Locking the Door In His Face

R. Yitzchok Adlerstein:

Anti-Sefardi Discrimination – a Time Honored Tradition

It may have a longer history than many of us realize. Thumbing through a Seder HaDoros in the Philadelphia Kollel, my son chanced upon the following passage:

From the Portuguese Expulsion they spread out to the four corners of the earth. Some of them came to Italy. The Roman community pledged a thousand ducats to the Pope, so that he should not allow the Jewish Sefardim to enter his territory. The Pope was angered by this, saying, “How can you be so cruel to your brothers?” He decreed that they should leave his territory, and the Sefardim should enter instead of them. They were compelled to expend much money to annul this edict.

The legitimacy of the entrenched Jewish residents “persuading” the local civil authorities to bar the influx of their co-religionists is heavily discussed in the Halachic literature; the primary source on the topic, a famous responsum of Maharik, actually permits it, repeatedly insisting that this is “פשיטא ופשיטא”, and that “no one will dispute this save the crooked and twisted who does not know and does not understand and has not reached [the stature of] ruling”:

אבל אם יוכול לסגור לפניו הפתח שלא יבא פשיטא ופשיטא שהרשות בידו דאטו יציבא בארע וגיור’ בשמי שמי’ כשם שהוא רוצה לבא בעל כרחן של יושבי העיר על ידי השר כן יעכבו גם הם על ידו על ידי השר שלא יבא ויישר כחם …

וגם רבינו אשר שכתב בתשובה ומייתי לה בטור חושן משפט שאדם יכול לדור בכל מקום שירצה ואין בני העיר יכולין לעכב עליו פשיטא ופשיטא שרוצה לומר שאין בני העיר יכולין לעכב עליו על פי בית דין … אבל אם תגבר יד בני העיר לסגור דשא באפיה הן על יד השר הן על יד שום מונע פשיטא שהרשות בידם וכדפירשנא ולא יחלוק על זה כי אם העקש והפתלתל אשר לא ידע ולא יבין ולא הגיע להוראה. [ועיין שם שהאריך עוד בענין זה.]1

This ruling is codified by Rema:

ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור או על ידי מונע אחר הרשות בידם2

Maran, however, is very unhappy with this position, declaring that in spite of Maharik’s vehement denunciation of any dissension, he will not refrain from expressing his opinion, “for it is the work of Heaven, and there is no favoritism in the matter”:

ודבריו תמוהין בעיני היאך יופקד זה להתגבר עליו על ידי השר ושלא על פי בית דין

ואף על פי שהפריז הרב על מדותיו להתריס נגד החולק על דריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר3

And see also Mabit.4

Rashdam, on the other hand, although conceding that Maharik’s position seems a “דבר תמוה מאד”, nevertheless maintains that his authority is sufficient to forestall dissent:

כל שכן שיש לסמוך על תשובת מהרי”ק שהביאה החכם הפוסק ואריא שאג מי לא ירא … ואף על פי שלכאורה נראה דבר תמוה מאוד מכל מקום מי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו5

There is much additional discussion of the issue in the Aharonim; many follow the lead of Maran and either reject or significantly qualify or limit Maharik’s permissive stance, but some follow Rema and Rashdam and accept it.6

This issue may serve as a classic illustration of the danger of condemning a faction in a dispute based on one’s intuitive sense of rectitude, absent a grounding in the relevant Halachah; one’s knee-jerk reaction may be to reprehend the behavior of the Roman community with which we opened this discussion, and to declare that it received “well-deserved tochacha” from the Pope, but as we have seen, Maharik, Rema and Rashdam all maintain that such conduct is perfectly legitimate (although it may be argued that it is still inappropriate, and may violate standards of לפנים משורת הדין, especially with respect to refugees). Here is Hazon Ish’s classic, typically eloquent statement of the idea that morality is, at least sometimes, determined by the Halachah, and not an independent standard:

חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר. כיצד, אמרו בבא בתרא כא: דבמלמדי תינוקות אין טענה של פסקת לחיותי, הרי שיש בעיר מלמדים מתפרנסים מעמלם ולפתאום באו מלמדים אחרים מעיר אחרת, וכטבע בני אדם אינם שבעים רצון מהישנות, קפצו כלם על האורחים החדשים ומלמדי העיר נזוקו.

המקופחים פשטו שנאתם בלבם על הרודפים החדשים, ומשנאת הלב יצאו לבקש עליהם תאונות מומים ועלילות, ולמדו לשונם דבר רע עליהם, ומרעה אל רעה יצאו להוציא דבת שוא ולעורר רחמי בני העיר נגד האכזריות של הבאים החדשים, עד שהוסיפו בקטטות ומריבות ולעתים נוקמים בהם נקמות כאשר תמצא ידם.

הנה כל מעשיהם היו מנוקים מכל חטא ואון לוא היתה ההלכה כמותם שיכולים לעכב על החדשים, והחדשים היו החוטאים בנפשותם למרות נגד ההלכה שנאמרה למשה רבנו ע”ה בסיני, אין כאן איסור מחלוקת ולא איסור לשון הרע ולא שנאת חנם, ויש כאן מלחמת מצוה להעמיד הדת על תלה.

אבל עכשו שההלכה הכריעה דקנאת סופרים תרבה חכמה, ויסוד הזה נעלה מחיותא דאנשים פרטיים, הנה האורחים הבאים עשו כהלכה והקמים כנגדם שופכים דם נקיים, וכששונאים אותם בלב עוברים על לא תשנא אחיך, כשמדברים עליהם רע עוברים על איסור לשון הרע, כשמקהילים קהלות לקטטות עוברים על לא תהיה כקרח, כשנוקמים בהם בהעדר הטבה עוברים משום לא תקום.

וכשאמרו בגמרא בבא בתרא שם ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב נכללה בהלכה זו הרבה הלכות מוסריות אשר תפגשנה מתוצאות ההלכה.7

1. שו”ת מהרי”ק (אורייתא: ירושלים תשמ”ח) שורש קצ”א ד”ה אלא אפילו לר”ת, עמוד ת”כ [↩]
2. הגהות שלחן ערוך, חו”מ, סוף סימן קנ”ו [↩]
3. בית יוסף, חו”מ, בדק הבית סוף סימן קנ”ו [↩]
4. Resp., Section III # 31 – link. [↩]
5. שו”ת מהרשד”ם (לבוב תשכ”ב) חו”מ סימן ת”ז – קשר [↩]
6. עיין פתחי תשובה (חו”מ סימן קנ”ו ס”ק י”ז) שהביא דברי כמה אחרונים הדנים בזה, ועיין שו”ת משפטי שמואל (אלקלעי) סוף סימן מ”ט, שו”ת לחם רב (סימן רט”ז), שו”ת תורת אמת (סוף סימן ס”ט), שו”ת משפט צדק (חלק ב’ סימן ע”ז (ב) עמוד קצד: ד”ה והגם שמוהריק”ו), שו”ת אהלי תם (סוף סימן קי”ט), כנסת הגדולה (חו”מ שם הגהות ב”י אות מ”ה), ובתשובתיו בעי חיי (חלק א’ סימן ר”ג ד”ה כלל העולה), שו”ת פני משה (חלק א’ סימן ל”ט ד”ה אך אמינא), שו”ת תורת חסד (סימן ר”א ד”ה ומכל מקום עדיין עומד), שו”ת חקרי לב (חו”מ, מהדורא בתרא, חלק ב’ סימן ט”ז ד”ה והנה מוהריק”ו יצא לדון בדבר החדש), שו”ת חמדת שלמה (חו”מ סימן ה’, הובא בפ”ת), שו”ת דברי מלכיאל (חלק ג’ סימן קנ”ז והנה המהרי”ק), שו”ת אבני נזר (או”ח סימן ל”ו [אות ז’]), שו”ת קרני ראם (סימן קל”ה ד”ה גם מלבד זה), חזון איש (חו”מ, בבא קמא סימן כ”ג [אותיות ל”ז-ל”ח]), שו”ת להורות נתן (חלק ד’ סימן קי”ח אות ג’). מראי מקומות אלו הם כתובים אצלי בגליון שולחן ערוך שלי, ולא בדקתי אותם עכשיו.‏ [↩]
7. ספר חזון איש – אמונה ובטחון (הוצאה חדשה – תשנ”ז), פרק ג, עמודים י”ט-כ [↩]