Beware the אזהרות

From Slate’s Explainer column:

The car of NASCAR driver Brad Keselowski flipped over and crashed Sunday after another driver, Carl Edwards, bumped him during the Sprint Cup race in Atlanta. (Watch the video here.) Edwards admitted it was retaliation for a similar bump from Keselowski last April. NASCAR has put Edwards on probation for three races as punishment. What if Keselowski had been injured in the crash? Would Edwards be liable?

Possibly. Courts have determined that when you play a sport—or get behind the wheel of a race car—you assume certain risks inherent to the game. So there are greater limits on the liability of whoever caused the injury than under normal circumstances. For example, if someone broke your collarbone by randomly tackling you on the street, you could sue them and probably win. But if they do it on the football field, they’re protected. Whether or not Edwards would be liable for injuring Keselowski would depend on whether a court decided that his actions—nudging a car intentionally with the goal of crashing it—were inherent to the sport.

Courts draw the line at conduct outside the normal rules and customs of the game. If a football player is injured because someone hit him too hard during regular play, the person who hit him isn’t liable. However, if they intentionally hit him after the play is over—which is against the rules—they might be. But even breaking the rules doesn’t necessarily make the player liable. For example, it’s against the rules of basketball to foul someone when they’re taking a shot. But it’s also customary to commit fouls on purpose for strategic reasons. If a player were injured while trying to take a shot, the defender might get suspended from the game. But the shooter would have a tough time pressing charges, since fouls are part of the sport. (Punching someone in the face, however, is not.)

One Halachic perspective toward this issue is based upon the famous ruling cited by Rav Yehudah Mintz of Padua (Mahari Mintz), and codified by Rema:

עוד נמצא בתשובה שכתב ר’ טוביה בשם ריב”א שכל מאכל שחוטפין הבחורים משום שמחת פורים אפילו שלא ברשות משעת מקרא מגילה עד סוף סעודת פורים שהם ב’ לילות ויום אחד אין בהם משום גזל ואין להזמינם לבית דין על ככה ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן על פי טובי העיר עכ”ל1

וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה אין בזה משום לא תגזול ונהגו כך ובלבד שלא יעשה דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר:2

It can be argued that this yields a legal framework similar to that described in the Explainer; anything consistent with “the normal rules and customs of the game”, or even violations of the formal rules, insofar as such violation is “customary”, such as the example of the strategic foul, would fall into the non-actionable category of “אין בזה משום לא תגזול ונהגו כך”, but an assault such as “punching someone in the face”, which is “not part of the sport”, would have the status of “‏[עשייה] שלא כהוגן על פי טובי העיר‎”. [See also our discussion of the Halachically recognized right to risk one’s life to make a living.]

I recently encountered another application of the דרך שמחה dispensation, in this analysis by Rav Yosef Messas of a colorful but disreputable custom to douse with water the member of the congregation who received the “honor” of reciting the last stanza of the אזהרות on Shavuos:

עוד כתב מעכ”ת כי נשאל מעיר בצא”ר על אחד שטנף ולכלך במים בגדי חבירו של משי ורקמה חדשים בחג השבועות בבית הכנסת בשעת מנחה. יען נפלה עליו מפולת הפיסקא האחרונה של האזהרות. ונוהגים לשפוך מים על האחרון. והגישו עצומותיהם לפני מעכ”ת.

וכת”ר חייבו לשלם בפשיטות. כדין מזיק ממון חבירו. ואך שם היה ושם נמצא לפני כת”ר צו”מר אחד מערבי. ואמר לפני כבודו. כי בערי המערב הוראה זו פשוטה אצלם לפטור המזיק מכח המנהג. וכן נמצא כתוב בפסקי הרבנים הראשונים דבני מערבא זיע”א. וכת”ר תמה על זה. ושואל את פי אם אמת הדבר. ומהו טעמם. יען אני מבניהם. אדע כל מצפוניהם:

Rav Messas explains that this is, indeed, an old custom in his native city of Meknes, and that although the local Rabbanim had tried repeatedly to extirpate it, and had even issued a formal interdiction against it in the year 5630, the “boors” nevertheless persisted, “but with only a little water, so that they should not damage anything, and thus is the custom until today in some synagogues, against the will of the scholars”:

תשובה מנהג זה של שפיכות המים בחג השבועות. היה היה בארץ מולדתי עוב”י [עיר ואם בישראל] מכנ”אס יע”א בזמן הקודם אצל אנשים רקים דוקא. וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה. ובשנת התר”ל ליצירה. עשו תקנה לבטל מנהג זה. הנה היא כתובה אצלי. והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה. הן אסור צערא דגופא דחבירו. ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה וכו’. ועוד אסור המחלוקות וכו’. וכו’. ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מלעשות כמנהגם. אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון חכמים:

Rav Messas now turns to the question of liability for the water damage, initially suggesting that the reported (does anyone know who or what a צו”מר is?) ruling exempting the tortfeasor may have been based upon a local, Marrakeshian institution, as the practice of this custom there was excessive, and led to perennial litigation, but he then argues that the aforementioned Purim ruling would yield an exemption מדינא, unless there has been defiance of a protest of the Rabbanim :

ואך על ענין חיוב ופטור המפסיד ומקלקל בגדי חבירו. מעולם לא ראיתי ולא שמעתי דבר זה כתוב על ספר מרבני המערב ז”ל. גם עתה חפשתי כל הנמצא אצלי מספריהם ולא מצאתי. ואפשר שהצו”מר שהגיד לכבודו הוא מעיר הגדולה מרא”כש יע”א. אשר המנהג הזה של שפיכות המים זה על זה בשבועות. הוא אצלם במדה נפרזת. ומוכרח שיקרו ויאתיו דין ודברים על זה בכל שנה ושנה. ואפשר דמשם יצא ההוראה שהגיד ההוא צו”מר לפטור המקלקל מאיזה תקנה שעשו ביניהם וקבעו להם רבניהם.

ולדעתי המעט נראה דגם מדינא פטור. וראיה לדבר. שהרי מצינו למור”ם באו”ח סוף סימן תרצ”ו שכתב בשם מוהר”י מינץ ז”ל. שמה שנהגו בפורים לחטוף זה מזה אין בו משום לא תגזול. מאחר שכן נהגו משום שמחה עש’ וכתב הב”ח ביו”ד סוף סימן קפ”ב דטעמו הוא משום הפקר בית דין הפקר. עש’. ואם כן הכא נמי בנידון דידן מאחר שכן נהגו משום שמחת החג ושמחת תורה. אין לחייב המקלקל בתשלומין. זולת אם רבניהם מחו על זה ולא שמעו לקולם. אז הדבר פשוט דחייב לשלם. משום דלא שייך טעמא דהפקר בית דין הפקר. שהרי אדרבה מיחו על זה. כן נראה לקוצר דעתי. ואם שגיתי וכו’.

ויש עוד להאריך. ואין צריך. דמה שעשה כבודו עשוי. וכן הוא האמת בזמן הזה. משום מיגדר מילתא. ולעקור מההמון מנהגים הגורמים למחלוקת. דאפילו תלמידי חכמים צריכים להיות מרבים שלום בעולם. וכל שכן הרבנים שהם עיני העדה. ד’ ישפות להם שלום בגודש המדה. ועיניהם ועינינו תראינה ארץ חמדה. בבא לציון גואל משבט יהודה. אמן.3

1. שו”ת מהר”י מינץ, סימן י”ז – קשר, הובא בדרכי משה, או”ח סימן תרצ”ו [↩]
2. הגהות רמ”א שם סעיף ז [↩]
3. מים חיים, סימן רט”ז – קשר [↩]