I recently came across this charming and poignant though melodramatic narrative of the Old Yishuv, in Menahem Mendel Gorelitz’s ירושלים של מעלה:
לירת הזהב
וכך צעדו: חנה מוליכה את יענקלע יחידה הנפחד, ואחריהם צועד רבי זלמן מהורהר כולו, כשהוא מלחש ספק לעצמו ספק לאשתו: “הלירה האחרונה … אומלל אנכי … כרגע קט עזבתי את מגירתי פתוחה, והלירה איננה …”
כיון שהגיעו לביתם, שוב רץ רבי זלמן למגירתו הנעולה תדיר, …
הכל היה במגירה, חוץ מחפץ אחד, שהוצא ממנו היום – לירת הזהב … רבי זלמן, שעד עתה שתק, שואל שוב בגערה: “יענקלע! האתה הוצאת את לירת הזהב?” עתה גם הגיעה תורה של האם: – “יענקלע יקירי, אמור את האמת, ראה נא את הוריך כמה מיואשים הם, כאשר גם הפרוטה האחרונה נעלמה, והרעב הולך וגובר; רק תאמר את האמת, ואקנה לך ציפורת-סוכר…”
כך התחננה חנה לבנה יחידה, כשדמעותיה מתגוללות ומרטיבות את לחייו הצנומות של הילד.
“מה לך להתחנן אצל הגזלן?” – רעם שוב קולו של רבי זלמן – “הרי בודאי רק הוא לקח את הלירה, כאשר את היית עסוקה בבירור הבורגיל (מאכל עופות, שיהודי ירושלים ניזונו עליו בימי הרעב), ואילו אני יצאתי לרגע קט החוצה כדי להדליק את הסיגריה בחום השמש על-ידי זכוכית המגדלת. ראיתיו אמנם מתחמק מן הבית במרוצה, אך לא עלתה על דעתי, והנה בהכנסי – והלירה איננה …” …
רגש חרטה עמוק עבר בכל גופו [של יענקלע]. רק עתה התחיל מכיר בשוויו של המטבע שלקח, ואיך שבמעשיהו אימלל את אביו, את אמו ואת עצמו, אשר עתה יצטרכו לפשוט יד לפרוסת לחם. עתה גם נזכר בדברי רבו בחדר … הרבי סיפר אז כמה קשה עונשה של גניבה אף-על-פי שנתכוונה [רחל אמנו בלקיחת התרפים] לטובה. עצמותיו רעדו, ויענקלע התחיל מבקש את סליחת הוריו.
הדמעות רככו מעט את כעסו של רבי זלמן, ובנימה מתונה יותר המשיך רבי זלמן לחקור: “היכן לקחת את הלירה?”
לקחתי את המטבע מן המגירה וקניתי תמורתה את הציפורת אצל רחמים הרוכל” – התוודה יענקלע, כשהוא נחנק מבכי.
– “את כל הלירה נתת עבור הציפורת? …” …
באחת מפינות הרחוב נמצאת חנותו הקטנה של רחמים הרוכל, בה ישב יחף על דרגש גבוה. לבושו: מכנסים רחבים וכתונת ארוכה, ועל ראשו – טרבוש ישן, שצבעו האדום דהה מכבר. לפניו דלפק עשוי עץ, המכיל את הסחורה היחידה שבחנותו – צפורי-סוכר אדומות, ירוקות וצהובות – מעשה ידיו להתפאר, שמקלותיהם דקורות בעלי-צבר.
בפזמון לבבי ומסולסל מורכב משלש שפות – עברית, ערבית ואידיש – מכריז רחמים על סחורותיו. סביבו עומדת קבוצת ילדים כחושים, ובעיניהם הרעבות כאילו גומעים את צבעי הלקקנים, והנה גם כמה ילדים מאושרים, אשר מזלם האיר להם פנים לקנות צפורת אחת, עומדים ומתחלקים עם חבריהם האחרים שוה בשוה – ילדי ירושלים בעלי-מידות המה!
כיון שהגיע רבי זלמן לחנות, התאמץ בתחילה לכבוש את כעסו: “הקנה ילד זה אצלך צפורת אחת?”
“כן!” – ענה רחמים, כשהוא ממשיך לקשקש בידו במחרוזת אדומה, הבדוקה ומנוסה לסגולה מעין-הרע. …
“וכמה שילם לך עבורה?”
“מה זאת אומרת כמה? – עשיריה, האינך יודע, רבי זלמן, שזה כמה שנים גם בימי הרעב לא העליתי את המחיר?” – התחיל רחמים לספר על גדלות מסחרו בקולו המצטלצל.
“האם לא נתן לך לירת זהב?!” – התלהב שוב רבי זלמן.
“לירת זהב … לירת זהב … מעודי עלי אדמות לא היתה בידי לירת זהב.”
[אז פרצה מחלוקת גדולה ביניהם …]
המתווכחים והבוחשים בקדירה התייעפו לאט-לאט, ורק אז נשמע קולו של יהודי בעל צורה שנקלע למקום: “יהודים למה לכם לכלות את בריאותכם בכעס ובצעקה? הבריאות יקרה מני זהב! הרי יהודים אנחנו, עלו נא לבית-הדין ובקשו את השמש, שיקבע לכם יום לדין-תורה, ובודאי ישכילו דייני ירושלים לברר את הענין.”
אף נשמעו הדברים המרגיעים, וכבר ראו את רבי זלמן רץ לכיוון חצר חורבת רבי יהודה החסיד שם, באחד האולמות, היה מושב בית-הדין הירושלמי. …
במועד המדובר, הופיעו שני הצדדים בבית-הדין שעה ארוכה לפני הדיון. רחמים הרוכל בא לבוש חגיגית; מפני כבודם של הרבנים לא הופיע במכנסיו הרחבים. גם רגליו היחפות היו נעולות בסנדלים, שנקנו אצל סנדלר ערבי. הגיעה השעה, ורבי זלמן התחיל לספר לפני הדיינים את כל פרטי המקרה, אך רחמים לא נכנע, והוא עומד בשלו, כי הוא קיבל מיענקלע רק עשיריה. ראש-בית-הדין רבי משה נחום וולנשטיין, שהדרת פניו מעוררת כבוד, שולח לקרוא ליענקלע מן החדר בתלמוד-תורה “עץ-חיים”, אשר גם הוא כרוב המוסדות בירושלים של אז שכן בחצר החורבה.
יענקלע הופיע נפחד, אך הרב ליטפו בידיו בעלות עור המשי, והילד נרגע.
– “האם למדת, ילדי יקירי, בחומש, שאסור לומר שקר?”
יענקלע מאשר בנדנוד ראש. עתה מראה לו הרב לירת זהב ועשיריה עשויה ברונזה, ומבקשו להצביע על המטבע, אותה הוציא ממגירתו של אבא …
ללא כל היסוס הצביע הילד על לירת הזהב.
– “ומה עשית במטבע?”
– “קניתי בה צפורת-סוכר אצל רחמים …”
חקירתו של יענקלע נגמרה, והוא נשלח בחזרה אל החדר.
עתה פנה ראש-בית-הדין אל רחמים: “רחמים! המוכן עתה להישבע, שלירת הזהב לא באה לידך?” הרב גם רמז בינתיים לשמש, שיכין את הדרוש להשבועה.
“איני יכול להישבע …” – עונה רחמים בגמגום.
“אם אתה דובר אמת, למה אינך יכול להישבע?” – שאלו שוב הרב בחשדנות.
“אבי, מנוחתו עדן – ודאי כבוד הרב הכירו – לימד אותנו להישמר משבועה אפילו על האמת; תדיר היה חוזר לפנינו על דברי חז”ל: את ד’ אלקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע – אם עוסק אתה בתורה ובמצות ודבק באלקיך, רשאי אתה להישבע, ואם לאו – אינך רשאי להישבע. במקרה ראיתיו אמש בחלום הלילה ונזכרתי בדבריו, ולכן איני יכול להישבע” – הסביר רחמים באריכות.
“אם אינך חפץ להישבע, האם מוכן אתה לשלם את הלירה?”
– “לשלם? מאין לי לשלם?”
ראש-בית-הדין גחן לאזני חבריו הדיינים שישבו לצדדיו והתיעץ עמהם בלחש, ואחר כך פנה שוב לרוכל: “אם אינך נשבע, שלא קבלת את לירת הזהב, חייב אתה לשלם, אך אנו נונתים לך אפשרות לסלקה בתשלומין לשיעורין.”
רחמים קיבל את פסק-הדין בקור-רוח …
חלפו שנים מספר. … באחד מערבי החורף הגשומים של ירושלים, … נשמעה נקישה על הדלת. … הדלת נפתחה בהיסוס, והנה השכן משה חיים הנפח. יהודי ביש-גדא מבקש לשוחח עם רבי זלמן בענין נחוץ מאד. … משה חיים ממשיך לעמוד, והוא פותח בדבריו: “בודאי זכור לך, רבי זלמן, אשר קרה לך בלירת זהב בשנות המלחמה ודין-התורה עם רחמים הרוכל!”
רבי זלמן נזכר בענין כבחלום בלהות, …
אך משה חיים הנפח ממשיך: “עובדה זו היא שהביאה אותי אליך הלום. כדי לגלות לך את האמת המכבידה על לבי כאבן באתי הנה. הלירה, אשר הוציא בנך ממגירתך, לא באה לידו של רחמים, אלא לידי …
ביום ההוא … יצאתי לרחוב כדי לחפש הלואה קטנה, אחרי שעברו יומיים שלא בא אוכל לפיהם של ילדי, אשר כבר היו נפוחי-כפן, אולם לא מצאתי. מכיון שלכל מכירי כבר הייתי חייב סכומים רציניים וגם חפצי ביתי, אלה שאפשר היה למוכרם, היו מכורים מזמן, עמדתי לחזור לביתי מיואש ולהשלים עם המצב הנורא, אך ברכי כשלו, וכך נעמדתי על-יד הגדר ברחוב היהודים, כשאני מתאמץ להחזיק מעמד ולא להתמוטט אחרי תענית של יומיים.
והנה ראיתי את יענקלע שלכם, כשהוא רץ אל הרוכל, ובידו לירת זהב. ניגשתי אליו ולטפתיו על לחיו, ובתוך כך אחזתי בידו והחלפתי את לירת הזהב בעשירית הברונזה האחרונה, שעדיין היתה בידי, ולא יכולתי לקבל עבורה אפילו כוס מים או פרוסת לחם. הילד לא הבחין בתמורה שקבל והמשיך במרוצתו אל הרוכל. אמנם אך נעלמה יענקלע מן האופק, תקפני רגש חרטה על מעשי וחשבתי להחזירה לך. אף התחלתי ללכת בכיוון ביתך, אלא ששוב שוסעה מחשבתי: “משה חיים! ילדיך נפוחי-כפן, ובביתם של אחרים מתגלגלות לירות זהב! כאשר יהודים מתגוללים ברחובות עטופים מרעב ומלקטים קליפות אוכל מבין רגלי הערבים כדי להחיות נפש עולליהם, הולך ילד לקנות צפורת-סוכר דוקא בלירת-זהב?! רשאי אתה, משה חיים, ללוות את הלירה, ואחר-כך, כשישלח לך ד’ הרווחה תשלמנה!”
די חלש הייתי כדי לעמוד בנסיון המר, ירדתי אל השוק וקניתי מעט עדשים וגחלים. עיני ילדי אורו, עצמותיהם היבשות נתחממו קצת, אך כשיצאתי אחר-כך לרחוב ושמעתי את הרעש בעקבות הלירה, שוב גאו בי רגשי חרטה, אולם כבר אחרתי את המועד. בידי היו פרוטות אחדות בלבד, וללכת להודות, שאני הוא אשר גנבתי את הלירה, ולהכתים את שמי ואת משפחתי – זאת לא יכולתי …”
משה חיים המשיך בבכי: “כל מה שחשתי משך כל התקופה, קשה לי לתאר. החטא נקף במצפוני והדריך את מנוחתי יומם ולילה; ואם הכל ציפו לסיום המלחמה, הרי אני ציפיתי לכך יותר ויותר, אולי ויבוא יום, שאוכל להחזיר את הגניבה. ואמנם מיד בסיום המלחמה, התחלתי לחסוך פרוטה לפרוטה, ורק עכשיו יש בידי אפשרות לסלק את גניבתי.”
משה חיים שאף כבדות, הוציא מכיסו שתי לירות זהב והניחן על השולחן באמרו: “גנב משלם כפל – לירת לך ולירה לרחמים הצדיק. את שניכם עשקתי, השבתי את מנוחתכם והבאתי אתכם לידי בזיון …”
“סלח נא לי, רבי זלמן, והיה נא אתה שלוחי לרחמים הרוכל לבקש את סליחתו, כי בטוח אני, שלא אעצור כח לראות את פניו ולעמוד בארבע אמותיו של צדיק נשגב זה, שנמנע משבועת אמת והעדיף לשלם על לא דבר למרות עניותו הרבה, כשהוא מעמיד את עצמו ללעג וקלס בעיני כל יהודי ירושלים …”
“סלח נא לי, רבי זלמן! …” – המשיך משה חיים להתייפח, וכרגע קט נפל מתעלף. …
רבי זלמן נרתע כמי שהעירוהו מתוך שנה עמוקה.
– “אוי אוי, חנה! כמה נכון הוא מה שאומרים, כי אין יכולים להעריך את נשמתו של יהודי! … אהה! מה עני הוא רחמים הרוכל, אך כמה עשירה היא נשמתו ומה רם ערכה!”
אך בעצם גם רבי זלמן וגם משה חיים – ועמם רוב יהודי ירושלים – לא ידעו על גדלותו האמיתית של הרוכל בעל המכנסיים הרחבים. חבריו בישיבת הנסתרים והמקובלים “בית-קל” הם בלבד הכירו בערכו, כי-על-כן חמש-עשרה שנה ויותר היה מופיע לילה לילה, כאשר העיר כולה כבר נמה את שנתה העמוקה, יחד עם חברו הסבל, רבי שלום גבור, בעליית בית-המדרש – שם למדו גם יתר הצדיקים הנסתרים בירושלים – ולומד עמו שלש שעות רצופות בכתבי האריז”ל, ואחר-כך היו חוזרים לביתם בלי שאיש ידע על דרכם בקודש.
עתה, כאשר דשו יהודי ירושלים בשמו של הרוכל ובאמת, שנתגלה אחרי תקופה ארוכה, נודע קמעה על דרכו בקודש. רחמים שוב לא מצא טעם בחיים מעין אלה, וכשבוע בלבד אחרי שקבל את לירת הזהב וחילקה לצדקה, נתבקש לישיבה של מעלה.1
This account raises a number of Halachic questions:
- Were R. Wallenstein and his court correct in requiring Rahamim the peddler to swear in response to the claims of R. Zalman and his son Yankele? Update: Hint.
- Is there a basis in the Torah for Rahamim’s moral repugnance to taking a true and honest oath? Update: Discussion.
- Was Moshe Haim the blacksmith actually obligated to repay double the gold Lira that he had stolen? Update: Discussion.
- Who is entitled to the second Lira, R. Zalman or Rahamim? Update: Hint.
In a series of follow-up posts, we will, בג”ה, address at least some of these issues, although one interesting point that I am not planning to discuss is why exactly Rahamim’s “broad trousers” imply vulgarity or lower-class status.
- מנחם מנדל גרליץ, ירושלים של מעלה (ב’), עמודים 34 – 45 [↩]
how old was yankele?
I omitted the beginning of the narrative:
Who is entitled to the second Lira, R. Zalman or Rahamim? or perhaps the little boy Yankele