Putting One's Foot Down, For Once and For All

`The question is,’ said Humpty Dumpty, `which is to be master — that’s all.’1

I was recently researching the origins of the venerable tradition of the groom stepping on the bride’s foot (or vice versa) under the Huppah to symbolize or effectuate his dominance over her (or hers over him) during the marriage. The earliest source I have been able to find is the early seventeenth-century Kabbalistic work חסד לאברהם by Rav Avraham Azulai:

בסוד השתעבדות אשה לאיש

דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה החתן רומז לשכינה והכלה לישראל וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא אשתו מתנהגת עמו וזהו מה שאמרו רז”ל זכה עזר לא זכה כנגדו שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו וזה הסוד לא שייך דוקא אלא לצדיקים ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי איהו דאפסיד אנפשיה אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעת להם שמתייראות מהם

ודע שאין ראוי שתשב הנקיבה בימין בעלה אלא בשמאל אמנם הכלה בשעת החופה בזמן שאומרים הז’ ברכות באותה שעה צריך דוקא שהכלה תהיה נצבת בימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך וידוע שזה המזמור נהגו כל העולם לאומרו לחתנים והטעם לזה הוא סוד גדול סגולי שאם החתן נזהר לשום רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת שבע ברכות אותו השמת רגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה.

ודע שהיה מעשה ששם החתן רגל הימיני על רגלה השמאלית בשעת שבע ברכות כדי שישלוט הוא עליה וכשספרה הכלה לאביה הדברים לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שתביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא כל ימיה עליו והוא דבר מסוגל לבטל השמת רגל החתן ותשלוט היא2

Rav Azulai now explains why it is desirable that the man be the one to dominate in the marriage:

וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פי האשה שאין ראוי לבית שתתנהג על פי האשה מסיטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה ולא יחסר חולי לאותו בית ועניות גם כן ודבר אחר ואשרי הבית המתנהגת על פי האיש שכל בית שמתנהג על פי האיש כאלו מתנהג על פי מדת הרחמים

Well, I have no involvement with hidden things, and I am neither a Kabbalist nor the son of a Kabbalist, but I do know Kipling:

WHEN the Himalayan peasant meets the he-bear in his pride,
He shouts to scare the monster, who will often turn aside.
But the she-bear thus accosted rends the peasant tooth and nail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When Nag the basking cobra hears the careless foot of man,
He will sometimes wriggle sideways and avoid it if he can.
But his mate makes no such motion where she camps beside the trail.
For the female of the species is more deadly than the male.

When the early Jesuit fathers preached to Hurons and Choctaws,
They prayed to be delivered from the vengeance of the squaws.
‘Twas the women, not the warriors, turned those stark enthusiasts pale.
For the female of the species is more deadly than the male.

Man’s timid heart is bursting with the things he must not say,
For the Woman that God gave him isn’t his to give away;
But when hunter meets with husbands, each confirms the other’s tale—
The female of the species is more deadly than the male.

Man, a bear in most relations—worm and savage otherwise,—
Man propounds negotiations, Man accepts the compromise.
Very rarely will he squarely push the logic of a fact
To its ultimate conclusion in unmitigated act.

Fear, or foolishness, impels him, ere he lay the wicked low,
To concede some form of trial even to his fiercest foe.
Mirth obscene diverts his anger—Doubt and Pity oft perplex
Him in dealing with an issue—to the scandal of The Sex!

But the Woman that God gave him, every fibre of her frame
Proves her launched for one sole issue, armed and engined for the same;
And to serve that single issue, lest the generations fail,
The female of the species must be deadlier than the male.

She who faces Death by torture for each life beneath her breast
May not deal in doubt or pity—must not swerve for fact or jest.
These be purely male diversions—not in these her honour dwells—
She the Other Law we live by, is that Law and nothing else.

She can bring no more to living than the powers that make her great
As the Mother of the Infant and the Mistress of the Mate.
And when Babe and Man are lacking and she strides unclaimed to claim
Her right as femme (and baron), her equipment is the same.

She is wedded to convictions—in default of grosser ties;
Her contentions are her children, Heaven help him who denies!—
He will meet no suave discussion, but the instant, white-hot, wild,
Wakened female of the species warring as for spouse and child.

Unprovoked and awful charges—even so the she-bear fights,
Speech that drips, corrodes, and poisons—even so the cobra bites,
Scientific vivisection of one nerve till it is raw
And the victim writhes in anguish—like the Jesuit with the squaw!

So it comes that Man, the coward, when he gathers to confer
With his fellow-braves in council, dare not leave a place for her
Where, at war with Life and Conscience, he uplifts his erring hands
To some God of Abstract Justice—which no woman understands.

And Man knows it! Knows, moreover, that the Woman that God gave him
Must command but may not govern—shall enthral but not enslave him.
And She knows, because She warns him, and Her instincts never fail,
That the Female of Her Species is more deadly than the Male.

Returning to the aforementioned customs, R. Shem-Tov Gagin, writing in 5720, claims that they are practiced in “Israel, and the cities of Egypt and Germany”, but considers them “bizarre delusions”:

בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז נוהגים אחר הז’ ברכות החתן דורך ברגל הכלה, ויש מי שמלמדין להכלה לדרוך ברגל החתן טרם שהחתן ידרוך על רגלה.

טעם שנהגו בארץ ישראל וערי מצרים ואשכנז שהחתן דורך ברגל הכלה, שמעתי מזקני ירושלים כי היא סגולה בדוקה ומנוסית כאשר החתן דורך רגל הכלה, תהיה הכלה כל ימיה סרה למשמעתו, והוא יהיה אדון הבית כמו שכתוב ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך (בראשית ג’ ז’), וכן אמרו רז”ל ג’ חייהם אינם חיים, ואלו הן, המצפה לשולחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו וגו’ (ביצא לב:), ויש פעמים שהורי הכלה מלמדים אותה שהיא תדרוך בראשונה על רגל החתן בכדי שהיא תמשול עליו, וכל זה לדעתי הזיות זרות וכבר הורגלו בזה.3

R. Gagin is apparently relating his own experience, knowledge and opinion, as well as what he has heard from the “Jerusalem elders”, but he does not seem to have known of Rav Azulai’s statements.

R. Hillel Posek, on the other hand, took these customs rather more seriously, admonishing a correspondent who dismissed them, similarly to R. Gagin, as “idiocy, and a fool who believes anything”:

דורן דרשה או דורן דריסה

נשאלתי. שמעתי אומרים שאם החתן דורס ברגלו תחת החופה על רגל הכלה אז הוא ימשול בה, ולהיפך אז ידה על העליונה כל ימי חייו, ונראין לו שזה דברי שטות ופתי המאמין לכל דבר. עכ”ל השואל.

תשובה. בני אל תבוז תורת אמך ואל תאמר כי זקנה אמך. כל מנהג ישראל יש לו מקור ואשרי המאמין. עיין מדרש תלפיות [כנ”ל, בשם החסד לאברהם] …

וכל זה כשהכל נעשה בקדושה וטהרה אז יש כח סגולי בכל מנהגי ישראל ועל זה אמרתי בדרך צחות כשהחתן תלמיד חכם ודורש בדברי תורה אף שנוהגין להפסיק אותו באמצע הדרשה כדי להראות בזה שזה סעודת מצוה גם בלי הדברי תורה, ענפי הגפן בענפי הגפן, והחתן מרוב עניוות מראה בדרשתו שרק על ידי דברי תורה זה יהיה סעודת מצוה, אז המנהג שמכריזין “דורן דרשה” להחתן אבל בחתן עם הארץ מפני מה מגיע לו דורון דרשה? אבל חז”ל אמרו כל הנותן את בתו לפני עם הארץ כאלו כופתה לפני הארי מה ארי דורס ואוכל וכו’ ועל זה הוא מקבל “דורון דריסה”, ובפרט כשהוא דורס ברגל גאוה על רגלה, רחוק לבו מדברי תורה, ובקי רק בסגולות כאלו, בודאי מגיע לו “דורון דריסה” ועל זה נאמר יש דורשין לשבח ויש דורסין לגנאי.4

R. Shaul Rosenberg has a lengthy responsum discussing whether stepping on the bride’s foot is permitted if she is Niddah; his conclusion is that it is not:

על דבר שאלתך אודות מה שנאמר בספר חסד לאברהם … ושאלת מה יעשה אם הכלה איננה טהורה בשעת החופה אם רשאי לעשות כן …

[ועיין שם שהאריך בדיני נדה, והעלה:] על כן לדעתי לא מצאתי שום היתר לדבר5

He then proceeds to assert that he has not seen the custom practiced, that “Jews are holy, and fulfill ‘Thou shalt be perfect with the Lord thy God’, and they do not perform any סגולה, but God will do as He wills”, and argues that contrary to Rav Azulai, a woman’s guidance of her household may not actually be such a bad thing:

ובגוף הסגולה לא ראיתי נוהגין כן וישראל קדושים הן ומקיימין תמים תהיה עם ד’ אלקיך ואין עושין שום סגולות רק מה שירצה הקב”ה יעשה,

והגם שאין לי עסק בנסתרות מכל מקום מצינו בביתו של אברהם אבינו עליו השלום שהיה מתנהג על פי אשתו שרה שאמר לו הקב”ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ואף על פי כן ביתו היה מלא חסדים גמורים, והנסיון מלמדנו שברוב הבתים של המון עם הבית מתנהג בכשרות ויראת ד’ רק על ידי האשה והיא שולטת בבעלה להדריכו גם כן בדרך ישרה ואשה יראת ד’ היא תתהלל על כן אינו מוכרח שיותר טוב להתנהג הבית על ידי האיש, והרבה פעמים האשה מונעת הבעל מלבוא לידי עבירה

ואותם הגדולים והצדיקים שכתבו לעשות סגולה כדי שיתנהג הבית על ידי האיש בשכמותם דברו ואין מביאין מהם ראיה, ובפרט להקל מחמת זה באיזה ענין שיש בו נדנוד איסור חס מלהזכיר, [ועיין עוד שם]6

R. Gavriel Zinner cites further sources on this custom.7

1. Lewis Carroll, Through the Looking Glass, Chapter VI (Humpty Dumpty) – link. [↩]
2. חסד לאברהם (אמשטרדם תמ”ה), מעין רביעי עין יעקב נהר מח – קשר, הובא במדרש תלפיות, אות ח’ ריש ענף חתן וכלה [↩]
3. ר’ שם טוב גאגין, כתר שם טוב (ירושלים תש”כ), עמוד תרכה – קשר [↩]
4. הפוסק, שנה יא, א-תשלד-ה [↩]
5. ר’ שאול ראזענבערג, חמדת שאול סימן מ”ג – קשר [↩]
6. קשר [↩]
7. ‘ר’ גבריאל ציננער, נטעי גבריאל, הלכות נשואין (ברוקלין תשנ”ג), פרק כ”ו סעיף ו ובהערות שם (עמוד קלה)‏ [↩]