On Marriage

עולה עמו ואינה יורדת עמו אמר רב הונא מאי קראה (בראשית כ) והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל ר’ אלעזר אמר מהכא (בראשית ג) כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה:1

האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא2

וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן:3

In the formal Halachic literature, the husband’s obligation to honor his wife is generally invoked in the context of the wife’s direct needs, where we require that he provide for her at an appropriate social and / or economic standard. My colleagues and I have been debating for years, however, whether a wife may demand that her husband conduct himself in his personal affairs in such a way that he brings honor and not disgrace to her, as his wife. The classic Biblical example of this sort of disagreement is, of course, this tragic, pivotal quarrel between Michal and her beloved King David:

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. …

וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; {ס} וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.4

Putting aside, for now, David’s justification for his conduct in this particular case, and the unfortunate way in which they both expressed themselves, may a wife, in general, demand that her husband’s conduct not reflect ill upon her?

I have finally found a source that deals with this question; Rav Yosef Messas states that “he recalls that he has seen written” that this is indeed included in the husband’s obligation to honor his wife:

עוד שאל כבודו פירוש ואפלח, ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר, ואכסי יתיכי, הנוהגים לכתוב בכתובות.

תשובה. … ופירוש ואוקיר, ואכבד, כמו שאמרו רז”ל (חולין פד) ומכבדה יותר מגופו, וכן הוא שם בתשב”ץ [חלק ג’ סימן ש”א] ע”ש, וזכורני שראיתי כתוב שבכלל חיוב כבוד אשתו, שיכבד גם את עצמו, שלא יתנהג בהוללות וסכלות ושכרות, וכיוצא, שלא יתבזה בעיני הבריות ויגרום צער ובזוי גם לאשתו, ואם מרדה בו מחמת דברים אלו, אף שאין כופין אותו להוציא מכל מקום צריכין בית דין להוכיחו ולאיים עליו בכל מיני איומים לשוב מדרכו הרעה5

Of course, Rav Messas’s examples involve morally egregious behavior by the husband, and it is not clear how far we can take this principle. If a husband merely wishes to wear clothing that has gone out of fashion years ago (and may never have even been in fashion to begin with), or to drive a beaten-up jalopy, and his wife finds this intolerably humiliating, may she protest?

Rav Messas’s Kesuvah exegesis concludes with another interesting admonition to the husband: “he shall not reveal his wife’s shame, if she does not know how to cook well or to sew, or if she talks a great deal without order, and things like this, but he should constantly cover up for her”:

ופירוש ואכסי יתיכי, … ועוד אפשר לומר דלישנא יתירה לטפויי אתא, שלא יגלה את קלונה, אם אינה יודעת לבשל בטוב או לתפור, או מרבה דברים בלי סדר, וכיוצא בזה, רק יכסה עליה תמיד, וכמו שכתוב וכוסה קלון ערום (משלי יב).

Returning to Michal and Dovid, the Biblical account, after relating their deeply caustic exchange, has this enigmatic conclusion:

וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד–עַד, יוֹם מוֹתָהּ.

This is generally understood as a Divine punishment for her contempt toward David, e.g.:

לא היה לה ולד. בעון שביזתה את דוד על שהקל בכבודו לפני ארון האלקים:6

And indeed, in his “Benefits”, Ralbag does seem to adopt the conventional understanding:

התועלת הל”א הוא. להודיע שהיותר גדול שבאנשים ראוי שיהיה שפל בעיניו מאד לפני מעלת ד’ ית’, כי הוא כאין נגדו. ולזה נהג דוד בשפלות הזה לפני ד’ ית’. רצוני לומר במה שהיה מפזז ומכרכר. להראות עוצם שמחתו בעבודתו ית’. ולא הראה לעצמו בזה הענין גדולה על שאר האנשים, אבל השפיל עצמו כהם או יותר [כי כן ראוי].

ולפי שגינתה מיכל זה המנהג הטוב שנהג דוד בזה, וחשבה שלא יהיה ראוי למלך להשפיל עצמו כל כך לפניו ית’, מנע ד’ ית’ ממנה הטובות שהוא נותן אל המלכות ולזולתן, והוא פרי בטן. ולזה סמך למאמר מיכל ש”לא היה לה ולד עד יום מותה”, להעיר שאין ראוי להתיהר לפניו ית’.7

But in his commentary to the verse itself, he seems to understand that her infertility was actually a naturalistic consequence of their quarrel; she had no child, “for David did not love her in the way that he had loved her previously”:

והנה מיכל בת שאול דברה שלא כהוגן אל המלך. ונתבאר מדברי דוד שמה שעשה, עשה כהוגן לכבוד ד’ ית’. והמשיך בדבריו מה שהכאיב לבה בו, כי זה הגמול היה ראוי לה על מה שהטיחה דברים כנגד דוד, רצוני לומר מה שאמר שבחר ד’ יתברך בו מאביה ומכל ביתו. והיה מפרי דבריה שרמז אליה דוד וכללה עם האמהות. ולזה אמר: ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה. וכבר הורה שהוא רמז בזה המאמר אל מיכל, מה שאמר אחר זה: “ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה”. כאילו יאמר שמאמר זה היה סיבה להימנע ממנה פרי בטן. כי לא אהב אותה דוד באופן שהיה אוהב אותה קודם זה.8

I have always felt terribly sad for Michal. She loved him; indeed, it has been noted that she is the only Biblical woman ever described as loving her man,9 and she had saved his life:

[Paul Gustave Doré’s David Escapes Through A Window, taken from here. High resolution image available here.]

And because of this one intemperate outburst, he “did not love her in the way that he had loved her previously”, and she died childless …

Nisim Mazuz captures the poignancy well, calling her “the most tragic woman in Tanach”:

מיכל בת שאול היא האישה הטרגית ביותר בתנ”ך. בת מלך, שחיים יפים ומאושרים היו מובטחים לה, הגיעה לחיי בדידות וצער שאיש לא ציפה להם. נישואיה לדוד גרמו לקרע נפשי עמוק שנמשך עד יום מותה. מיד עם נישואיה הייתה נתונה במאבק להכריע במי תתמוך: באביה או בבעלה. החלטתה לתמוך בבעלה גרמה לה לריחוק מאביה וממשפחתה, אך לא קרבה אותה אל בעלה. בעלה נדד באזורים רחוקים, ולא זכר לפקוד את אשתו בת המלך הנאמנה שבזכותה ניצל ממוות. גם לאחר מות שאול והמלכת דוד למלך על יהודה, לא זכר ולא פקד את אשתו מיכל. מיכל יושבת בגלות, רחוקה מאביה וממשפחתה, ומצפה ודואגת לבעלה הנודד. עם חלוף הימים והשנים מתברר למיכל שגם את בעלה הפסידה, ולא הועילה לה נאמנותה ומסירותה. כך מיכל נבגדת על ידי בעלה, ומורחקת ע”י שאול אביה ומשפחתה. ולא עוד, גם כשדוד משיב אותה אל ביתו, היא לא חוזרת להיות המלכה המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. בעקבות הסכסוך בזמן העלאת ארון ה’ לירושלים המושלת בבית, ואינה אלא אחת הנשים. שוב היא ננטשת ע”י דוד, ונשארת כאלמנה חיה בחיי בעלה דוד, ולא זכתה להקים משפחה.

[And see this follow-up.]

1. כתובות סא. – קשר, ועיין מח. [↩]
2. סנהדרין עו: – קשר [↩]
3. רמב”ם אישות טו:יט – קשר, ועיין פרופ’ נחום רקובר, “סדנאות במשפט העברי – בנושא אלימות כלפי האישה – אינוס אישה על ידי בעלה” – קשר [↩]
4. שמואל ב’ ו:יד-כב – קשר [↩]
5. מים חיים, חלק ב’ מים טהורים (חלק אה”ע) סימן כ”ג [↩]
6. מצודת דוד, שם פסוק כ”כ [↩]
7. רלב”ג, תועליות, ל”א [↩]
8. פירוש רלב”ג שם [↩]
9. I have long remarked on this, and Wikipedia attributes it to Meir Shiloh’s ראשית, published in 2008. [↩]