כך עונים את המעיקות (שוב)?!‏

We have previously discussed (here and here, and see this post by Menachem Mendel) some Torah perspectives on a single woman choosing to become pregnant via artificial insemination. In the course of Rav Aharon Feldman’s critiques of Orthodox feminism in his “Angry Book” (the coinage is Gil Student’s; Rav Aharon Lichtenstein has a similar take on the book), he repeatedly denounces feminist legitimization and even “advocacy” of such by the contributors to Jewish Legal Writings By Women:

If increased spirituality is the agenda of the advocates of [women’s] prayer groups, how is it that many of these same women advocate reducing women’s role as wife and mother, encouraging birth control for any and all reasons, and permitting artificial insemination for single women?1

It is curious, therefore, that many upstanding Orthodox women (among them the contributors to this book [JLWBW]) seem to be on a quest for holiness, and value motherhood and family, yet they slavishly echo a philosophy that is incompatible with their own belief system. These women certainly will not accept those parts of the feminist agenda that directly oppose the Torah’s commandments, but they believe they can safely accept many of its underlying premises.

Among the goals of Orthodox feminists, as gleaned from their speeches and writings over the years, are the following:

1) To counter male-dominated halachah by producing a generation of learned Jewish women who will serve as posekot, female experts in Jewish law.

2) To re-examine Jewish tradition for opinions – especially through utilizing minority views – that will bring modern Orthodox women more in line with the lifestyle of secular women. This includes efforts to demonstrate that domination by male Rabbis has resulted in “misreadings” or in unecessary stringencies in their interpretations of the sacred text.

3) To adapt Jewish practice with an eye to the removal of differences between men and women in the performance of mitzvos.

Nearly all of the articles in this book seek to advance this agenda. They deal with: the Rabbis’ alleged control of women with respect to their use of cosmetics; advocacy of articial insemination for single women; the implications of birth-control pills for menstrual laws; the training of female experts in Jewish law; and the abolition of differences between the sexes with respect to the obligation to study Torah, and rituals involving tefillin, tsitsit, kaddish, bat mitzva, and the blessing she-lo asani ishah.2

Finally, the editors claim with unabashed hyperbole that this book [JLWBW] is the culmination of the movement for Jewish women’s education begun by Sarah Schenirer. After tracing the movement in its various forms in the last eighty years, they conclude: “And it all culminates here, with the publication of Jewish Legal Writings by Women.

One of the major elements of Sarah Schenirer’s teachings was respect for Rabbinic authority; she herself took no steps to implement her vision before first receiving approval from the Torah leadership of her times. She emphasized tzeni’us (modesty). She trained her disciples to be teachers, but taught them that their main role was to serve as Jewish mothers and wives. Her vision was, in the editors’ words, that “greater knowledge would then surely lead to a strengthening of the Jewish woman’s commitment to Jewish life and family.”

This book does everything to contradict these principles. It advocates artificial insemination of single women (with extremely dangerous implications for the Jewish family unit); stigmatizes Rabbis who advocate tzeni’us as engaging in the social control of women; and in general seeks to blur the halachic differences between the sexes concerning mitzvos.3

[Emphases added.]

I do not have access to JLWBW, and in any event, Rav Feldman does not specify exactly which statements regarding artificial insemination by single women he has in mind, but even if we grant the seriousness of his worry about the “extremely dangerous implications for the Jewish family unit”, his overall implication that the primary motivation behind the advocacy of the practice is a pernicious feminist agenda seems terribly unjust. Is the misery of a forty yeal old woman who has unfortunately failed to marry and build a family in the traditional way not a sufficient motivation to try to permit the practice? While I have no doubt that some of the advocates in question do, indeed, have a problematic ideological basis for their position, Rav Feldman’s implicitly sweeping condemnation of the proponents of the idea seems to me an unfair over-generalization.

Regarding Rav Feldman’s flat assertion that:

[Sarah Schenirer] herself took no steps to implement her vision before first receiving approval from the Torah leadership of her times.

I am not sure that the matter is quite so simple; while I admit to very little knowledge of the relevant history, here is how Dr. Yoel Finkelman puts it:

As a lone, female individual, initially without ties to the rabbinic establishment, she was able to begin more or less independently, and thereby avoided much of the political opposition that had plagued the rabbis who had made similar suggestions. Early on, she started out on her own, with little fanfare and attention. Realizing that she was unlikely to succeed without some measure of rabbinic backing, and under the guidance of her brother, a Belzer hassid, she turned very early on to the Belzer Rebbe for support, and his words “berakhah vehatzlahah” (blessings and success) were encouraging and helped her to gain support. However, as Manekin notes, in Schneirer’s own description of the meeting, she earned the rabbi’s blessing by explaining that she wanted to “lead Jewish girls in the path of Judaism,” without specifying that she planned to open a school and teach Torah.

Agudat Yisrael became an official supporter of Beit Ya’akov shortly after Schneirer opened the first school, but it was only after Agudat Yisrael’s conventions in 1923 and 1929 that the Agudah began expending significant energies and monies on Beit Ya’akov. The rabbinic support of the Hafetz Hayyim and others came primarily after schools were already founded and growing (Zolty 284-285) – click here for the Hafetz Hayyim’s letters of support. This rabbinic support did not create the movement; it supported it after the fact and helped it grow. Indeed, the rabbinic support may have been most important not in creating Beit Ya’akov, but in serving as a ready response to the ever-present opposition among Polish Orthodoxy. (The Hafetz Hayyim’s first published comment on women’s education appeared in his Likkutei Halakhot, but that comment was a general one, focused on girls’ and women’s education in general, without specific mention of the Beit Ya’akov schools that had yet to be founded. After the founding of the system, he regularly published letters in support for the system in the school’s Yiddish-language journal, Beis Yakov. The text of his comments in Likkutei Halakhot and one of his letters appear in the appendix.)

I also wonder about Rav Feldman’s claim that “She emphasized tzeni’us (modesty).” I am certainly aware that her followers today in the בתי יעקב do so, but is there really evidence that the issue was a priority of Schenirer herself?

  1. The Eye of the Storm, pp. 69-70. []
  2. ibid. pp. 81-83. []
  3. ibid. pp. 101-102. []

An Agent's יאוש

Apple enthusiasts were recently delirious with excitement over the leaked prototype of the next generation iPhone, even more so than the CERN guys would be upon finding the Higgs boson.

The story:

Gray Powell—a North Carolina State University 2006 graduate and talented amateur photographer—is an Apple Software Engineer working on the iPhone Baseband Software, the little program that enables the iPhone to make calls. A dream job for a talented engineer like Powell, an Apple fan who always wanted to meet Steve Jobs.

On the night of March 18, he was enjoying the fine imported ales at Gourmet Haus Staudt, a nice German beer garden in Redwood City, California. He was happy. [UPDATED] After all, it was his birthday. He was turning 27 that very same day, and he was celebrating. The place was great. The beer was excellent. “I underestimated how good German beer is,” he typed into the next-generation iPhone he was testing on the field, cleverly disguised as an iPhone 3GS. It was his last Facebook update from the secret iPhone. It was the last time he ever saw the iPhone, right before he abandoned it on bar stool, leaving to go home.

It a simple, honest mistake in the middle of celebration. Something that anyone, from Steve Jobs to Jonathan Ive, could have done. Knowing how ferocious and ruthless Apple is about product leaks, those beers may have turned out to be the bitterest of his life.

(Almost) Impenetrable Security

Until now, Apple’s legendary security has always worked perfectly. Perhaps there was a blurry factory photo here, or some last-minute information strategically whispered to some friendly media there. But when it comes to the big stuff, everything is airtight. At their Cupertino campus, any gadget or computer that is worth protecting is behind armored doors, with security locks with codes that change every few minutes. Prototypes are bolted to desks. Hidden in these labs, hardware, software and industrial-design elves toil separately on the same devices, without really having the complete picture of the final product.

And hidden in every corner, the Apple secret police, a team of people with a single mission: To make sure nobody speaks. And if there’s a leak, hunt down the traitor, and escort him out of the building. Using lockdowns and other fear tactics, these men in black are the last line of defense against any sneaky eyes. The Gran Jefe Steve trusts them to avoid Apple’s worst nightmare: The leak of a strategic product that could cost them millions of dollars in free marketing promotion. One that would make them lose control of the product news cycle.

But the fact is that there’s no perfect security. Not when humans are involved. Humans that can lose things. You know, like the next generation iPhone.

Lost and Found

Apple security’s mighty walls fell on the midnight of Thursday, March 18. At that time, Powell was at Gourmet Haus Staudt, just 20 miles from the company’s Infinite Loop headquarters, having his fun. Around him, other groups of people were sharing the jolly atmosphere, and plenty of the golden liquid.

The person who eventually ended up with the lost iPhone was sitting next to Powell. He was drinking with a friend too. He noticed Powell on the stool next to him but didn’t think twice about him at the time. Not until Powell had already left the bar, and a random really drunk guy—who’d been sitting on the other side of Powell—returned from the bathroom to his own stool.

The Random Really Drunk Guy pointed at the iPhone sitting on the stool, the precious prototype left by the young Apple engineer.

“Hey man, is that your iPhone?” asked Random Really Drunk Guy.

“Hmmm, what?” replied the person who ended up with the iPhone. “No, no, it isn’t mine.”

“Ooooh, I guess it’s your friend’s then,” referring to a friend who at the time was in the bathroom. “Here, take it,” said the Random Really Drunk Guy, handing it to him. “You don’t want to lose it.” After that, the Random Really Drunk Guy also left the bar.

The person who ended up with the iPhone asked around, but nobody claimed it. He thought about that young guy sitting next to him, so he and his friend stayed there for some time, waiting. Powell never came back. …

He reached for a phone and called a lot of Apple numbers and tried to find someone who was at least willing to transfer his call to the right person, but no luck. No one took him seriously and all he got for his troubles was a ticket number.

He thought that eventually the ticket would move up high enough and that he would receive a call back, but his phone never rang. What should he be expected to do then? Walk into an Apple store and give the shiny, new device to a 20-year-old who might just end up selling it on eBay?

The Aftermath

Weeks later, Gizmodo got it for $5,000 in cash. At the time, we didn’t know if it was the real thing or not. It didn’t even get past the Apple logo screen. Once we saw it inside and out, however, there was no doubt about it. It was the real thing, so we started to work on documenting it before returning it to Apple. We had the phone, but we didn’t know the owner. Later, we learnt about this story, but we didn’t know for sure it was Powell’s phone until today, when we contacted him via his phone.

The above was published on Apr. 19, and later that day Apple issued a “formal request” for the return of the device, which Gizmodo indicated would not be a problem. Well, no; after all, the cat is already out of the bag. As Computerworld notes:

The story has been a page-view magnet for Gizmodo. The Web analytics service it uses says that the “This Is Apple’s Next iPhone” story has collected more than 10 million page views today.

Some earlier failed attempts at השבת אבידה are described here; some of the legal aspects of the case are discussed here, here and here; and for of the latest developments in the story, as of the writing of this essay, see here, here, and here; our discussion will be of one crucial Halachic issue raised by the case, not adequately treated by the earlier Poskim: assuming that the original finding of the phone by “the person who ended up with the iPhone” occurred after poor Gary Powell was מיאש, but before the loss had been realized by the appropriate corporate authorities (itself a tricky notion, as we shall discuss), is this considered post-יאוש, due to Powell’s יאוש, or pre-יאוש, since the blissful ignorance of the corporation renders this a situation of יאוש שלא מדעת? In other words, whose יאוש is relevant, the employee’s, or some higher authority’s?

Surprisingly enough, there is no consensus on the basic question of whether the יאוש of an agent, where the principal is as yet unaware of the loss, qualifies as יאוש; in the remainder of this post, we shall cite a number of sources on the topic.

Rav Avraham Hirsch Eisenstadt (citing an unnamed “Gadol”, who had ruled on a case that occurred in Israel) and Rav Avraham David Wahrman of Buczacs both maintain that an agent’s יאוש is ineffective, although there is an important difference between their positions, as we shall see. Rav Eisenstadt:

ושמעתי דהוה עובדא בארץ ישראל באחד ששלח מעות על ידי שליח ונאבדו מידו ומצאם ישראל אחר במקום שרוב עו”א מצויים והורה גדול אחד דחייב להחזיר מדינא דיאוש של זה השליח לא מהני כיון שאין המעות שלו ובעל המעות לא ידע מיד בנפילתם ואם כן הוה יאוש שלא מדעת ע”כ שמעתי.

ונראה דעובדא זה הוה בגוונא שהיה אסור להשליח להשתמש בהמעות דאם אבדו אינו חייב באחריותן כדלקמן סימן רצ”ב סעיף ז’ אבל אם היה באופן שמותר להשליח להשתמש בהמעות שחייב באחריותן נחשב הוא כבעלים ומועיל יאוש דידיה. …1

Rav Wahrman:

אודות ייאוש צלע”ג אודות מה שנודע לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא נודע לאישה כלל מהאבידה של המטלטל שבתוך הבית. ונראה נוטה דלא שייך בזה צד נושאת כו’ וכמו שכל מה שאין מגיע להאיש הנאה על ידי פועל שלה וכגון בהזיקה וכדומה לא שייך בזה נושאת ונותנת בתוך הבית לחייב את אישה על ידי זה כן הוא בזה. שאין שום תועלת כלל להאיש במה שתאמר אשתו וי לחסרון כדי שעל ידי זה יהיה כח שיופקע משלו להיות בגדר הפקר ו[ה]גם שמסתמא ניחא ליה שיתוודע לה מהאבידה כדי שתתחפש מכל מקום לא ניחא ליה שתתייאש מלבקש עוד וגם במקום שרוב נכריים שתיכף שנודע חל הייאוש אז תיכף ממילא מכל מקום אולי שייך בזה לומר דלא ניחא ליה שתתייאש רק שיחופש הדבר כי יש לפעמים גם נכריים שמחזירים אבידה וכל שכן כשהספק היה אולי נאבד במקום שרובו ישראל גם שעכשיו נודע למפרע שנמצא במקום שרובו נכריים כיון שאין הייאוש ודאי מצורף אחר הידיעה. וניחא ליה שיוודע לה ושלא תתייאש הרי זה של בעל האבידה. גם נראה דלא שייך כאן לדון על פי דניחא ליה והרי ניחא ליה שלא יאובד מאומה ורק במו”מ שמגיע לו הנאה מממון של חברו בזה הוא ששייך דררא דטיפול שלו אל עובדא שלה וזולת זה היא טפילה לו ונכון:2

While both Rabbanim Eisenstadt and Wahrman agree that the יאוש of an ordinary agent is ineffective, they would seem to disagree about that of one who is empowered to sell the object, or to take it for himself and repay the owner. The former rules that in such a case, “he is considered the owner, and his יאוש is effective”, while the latter argues at length that even the יאוש of a נושאת ונותנת is ineffective, and the reasons he advances would seem to apply to the case of the former, too.

Other Aharonim discuss our question in the context of this Gemara:

[אמר] רב נחמן ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה בשלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה

אמר רבא האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו ולא מיאשו איכא דאמרי אמר רבא אע”ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה3

What does Rava mean by “אימר שותפי נינהו”? Rashi explains that there is no assumption of יאוש here at all:

אימר שותפי נינהו. ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש:4

Rav Shimshon of Sens, on the other hand, cites Rabbeinu Tam as explaining that while the partner who has dropped the coin is, indeed, assumed to have been מיאש, nevertheless, the finder may not keep it, since the other partners who are as yet unaware of the loss have not been מיאש:

וזה לשון תוספות שאנץ אימר שותפי נינהו הגיה ר”ת בגליון פירושו אומר שותפי נינהו ואם זה שמשמש נתיאשו חבריו לא נתיאשו שלא משמשו ואפילו אמר קמיה שלא באת ליד זה קודם שאמ’ קמיה ואפילו לחלקן של זה לא יועיל יאוש דהא באיסורא אתא לידיה שתי הידות ואין יאוש לשליח החפץ5

Maharil Diskin is unsure of the Halachah in our case, and in the course of his analysis, he makes a cryptic reference to this Gemara:

נסתפקנו מאז מי שהפקיד חפץ אצל שומר ואבדו אי מהני יאוש דשומר שיהיה שייך למוצא.

ויש לעיין מזה בבבא מציעא בסלע שנפל משנים, שוב הוגד לי שהגאון רעק”א בדו”ח ריש בבא מציעא נסתפק גם כן בזה,6 ונראה להביא ראיה מבבא קמא (סח:), שהביא ראיה ר”א דסתם גניבה יאוש בעלים, וע”ש בתוספות דקודם טביחה ודאי נודע לבעל הבית ולמה שכתבו התוספות (דף ע.) סוף ד”ה לא דקרא כפשטיה בנגנב מבית שומר מיירי, אם כן אכתי תיקשי הא הבעל הבית לא ידע עדיין שנגנבה בעת שמכרה הגנב, אלא על כרחך דסגי ביאוש דשומר לחודיה.7

R. Shmuel Neiman suggests that our question may depend on the two different readings of the Gemara that we have seen:

תו פירש”י דברי רבא אימר שותפי נינהו ולא מייאשי דנאמנים זה על זה, ובשיטה בשם תוספות שאנץ כתב כיון דלא נתייאשו שאר השותפים דלא ידעו מנפילה לא מהני יאוש אף לחלק בעל האבידה דאין יאוש לחצי חפץ,

ולרש”י יש לומר דסבר כתוספות כריתות (כד: ד”ה קסבר) דמהני הפקר לחצי חפץ, ונראה דאף ביאוש מהני כשיטתו בגיטין (לח. ד”ה יאוש) דיאוש מהני מטעם הפקר או לפי חקירת מוהרי”ל דיסקין .. אם שומר שאבד מהני יאוש דשומר וציין לעיין כאן ולא ביאר, ואולי דלכן פירש רש”י דאין כאן יאוש כלל אף ממי שנפל משום דנאמנים זה לזה דאם הוא מתייאש אז מהני היאוש לכולו דהוי שומר על חלק השותפות ובשומר מהני יאוש אף דאינו שלו

ולשיטה הנז’ דלא מהני יאוש לחצי חפץ משמע דבשומר לא מהני יאוש.

ומהא דתניא בבא קמא (סו.) הגנב והגזלן תרומתו תרומה דאיכא יאוש ושינוי השם. ולתוספות סוכה (לח. ד”ה לפי) דאינו יוצא במצות אתרוג של טבל דדמי לאתרוג השותפין דגם לכהן וללוי יש חלק בו. והאיך מהני יאוש בעלים על חלק תרומה שבו, דיש לבעלים בה רק טובת הנאה ורק עליה הוי שם בעלים אף למאן דאמר טובת הנאה ממון כמבואר בתוספות לעיל (ו: ד”ה והא הכא), בלתי דנימא דנגזל עצמו כהן ואז כל הטבל שלו.

או אם מהני יאוש דשומר כן מהני יאוש בעלים גם על חלק תרומה שבו ואף דליכא לבעלים חיוב אחריות כשומר.8

Rav Yosef Zundel Hutner wonders why the Poskim have not elucidated this matter, and while he notes that R. Shimshon clearly states that the יאוש of an agent is ineffective, he himself is nevertheless unconvinced, and he concludes with “צע”ג לדינא”:

ולענין עיקר הדין שנאבד מיד שותף או שליח ונתייאש דלא מהני היאוש לגבי חלק השני או הבעלים באמת מצאתי זה מפורש בשיטה מקובצת בסוגיא זו בשם ר”ת … ע”ש וכן משמע בהדיא בדברי התוספות גבי אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסטנא דמרי בר איסק דמבואר בהדיא דל”ח להו ידיעת האריס וחשבו לה יאוש שלו מדעת ע”ש היטב.

ויצא לנו דין חדש דשליח שאבד ברוב עו”ג או דבר שאין בו סימן כל זמן שלא ידעו הבעלים לא הוי יאוש … ומכל מקום צ”ע קצת מה שסתמו הפוסקים בזה.

ובאמת יש לפקפק קצת בזה לענ”ד דכיון דמסרו הדבר ליד שליח יש לומר דסמכו עליו ויאוש דידיה הוי יאוש והוא נכנס בזה תחת הבעלים כיון דסמכו עליו וכיוצא בזה מצינו בסוף הגוזל דהודאת הגנב לפני השומר פוטרו מקנס ולא אמרינן לעוותי לא שדרתיך אלא דכיון דהוא בשמירתו תביעתו לגנב הוי תביעה והודאתו הוי הודאה והכא נמי יש לומר לענין יאוש דידיה. גם לענין דין שכחה דמבואר בריש בבא מציעא דבעי שכחת פועלים ושכחת בעל הבית ע”ש. ובודאי דכשהבעלים לא יהיו שם כלל. בודאי דלא יופקע ממנו דין שכחה לגמרי ובודאי דשכחת הפועלים תהיה מהני לגמרי גם במקום שכחת הבעל הבית דנכנסו תחתיו וצע”ג לדינא:9

Rav Ya’akov Yeshayah Blau cites the aforementioned sources, and then offers his own compromise opinion:

ולולי דמסתפינא היה נלע”ד לחלק בין שומר חנם שפטור מגניבה ואבידה, ומיד כשנאבד אין לו חיוב כלפי הבעלים וממילא אין לו שום בעלות על החפץ, אבל שומר שכר שחייב באבידה, ונמצא שיש לו צד בעלות על החפץ אפשר שיאושו מועיל.10

Returning to the hapless Gary Powell, on the assumption that the phone was found after he had been מיאש, but before Apple had learned of the loss, according to Rabbanim Eisenstadt and Wahrman, his יאוש is ineffective, whereas Rabbanim Hutner, Diskin and Neiman would be less certain, as would Rav Blau, since an employee is a שומר שכר.

An important question remains, though. If Powell’s יאוש is indeed ineffective, since he is merely an agent and not the phone’s owner, whose יאוש would be effective? After all, all the company’s employees, officers, and even directors are but agents of the shareholders! Do we require shareholder יאוש? According to Rav Eisenstadt, the יאוש of officers of the company who are authorized to sell or dispose of the phone would presumably be sufficient, but Rav Wahrman would seem to disagree, since he maintains that even the יאוש of one who is נושאת ונותנת is insufficient. ויש לעיין בכל זה.

  1. נחלת צבי, חו”מ סימן רנ”ט []
  2. כסף קדשים סימן רס”ב סעיף ה []
  3. בבא מציעא כו. – : – קשר []
  4. שם – קשר []
  5. שיטה מקובצת שם – קשר []
  6. לא מצאתי []
  7. שו”ת מהרי”ל דיסקין, (ספקות ופסקים) אות קפ”ט – קשר []
  8. גידולי שמואל, בבא מציעא פרק שני שם ד”ה דאמר רב נחמן, עמוד ס”ה []
  9. אולם המשפט, סימן רס”ב בא”ד ועיין נתיבות מה שכתב בכונת דברי הש”ך []
  10. פתחי חושן, אבידה, פרק ב’ הערה ה []

Is the Financial Industry עוסק ביישובו של עולם?

Nobel (Memorial Prize) laureate and (liberal) New York Times columnist Paul Krugman argues that the financial markets, in their current size, are bad for the broader economy:

More than that, reform actually should hurt the bankers. A growing body of analysis suggests that an oversized financial industry is hurting the broader economy. Shrinking that oversized industry won’t make Wall Street happy, but what’s bad for Wall Street would be good for America. …

What’s the matter with finance? Start with the fact that the modern financial industry generates huge profits and paychecks, yet delivers few tangible benefits.

Remember the 1987 movie “Wall Street,” in which Gordon Gekko declared: Greed is good? By today’s standards, Gekko was a piker. In the years leading up to the 2008 crisis, the financial industry accounted for a third of total domestic profits — about twice its share two decades earlier.

These profits were justified, we were told, because the industry was doing great things for the economy. It was channeling capital to productive uses; it was spreading risk; it was enhancing financial stability. None of those were true. Capital was channeled not to job-creating innovators, but into an unsustainable housing bubble; risk was concentrated, not spread; and when the housing bubble burst, the supposedly stable financial system imploded, with the worst global slump since the Great Depression as collateral damage. …

And what about the much-touted benefits of financial innovation? I’m with the economists Andrei Shleifer and Robert Vishny, who argue in a recent paper that a lot of that innovation was about creating the illusion of safety, providing investors with “false substitutes” for old-fashioned assets like bank deposits. Eventually the illusion failed — and the result was a disastrous financial crisis. …

But the fact is that we’ve been devoting far too large a share of our wealth, far too much of the nation’s talent, to the business of devising and peddling complex financial schemes — schemes that have a tendency to blow up the economy. Ending this state of affairs will hurt the financial industry. So?

While I generally detest Krugman’s columns, for although by all accounts his academic economic work is first-rate, his political screeds are disingenuous, hyper-partisan, and just nasty, his basic point in this column is at the core of an old discussion between me and my colleagues about the application of the Halachic status of משחק בקוביא, who is invalid as a witness, to at least certain types of speculators in the financial markets. The Mishneh states:

ואלו הן הפסולין המשחק בקובי’1

and the Gemara explains:

משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי <ותנן> [דתנן] א”ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל יש להן אומנות שלא הוא <הרי זה> כשרים אלמא טעמא דמתניתין משום יישובו של עולם הוא קשיא לרמי בר חמא וכי תימא פליגי רבנן עליה דר’ יהודה והא”ר יהושע בן לוי כל מקום שא”ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים רבי יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק ודכולי עלמא אימתי לפרש הוא גברא אגברא קא רמית מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא דתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון לעולם אין אחד מהן נזיר לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה:2

We are concerned here with the problem of אין עסוקין ביישובו של עולם. Now, financial speculation is often called gambling, but the argument in favor of the legitimacy of such speculation has always been that robust financial markets are beneficial to the economy. But if Krugman and the analysts he supports are correct, than a great deal of current financial activity is actually hurting, rather than helping, the economy!

Now obviously, this is not the last word on the subject, and even if it were to be conclusively demonstrated that the financial industry is definitely too big for the good of the broader economy, that still would not necessarily mean that any specific trader, or even class of traders, could be considered non-productive. We merely wish to note that it is not necessarily quite that simple to distinguish between “bad” gambling, and “good” financial speculation.

  1. סנהדרין כד: – קשר []
  2. סנהדרין כד: – כה. – קשר []