At contemporary Orthodox Jewish weddings, various forms of “shtick” are commonly performed by the friends of the bride and groom for their entertainment. In der alte heim, the bride and groom were regaled by – jousting:
מיד תינוקות שומטין לולביהן. לולבי התינוקות שומטין הגדולים מידן ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה כך פי’ בקונט’ ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן1
Note that we are not talking about assimilated, acculturated Spain, but pious and holy Ashkenaz.
Of course, the earliest instance of mock fighting recorded in our tradition did not end well:
יב וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן-נֵר, וְעַבְדֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, מִמַּחֲנַיִם, גִּבְעוֹנָה. יג וְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד, יָצְאוּ, וַיִּפְגְּשׁוּם עַל-בְּרֵכַת גִּבְעוֹן, יַחְדָּו; וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה, וְאֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה, מִזֶּה. יד וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, אֶל-יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ. טו וַיָּקֻמוּ, וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר–שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן, וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר, מֵעַבְדֵי דָוִד. טז וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ, יַחְדָּו; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. יז וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד-מְאֹד, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד.
יח וַיִּהְיוּ-שָׁם, שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה–יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, וַעֲשָׂהאֵל; וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו, כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. יט וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל, אַחֲרֵי אַבְנֵר; וְלֹא-נָטָה לָלֶכֶת, עַל-הַיָּמִין וְעַל-הַשְּׂמֹאול, מֵאַחֲרֵי, אַבְנֵר. כ וַיִּפֶן אַבְנֵר, אַחֲרָיו, וַיֹּאמֶר, הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי. כא וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר, נְטֵה לְךָ עַל-יְמִינְךָ אוֹ עַל-שְׂמֹאלֶךָ, וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים, וְקַח-לְךָ אֶת-חֲלִצָתוֹ; וְלֹא-אָבָה עֲשָׂהאֵל, לָסוּר מֵאַחֲרָיו. כב וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר, לֵאמֹר אֶל-עֲשָׂהאֵל, סוּר לְךָ, מֵאַחֲרָי: לָמָּה אַכֶּכָּה, אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי, אֶל-יוֹאָב אָחִיךָ. כג וַיְמָאֵן לָסוּר, וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל-הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו, וַיִּפָּל-שָׁם, וַיָּמָת תַּחְתָּו; וַיְהִי כָּל-הַבָּא אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל, וַיָּמֹת–וַיַּעֲמֹדוּ.
כד וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, אַחֲרֵי אַבְנֵר; וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה–וְהֵמָּה בָּאוּ עַד-גִּבְעַת אַמָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן. כה וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי-בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת; וַיַּעַמְדוּ, עַל רֹאשׁ-גִּבְעָה אֶחָת. כו וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל-יוֹאָב, וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב–הֲלוֹא יָדַעְתָּה, כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה; וְעַד-מָתַי לֹא-תֹאמַר לָעָם, לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם. כז וַיֹּאמֶר יוֹאָב–חַי הָאֱלֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ: כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם, אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו. כח וַיִּתְקַע יוֹאָב, בַּשּׁוֹפָר, וַיַּעַמְדוּ כָּל-הָעָם, וְלֹא-יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לְהִלָּחֵם. כט וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו, הָלְכוּ בָּעֲרָבָה, כֹּל, הַלַּיְלָה הַהוּא; וַיַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, וַיֵּלְכוּ כָּל-הַבִּתְרוֹן, וַיָּבֹאוּ, מַחֲנָיִם. ל וְיוֹאָב, שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּקְבֹּץ, אֶת-כָּל-הָעָם; וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד, תִּשְׁעָה-עָשָׂר אִישׁ–וַעֲשָׂהאֵל. לא וְעַבְדֵי דָוִד, הִכּוּ מִבִּנְיָמִן, וּבְאַנְשֵׁי, אַבְנֵר: שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ, מֵתוּ. לב וַיִּשְׂאוּ, אֶת-עֲשָׂהאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו, אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם; וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו, וַיֵּאֹר לָהֶם, בְּחֶבְרוֹן.2
Another famous discussion of jousting in our literature is this responsum of Rav Yisrael Bruna:
נשאלתי אם מותר לצאת ולראות שמחת הערלים כשממרים ומריצים סוסיהם כל הקודם סוסו ירויח זהב וכה”ג, אם יש לדמותו לצידת חיות ועופות שאוסר בפרק קמא דעבודה זרה (יח:):
והתרתי דלא דמי כלל כי אין זה לשמחה אך ללמוד אומנות ולקנות סוסים לרוץ בהם להנצל מאוייבים וכן ראיתי מבעלי מעשים:
אך בהא מספקנא אם מותר לילך ולראות כשמשמחים יחד לרכוב זה כנגד זה במוטות וכדים שקורין לטעד”ן:3
Rav Menashe Klein derives from this responsum a prohibition against watching contemporary horse racing, as well as ballgames:
אי מותר לראות במשחק הימורים שעושים גוים ובדין משחק בקוביא
.. בדבר השאלה אי מותר לישראל לצאת ולראות שחוק העמים כשממרים ומריצים את הסוסים (רעיס טרעק בלע”ז) וכל הקודם סוסו ירויח וזוכה בפרס וקורין לו (הארס רעיס בלע”ז) אי יש בזה איסור משום משחק בקוביא או שדומה לצידת חיות ועופות שאסרו בפרק קמא דעבודה זרה דף יח:
[ועיין שם שהאריך בדין משחק בקוביא, ושוב כתב:] אמנם לצאת ולראות השחוק למי שנהנה מזה לפום ריהטא ליכא איסור [ושוב הביא את דברי מהר”י ברונא הנ”ל, וכתב:]
הנה מבואר מדברי מוהר”י ברונא הנ”ל דלא התיר לילך ולראות אלא משום דהולך ללמוד אומנות שיוכל לקנות סוסים לרוץ בהם שכך היה מנהגם בזמנן אבל אם לא הולך ללמוד אומנות אלא לראות השחוק ולשמוח בשמחתם אסור ואם כן בדידן דאין בזה נדנוד לימוד שהרי סוסים כבר חלפו ועברו מהם תשמיש בעלי בתים אלא שמחזיקים קצתם בארוות רק לשם שחוק זה וגם ההולכין לראות הריצה אינם הולכין רק לשם שחוק ולא לשם אומנות כלום וגם אין בזה כיום מציאות ללמוד באופן שילמדו מזה אומנות או היאך להנצל מאויבים אם כן נשאר האיסור הדומה לצידת חיות ועופות שאסור כמו שדימהו לראשונה וכל שכן הוא מהא דהולכין לרכוב זה כנגד זה במוטות דהתם על כל פנים הלימוד הראשון איכא אלא כיון דנעשה כבר לשם שחוק נסתפק בזה אי מותר כל שכן בדידן שהכל רק לשם שחוק ודאי אסור לכולי עלמא.
ומינה נראה שאסור לצאת ולהמרות גם במשחקים בכדור (באל פליי בלע”ז) לבד ממה שיש בו משום ביטול זמן יש בו משום איסור הנ”ל ובגמרא עבודה זרה יח: תנו רבנן הולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם נחשים ואת החברין בקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו’ כי אם בתורת ד’ חפצו הא למדת שדברים אלו מביאים את האדם לידי ביטול תורה ופירש”י כולם מיני שחוק וליצנות הרי מבואר דבכל אלו יש בהם איסור משום אשר לא הלך וביטול תורה ועוד ואם כן זה אסור אפילו לראות על הראדיא או טעלעוויזיא דגם כן יש בו משום ביטול תורה כמובן ופשוט הוא אפילו נימא דאין בו משום מושב ליצים שהרי בביתו הוא אבל אסור משום בטול תורה ומשום אל תשמח אל גיל כעמים ולכן כל מי שיראת ד’ נוגע בלבבו ירחק מהם.
והשי”ת שמו יערה עלינו רוח טהרה ונזכה ללמוד תורה לשמה עבג”א בלב ונפש.
מנשה הקטן4
Update: Further discussion at On The Main Line.
Update II: Rabbi Eli D. Clark discusses a fascinating responsum of Ra’avyah concerning a Jew who borrowed armor and returned from the tournament with the armor lost or destroyed.
- תוספות סוכה מה. ד”ה מיד – קשר, מרדכי שם רמז תשמ”ג, ואור זרוע חלק ב’ הלכות סוכה ולולב סוף סימן שט”ו, ועיין שו”ת מהר”י מינץ סימן ט”ז, תרומת הדשן חלק א’ סימן ק”י וחלק ב’ סימן ר”י, שלחן ערוך או”ח סימן תרצ”ה סעיף ב’ בהגה וסוף סימן תרצ”ו בהגה וחו”מ סוף סימן שע”ח בהגה, ועיין מאמרינו בענין זה [↩]
- שמואל ב’ ב:יב-לב – קשר [↩]
- שו”ת מוהר”י מברונא סימן ע”א – קשר [↩]
- שו”ת משנה הלכות חלק ו’ מדור התשובות סימן ר”ע [↩]
and bull fighting?
Rav Ovadyah (יחוה דעת ג:סו) is against bullfighting; although he mentions the Sugyos in עבודה זרה cited by Rabbanim Bruna and Klein, his primary perspective is that bullfighting is a gross violation of the Torah’s concern for צער בעלי חיים, and therefore one who attends and pays admission is חבר הוא לאיש משחית, ומסייע בידי עוברי עבירה. See Rabbi Howard Jachter’s synopsis here or here.