם:6

Rav Yosef Shaul Nathanson explains that Ibn Ezra certainly did not mean that in actuality only Helev of sacrifices is prohibited:

ולפענ”ד חלילה להראב”ע קדוש ד’ שיחשוב חלילה כי חלב לא נאסר רק בקדשים רק שהשיב להצדוקי לפי דרכו שאינו מאמין בדרשת חז”ל ועל זה הקשה אם כן מדוע אסרו חז”ל כל החלב והניחו האליה ועל זה השיב לו לפי דרכו כי פשט הכתוב לא מבואר איסור רק בקדשים וחז”ל שאסרו והניחו זאת

ועיין בכריתות דף ד’ טעם למה אליה מותרת דיליף מחלב שור וכשב ועז דבר הישנו בשור וכשב ועז וגם שם מוזכר דבענינא דקדשים משתעי קרא ע”ש ומהתימה על הרמב”ן שלא הזכיר מש”ס הנ”ל וצ”ע:7

Rav Nathanson seems to understand Ibn Ezra’s point to be that Hazal’s permissive ruling regarding the אליה is sound even if we accept the Karaite exegetical framework. Ibn Ezra’s justification, though, leaves them open to a far more serious attack – why indeed did they prohibit Helev in general, if the plain meaning of the Scriptures only forbids it in the context of sacrificial animals?

Rav Menachem Mendel Kasher also understands Ibn Ezra this way, and he explains further that Ibn Ezra was not so much defending Hazal as illustrating the absurdity of the Karaite belief in the possibility of a serious interpretation of the Torah without recourse to an oral tradition. After citing the aforementioned comments of Ramban and Rav Haim Ibn Attar, and then numerous Rabbinic sources proving that the prohibition against Helev is certainly not limited to sacrifices, he explains what he believes is Ibn Ezra’s true intent:

וכל המעיין בלשונו של האבן עזרא רואה שחס ושלום לא עלה על דעתו לומר שחלב חולין מותר מן התורה, אלא בא להוכיח להצדוקי שמפשוטו של מקרא יש מקום להסתפק בזה, והעיקר כמו שדרשו חז”ל במקומות הנ”ל ומסרו לנו ההלכה בפירוש הקרא והם אמרו שחלב אליה מותר ועל זה יש לסמוך.

ובא להשיב להקראי לפי דרכו ולהסבירו שמה שנוגע להלכה למעשה אי אפשר לנו לסמוך על פשוטו של מקרא רק על המסורה של חכמינו ז”ל בתורה שבעל פה מה שאסרו ומה שהתירו כן בחלב אסרו מן התורה ואליה מותרת מן התורה.8

He subsequently cites the aforementioned passage of Rav Nathanson, and then continues:

וכעין זה ממש מבואר באבן עזרא בפירוש הקצר שמות לה, ג, הוא כותב: פעם אחת התחבר עמי אחד מהם (מהקראים) ואמרתי לו שנעזוב דברי הקבלה ונרדוף אחרי הכתוב לבדו, אז שמח ואשאלהו לאמר מי אסר להדליק הנר בליל השבת כו’ כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום וכן ביום השמיני ימול כו’ (האריך שם להביא הרבה פסוקים בנוגע לענין זה) והזכרתי אלה הדברים בעבור שיוכל אדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים, על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצות לקבלה ומסורת ותורה שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה, ע”כ.

כוונתו היתה להוכיח על הטעות של הקראים שאוסרים הדלקת נרות מערב שבת לשבת, שלפי פשוטו של מקרא הרי יש מקום למתעקשים לומר שהאיסור רק ביום השבת ולא בלילה, ובעל כרחינו מוכרחים אנו לסמוך על הקבלה אם כן גם על זה סומכים אנו על הקבלה. והעיר בזה בקרני אור שם.

He then proceeds to resolve in similar fashion a similarly problematic passage in the exegesis of Rav Sa’adiah concerning the law of מליקת חטאת העוף,

We close by noting that the two debates between Ibn Ezra and the Karaites that we have seen here, as well as a third, concerning the correct interpretation of the verse עין תחת עין, are discussed in an article by the felicitously named Dr. Avraham Ben-Ezra.

Update: As Wolf2191 points out, Shir also understands our Ibn Ezra as do Rabbanim Nathanson and Kasher:

וכן היתה בלי ספק כוונת הראב”ע באיסור החלב שהיה נראה לו מפשוטי המקראות כי רק חלב קדשים נאסר, אך קדמונינו (ר”ל המקבלים) אסרו כל חלב והיינו שקבלתם מכרעת על פשוטו של מקרא והאוכלו חייב כרת כמו על חלב קדשים המבואר בתורה. והאות הברור על כוונתו זאת, שהרי רק מזה הראה לצדוקי חולשת סמיכתו על פשוטי הכתובים, וזה מפני שגם הצדוקים נהגו מאז לאסור כל חלב ויחשבו כי כן כתוב מבואר בתורה והוא הוכיח להם שפשוטו של מקרא מורה ההפך רק ההלכה עוקרת כאן את הכתוב, ועל כרחם של צדוקים גם הם נוהגים בזה על פי ההלכה ולא על פי הנראה מפשט המקרא, ולכן הוכרח הצדוקי לבטוח שישען מהיום והלאה רק על העתקת הפרושים9

Shir explains that Ibn Ezra merely meant to engage in a demonstration of reductio ad absurdum against the Karaite, thereby convincing him of the bankruptcy and internal inconsistency of his own, tradition-less Halachic system.

  1. פירוש הרמב”ם לראש השנה פרק שני על המשנה כיצד בודקין את העדים [↩]
  2. יבמות דף ל”ז ע”א – קשר [↩]
  3. פירוש אבן עזרא לתורה, ויקרא פרק ז’ פסוק כ”ג – קשר [↩]
  4. פירוש רמב”ן על התורה, ויקרא פרק ג’ פסוק ט’ – קשר [↩]
  5. שם פרק ז’ פסוק כ”ה – קשר [↩]
  6. אור החיים ויקרא פרק ג’ פסוק י”ז [↩]
  7. דברי שאול (על התורה וחמש מגילות – לעמבערג תרל”ה) – קשר [↩]
  8. תורה שלמה, כרך י”ז מילואים סוף פרק כ”ב [↩]
  9. אגרות שי”ר (פרמיסלא 1885) עמוד 24 – קשר [↩]