Gustav Karl Friedrich Revisited

About a month and a half ago, we referenced the widespread rumors that in Rav Shlomo Wolbe’s youth he had been known as Gustav Karl Friedrich Wolbe, and had attended the University of Berlin. Two weeks ago, Rabbi Pinchos Lipschutz told the story thus:

Let me share a story I read about Gustav, a student who became frum on a college campus. Gustav attended shiurim on his campus given by frum university alumni, baalei batim and rabbonim of the local community. As a result of the regular shiurim, Torah discussions and guidance, Gustav went on to embrace observant Yiddishkeit. He went to learn in yeshiva, giving back to Klal Yisroel far more than we ever gave him.

This is not a contemporary kiruv story. It happened in the 1930’s, in Germany. The campus kiruv organization was called the V.A.D. (Verein Judische Academiker), which was led by talmidim of Rav Shamshon Raphael Hirsch. The group operated in Berlin, Germany, and dedicated itself to teaching Torah to students whose neshomos cried out, “Anachnu rotzim lilmod Torah!”

We know Gustav Karl Friedrich Wolbe as Rav Shlomo Wolbe, whose light of Torah continues to radiate over Klal Yisroel through his seforim and talmidim. That is thanks to the talmidim of Avrohom Avinu who cared about Yiddishe neshomos and made an effort to reach him and others like him and bring them tachas kanfei haShechinah.1

This past week, R. Lipschutz published a tantalizingly evasive quasi-retraction:

Last week, in my column, I wrote about the story of Gustav. The tale is often repeated and was cross-referenced for accuracy. However, subsequent to publication, I spoke with a talmid of Rav Shlomo Wolbe, Rav Ben Zion Kokis, who dispelled much of the legend.

Based on personal conversations with the mashgiach on several occasions, he informed me that the mashgiach was born in Berlin in 1914 to an educated family. His given name was not Gustav Karl Friedrich. In a conversation with Rav Kokis during the summer of 1976, Rav Wolbe described some details of his childhood. He rarely spoke about himself, but the discussion concerned various systems of chinuch, and these biographical nuggets were mentioned in that context.

He attended public school (“gymnasium“), which also held classes on Shabbos. The Jewish children were required to attend, but, in his words, “they didn’t write.” In other words, the observant children were able to maintain shemiras Shabbos.

On Shabbos, after school, a minyan was held for Krias HaTorah and Mussaf, and the boys would take turns saying divrei Torah. The mashgiach said that his first drasha was delivered at the age of nine or ten, and by the time of his bar mitzvah, he was the “darshan kovuah.” (Perhaps the kiruv organization V.A.D. mentioned in the story last week, was responsible for this minyan.)

So apparently, there was a strong sense of tradition in the Wolbe home, presumably largely due to the influence of his mother, who came from a choshuveh Litvishe background. In fact, his mother arranged private shiurim for her seven-year old son with Rav Chaim Cohen, the rov of their shul in Berlin. (Many years later, the mashgiach referred to Rav Cohen as “rabi hamuvhak, the chossid shebekehunah“).

At the age of 17 or 18 – in 1931 or 1932 – Rav Wolbe was urged by Rav Cohen to travel to Frankfurt to study in the yeshiva of Rav Yosef Breuer. From there he went to learn in Montreux, Switzerland, and due to his father’s urging, he also attended some university classes. By the year 1934, he was in the Mir Yeshiva in Poland.

So the legend that he studied in Berlin University during the years 1930-1933 and was first exposed to Torah through dedicated mekarvim is just that: a legend and not the truth.2

R. Lipschutz is מגלה טפח ומכסה טפחיים:

  • R. Wolbe was born to “an educated family” – was it “an observant family”?
  • “His given name was not Gustav Karl Friedrich.” – what was his given name? Was he ever known as Gustav Karl Friedrich?
  • R. Wolbe asserts of the Jewish children in the gymnasium that “they didn’t write”, and R. Lipschutz infers from this that “In other words, the observant children were able to maintain shemiras Shabbos.” Did R. Wolbe really mean that they kept Shabbas fully, or merely that they maintained at least some level of observance?
  • R. Lipschutz concludes: “So apparently, there was a strong sense of tradition in the Wolbe home”. Is this a tacit concession that the family was not actually observant?
  • R. Lipschutz suggests that the sense of tradition was “presumably largely due to the influence of his mother, who came from a choshuveh Litvishe background”. The clear implication is that R. Wolbe’s father was considerably less connected to Judaism.
  • R. Lipschutz states: “From there he went to learn in Montreux, Switzerland, and due to his father’s urging, he also attended some university classes. … So the legend that he studied in Berlin University during the years 1930-1933 and was first exposed to Torah through dedicated mekarvim is just that: a legend and not the truth.” So regardless of whether he studied at the University of Berlin, it is acknowledged that he did, in fact, study in some university.

Here’s another fascinating passage by Rav Wolbe, from another הפרדס essay of his, referencing “U Thant the Budhist”, Einstein, “[the latter’s] friend, Max Planck, the creator of the Quantum Theory“, and someone whom I cannot identity, “מאלק the atheist”:

שאלו פעם את שר החוץ, למה הוא נמנע להזכיר שם שמים מעל במת האו”ם, והלה השיב: אין זה נהוג באו”ם להזכיר שם שמים. כלומר: מה שאינו ראוי לאו-טאנט הבודיסט ולמאלק האתאיסט – אינו ראוי גם לבן היהודי …

מחוץ לזירה הפוליטית אפשר היום לשמוע הזכרת שם שמים בפי גדולי-עולם: מדענים בעלי שם אינם מתביישים לדבר על בורא העולם. ידוע ה”אני מאמין” של איינשטיין, חברו מקס פלנק יוצר תיאוריית הקוונטים מתבטא: “האלקים העומד בראשית הדת עומד בתכלית המדע”. המשוררים, ולאו דוקא דתיים, מרבים להזכיר אלקים בשיריהם.3

Einstein’s somewhat murky and incoherent religious beliefs are well documented. While he did reject dogmatic atheism, he also repeatedly explicitly dismissed and ridiculed the traditional notion of a personal God, and was quite scathing toward traditional religion, including Judaism, and its dogmas.

I have discussed another passage of this essay here.

Update: Regarding Rav Wolbe’s antecedents, my father draws our attention to (Dr) Anne Ruth Cohn’s letter to the London Jewish Tribune, which paints a portrait of Rav Wolbe closer to R. Lipschutz’s original one:

Dear Sir,

While Jonathan Rosenblum (JT 5th May) has written a beautiful and masterly appreciation of the life, educational work and greatness of Rav Wolbe Zl, I think it is most important not to be guilty of re-writing history, albeit by omission. Everything written about this giant’s Torah education, loyalties and student of Gedolim is absolutely correct yet….. Although I was not yet born at the time, I have reliable information from both my Father Dayan Grunfeld Zl and separately from my Mother OH, Fraulein Dr. Judit Rosenbaum at the time. Rav Wolbe Zl was an amazing product of a very powerful and significant Hashpo’oh during the early part of the twentieth century namely the V.A.D. (Verein Judische Academiker). This openly orthodox Students’ Union, unlike the type of thing in British Institutions had a powerful influence in the Kiruv of many initially unorthodox students. People of the stature of Rav Yechiel Weinberg, Rabbis Elie Munk, Rabbi Dr. H. Cohn, Dr. Med. Wallach (Founder of Sha’arei Tzedek Hospital) Dr. Med. Schlesinger, Dr. Jud. I. Grunfeld, and many others had a great influence on students in various different Faculties. These were all frum senior students deeply rooted in the Torah Im Derech Eretz style, which is so unpopular today. There was just a special student called, Gustav Karl Friedrich Wolbe, who attended University between the years of 1930-1933, and who, as a result of the regular Shiurim, Torah discussion and guidance of such Alumni in German university institutions, was among the very first to embrace full, observant Yiddishkeit, as well as setting aside regular Ittim LeTorah. They were all introduced to the contents of our revered Mussar Seforim under the guidance of Yekkische mentors whose Hashkofoh was faithfully modeled on the Samson Refoel Hirsch Zl religious pattern of combining secular and Lehavdil Elef Peomim, Torah knowledge.

(Dr) Anne Ruth Cohn

The letter is a response to this Tribune article by Jonathan Rosenblum. My father notes Prof. Marc Shapiro’s comment to the letter:


In response to your questions, I checked out the blog, and I see you have posted more interesting stuff. Re. R. Wolbe, see the obit. in Yated which states:

“As a child he studied in his home city and at a young age was sent to Yeshivas Frankfurt, where he studied under HaRav Shlomo Breuer. After transferring to Yeshivas Montreux in Switzerland one day he heard a mussar talk given by a talmid of Maran Hamashgiach HaRav Yeruchom Levovitz of Mir Yeshiva. After the talk when he inquired about the origins of its contents the talmid told him and suggested that he try studying at Yeshivas Mir in Lithuania.”

I am no expert on R. Wolbe so I can’t comment on the biographical particulars, but let me just note that the information in this obit. is impossible if the information given by Ms. Cohn is correct.

And now let me tell you what I do know. R. Wolbe came from a completely non-religious family. He was a baal teshuvah. None of this is mentioned in the frum obits. But if he was a baal teshuvah (his father was a non-religious intellectual of sorts), then how is it possible that he was sent as a youth to a yeshiva? Ms. Cohn’s story seems much more likely, since the Haredi version doesn’t tell when he became religious, and presumably they don’t want people to know he was ever non-religious.

Now here is something that no one seems to know. He studied at the Rabbinical Seminary of Berlin, and after that he went to Mir where he fell under the influence of R. Yerucham.

In the next comment, Bob Jackson notes that in another article (this one for the Jerusalem Post), Rosenblum does actually acknowledge that Rav Wolbe was “the product of an assimilated German Jewish home” whose father, “a German academic”, apparently only allowed him to study in the Mir “after completing his first university degree”:

And when a spirit of spiritual awakening was felt in the wake of the miraculous deliverance of 1967, he did not hesitate to go out to secular kibbutzim. Himself the product of an assimilated German Jewish home, he had a special affinity for those turning towards religious observance. Every ba’al teshuva, he believed, had experienced a special level of being taken by the hand by G-d. He felt strongly that was the case in his own life, beginning when his father, a German academic, permitted him to go study, after completing his first university degree, in the Mirrer Yeshiva in Poland. He tirelessly encouraged his students to reach out to every Jew.

  1. Yated Ne’eman, Wed. Oct. 13, 2010, Editor’s View – link, link. []
  2. ibid. Oct. 22, 2010, [print edition] p. 30. []
  3. הפרדס, שנה מו, כסלו תשל”ב (חוברת ג’), עמוד 22 – קשר []

One Who Loves Does Not Hate

Grounds For Divorce

We began this Zeman by learning the Talmudic / Halachic discussion of the legitimate causes for divorce; there are apparently three1 Tannaitic opinions:

מתני’ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר ר’ עקיבא אומר אפי’ מצא אחרת נאה הימנה שנאמ’ והיה אם לא תמצא חן בעיניו:2

Subsequent to an analysis of this dispute, the very last passage in the tractate includes a somewhat ambiguous statement of R. Yehudah:

(מלאכי ב) כי שנא שלח ר’ יהודה אומר אם שנאתה שלח ר’ יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני דאמר ר’ אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך:

With which of the aforementioned views is R. Yehudah aligned? Rashi and Ran, in their commentaries to the passage, state that he agrees with R. Akiva, but Maran apparently understands that he follows the view of Beis Hillel:

ומכל מקום נראה מדבריו [של הרמב”ם] דהלכה כבית הלל מדכתב שניה אם שנאה ישלחנה אלמא דלא בעינן דבר ערוה כבית שמאי וגם שנאה משמע על ידי שום דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאותה:3

Bah, too, explains that according to Rambam and Tur, R. Yehudah aligns with Beis Hillel:

ופירש רש”י והר”ן אם שנאתה שלח כרבי עקיבא ומדברי רבינו נראה דלא סבירא ליה כפירושו משם דדוחק הוא לומר דרב יהודה דורש המקרא אליביה דרבי עקיבא דלית הילכתא כוותיה אלא ודאי דאליביה דבית הלל דהילכתא כוותיה דורש המקרא שאם שנאתה מחמת שפשעה כנגדו בהקדחת התבשיל ישלחנה

והמקרא נמי דייק כבית הלל דכתיב כי שנא דבדבר זה ודאי שייך שנאה דאילו במצא אחרת נאה הימנה אינו משלחה משום שנאה אלא משום דלא אפשר ליה למיקם בסיפוקייהו דתרווייהו או משום שהשנייה אינה רוצה לינשא לו אלא אם כן יגרש הראשונה ומאי כי שנא

ועוד דלבית הלל כי שנא שלח אוריי לן דאף על פי שהקדיחה תבשילו דיכול לגרשה היינו דוקא כשהיא שנואה בעיניו מחמת זה אבל אם אינה שנואה בעיניו אלא שמצא אחרת נאה הימנה אף על פי שפשעה כנגדו אינו יכול לגרשה דהכי דייק קרא כי שנא שלח דוקא כשהיא שנואה בעיניו ישלחנה ואיצטריך דבר ואיצטריך כי שנא איצטריך דבר לומר שאפילו שנואה בעיניו לא ישלחנה אלא אם כן פשעה כנגדו בדבר מה ואיצטריך כי שנא לומר שאפילו פשעה כנגדו לא ישלחנה אלא אם כן היא שנואה בעיניו גם כן מחמת זה

כן נראה לי דעת רבינו וכן נראה מדברי הרמב”ם כמו שיבואר בסמוך:4

Rav Hezkiah de Silva sides with Rashi and Ran, rejecting Maran’s position, and he makes an interesting argument that שנאה can be present even where the husband’s sole cause of dissatisfaction with his wife is her inferiority to a more beautiful woman. He adds, though, that this is only where the invidious quality of the homewrecker is her beauty, but not where the attraction is her wealth:

ומה שכתב הבית יוסף דשנאה משמע על ידי שום דבר שעשתה דעל ידי שמצא אחרת נאה הימנה אין לשנאה ליתא הרי רש”י והר”ן כתבו הפך סברתו זאת

ובפרק ב’ דתמורה גבי עכסה בתו של כלב אמרינן דנקר’ שמה עכסה לפי שכל הרואה אותה מרוב יופיה היה כועס על אשתו …

ומה שכתב אבל שנייה אם שנאה ישלחנה היא מימרת ר’ יהודה דאם שנאה שלח דאוקימנא לה בזיווג ב’ והיינו אפילו במצא אחרת נאה הימנה וכר’ עקיבא וכן עיקר:

ומיהו מסתברא דוקא כשמצא אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יכול לגרשה בעל כרחה וזה נראה ברור5

King David and Avishag

Also noteworthy is the position of Rav Meir Posner that even according to R. Akiva, the husband’s preference for a more beautiful woman only legitimizes divorce if it actually causes him to hate his wife. [This is analogous to the aforementioned position of Bah that according to Beis Hillel, a “fault” (“דבר”) is insufficient grounds for divorce unless it engenders hatred.] He infers this from the Talmudic declaration that King David’s seclusion with the unmarried Avishag was deemed preferable to divorcing one of his wives in order to marry her:

אבישג מאי היא דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים וגו’ ויאמרו לו עבדיו יבקשו וגו’ וכתיב ויבקשו נערה יפה וגו’ וכתיב והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו

אמרה נינסבן אמר לה אסירת לי אמרה ליה חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט אמר להו קראו לי לבת שבע וכתיב ותבא בת שבע אל המלך החדרה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות

אמר רב שמן בר אבא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש

א”ר אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה’ בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם וכתיב ואמרתם על מה על כי ה’ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך6

Rav Pozner raises an apparent contradiction between this adjuration against divorce and the seemingly more permissive stance of R. Akiva and R. Yehudah (according to Rashi and Ran), that divorce is perfectly acceptable where the husband hates his wife out of a preference for a more attractive woman; the king apparently found Avishag more attractive than his eighteen current wives, so why does R. Yehudah’s permission to divorce not apply? His reconciliation hinges on the principle that a mere preference does not legitimize divorce, unless accompanied by actual hatred for the current wife:

ואם כן [ר”ל, לפי הסוגיא דסנהדרין הנ”ל דקשה גירושין ולא התירו לגרש] על כרחך מה דנאמר בזיווג שני אם שנאת שלח היינו על ידי דבר ולא מפני שמצא אחרת נאה וקשה מזה על פירש”י ור”ן הנ”ל

ואולי דוד המלך ע”ה שנאה לא הי’ לו על שום אחת אף כי מצא אבישג נאה לו יותר והעיקר בשנאה תלוי וק”ל.7

Ya’akov and Leah

A similar dispute, over whether the term שנאה is applicable where a husband prefers another woman to his wife but has no actual cause of resentment toward her, is found in the exegetical debate over whether the patriarch Ya’akov initially loved or hated the matriarch Leah:

ל וַיָּבֹא גַּם אֶל-רָחֵל, וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן.8

These verses require reconciliation; the first seems to imply that Ya’akov indeed loved Leah, albeit not as much as he loved Rahel, whereas the second and fourth are explicit that Leah was hated. There are two basic approaches in the commentaries: one understands that Leah was loved, and explains away the references to שנאה, while the other understands that she was hated, and reinterprets the first verse.

He Loved Her

The foremost proponent of the view that Ya’akov did love Leah is Radak:

ויבא גם אל רחל, כמו שבא אל לאה. ויאהב גם את רחל מלאה, להודיע כי גם לאה אהב, אף על פי שלא בחר בה מתחלה לאשה, כיון שנשאה לו אף על פי שלא היה בכוונה, אהבה כמו שאדם אהב את אשתו, אבל יותר אהב רחל:

וירא ד’ כי שנואה לאה, לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כא:טו) ולפי שהיתה עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה ד’ בעניה ויפתח את רחמה.9

This interpretation of Radak is also mentioned by Ramban:

ויש אומרים (הרד”ק): כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה, לא ששנאה, והייתה בושה בדבר וראה אלוקים את עניה.10

Rav Shimon Schwab follows this school of thought, albeit without mentioning his predecessors (or the opposing view):

הרי משמעות הפסוק שאהב את לאה אבל לא כמו רחל, ואם כן יש לבאר פירוש (פסוק ל”א) “וירא ד’ כי שנואה לאה” וכן מאמר לאה (פסוק לג) “כי שמע ד’ כי שנואה אנכי”.

עוד יש לעיין שברור שיעקב אבינו לא עבר חס ושלום על “לא תשנא את אחיך” (קדושים יט:יז) ולא על מה שאמרו חז”ל “אוהבה כגופו ומכבדו יותר מגופו” (עיין יבמות סב:).

רואים מזה שבחינת שנאה בין איש לאשתו אינו גדר שנאת האויבים, אלא שבאהבת אשה אחרת יותר ממנה הרי זו תחשב כשנאה בעיני הקב”ה.11

He Loved Her Not

Others, including Ramban himself, explain that Ya’akov actually began by hating Leah for her complicity in the fraud that Lavan had perpetrated against him and Rahel:

(ל): ויאהב גם את רחל – הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם, בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה, כענין שהזכירו חכמים בנשים (סנהדרין כב ב): ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ, וזה טעם “גם”:

(לא): כי שנואה לאה – הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי הייתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב. והאלוקים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה.

וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב):

כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב”ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם “וירא אלוהים”, כי חמל עליה שלא יעזבנה:12

Rav Ovadyah Sforno follows Ramban and explains that Ya’akov hated Leah since he believed that she had defrauded him:

ויאהב גם את רחל. לא בשביל האישות בלבד אלא גם באשר היא רחל, בשביל מעשיה הנמשכים לצורתה האישיית:

מלאה. אף על פי שהיתה היא הראשונה, שאין המנהג שימצא אדם קורת רוח אלא בה, כמו שהזכירו רבותינו ז”ל (יבמות סג:):

כי שנואה לאה. שהכיר בה אחר כך סימני עקרה, וחשב שבשביל זה הסכימה להטעותו:

ורחל עקרה. היתה עקרה בטבעה עד שהקל יתברך פתח את רחמה:

בעניי. שהיה בעלי חושדני שהסכמתי להטעותו, ותמורת החשד נתן הקל יתברך לי זרע, כענין בסוטה:

כי שנואה אנכי. ותמורת השנאה המסובבת מן החשד נתן לי גם את זה:13

Sforno’s language suggests that contrary to Ramban, who concedes that Leah was indeed complicit in the deception, but that God had mercy on her anyway, out of sympathy with her motivation, he believes that Leah was not actually guilty, although he does not elaborate on this point.

Rav Efraim Shlomo of Lencziza also takes the declaration that “Leah was hated” at face value, and he suggests a couple of reinterpretations of the first verse above to reconcile it with this:

ויאהב גם את רחל מלאה. משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ד’ כי שנואה לאה. ועוד מהו גם.

ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן הושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כן יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, זהו שאמר ויאהב גם את רחל, מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ”ם של מלאה אינה מ”ם היתרון.

ויש אומרים שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה:14

Rav Haim Ibn Attar also takes for granted that Ya’akov hated Leah:

וירא ד’ כי שנואה לאה. יכוון לומר כי ד’ לבדו הוא שידע והכיר כי שנואה, לא כן היא שלא הרגישה בשנאתה אלא שהיתה חושבת שאינה אהובה לבד [ועיין שם שהאריך עוד לבאר בזה סדר קריאתה את שמות בניה]15

  1. This is the straightforward reading of the Sugya, although Rav Hezkiah de Silva (119:3) argues that there are actually only two, equating the views of Beis Hillel and R. Akiva. []
  2. גיטין צ. – קשר []
  3. בית יוסף אה”ע סימן קי”ט []
  4. ב”ח אה”ע סימן קי”ט אות ב’, ועיין חלקת מחוקק שם ס”ק ג’ ובמחצית השקל על דבריו []
  5. פרי חדש שם אות ג’, ציינו בהגהת משנה למלך גירושין סוף פרק י []
  6. סנהדרין כב. – קשר []
  7. בית מאיר שם סעיף ג’ ד”ה ואין ראוי []
  8. בראשית כט:ל-לג – קשר []
  9. פירוש רד”ק על התורה, בראשית (ויצא) כט:ל-לא – קשר []
  10. פירוש רמב”ן על התורה, שם פסוק ל”א – קשר []
  11. מעין בית השואבה, שם (ויצא) כט:ל []
  12. רמב”ן, שם פסוקים ל-לא []
  13. ספורנו שם כט:ל-לג []
  14. כלי יקר שם כט:ל []
  15. אור החיים שם כט:לא []

Wives and Daughters and Sisters and Mothers

Anne Brontë:

I was too late for tea; but my mother had kindly kept the teapot and muffin warm upon the hobs, and, though she scolded me a little, readily admitted my excuses; and when I complained of the flavour of the overdrawn tea, she poured the remainder into the slop-basin, and bade Rose1 put some fresh into the pot, and reboil the kettle, which offices were performed with great commotion, and certain remarkable comments.

‘Well!—if it had been me now, I should have had no tea at all—if it had been Fergus,2 even, he would have to put up with such as there was, and been told to be thankful, for it was far too good for him; but you—we can’t do too much for you. It’s always so—if there’s anything particularly nice at table, mamma winks and nods at me to abstain from it, and if I don’t attend to that, she whispers, “Don’t eat so much of that, Rose; Gilbert3 will like it for his supper.”—I’m nothing at all. In the parlour, it’s “Come, Rose, put away your things, and let’s have the room nice and tidy against they come in; and keep up a good fire; Gilbert likes a cheerful fire.” In the kitchen—“Make that pie a large one, Rose; I daresay the boys’ll be hungry; and don’t put so much pepper in, they’ll not like it, I’m sure”—or, “Rose, don’t put so many spices in the pudding, Gilbert likes it plain,”—or, “Mind you put plenty of currants in the cake, Fergus liked plenty.” If I say, “Well, mamma, I don’t,” I’m told I ought not to think of myself. “You know, Rose, in all household matters, we have only two things to consider, first, what’s proper to be done; and, secondly, what’s most agreeable to the gentlemen of the house—anything will do for the ladies.”’

‘And very good doctrine too,’ said my mother. ‘Gilbert thinks so, I’m sure.’

‘Very convenient doctrine, for us, at all events,’ said I; ‘but if you would really study my pleasure, mother, you must consider your own comfort and convenience a little more than you do—as for Rose, I have no doubt she’ll take care of herself; and whenever she does make a sacrifice or perform a remarkable act of devotedness, she’ll take good care to let me know the extent of it. But for you I might sink into the grossest condition of self-indulgence and carelessness about the wants of others, from the mere habit of being constantly cared for myself, and having all my wants anticipated or immediately supplied, while left in total ignorance of what is done for me,—if Rose did not enlighten me now and then; and I should receive all your kindness as a matter of course, and never know how much I owe you.’

‘Ah! and you never will know, Gilbert, till you’re married. Then, when you’ve got some trifling, self-conceited girl like Eliza Millward,4 careless of everything but her own immediate pleasure and advantage, or some misguided, obstinate woman, like Mrs. Graham,5 ignorant of her principal duties, and clever only in what concerns her least to know—then you’ll find the difference.’

‘Well, then, we must bear one another’s burdens.’

‘Then you must fall each into your proper place. You’ll do your business, and she, if she’s worthy of you, will do hers; but it’s your business to please yourself, and hers to please you. I’m sure your poor, dear father was as good a husband as ever lived, and after the first six months or so were over, I should as soon have expected him to fly, as to put himself out of his way to pleasure me. He always said I was a good wife, and did my duty; and he always did his—bless him!—he was steady and punctual, seldom found fault without a reason, always did justice to my good dinners, and hardly ever spoiled my cookery by delay—and that’s as much as any woman can expect of any man.’6


וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן:

וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח:7

  1. Rose Markham, the narrator’s sister. []
  2. Fergus Markham, the narrator’s younger brother. []
  3. Gilbert Markham, the narrator. []
  4. The narrator’s original love: kittenish and charming, but shallow. []
  5. The novel’s heroine: intelligent, artistic, passionate, high-minded, stubborn, and far above the pettiness and narrowness of country life, to whom the narrator is gradually transferring his affections. []
  6. The Tenant of Wildfell Hall, Chapter VI – link. []
  7. יד החזקה, אישות, טו:יט – קשר []