Month: October 2010

Grounds For Divorce

We began this Zeman by learning the Talmudic / Halachic discussion of the legitimate causes for divorce; there are apparently three1 Tannaitic opinions:

מתני’ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר ר’ עקיבא אומר אפי’ מצא אחרת נאה הימנה שנאמ’ והיה אם לא תמצא חן בעיניו:2

Subsequent to an analysis of this dispute, the very last passage in the tractate includes a somewhat ambiguous statement of R. Yehudah:

(מלאכי ב) כי שנא שלח ר’ יהודה אומר אם שנאתה שלח ר’ יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני דאמר ר’ אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך:

With which of the aforementioned views is R. Yehudah aligned? Rashi and Ran, in their commentaries to the passage, state that he agrees with R. Akiva, but Maran apparently understands that he follows the view of Beis Hillel:

ומכל מקום נראה מדבריו [של הרמב”ם] דהלכה כבית הלל מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה כבית שמאי וגם שנאה משמע על ידי שום דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה:3

Bah, too, explains that according to Rambam and Tur, R. Yehudah aligns with Beis Hillel:

ופירש רש”י והר”ן אם שנאתה שלח כרבי עקיבא ומדברי רבינו נראה דלא סבירא ליה כפירושו משם דדוחק הוא לומר דרב יהודה דורש המקרא אליביה דרבי עקיבא דלית הילכתא כוותיה אלא ודאי דאליביה דבית הלל דהילכתא כוותיה דורש המקרא שאם שנאתה מחמת שפשעה כנגדו בהקדחת התבשיל ישלחנה

והמקרא נמי דייק כבית הלל דכתיב כי שנא דבדבר זה ודאי שייך שנאה דאילו במצא אחרת נאה הימנה אינו משלחה משום שנאה אלא משום דלא אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו דתרווייהו או משום שהשנייה אינה רוצה לינשא לו אלא אם כן יגרש הראשונה ומאי כי שנא

ועוד דלבית הלל כי שנא שלח אוריי לן דאף על פי שהקדיחה תבשילו דיכול לגרשה היינו דוקא כשהיא שנואה בעיניו מחמת זה אבל אם אינה שנואה בעיניו אלא שמצא אחרת נאה הימנה אף על פי שפשעה כנגדו אינו יכול לגרשה דהכי דייק קרא כי שנא שלח דוקא כשהיא שנואה בעיניו ישלחנה ואיצטריך דבר ואיצטריך כי שנא איצטריך דבר לומר שאפילו שנואה בעיניו לא ישלחנה אלא אם כן פשעה כנגדו בדבר מה ואיצטריך כי שנא לומר שאפילו פשעה כנגדו לא ישלחנה אלא אם כן היא שנואה בעיניו גם כן מחמת זה

כן נראה לי דעת רבינו וכן נראה מדברי הרמב”ם כמו שיבואר בסמוך:4

Rav Hezkiah de Silva sides with Rashi and Ran, rejecting Maran’s position, and he makes an interesting argument that שנאה can be present even where the husband’s sole cause of dissatisfaction with his wife is her inferiority to a more beautiful woman. He adds, though, that this is only where the invidious quality of the homewrecker is her beauty, but not where the attraction is her wealth:

ומה שכתב הבית יוסף דשנאה משמע על ידי שום דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה ליתא הרי רש”י והר”ן כתבו הפך סברתו זאת

ובפרק ב’ דתמורה גבי עכסה בתו של כלב אמרינן דנקר’ שמה עכסה לפי שכל הרואה אותה מרוב יופיה היה כועס על אשתו …

ומה שכתב אבל שנייה אם שנאה ישלחנה היא מימרת ר’ יהודה דאם שנאה שלח דאוקימנא לה בזיווג ב’ והיינו אפילו במצא אחרת נאה הימנה וכר’ עקיבא וכן עיקר:

ומיהו מסתברא דוקא כשמצא אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יכול לגרשה בעל כרחה וזה נראה ברור5

King David and Avishag

Also noteworthy is the position of Rav Meir Posner that even according to R. Akiva, the husband’s preference for a more beautiful woman only legitimizes divorce if it actually causes him to hate his wife. [This is analogous to the aforementioned position of Bah that according to Beis Hillel, a “fault” (“דבר”) is insufficient grounds for divorce unless it engenders hatred.] He infers this from the Talmudic declaration that King David’s seclusion with the unmarried Avishag was deemed preferable to divorcing one of his wives in order to marry her:

אבישג מאי היא דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים וגו’ ויאמרו לו עבדיו יבקשו וגו’ וכתיב ויבקשו נערה יפה וגו’ וכתיב והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו

אמרה נינסבן אמר לה אסירת לי אמרה ליה חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט אמר להו קראו לי לבת שבע וכתיב ותבא בת שבע אל המלך החדרה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות

אמר רב שמן בר אבא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש

א”ר אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם וכתיב ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך6

Rav Pozner raises an apparent contradiction between this adjuration against divorce and the seemingly more permissive stance of R. Akiva and R. Yehudah (according to Rashi and Ran), that divorce is perfectly acceptable where the husband hates his wife out of a preference for a more attractive woman; the king apparently found Avishag more attractive than his eighteen current wives, so why does R. Yehudah’s permission to divorce not apply? His reconciliation hinges on the principle that a mere preference does not legitimize divorce, unless accompanied by actual hatred for the current wife:

ואם כן [ר”ל, לפי הסוגיא דסנהדרין הנ”ל דקשה גירושין ולא התירו לגרש] על כרחך מה דנאמר בזיווג שני אם שנאת שלח היינו על ידי דבר ולא מפני שמצא אחרת נאה וקשה מזה על פירש”י ור”ן הנ”ל

ואולי דוד המלך ע”ה שנאה לא הי’ לו על שום אחת אף כי מצא אבישג נאה לו יותר והעיקר בשנאה תלוי וק”ל.7

Ya’akov and Leah

A similar dispute, over whether the term שנאה is applicable where a husband prefers another woman to his wife but has no actual cause of resentment toward her, is found in the exegetical debate over whether the patriarch Ya’akov initially loved or hated the matriarch Leah:

ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן.8

These verses require reconciliation; the first seems to imply that Ya’akov indeed loved Leah, albeit not as much as he loved Rahel, whereas the second and fourth are explicit that Leah was hated. There are two basic approaches in the commentaries: one understands that Leah was loved, and explains away the references to שנאה, while the other understands that she was hated, and reinterprets the first verse.

He Loved Her

The foremost proponent of the view that Ya’akov did love Leah is Radak:

ויבא גם אל רחל, כמו שבא אל לאה. ויאהב גם את רחל מלאה, להודיע כי גם לאה אהב, אף על פי שלא בחר בה מתחלה לאשה, כיון שנשאה לו אף על פי שלא היה בכוונה, אהבה כמו שאדם אהב את אשתו, אבל יותר אהב רחל:

וירא ד’ כי שנואה לאה, לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כא:טו) ולפי שהיתה עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה ד’ בעניה ויפתח את רחמה.9

This interpretation of Radak is also mentioned by Ramban:

ויש אומרים (הרד”ק): כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה, לא ששנאה, והייתה בושה בדבר וראה אלוקים את עניה.10

Rav Shimon Schwab follows this school of thought, albeit without mentioning his predecessors (or the opposing view):

הרי משמעות הפסוק שאהב את לאה אבל לא כמו רחל, ואם כן יש לבאר פירוש (פסוק ל”א) “וירא ד’ כי שנואה לאה” וכן מאמר לאה (פסוק לג) “כי שמע ד’ כי שנואה אנכי”.

עוד יש לעיין שברור שיעקב אבינו לא עבר חס ושלום על “לא תשנא את אחיך” (קדושים יט:יז) ולא על מה שאמרו חז”ל “אוהבה כגופו ומכבדו יותר מגופו” (עיין יבמות סב:).

רואים מזה שבחינת שנאה בין איש לאשתו אינו גדר שנאת האויבים, אלא שבאהבת אשה אחרת יותר ממנה הרי זו תחשב כשנאה בעיני הקב”ה.11

He Loved Her Not

Others, including Ramban himself, explain that Ya’akov actually began by hating Leah for her complicity in the fraud that Lavan had perpetrated against him and Rahel:

(ל): ויאהב גם את רחל – הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם, בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב ב): ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם “גם”:

(לא): כי שנואה לאה – הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי הייתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב. והאלוקים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה.

וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב):

כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב”ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם “וירא אלוהים”, כי חמל עליה שלא יעזבנה:12

Rav Ovadyah Sforno follows Ramban and explains that Ya’akov hated Leah since he believed that she had defrauded him:

ויאהב גם את רחל. לא בשביל האישות בלבד אלא גם באשר היא רחל, בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האישיית:

מלאה. אף על פי שהיתה היא הראשונה, שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה, כמו שהזכירו רבותינו ז”ל (יבמות סג:):

כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה, וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו:

ורחל עקרה. היתה עקרה בטבעה עד שהקל יתברך פתח את רחמה:

בעניי. שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו, ותמורת החשד נתן הקל יתברך לי זרע, כענין בסוטה:

כי שנואה אנכי. ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה:13

Sforno’s language suggests that contrary to Ramban, who concedes that Leah was indeed complicit in the deception, but that God had mercy on her anyway, out of sympathy with her motivation, he believes that Leah was not actually guilty, although he does not elaborate on this point.

Rav Efraim Shlomo of Lencziza also takes the declaration that “Leah was hated” at face value, and he suggests a couple of reinterpretations of the first verse above to reconcile it with this:

ויאהב גם את רחל מלאה. משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ד’ כי שנואה לאה. ועוד מהו גם.

ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן הושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כן יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, זהו שאמר ויאהב גם את רחל, מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ”ם של מלאה אינה מ”ם היתרון.

ויש אומרים שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה:14

Rav Haim Ibn Attar also takes for granted that Ya’akov hated Leah:

וירא ד’ כי שנואה לאה. יכוון לומר כי ד’ לבדו הוא שידע והכיר כי שנואה, לא כן היא שלא הרגישה בשנאתה אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד [ועיין שם שהאריך עוד לבאר בזה סדר קריאתה את שמות בניה]15

1. This is the straightforward reading of the Sugya, although Rav Hezkiah de Silva (119:3) argues that there are actually only two, equating the views of Beis Hillel and R. Akiva. [↩]
2. גיטין צ. – קשר [↩]
3. בית יוסף אה”ע סימן קי”ט [↩]
4. ב”ח אה”ע סימן קי”ט אות ב’, ועיין חלקת מחוקק שם ס”ק ג’ ובמחצית השקל על דבריו [↩]
5. פרי חדש שם אות ג’, ציינו בהגהת משנה למלך גירושין סוף פרק י [↩]
6. סנהדרין כב. – קשר [↩]
7. בית מאיר שם סעיף ג’ ד”ה ואין ראוי [↩]
8. בראשית כט:ל-לג – קשר [↩]
9. פירוש רד”ק על התורה, בראשית (ויצא) כט:ל-לא – קשר [↩]
10. פירוש רמב”ן על התורה, שם פסוק ל”א – קשר [↩]
11. מעין בית השואבה, שם (ויצא) כט:ל [↩]
12. רמב”ן, שם פסוקים ל-לא [↩]
13. ספורנו שם כט:ל-לג [↩]
14. כלי יקר שם כט:ל [↩]
15. אור החיים שם כט:לא [↩]